הלילה

מבוא

לעיתים קרובות מבקרים בביתי עיתונאֵי חוץ. אני ירא מהם, נקרע בין הרצון להעניק לזולת את מחשבתי כולה והחשש שמא אתן נשק ביד איש אשר רגשותיו כלפי צרפת אינם ידועים לי. בפגישות כאלה אני שומר תמיד על מידת הזהירות.

אותו בוקר עורר בי הישראלי הצעיר אשר ראיין אותי למען עיתון תל־אביבי, רגש אהדה אשר לא יכולתי להעלימו, כיוון ששיחתנו היתה מניה וביה לשיחה אישית. העליתי זכרונות מתקופת הכיבוש. לא תמיד מסעירים אותנו ביותר דווקא האירועים אשר בהם אנו מעורבים במישרין. אמרתי לאיש הצעיר אשר בא לבקרני, כי שום תמונה הקשורה באותן שנים קודרות לא נגעה לליבי כמראה קרונות הרכבת עמוסי הילדים היהודים בתחנת אוסטרליץ... לא ראיתי זאת במו עיני, אך אשתי תיארה לי את המחזה, ואימת המראה שראו עיניה באותם ימים, עודנה ממלאת אותה. לא ידענו אז דבר על שיטות ההשמדה הנאצית. מי יכול היה להעלותן על דעתו! אך מראה עוללים אלה הקרועים מעל אימותיהם חרג מתפישת אנוש. אותו יום, דימיתי בנפשי כי חש אני לראשונה את סוד העוול אשר פיענוחו עתיד לסמן קץ עידן אחד ותחילתו של עידן אחר. החלום אשר איש־המערב ראה לנגד עיניו במאה ה־18, זה ששחרו בקע ב־1789 ואשר הלך ונתעצם עד 2 באוגוסט 1914, עם הקידמה, האור ותגליות המדע, חלום זה תם, גווע ונמוג לנגד עיני, מול הקרונות הללו עמוסי הילדים, אף כי רחוק הייתי ת"ק פרסה מלהעלות על הדעת שילדים אלה עתידים להזין בגופם את תאי הגזים והמשרפות.

דברים אלה ביקשתי לומר לאותו עיתונאי וכאשר נתמלטה מפי אנחה: "רבותי, חשבתי על ילדים אלה" אמר לי: "אני אחד מהם." הוא היה אחד מהם!

הוא ראה איך נעלמים לנגד עיניו, אמו, אחותו היקרה, קרוביו ומכריו. כולם מלבד אביו. נבלעו בלוע־התנור הניזון מבני־אדם. יום־יום היה עֵד לייסורי אביו, לגסיסתו, למותו. ספר זה מספר כל זאת ואני מניח לו לספר לקוראיו, לו רבים היו כמספר קוראי יומנה של אַנה פרנק, כיצד בדרך נס ניצל הנער עצמו מגורל זה.

אך אני מעיד, כי עדות זו הבאה בעקבות עדויות כה רבות, המספרות על הזוועה עד כי דומה כי הכול ידוע לנו, היא בכל זאת שונה, אחרת, יחידה במינה. היא מספרת את קורות יהודי סיגט, העיר הקטנה בטרנסילבניה, את עיוורונם מול גורלם הצפוי, בעוד יש להם שהות להימלט, כיצד הוסגרו לגורל זה באדישות בל־תיאמן, חירשים לאזהרות, לתחנוניו של עֵד חי אשר ניצל מן הטבח, המספר להם את אשר ראה במו עיניו; הם מסרבים להאמין לו ורואים בו מטורף; די בנתונים אלה, דומני, כדי להפעים יצירה ספרותית שאין דומה לה.

