ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה
1
הטעות הראשונה היתה שחשבתי שמדובר בבדיחה (ערן הוא לא טיפוס משעשע. גם לא חבר הכנסת יורם גורדון, ומכאן הטעות).
השנייה, שנטעתה בחודשים שבאו לאחר מכן, היתה שגם כאשר הבנתי שמדובר בעניין רציני ניסיתי למצוא בו היגיון (והרי גם לשטויות מוחלטות יש היגיון מובנה, כך למדתי ממלצר בחתונה של אחי, ששפך משקה מבקבוק כמעט מלא לתוך בקבוק שהיה כמעט ריק. התפלאתי, ניגשתי אליו לשאול, למה לא למזוג מהמרוקן למלא? הוא ענה בחיוך: אתה לא רואה שבבקבוק הריק יש הרבה יותר מקום?).
והאמת היא שלא היתה סיבה לצחוק, גם לא היה היגיון. מדובר היה בשטות רצינית. שטות שהפכה מציאות, שינתה חיים וחרצה גורלות. ואני, כפיכח מול שתויים, פיקח מול עיוורים, ניסיתי לעצור את המהפכה האומללה. המוזר והטרגי היה שלמרות כל המלחמות שהבאתי על עצמי (עם מי לא הסתכסכתי? חברי כנסת, עוברי אורח, מראיינים, שותף לדירה, אבא אמא, גוף, נפש, עילית) הייתי אני זה שהכריע את המאבק נגדי.
הכול התחיל בבוקר קריר אחד של אמצע ינואר. ליוויתי את חברי "תגלית" לכנסת, בדרכם אל הרצאה מלאת חנופה של איזה שר. באמצע הנאום חמקתי לרגע אל חדרו של חבר הכנסת גורדון, לפטפט עם ערן, העוזר הפרלמנטרי הצמוד. הדלת היתה פתוחה אך מצאתי חדר ריק. על השולחן נטתה ערימת מסמכים כחולה, הצעות חוק בעניין בלה בלה בלה. הכרתי את החוברות האלה, ערן מביא מדי פעם עבודה לדירה, זו גם לא הפעם הראשונה שאני כאן. סקרתי את החדר אפוף החשיבות, עם עציץ הפלסטיק בפינה והשטיח המסורק, וכמו תמיד עקצצה בי התחושה: הנה אתה קרוב למקום שבו מוחלטות ההחלטות, כאן נחקקים החוקים, כאן נחרץ עתידנו.
חוברת דקה אחת בלטה החוצה מערימת המסמכים הכחולה. קראתי ברפרוף את האותיות שהציצו מהדף: "הצעת חוק פ/379/21, חוק למניעת בדידות". התעכבתי לרגע, לא מבין, אולי זאת טעות דפוס או שלא ראיתי נכון ומדובר בחוק נגד בידודים או בוררות או...
שלחתי יד לשלוף את הנייר.
"יוני, מה קורה?" ערן נכנס במהירות לחדר, "איך שכחתי, אתה כאן עם האמריקאים, נכון?" הוא פנה אל לוח השעם והצמיד אליו בנעץ מסמך שאסור שיישכח.
"כן. הם עכשיו בשיחה עם השר זגורי."
"ומה הוא אומר להם? כמה אנחנו אוהבים את אמריקה וכמה כדאי שיעלו כי חסרים לנו יהודים טובים כמוהם לתקציב המדינה?"
הוא עוד בגבו אלי, ואני מנצל את הרגע לשאול, "תגיד לי, ערן, מה הקטע של ההצעה הזו, 'חוק למניעת בדידות'?"
לקח לו רגע להשיב. "מה...? אה, זה... זה לאחד באפריל, עוד חודשיים, כל חבר כנסת צריך להכין מתיחה." הוא הסתובב וחטף מידי את הדף. "סליחה, אבל אסור שזה ידלוף." צחק.
למה האמנתי?
למה?! איך יכולתי לנחש שמדובר במסמך רציני?
רק אחרי כמה שבועות — בעקבות טלפון חשוד לדירה, שיטוט על מדפי הספרים בחדרו והצתה מאוחרת — הבנתי שזו היתה, כבר אז, הצעה רצינית להחריד.
