החתונה

פרק 1

שמונים שנים ושבע חלפו מאז היום בו השקיף סבי מחלון הרכבת שנסע בה וראה את האשה היפה בתבל. כיוון שלא היה מודע לסערה המתרגשת עליו, עסק עד אותו הרגע בסגירת כפתורי מקטורנו ופתיחתם, פיהק בחום שנשב מבחוץ, פשט את רגליו אל המעבר בין הכיסאות, חיטט באפו והביט בחשדנות במשפחת הסיקים שחלקה איתו את התא.

עָם מלוכלך של חובשי מצנפות, חשב בלבו כשהציץ מעל גשר אפו באבי המשפחה, שעל ברכיו הצטופפו שתי ילדות עם סרטים בשיערן. שלושה ילדים נוספים היו שרועים על אמם במושב הסמוך. איך שהאנשים האלה מתרבים!

בעיני רוחו ראה פירמידה אנושית עצומה – סיקים צעירים, זקנים, כחושים, חסונים; סיקים מתרפסים, מזילי ריר, יורקים – דחוסים יחד, מנופפים ומקפצים, לועסים בחיפזון. איזו זוועה!

איסְמֶט נאסין היה איש-עסקים בכל נימי נפשו, חסיד של הכלכלן ריקארדו. אילו שאלו אותו במה הוא מאמין, היה שואף מעט אוויר, מרים את יד ימינו, ומונה בזה אחר זה על אצבעות דקות, שציפורניהן לבנות, עבות וסדוקות, מוקפות עור ורדרד.

"מתינות," היה מכופף אצבע אחת, "איפוק," עוד אצבע כפופה, "איזון," "הבלגה", "חסכנות." אילו עודדו אותו להמשיך, היה עובר ליד האחרת: "כיבוש היצר", "הסתפקות במועט", "פיכחות," "משמעת" ו"מחשבה."

אחר-כך היה מזעיף פנים, "אלה הדברים שההודים המודרניים שלנו לא מבינים, אתה מבין. יותר מדי תינוקות, ולמה זה? למה זה? בורות, זאת הסיבה, זה האויב האמיתי. וחוץ מזה, זה לא טוב לעסקים. אנחנו לא כמו האנגלים. הם מבינים" – וכאן פניו היו מתבהרות - "הם יודעים משהו על העולם המודרני שלנו. ריקארדו ומָלתוּס, הה! הם ידעו דבר או שניים על החיים!"

איסמט רחש חיבה ניכרת לאנגלים האלה, עם כדורי הקריקט וכרוב הניצנים והגומיות שלהם. מדי יום קרא את ה"טיימס" הלונדוני מתחילתו עד סופו, למרות שהגיע באיחור של שבוע, הושלך על מחצלת הקש בפתח ביתו מגולגל וקשור בפיסת חבל. הוא רחש כבוד לאופיים של האנגלים, לשלווה שלהם, לחוש הזהירות שלהם. כן, האנגלי היה יצור כלבבו. ומנקודת ראות מקצועית - איזו אומה הולידה את ספר ניהול-החשבונות, את סרגל החישוב על כתמיו הכחולים ואת העיפרון הרך, שהיו מטה לחמו?

האמריקאים, לעומת זאת – שותי-חלב ואוכלי-בקר, בעלי פני-ירח, מדיפים ניחוח שאין לו עבר – זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. יצורי פרא אכזריים שכספית זורמת בעורקיהם.

אבל ההרהורים האלה (כך אמר לעצמו כשהרים את הצלון מעל חלונו) שווים כקליפת השום בהיעדר פרטים ספציפיים, דוגמאות קונקרטיות, סדרי עדיפויות. מה אם הוא עצמו, על אחריותו האישית, ייאלץ להעסיק עובד? מה אם יידרש לבחור בין אמריקאי לסיקי?

(הוא לא ראה שום סיבה לא להיערך לכל אפשרות. זה רק יכול לעזור, על כך אין ויכוח. בסופו של דבר יצליח לגייס מראש מידה כזו של חוכמה, שלא יצטרך לשוב ולחשב עוד לעולם. להיות החלטי, מיידי, יעיל - זה היה חלומו האמיתי. מכונת-החישוב-האוניברסלית-איסמט-נאסין.)

אז ככה: הסיקים האלה קצת נוטים להתחצף. חבורה רוחנית, מתייסרת, עם שיניים חסרות ושפתיים קפוצות. ואין דרך להתעלם ממידה מסויימת של עוינות חסרת כל הצדקה שחש כלפיהם (מבעד לחלון ראה את התחנה, שלא היתה אלא צריף, גולשת לעבר הרכבת.)