יכולתי להבין כבר אז אילו הייתי פותח את החוברת, מתבונן בסעיפים המתוכננים ומבין שלא משקיעים כל כך הרבה זמן ומאמץ במתיחה, בטח לא ערן. יכולתי להבחין כבר אז. כי הנייר היה באמצע הערימה, ואם זו מתיחה סביר שהיה מונח בנפרד.
"מתי אתה מגיע היום לדירה?" ערן שינה נושא במהירות.
"יש להם עוד סיור קצר כאן בכנסת, פרידה רשמית, אחר כך הם ממשיכים לשדה התעופה ואולי אצטרך ללוות אותם, אחר כך אחזור לסוכנות. אני מעריך שאגיע בערך בשבע."
"לי יש עכשיו ועדה, יצאתי באמצע ואני חייב לחזור. יום עמוס. קשה לי להאמין שאסיים פה לפני שמונה," הוא פנה לצאת מהחדר ולסגור אחריו את הדלת, מחכה שאצא לפניו.
לוּ רק היה הכול מתנהל לאט יותר הייתי מבין. לוּ רק הייתי חושב רגע נוסף הכול היה מתבהר. כי הוא איש עקרונות, ערן. והרי אפילו קשר זוגי משמעותי אחד לא היה לו — אם מתעלמים מיחסיו עם אילנה, המנחה בדוקטורט, ומשאר קשריו וקצריו הסתמיים — מאז שאנחנו גרים בדירה, שנתיים ורבע בדיוק.
הוא התגורר שם, בדירה, שנה וחצי לפני שהגעתי לבדוק. השותפה הקודמת שלו עברה לבאר שבע ופינתה את מיטלטליה. ערן פרסם הודעה תמציתית באינטרנט: "דרוש/ה שותפ/ה לדירת שני חדרים + סלון, רחוב רד"ק 6, רחביה ירושלים, ריהוט בסיסי. 1,550 ש"ח לחודש, לא כולל ארנונה וחשבונות. כניסה מידית".
באותם ימים התחלתי לעבוד בסוכנות היהודית במשרה מלאה, ברחוב קינג ג'ורג', וחיפשתי דירה לשכירות באזור. אספתי את הצעות האינטרנט, הומלס שכמותי, ויצאתי ליום מרוכז של חיפוש. הדירה של ערן היתה הרביעית, אחרי שלוש דירות שבדקתי: אחת בקטמון, חדר פצפון בדירה מלוכלכת; שנייה בקטמונים בלב רחוב רועש מפוקפק; שלישית גם היא ברחביה אבל המחיר.
"שלום," הוא פתח את הדלת שעליה נקשתי, "אתה יונתן?"
הנהנתי. "נכון."
"אמרת שתבוא בשמונה, ואתה מאחר."
הוא העביר לי סיור אדיש בחללים הפנויים: זה החדר המדובר, כאן המטבח, שם מקלחת, זה הכול, ואני שאלתי בקצרה על הרעש ועל חנייה ועל בעל הבית ואם השכנים נאים בעיניו. בתום הדרכה יבשה אך מפורטת הוא סיכם פרטים ואמר שכדאי להחליט מהר, "גם כי זו תכונה טובה, להחליט מהר, וגם כי יש עוד אנשים שמתעניינים בדירה."
כבר למחרת העברתי את כל הציוד מהדירה בתל אביב. אבא רצה לעזור, סירבתי. יוחאי הציע גם הוא אבל זה היה מאולץ. דחסתי הכול למכונית ועליתי לירושלים. ערן עזר לי לסחוב את הדברים מהמכונית אל הקומה השנייה. את איש העקרונות שבו הכרתי בשניות אחרי שנחו הארגזים בחדרי החדש.
כי הוא ביקש שאמשוך שמאלה את וילון הרחצה מיד בגמר המקלחת, לסַדר; כי הוא ביקש שנאסוף את בקבוקי הזכוכית ונחזיר בתחילת כל חודש לסוּפר תמורת 25 אגורות, לארגן; כי כל רגע הוא מתקן את העברית שלי — "עשרה בקבוקים, יונתן, לא עשר" — להקפיד.
אם לא הייתי שב להרצאה של חברי "תגלית" באותו בוקר ינוארי אפרורי, אלא עוקב אחרי ערן עד לחדר הוועדה שאליה שב — האם היה כתוב על הדלת "ועדה לענייני בדידות"? — ומאזין מאחורי הדלת למתרחש בחדר, את מי הייתי שומע? את נציגי זכויות האזרח? אולי פסיכולוגים בניחוח מנטה? בכירי רבנים מכל הפלגים? ("כולם התאחדו, זה צו השעה," יאמר לי ערן כמה חודשים מאוחר יותר, בלבו של ויכוח סוער) אולי פרופסורים מלומדים בחנו שם את יסוד הבדידות ביקום העצום; ואולי את הסוקרים הייתי שומע, אלה שקרוב לשנתיים חקרו וסקרו ותפעלו ותשאלו ודגמו אלפי בתי אב ישראליים: מי לבד ומי ביחד, מי מסתדר ומי לא מסתדר, מי רווק ומי אלמן, מי נשוי ומי גרוש, מי ידוע בציבור ומי מסורב גט, עד שהניחו על שולחן הוועדה 674 עמודים מפורטים, לא כולל נספחים.
הממצאים היו מדאיגים. הפתרון עוד יותר. אכן, הנתונים הראו בעיה אמיתית, אבל ההצעה — הרת אסון.
"תקשיבו טוב, במדינת ישראל של 2020 רק 47% נישאים, וזה כולל נישואין אזרחיים וידועים בציבור. שומעים? וזו רק ההתחלה. כי 63% מאותם נישואין מסתיימים בגירושין — זה היה הנתון המרשיע, המדרדר — ומתוכם רק 31% יזכו לסיבוב שני, שגם בו 42% מהקשרים יסתיימו בפרידה שנייה."
זה מה שהייתי שומע.
שחייבים פתרון.
ושאם זה לא יהיה בחקיקה — דבר לא ישתנה.
"חייבים לעודד זוגיות, שומעים?" הרעים חבר הכנסת גורדון בקולו, "האסון הגדול של מדינת ישראל הוא לא המצב הכלכלי, גם לא הסכסוך הפלסטיני, לא הכנרת או השחיתות. האסון הגדול הוא הבדידות. שאר הצרות הן צרות של עַם, אבל אם לא נטפל בצרת הבדידות — לא נישאר, אתם שומעים? לא יהיה יותר עַם."
אבל לא עקבתי אחר ערן, חזרתי להרצאה של השר זגורי, שסיפר לחברי הקבוצה על חשיבות העלייה, "ואם זה לא יסתדר אז לכל הפחות תדאגו לייצג את ישראל ולעורר דעת קהל חיובית, אתם שגרירים שלנו, כל אחד ואחת מכם!"
לא חשדתי בערן, לא חששתי שמדובר בהצעת חוק רצינית של גורדון ושבתי אל חברי "תגלית". אחרי שעה מעוננת בנמל התעופה נפרדתי מהם וחזרתי בגשם אל שגרת הסוכנות.
רק שלושה שבועות אחר כך הגיע סימן שני.
הסימן השלישי, שבא שבועיים אחריו, לא הותיר ספק.
2
שלושה שבועות לאחר הביקור בכנסת, בסוף יום עבודה שגרתי, גליה התקשרה. "אתה בא? נראה אצלי איזה סרט, מותחן פסיכולוגי."
"האמת שאני עייף מת," אמרתי, "וחוץ מזה ראינו כבר את כולם."
תחילת פברואר כבר הספיקה לייאש אותי, מזג האוויר לא היה החלטי, לא היה לי כוח להיפגש.
"יאללה אני מחממת את האוכל," היא ידעה מה ישכנע.
וכשפתחתי את דלת דירתה קפצה עלי חשכה, ואז צעקה: "מזל טוב!", אור פתאומי מכה בעיניים, והפנים הראשונות היו שלהם, הרביעייה שלנו, אם סופרים גם אותי.
אנחנו מקנחים בעוגה, אחרי שכיבינו שלושה נרות וחצי: אחד לכל עשור, וחצי — של העשור הרביעי. אחר כך, שקועים בספה, הם מתחילים את סבב המתנות המסורתי.