אך יהיו אשר יהיו החסרונות הברורים, היה גם היתרון הבא: הסיקים היו נתון מוכר. אפשר היה להכניס אותם למשוואה, למרות התחתונים המשונים והפיגיונות הנסתרים שלהם. האם הוא בעל דעות קדומות, שיבוז למנהגים ולמסורות? בשום פנים ואופן! הוא כבר פגש את הסיקים האלה, החליף איתם דעות, עשה איתם עסקים.

את האמריקאים, לעומת זאת, הכיר רק מקריאה בעיתונים. המלה הכתובה היתה המגע הממשי היחידי שלו איתם, למעט הפעם שראה אחד מהם בחטף, יושב בכרכרה שכורה במָלְבָאר-היל, לבוש חליפת צמר חומה וכובע פנמה לבן-תיתורת. ובכך לא די, זה ברור ופשוט כשמש בצהרי היום. הסכנות, אלו שצצו במוחו ואלו שאי-אפשר לצפותן מראש, הסיכונים האפשריים שמציבות חיות-האדם האמריקאיות האלה – איך אפשר להמר ככה באפלה!

כן, סיכם באנחת רווחה, הוא יבחר בסיקי. כמובן.

הוא התבונן באיש שיש מולו בקרון הרכבת, כאילו ביקש להציע לו עבודה.

הסיקי החזיר לו מבט עיקש.

איסמט חש שלא בנוח. הוא נרתע והסתובב אל החלון; שלח אצבע לתוך אפו; נשען לאחור על בד הפשתן הדהוי של מושבו.

ואז זה קרה. אז ראה את חאטיג'ה האבֵרי. חאטיג'ה האברי: האשה היפה בתבל.

הוא ידע זאת גם לפני שהיתה לו ההזדמנות לראות אותה מקרוב. מה שראה בחטף היה אף, סנטר, ראש שסביבו נכרך צעיף כותנה לבן. זוג רגליים כפריות חזקות (שתי יתדות, ממש).

כמה שניות קודם, והוא לא היה קולט את זה.

חאטיג'ה היתה יכולה לעמוד שם בדיוק, עיניה דבוקות אל המקום - כשני מטר מעל הקרקע, שלושים מטר מזרחה למשרד הכרטיסים – שבו הופיע בסופו של דבר החלון שלו.

עומדת שם עם הדלי שלה וצעיף הכותנה הלבן שלה: נכאת רוח, נדכאת, לרגעים חדורת תקווה, נוקשת ברגליה בקוצר-רוח על מסילת הברזל, כי היה חם ועמוד העשן עוד היה רחוק, אי שם למרגלות ההרים, שופע ניצוצות לבנים ויהלומים כחולים, והיא היתה צמאה. לב-הארנבת שלה פעם במקצבים פרועים.

יכולה היתה לצעוק את שמו אל שיניה הלבנות של הסופה.

לנופף דגל מעוטר בזהב ובד אדום משובח, "מר איסמט נאסין, הנה אני, חאטיג'ה האברי! האשה היפה בתבל כולה!"

אבל אילו התעכבה הרכבת, אילו, נאמר, נשנקה מרוב פחם או אילו סייעה לה רוח דרום-מערבית מגבעות בָּלָגְהָאט, רוח נוחה עם משב של ניחוחות לימונית, אז היה איסמט חולף ברעם לא-מודע, הוא לא היה מצליח לשמוע את חאטיג'ה בתוך כל ההמולה, הקרקוש של מסילה וגלגלים ושיני ברזל מושחרות.

חאטיג'ה היתה אז בשבילו כלום, אפס, שום-דבר, נָאדָה, ממש לא כלום.

לחאטיג'ה מצידה לא היה למעשה שום מושג על קיומו של איסמט, ובוודאי לו על האופן הייחודי כל-כך שבו ינחת עליה באותו בוקר מסויים.

"הה!" אמרה לו בליל כלולותיהם, והלכה לשבת בקצה הרחוק ביותר של הספסל, כך שכולם יראו במקרה שינסה איזה תרגיל מוזר, "הה! איזה ביש-מזל נורא שהופעת לך ככה משום מקום. סיכוי אחד למיליון. הה! אני פשוט לא מאמינה איזה מזל רע יש לי. באמת, אני פשוט לא מצליחה להבין. לא, בהחלט צריכה להיות איזו מטרה נסתרת לסבל הזה. אני בטח משלמת על החטאים של כל העולם."