"טוב, כל אחד הביא משהו לאחל לך דרכו, משהו שאומר לנו מי אתה," ליאור מחייכת, "שאני אתחיל? אז הנה."
היא מוציאה מתיקהּ שקית קטנה. "אני הכנתי לך ספל מיוחד. יש לו שתי ידיות, זה גם יוצר צורת לב וגם תוכל לאחוז בו בשניים." ליאור היא הבצלאלית שלנו, עיצוב תעשייתי — תמיד עם הרעיונות המקוריים, ההשקעה, ההגשה הנכונה. וכשאני אוחז בספל באחת הידיות אני מבין שהספל מתחלק, ואלו בעצם שני ספלים של חצאי עיגול, מתחברים מתנתקים.
אמיר מגרד את הקרחת כמו בכל פעם שהוא מובך, ובדיבור הממהר שלו, בולע המילים, הוא אומר, "הבאתי שני מכשירי ווֹקי־טוֹקי, משהו נוסטלגי שמצאתי בחנות עתיקות. אתה תמיד עסוק עם כל הסוֹכנוּת שלך והעולים החדשים והקבוצות. מילא אנחנו התרגלנו שאתה אומר שתחזור אלינו ולוקח לך שבוע, אבל אם תהיה לך זוגיות חדשה אז היא תוכל לתפוס אותך עם המכשיר הזה גם ממרחקים בלי שמישהו יתחרה איתה על הקו. אתה הבנת את זה, ג'ונס?"
גליה אחרונה, מכחכחת רגע, מיישרת משקפיה, מזכירה לי בתנועותיה את עורכת הדין שבה, ועוד לענייני משפחה, "אז ככה, יוני, אני קניתי לך משקפת, אבל כזו שמסתכלים מהעיגולים הגדולים אל הקטנים, משקפת מקטינה, כי אני חושבת שזה הזמן להפסיק להסתכל החוצה, אל כל העולם והאידיאלים שלך, ולהתחיל להביט כלפי פנים, ואני מברכת אותך בשם כולנו שהלב ייפתח ושתמשיך להיות מקסים ומצחיק וטוב כמו שאתה."
וצוחקים. סיגריה במרפסת. מחשבות שמתפזרות כמו עשן, ומוזיקה שעוזרת להשכיח את העייפות ולהזכיר כמה אנחנו צעירים. בינתיים.
בסוף הערב, כשליוויתי את ליאור לדירה שלה, ליד ז'ראר בכר, בתים גבוהים הפילו צל דק. "אני צודקת שלא היית ממש אתה הערב?"
"כן, אני חושש שאת צודקת."
היא מביטה בי.
"עוד שבוע יוחאי מתחתן."
"אחיך? הצוציק עם הברזלים בשיניים והחצ'קונים?!"
"זהו שהוא כבר עובר אותי בראש. אנשים בטוחים שאני אחיו הקטן."
"לפחות אתה נראה צעיר."
עוצרים ברמזור. היא מבינה שהשיחה צריכה נימה אחרת.
"איך אתה מרגיש עם זה?" היא שואלת כשאנחנו חוצים.
"נראה לי בסדר. אולי קצת פחות."
ובלילה, רגע לפני שינה, מול חלון פתוח לרוח, אני לא בטוח מה אני חש. הם שימחו אותי, השלושה, ובכל זאת מעל לברכות החמות שלהם ריחף אד של ביקורת, מקצה שיפורים, איחול נוקב: מה עם זוגיות וכדאי פרטיות, כי לא תזיק זמינות וגם מבט פנימה. כשאני פושט את הבגדים ונאסף לבדי אל השמיכה אני מהרהר, אולי זו הבדידות שמנכרת את כל האיחולים, מסתננת כדרכה אל מקומות שלא הוזמנה אליהם, הפעם פלשה אל טעמה של העוגה, כאילו הונחה בה עם הקמח והביצים, רכיב שפג תוקפו והוא מחמיץ גם את רכיבי הזמן הנכון. ונבהל לרגע למראה דמות חשוכה במסדרון, עד שמבין שזו החולצה החדשה שקניתי היום בעיר, תלויה שם על קולב. אלבש אותה בעוד שבועיים, בחתונה של אחי, הקטן ממני בשבע שנים ויומיים.
3
למחרת מתעורר אל בוקר מטורף, ים טלפונים, פגישות עם תורמים ושיחה עם רכזי "תגלית", ואיני חוגג את הכניסה (הסוערת? לא, המאופקת) לשנה השלושים ושבע לחיי ולא משיב לממתינות כי אין זמן ואין סיבה ואני מעדיף לשכוח, אמא ונועה השאירו הודעות, מחקתי לפני האזנה. אחרי יום מבלבל אני יוצא מהמשרד מוקדם מהרגיל, כאילו אפשר לקצר את יום ההולדת, לזרז את סופו, ובדרכי החוצה המזכירה מזכירה לי שביום שני בעוד שבועיים בשלוש בצהריים יש ישיבה ממש, אבל ממש חשובה, עם יו"ר הסוכנות, לא יהיו הרבה משתתפים וחשוב שאהיה נוכח, "כן כן, שמעתי, אני אבוא," צועק מהמעלית, לא זוכר שזהו תאריך החתונה של יוחאי.
מיהרתי לדירה בתקווה להיות קצת בשקט, לבד, ואכן ערן עדיין לא הגיע ואני מסתובב בחדר, מתלבט מה לעשות. סרט או אוכל.
אנחנו מסתדרים, ערן ואני, נעים בשיווי משקל של שיתוף ופרטיות. אני מגיע לדירה בדרך כלל מוקדם יותר, בשעות אחר הצהריים. הוא מופיע רק בערב, מסיר את הזחיחות המעומלנת המחויבת מתוקף תפקידו, מסדר אותה על מסעד הכיסא וניגש למטבח להכין דבר־מה לאכול. איננו מצטיינים בבישולים, מכינים את הפשוט הזול והמהיר — הוא בעיקר מטגן שניצלים או מחמם חטיפי עוף קנויים, אני מעדיף פיצה או ספגטי. לפעמים אני מצטרף אליו, לדקות המטבח האלו, שותה בירה, משתף בתסכול או בשמחות קטנות מהעבודה, מקשיב לסדר יומו העמוס, להמתנה לפגרה המיוחלת — "כמה נשאר? פברואר, מרס, אפריל, מאי, יוני, יולי. יש זמן." אבל בדרך כלל גם זה לא נעשה.
מעבר למטבח הטריטוריות מחולקות במובהק, איש איש בחדרו. הוא ומדפי ספריו — בעיקר ספרי עיון, מעט ספרות משפטית, יש גם פילוסופיה והיסטוריה — והטלוויזיה הדלוקה בערוצי החדשות, "חייב להיות מעודכן, אין ברירה"; אני ומערכת הדיסקים הנצחית — ממש פריט לאספנים — דווקא שירים שקטים של זמרים עם קהל מצומצם אך נאמן, ובעיקר להקות של פעם, שהתפרקו והקאמבק המאוחר לא צלח; בגדים מסודרים בארון לפי מותגים, סוג של אהבה, מיטה וחצי, ישן באלכסון.
יקרה שהוא ייכנס אלי לחדר, יבקש שאנמיך את המוזיקה, ישאל אם יש לי כדור נגד כאב ראש; יקרה ואכנס אני אליו, לבקש שיעיר אותי בבוקר אם לא אתעורר מהשעון, לקחת ספר, לקרוא ולהתייאש אחרי ארבעה עמודים, ואם הוא לא נמצא — לראות בטלוויזיה שלו איזו תוכנית בידור או ריאליטי, ואם אין ברירה אז שידורים חוזרים של סיינפלד או פרֵנדס.
יש שלום בינינו. שתי מדינות לשני עמים. כבוד הדדי. הערכה. אין צעקה, גם לא חיבוק. קדירה פושרת של שניים, לא חמימה לא קרירה. נדמה לי שכך רצה, הרי הוא זה שבעצם עיצב את מערכת היחסים ומתח את הקו בינינו היכן שמתח. אולי הייתי שמח לקשר ערני יותר, אבל עם הזמן מצאתי יתרון גם במה שנוצר. אנחנו כבר לא ילדים. ולא צריך להתחבר בכוח. יש לי את מי לבקר מחוץ לדירה אם ארצה לשוחח.