אבל כאשר הואט מעברם של השדות המקרקשים והם הפכו בהדרגה לאדמה ירוקה-חומה עם גדרות הפרדה ותעלות השקיה מרוצפות אבן, מדוע לא זכה איסמט באזהרה לגבי משמעותה של שרשרת האירועים שהחל לגלגל?

האם עברה צמרמורת בגבו כאשר פנה אל החלון והבחין בחאטיג'ה האברי שעמדה שם עם הדלי שלה וצעיף הכותנה הלבן והסנדלים ששאלה מדודתה רָאבּייָה (שהיתה תלושה כל-כך שלעולם לא תבחין בחסרונם, אין שום סיכוי)?

אבוי! ברגעים מסוימים גם מגע קל ביותר או מלה טובה עלולים להוליד שרשרת של תוצאות. אני לא יכול לומר שיש לי אמונה גדולה בכוחה המיטיב של ההיסטוריה, אבל לפחות היא מזכירה לנו מתי הכול השתבש באופן חסר תקנה. הבוקר ההוא שלפני זמן רב יהדהד בכל בוקר לאחריו, עד אין קץ, כי חייו של אדם לעולם אינם פרטיים.

מי יוכל לומר היכן מסתיים העבר ומתחיל האני? משהו שגרתי לגמרי, כמו הושטת יד בסוף משפט, למשל, או דרך לספר בדיחה, יכול לעבור במשפחה במשך אלף שנים. בהחלט סביר להניח, אם כן, שגם המזג הרומנטי של אדם עובר בירושה, ושתנועות הלב המסתחררות בלי הרף התנהלו על-פי תבנית זהה מאז ההורים הראשונים ממש ועד לצאצאים האחרונים שבאחרונים (אם לדייק, איפיונים מסוימים כמו רשעות וקסם אישי עוברים בירושה במשפחה אך מופיעים רק כל דור שני). על סמך הניסיון האישי שלי בלבד, למעשה, אני מעלה את ההשערה כי רגשות הם המוסד האנושי השמרני ביותר: אנו אוהבים, בעל כורחנו, בלבבותיהם של הסבים שלנו. כך שלפניכם מכתב הסבר המתוודה על הסטוריה קשה ומנתח אותה, אבל גם מכתב אהבה. מכתב אהבה לנמענת לא ידועה...

כל ההסטוריה הזדונית שאני מתייחס אליה היתה תלויה על בלימה כאשר נשלח מלאך להכות את איסמט נאסין על קודקודו: אזהרה, התערבות אלוהית! המלאך הגיע לתא. איסמט שמע צילצול באוזניו. נדמה היה לו שפעמונים נחבטים על רקתו.

המלאך התמקם בזהירות רבה במושב הפנוי ליד הסיקית. מבלי לגעת בה, רכן לצדו השני של התא ונשף בעדינות, אך באופן ברור מאוד, לתוך אוזנו השמאלית של סבי. איסמט חש סחרחורת. נקודות ריצדו לנגד עיניו, משולשים התנועעו, כתמים כהים הופיעו בשדה הראייה שלו.

הוא נסוג מהחלון והביא יד אחת אל אוזנו, לגרד שם בפנים.

"אללה!"

הוא שלף ממחטה מכיס מקטורנו וקינח את מצחו, וחשב שהיה צריך להשאר בבית מלכתחילה, כי לא הרגיש לגמרי בטוב (הוא מוכרח בעתיד להתייחס ביתר תשומת-לב לצרכים שלו, אחרת ייאלץ לשלם על כך בתחלואים הקטנים האלה.)

"אלי, אלי," הוסיף ואמר, במידה מסויימת של חוסר-היגיון, כשאוזנו המשיכה לגרד.

המלאך קם בתנועה נמרצת ונקש שלוש פעמים על ראשו.

בום! בום! בום!

מאחר שהרגיש שעשה כל מה שאפשר לצפות בהתחשב בתנאים, נדחק המלאך ויצא מבעד לחלון הפתוח למחצה. כך או כך, מעולם לא חיבב את עיסקי העולם הזה.

אך למרבה הצער, למרבה הגיחוך, הוא חבט בסבי חזק מדי והעיף אותו ממקומו. איסמט נשפך מהמושב, התגלגל על הרצפה ונכנס בסיקי כמו קליע תותח. ידו השמאלית, שנשרכה אחריו, חבטה באחד הילדים שישבו על ברכי האשה. הילד פרץ בבכי.