המקרר ריק, רק קטשופ וכמה מלפפונים צנומים, ואני צמא לשקט אחרי הלחץ שהיה היום במשרד, מתחשק לי לראות תוכנית סתמית שתפקידה לא להוסיף אלא לרוקן, סתם לרבוץ מול המסך ולבהות בצרות של אחרים.
אני נכנס לחדרו של ערן ותחושה מוזרה אופפת אותי כי הוא אינו מסודר כדרכו. ערימות דפים מגובבות על השולחן, אפליקציות רצות במסך השולחני שלו, על הכיסא שמוטים כמה עמודים מהודקים. זה לא מתאים לו, הבלגן.
אני מתכופף לקרוא. הרשימות שעל הכיסא הן קובץ מחקרים על מצב התא המשפחתי בישראל בשנים 2020-2010. אני מדפדף ורואה גרפים ותרשימים, טבלאות ואחוזים. על המיטה פתוחים ספרים עבי כרס, ובשמות כולם חוזרת המילה "בדידות": "הבדידות כמצוקת העולם המודרני", "מאה פנים של בדידות", "בדידות בגיל השלישי", "בדידות קולקטיבית". באחד הדפים שעל השולחן אני מזהה את כתב ידו של ערן — לא קריא בקריאה ראשונה, לרוב גם לא בשנייה — והכותרת: טיוטה אחרונה, ה"ח למניעת בדידות, לקראת פרסום. שולף מהפח ניירות תכולים שנדמה כי הודפסו במשרדו. ועוד לפני שאספיק לעיין בהם נשמעים סיבובי מפתח ואני ממהר לצאת מהחדר, מבין את משמעות הפלישה, ומזל שנעלתי בשני סיבובים כי עד שהוא נכנס אני כבר בחדרי מאחורי דלת סגורה, מבולבל לגמרי. מה קורה פה, ערן? לְמה הספרים והמאמרים והגרפים העולים ויורדים כמו במוניטור של חולה לב מסוכן?
ואל מול הדפים הנפתחים אני שואל את עצמי למה הדברים מכים בי בעוצמה כזאת, כאילו החוק נחקק בעיקר נגדי, כאילו רק בדידותי היא שמאיימת על יציבות השלטון.
מאוחר יותר, לקראת לילה, אני מכבה את האור, נשכב על המיטה, המום מהתגלית החדשה, מתכסה. פתאום הבהוב של אור כחול, כמו סירנה משטרתית, הסלולרי רוטט, על הצג רשום: אמא. אני יודע, החתונה בעוד שבועיים והיא רוצה להזכיר לי לקנות נעליים חדשות ולהודיע לי מי כבר הגיע מחו"ל — "כדאי שתתקשר אליו, הוא האח היחיד שלי והוא דוד שלך והוא עכשיו במלון בירושלים, אז מה אם לא דיברת איתו שנתיים? קינג דיוויד, תבקש את חדר 334" — אבל איני עונה, מניח לאור הכחול לגווע על הקיר, נזכר ביום שבו הם הודיעו, במבטה של אמא, במחול הסוער ההוא, המתריס, הפוצע.
מטבח משפחתי של יום שישי. אבא מקלף תפוחי אדמה, אמא מכינה עופות, נועה אמורה להגיע אז כדאי להכין גם אורז ושניצלונים לשי. אפילו משפחה עם רוב גברי כשלנו — 4:2 לטובתנו, או לרעתנו — משתדלת להתאסף פעמיים בחודש לארוחה משפחתית בשישי בערב. כל אחד לוקח את המכונית מהחור שלו ומגיע לכמה שעות להורים — אני מירושלים, יוחאי מתל אביב, נועה לא מתרחקת מאמא וגלעד לא מתקרב. באותו יום הקדמתי, הייתי בפגישה בתל אביב ואחריה נסעתי לכפר סבא, ואני בשולחן לידם, רוכן על עיתוני סוף השבוע — אבא ואמא שייכים לדור שעדיין קורא עיתון מודפס — כשברקע ריח בצל שרוף. "מה יהיה עם הפוליטיקה הזו?" אני שואל בקול, "כלום לא משתנה, פלא שיורד אחוז העולים? (בשנתיים האחרונות הידרדר דרמטית שיעור העלייה, מצב חירום אצלנו בסוכנות) מי רוצה לבוא הנה, אם כל מה שיש כאן זה שחיתות ומִחזור של מפלגות." "זה לא זה," אבא משיר לשונות קליפה אל שקית, "אנשים לא באים לכאן בגלל המצב הפוליטי, וזו גם לא הסיבה שאנשים נשארים רחוק. להפך, אני מוכן להמר שכמות העולים גדלה ביחס הפוך למצב המדיני, מה שכן קובע זה המצב הכלכלי." "כסף זה לא הכול," אני אומר, "ואם אין מצב רוח לאומי אנשים לא יגיעו."