האם הנרגזת אספה את קפלי הסארי שלה ונעצה באיסמט מבט זועם.

"אל תדאג, בּאצ'וּ," ניחמה את התינוק שלה. "האיש הזה הוא סתם חתיכת אגרוף מגושם, אתה יודע. הוא לא יודע לאן הוא הולך בעולם הזה. ברגע שהרכבת תעצור, עדיף שנעבור עם אביך לשבת במקום אחר, ואפשר לקות שאז נשיג סוף-סוף כמה דקות של ביטחון ונהיה מוגנים מהתנהגות נפשעת שכזאת."

היא נשקה לילד על מצחו ואחזה באפו בין שתי אצבעות. את ידיה פרשה על בטנו, כמגוננת.

העבריין קם במהירות וחייך חיוך מתנצל, כאילו זה ישפר את פני המצב. במחווה של התנצלות הושיט את ידו לטפוח על גבו של הילד, אבל הילד נרתע כאילו מפני אש, ומרוב אימה צרופה נחשף הלובן בעיניו.

"אדוני, אני מתנצל מעומק הלב," הסביר. "אתה מבין, הרגשתי כאילו מישהו דופק-דופק לי על הראש. היכה אותי אחת-שתיים-שלוש, ככה סתם."

"אם ככה כדאי שתלך לבדוק את העניין אצל רופא, נֵה? בעניין הדופק-דופק על הראש. אחת-שתיים, אחת-שתיים-שלוש, הה? לפי המחשבה שלי, זה נשמע עניין רפואי. בלי ספק," ציין הסיקי בצינה. "הו הו! אתה לא יכול להסתובב לך סתם ככה ולתלוש בידיים שלך חתיכות מהילד של אדם חף-מפשע. זה לא מקובל כאן בסביבה, אני מוכרח להזהיר אותך לפני שתמשיך."

"איה!" התפרצה האשה, "ואז ללכת ולהאשים מישהו אחר במה שעוללת. ואז להסתובב ולהגיד שזה בגלל שמישהו נתן לך כמה סטירות על הראש, לא, זה ממש מוגזם ביותר. אתה בטוח שהתינוק שלי הושיט לו יד בלתי-נראית ודחף אותך? ואולי זאת הייתי אני?"

נימה היסטרית השתרבבה לקולה. היא סילקה את הילדים מברכיה והזדקפה למלוא מאה ארבעים ושבעה הסנטימטר שלה. את ידיה פרשה לפניה.

"תראה, אדוני, אנחנו לא אנשים כאלה. אי-אפשר להתייחס אלינו כמו לזבל. אי-אפשר להאשים אותנו סתם ככה."

"או לתקוף אותנו," הזכיר לה בעלה.

"כן, כן, אי-אפשר לתקוף ולהאשים אותנו ככה."

"באמת, זה לגמרי לא בא בחשבון," אמר האיש בתקיפות רבה, כאילו לסכל מראש את האפשרות.

הילד הפצוע התחיל ליילל.

ארבעת הילדים האחרים עשו כמותו, חיככו את עיניהם בידיהם הזעירות, משכו באומללות את הסרטים בשערם ונדחקו בין הוריהם, כמבקשים הגנה.

האשה נסוגה אל המושב והחלה להרגיע אותם.

"תראה מה עשית למשפחה שלי! תראה בעיניים שלך! מה עשית לנו, שמעולם לא שמנו עליך אצבע!"

"אני מצטער מאוד."

"מצטער, הה! מצטער, הה!" אמר האיש. "מה יעזור לנו מצטער, אה? מצטער – מצטער ישים כסף בבנק, זה מה שאתה חושב? אתה בא ופוגע לך ככה בנו בגופנו. ואנחנו עוד לא שמנו עליך אצבע. למרות שנעצת מבטים חשדניים. קיווית שלא נבחין בזה? אתה חושב שאנחנו טיפשים?" בידו הפתוחה נגע האיש קלות במצחו. "אז בגלל שאנחנו איזה טיפשים, זה בסדר מנקודת ההשקפה שלך, אתה יכול פשוט לתקוף ולהאשים אותנו?"

"תביט רגע..."

"מובן שאם אתה היית מביט, אז סביר שלא היית עושה את הדברים האיומים האלה. זה מה שאפשר לקוות. אבל הנה, אתה מסביר לנו שאנחנו צריכים להביט! אנחנו!"

"איזו חוצפה!" הכריזה אשתו, מאחורי איסמט. "תוקף ומאשים, ואז אתה מסוגל להגיד לנו להביט! עכשיו אנחנו עיוורים?"

"יש משהו שאני יכול לעשות?"

"מה אתה יכול לעשות?" דרש האיש בייאוש, והביא את ידיו הפרושות אל מאחורי גבו, כך שילדיו יוכלו לאחוז בהן. "מה אתה יכול לעשות? פשוט להניח לנו. מה שביקשנו זה שיניחו לנו. זה כל מה שביקשנו אי-פעם."

"טוב, אז אני אלך."

"כן, פשוט תלך," חזרו בני-שיחו במקהלה. "עדיף ככה."

"טוב, בכל מקרה אני מצטער."

איסמט הוציא את תיקו מתחת למושב, פתח אותו בתנועה חדה, קיפל את העיתון והכניס אותו פנימה וטרק את התיק. הוא אחז בתרבושו, נזהר מאוד לא ליפול על הילדים, וכשל אל מסדרון הרכבת מבלי להבחין אפילו שהרכבת עצרה ובחוץ נשמעות שריקות וצעקות. כמה גברים מן הכפר פרקו שם ארגז כלי חרס ווילונות ותיבה פתוחה מלאה פחיות של משחת נעליים עמידה במים בשביל החנות בכפר.

איסמט נשען על דופן הרכבת ושאף אוויר מבורך. מה פשר העניין? כאשר היד הנעלמה הפילה אותו ממושבו והשליכה אותו לצדו השני של התא הוא הספיק לראות מבעד לחלון את האשה. ואז בא משב הרוח המיסתורי, והחלון נפתח לו כך, לגמרי מעצמו, והידית בצידו קירקשה. האם זה הגורל, יד הגורל? כוח מגנטי? אולי קרינה?

מעולם לא קרה לו דבר כזה. הוא היה איש מתון, והתגאה בתכונה זו. כלומר, מזגו לא התאים לההתפרצויות עזות. עצביו לא עמדו בזה, בלשון המעטה. לא, עניין כזה אינו יכול להיות מקרי (את זה הבין בבהירות רבה). צריכה להיות לכך איזו משמעות. באילו תנאים ההוא שם למעלה (שאליו התייחס איסמט בחיבה כאל מין פקיד רם-מעלה), באילו תנאים הוא עשוי להתערב כך בענייניו?

אלוהים ישמור: ומה אם התחכך בשד של האשה, נאמר, כאשר התגלגל בטעות לצד השני של התא, ויצר בכך רושם מוטעה?

אות נשלח לו. אות התגלה לו במישרין. אחרת, אי-אפשר לסבול את המחשבה. (מלאכים שחשים צורך להכניס לו אגרוף בעין בלי שום סיבה בכלל - זה ממש לא בא בחשבון!)

התגלויות לא היו זרות לו. אם זה מה שקורה כאן, אין סיבה לדאגה. למרות שהוא אישית מעולם לא זכה בהתגלות, אמו קיבלה מלמעלה בלי הרף חלומות, הודעות, ואפילו שירי ילדים קצרים.

"בני," הכריזה אמו רָשידה מפעם לפעם, "אני לא חושבת שאתה צריך לפטפט לך ככה עם האנשים האלה. ילד שלי," אמרה, כשהיא מתייחסת לחבר זה או אחר, אחד משחקני הקלפים ושתייני הוויסקי. "נתנו להבין לי שזה לא הולם."

"אמא?"

"כן. קיבלתי מידע. עכשיו מסוכן ביותר בשבילך לעשות את זה ולהתנהג ככה בחוסר-אחריות. אחרת, למה שהוא יבזבז זמן ויזהיר אותי, את אמא שלך," הסיקה בהגיון חסר-דופי. "יש לו דברים טובים יותר לעשות, לא נראה לך?"

איסמט ציית דרך קבע לתכתיבים כאלה. הוא ניתק את קשריו עם הצדדים הנוגעים בדבר. הוא השאיר את ההזמנות ששלחו לו במעטפות, בלי להציץ בהן: אם יהיה צורך, הוא יתעלם מהם ברחוב. אם אכן יהיה צורך.

מובן שהוא היה אדם מבוגר ורשידה... אבל לא זה העניין. ניסוח כזה מחטיא את העניין באופן סופי ומוחלט. תופעות כאלה זועקות לתשומת-לב. אחרת, לְמה תייחס משמעות? מה יהיה הבסיס?