"שלום," קולו של יוחאי נשמע ואחריו עוד זוג צעדים. וטריקה של דלת.
"אמא? אבא?" תמיד בסדר הזה.
"אנחנו במטבח," אמא אומרת, "הקדמתם, קרה משהו?"
ואז הם נכנסים, שניים, מחויכים, יד ביד, יוחאי ולידו נערה, שיער חום חלק ועיניים פשוטות וכנות. אני מניח שזו הליאת ששמעתי עליה. יוחאי מופתע לראות אותי, "מה אתה עושה כאן?" הוא שואל, ולפי הדגש בקולו ברור שנוכחותי כאן מקלקלת איזו תוכנית. גם בלי שאענה הרגע נקרש כי כולנו מבינים שהכניסה הזוגית המפתיעה, החגיגית הזו, מצפינה איזה סוד: אבא מתאבן עם הקולפן ביד אחת ותפוח אדמה בידו השנייה, פיה של אמא קופא לפני חיוך, ואני לא חוזר לקרוא את הכתבה על המוות התורן שזעזע לרגע את המדינה, והפעם זוג בהתאבדות כפולה.
יוחאי סודק את דממת המוזיאון, "אמא, אבא, מגיע לנו מזל טוב, ליאת ואני החלטנו להתחתן."
ואז, בתוך היקום העצום של השתיקה, מתחילה תנועת חלקיקים זעירה, כי הזמן משתהה, והילוך אטי עוזר לכל פיסות המציאות לעכל נכון את התרחשות הדברים, בדייקנות, בחדות. הראשון שמגיב ומציית לחוקי הטבע הוא תפוח האדמה שנופל מידו של אבא לתוך קערת המים ומתיז עלינו. שפתותיה של אמא רועדות, מתלבטות לאיזה כיוון להתקדם, ואני, מנסה לחלץ את המבוכה, אומר, "סחתין, אחי, מזל טוב, זה היה מהר, מתי הספקתם?"
משהו משתחרר באוויר, פוקע, ואני רואה את פניה של אמא משתנות לגמרי, כמו משילה מעליה פנים של אישה אחרת שהשתלטה עליה בעורמה במשך שנים, וכעת, מרגע הישמע הבשורה היא בורחת מאותה כפילה, נמלטת ממה שרדף את דמותה. כי זה לא רק שיוחאי מתחתן, זו דווקא הבשורה השולית, מידע צדדי שבבוא הזמן ייעשה גם בו שימוש מסוים; הידיעה האמיתית היא שסר הכישוף, שהקללה שרבצה עליה פגה, התפוח המורעל נשר מן הפה, הנעל נמצאה מתאימה, הדלעת תמיד היתה כרכרה. כי עכשיו, כשגם הוא מצטרף לנועה ומתחתן, הוא בעצם מוכיח שזה בסדר, התאים תקינים, השדר הגנטי קיים, מנגנוני הזוגיות שהעבירה לנו מרחמה עובדים, והרגע הזה בעצם קובע חד־משמעית שהגירושין של גלעד והרווקות שלי הם היוצאים מן הכלל, ושהמשפחה הזו באמת מסוגלת להתחתן. הנה סוף סוף נמצאה הוכחה. ואף על פי שיוחאי ונועה אינם אפילו רוב, בכל זאת יש כאן כבר התחלה של שוויון.
אז באה צעקת שמחה.
מזל טוב!
והאצבעות שלה מחפשות מקום להיאחז בו, כמהלכת על שפת צוק, ומגיע חיבוק של אמא, מגע ששמור אצלה רק לרגעי קצה, ראשו מתקרב אליה, מסורבל קצת בגלל הפרשי הגובה, ראשה נח על כתפו, "מזל טוב מזל טוב איזה יופי," ואני רואה כיצד ניתז פתאום מעיניה גץ רושף, זיק של אושר מוגזם, כן, תמיד ידעתי, זו לא אני, זה אתם, אני העברתי את תאי הזוגיות, את הדי־אן־איי הבריא, ורק אתם טעיתם. ועיניה נעצמות, כאילו לראשונה זה שנים מותר להסיר מבט, אפשר להרפות, כבר אין צורך לוודא שדבר לא משתבש, סוף סוף אפשר להפסיק לחשוב ולחקור ולחפור ולהתעקש כי יש לנו נתון חדש והסדר שב על כנו.
אבל כשהיא פוקחת עיניה אני שם מולה, היוצא מן הכלל, מספר ראשוני שלא מתחלק עם אחר, מספר אי־זוגי שלא מוכן להתחבר לאחר ולהפוך לזוג, והיא ממהרת לעצום אותן שוב, להתענג עוד רגע על גבו השביר של יוחאי, אבל יודעת שאין לאן לברוח לכן עוברת אל ליאת, גבה אלי, "ברוכה הבאה," לא מחבקת אותה, רק אוחזת בידיה בלפיתה מכאיבה כמעט ולא מרפה שניות ארוכות, לא רק מפני שהיא כלתה לעתיד אלא כי היא ההוכחה וצריך לשמור עליה היטב, כן, בך טמונה התשובה, את מטה הקסמים, קיומך מבטיח את שלוותי. "נו, בחרתם כבר תאריך?" היא מבקשת לעגן את הבשורה, "תירגעי, אהובה, תירגעי, הם רק החליטו," אבא מרגיש צורך לחלץ את הזוג הצעיר מהגל שהתפרץ בה ושיש בו להט מדאיג, כאילו לא באמת האמינה שזה יתרחש, ואמא מגיבה, "להירגע? אחרי כזו בשורה? בחיים לא."
"זה הזמן להרים כוס לחיים," אבא ניגש אל המזנון, ואני עוד מנסה להבין אם רק לי צורמת הדרך שבה הכול מתרחש. עד לפני חמישה חודשים לא ידעתי בכלל שיש לו בת זוג, ואם גם לאבא־אמא זה חדש, כיצד הם מסתירים את ההפתעה? יוחאי וליאת גרים יחד רק חודשיים, לפי מה שהבנתי מנועה. האם הם פגשו אותה כבר, את הבחורה הזו שפוסעת אל הסלון בצעד בוטח בעקבות אחי, הצעיר ממני בשבע שנים וקצת?
ובערב, מעט אחרי שקיעה, מתפרצת אל הסלון נועה, בתפקיד האחות הגדולה, ושי הקטנטן בתפקיד האחיין רץ בצעדים זריזים, וגם נדב מגיע, גיסי, עם איחולים רציניים: כל הכבוד, יוחאי, סוף סוף. עוד מעט יציעו תמונה וכדי לא לקלקל תמונה משפחתית מושלמת אני אהיה הצלם, מה גם שגלעד חסר וזה סוג של הזדמנות, תצלום נטול רווקים וגרושים. נועה מחבקת קלות את ליאת, "איזה יופי, אז עכשיו את ממש משפחה," וליאת מחזירה "כן" בעיניים מתכווצות, ואני מבין שזה לא מפגש ראשון ורק לי נזהרו שלא לומר דבר, ובעצם כולם כבר מכירים את כולם. ושי גם הוא משמיע קולות חגיגיים ונועה אומרת לו, "כן, יוחאי יהיה חתן, נכון שי? גם אתה רוצה להיות חתן?" צוחקת, "את שומעת סבתא? גם שי רוצה להיות חתן." "ומי הכלה?" שואלת אמא, "תָתָא אוּבה," הוא עונה, ואמא צוחקת, "אני כבר תפוסה עם סבא." "תתא אובה," שי מתעקש, וכולם צוחקים, ואמא מזרזת אותנו, "בואו נשב לאכול, נו בואו, האוכל מתקרר."