ובכל-זאת, בדרך כלשהי תמיד חשב על ההודעות האלה שכירסמו בשעות השינה של אמו כעל אותות אלקטרומגנטיים. הוא ראה באמו מעין טלגרף של מרקוני - אי-שם בתוכה פעמו במהירות גלים בלתי-נראים ולבה הקשיח נע בתוך חזה כמו שעון חול (בעוד הצעיף צרור סביב ראשה שלא יעיר אותה כל רעש סתמי, כי שנתה היתה קלה.)

("כאלה מחשבות מצחיקות יש לך על נשים," היתה נוזפת בו חאטיג'ה. "זה בטח באשמת רשידה הזאת, הו, כן, בגללה יש כזאת שינאת נשים בעולם הזה, למרות שחבל לי שאני זאת שצריכה להגיד את זה.")

אבל העובדות היו בהירות כשמש בצהרי יום: האותות האלה לא היו הפרעה סתומה על גלי האֵתר. הם היו סימנים פיזיים, אלימים - עד כדי כך שהשליכו אותו לצידו השני של קרון רכבת ונוסף על כך גם הותירו חבורות בשני מרפקיו. לעולם אי-אפשר לדעת! לא פלא שאמו בטוחה כל-כך בעצות שהיא מעבירה לאחרים.

אפשר להניח, חשב (כשהוא נשען על דופן הרכבת), שזה מה שקרה: הוא, דווקא הוא, נבחר לקבל איזה מסר נשגב. משהו גדול. וזה מוכרח להיות קשור באשה בחלון, כי הוא ראה אותה בדיוק באותו הרגע (בדיוק באותו הרגע!) שחש בבירור באוויר שננשף על אוזנו, כאילו ננשף באפרכסת בשש רופיות. מוכרח להיות קשר בין שני הדברים. דבר מופלא אחד, ואז האחר, מייד בעקבותיו. היה כאן קשר ברור, שגם הכסיל הגדול בעולם יבין אותו. האם יתכן שמדובר באזהרה, אות, סימן לסכנה שאורבת לו?

בשום אופן (החליט, כשהוא מניח את התיק על הרצפה, כי כעת הכאיב לו בזרועו). למה שיהיו אותות? אותות, עכשיו? אותות, כשיש לו בעיות אחרות לטפל בהן? הרי הוא זקוק לאשה. זה חודשיים (אם סופרים מהשבוע הבא), מאז התקדם לעמדה בכירה, שהוא מחפש אשה. זו השאלה המרכזית בחייו. לא, אין שום הצדקה לאותות.

אבל זה העניין! סימנו לו את אשתו לעתיד. סימפוניה של נקישות על הראש מיסגרה אותה בחלון החולף - אין הסבר אחר. ואיזה מחיר מדהים, איזו עלות, רק כדי להפגיש אותו דווקא איתה, בכל רחבי הודו הגדולה! והרי לבזבז הזדמנות כזו כאשר המזל ממש מידפק...

"אתה לא יכול ככה לעמוד ולעמוד לך באמצע המעבר ולחסום הכול," הזהיר הכרטיסן, שהתקרב אליו בנחת, בלי שהבחין. "איפה אתה יושב?"

"אני צריך לרדת כאן. ככה יצא. מתי הרכבת עוצרת כאן שוב?"

"בשבוע הבא."

"שבוע הבא." איסמט נאנח. אין ברירה. הוא מוכרח לעשות מעשה אל מול שיגרת היום-יום. להניח לפרטים. הוא אחז היטב את תיקו, עקף את הכרטיסן וכשל במהירות במורד המדרגות אל הרציף. כעבור פחות משלוש שניות הרכבת רעדה, הצטמררה, רטטה, שאגה, נשפה ענן עשן, שרקה והתגלגלה לה לבומביי.

הוא הרים אליה מבט מודאג וראה בחטף את המשפחה הסיקית, שנעצה בו עיניים נזעמות מאותו החלון שממנו זכה בהצצה ראשונה שלו בחאטיג'ה האברי. נועצים עיניים נזעמות, פרקי אצבעותיהם אוחזים בפס הברזל הירוק המפריד בין חלקו העליון של החלון לחלק התחתון, שנפתח, צפופים זה מעל זה בערימה כמו אקרובטים, מעלים אדים על השמשה.

"מפנה בחייהם של בני-האדם," חזר ואמר לעצמו בחשש. אחר כך יצא מהתחנה וצעד אל הכפר למצוא את חאטיג'ה האברי, האשה היפה בתבל.