ספר מיוחד זה נגע לליבי בגלל סיבה נוספת. הנער המספר לנו כאן את סיפורו היה כאותו מתמיד נבחר; מיום שעמד על דעתו הקדיש את עצמו כל־כולו לאלוהים. ניזון מתלמוד, הועיד עצמו בליבו למסתרי הקבלה, מסור ונאמן לבורא. כלום חשבנו אי־פעם על תוצאה זו שאימתה פחות גלויה לעין, פחות מדהימה מזוועות אחרות ועם זאת היא הגרועה מכול, לנו המאמינים: מותו של אלוהים בלב הילד המגלה לפתע את הרע המוחלט?

הבה ננסה להבין את אשר התרחש בליבו כאשר ראו עיניו את העשן השחור הפורץ מן התנור, מקום בו עלו באש אחותו הקטנה ואמו בעקבות אלפי אחרים: "לעולם לא אשכח הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול על שבעה מנעולים. לעולם לא אשכח את העשן הזה; לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים; לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי. לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות. לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי, את חלומותי שהיו למדבר שממה. לעולם לא אשכח זאת, לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי אלוהים עצמו. לעולם."

הבינותי אז את אשר אהבתי מתחילה בישראלי הצעיר: את מבט הקדוש השב לתחייה אבל מוסיף להיות אסיר עולם של החופים האפלים, מקום בו תעה, מועד בין הגוויות המחוללת. לגביו היתה צעקתו של ניטשה מציאות של ממש, כמעט פיזית: אלוהים מת, אלוהי האהבה, החסד והרחמים, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב אבד לעד לאור מבטו של הנער הניצב בעשן הזוועה האנושית הנתבעת בשם הגזע. הטורף שבאלילים. כולם לא נתחולל מוות דומה בליבם של יהודים רבים יראי־שמים? ביום נורא אחד, בין שאר הימים הנוראים, נכח הנער בתליית נער אחד (כן!) שפניו היו, מעיד הוא, פני מלאך אומלל. הוא שומע מאן דהוא נאנח מאחורי גבו: "היכן אלוהים? היכן הוא? היכן, אפוא, אלוהים?" וקול נשמע בתוכו: היכן הוא? הנהו - תלוי, כאן, על הגרדום הזה."

ביום האחרון לשנה היהודית, נוטל הנער חלק בטקס החגיגי של ראש־השנה. הוא שומע אלפי עבדים קוראים כאיש אחד: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא."

בשכבר הימם היה ניצב אף הוא בחיל ורעדה ביום הזה. כעת הוא מתקומם, מתייצב כנגד. היצור הנעלב והמושפל עד תחתיות־שאול, מגנה את רוח אלוהים העיוורת והחירשת: "היום התחתנתי, לא יכולתי להיאנח. להיפך, חשתי עצמי ניצב במלוא כוחי. הייתי המאשים. והנאשם - אלוהים. עיני קרועות לרווחה ולבדי אני, לבדי עד אימה בעולם, ללא אלוהים, ללא אדם, ללא אהבה ורחמים. לא הייתי אלא גל אפר אך חשתי עצמי חזק מאותו כל־יכול שאליו נקשרו כל חיי מימים ימימה. בקרב אותה מקהלת תפילות, ניצבתי כמשקיף נוכרי."

ואני המאמין כי אלוהים הוא אהבה, מה יכולתי להשיב לאיש שיחי הצעיר שעינו הכחולה כמו אוצרת את השתקפות תוגת המלאכים שנראתה יום אחד על פניו של הנער התלוי? מה אמרתי לו? האם דיברתי עימו על הישראלי ההוא, על אותו אח שאולי נראה כמוהו, על הצלוב אשר הצלב שלו ניצח את העולם? כלום אמרתי לו כי אותה אבן שהיתה לגביו אבן־מכשול היתה לי אבן־פינה וכי הזהות אשר בין הצלב והסבל האנושי מוסיפה להיות לגבי המפתח לאותו מסתורין בלתי־מפוענח, מקום שאבדה אמונת ילדותו? ציון, אכן קמה מחדש מן המשרפות והקברים. האומה היהודית שבה לתחייה מקרב מיליוני המתים הללו. הודות להם היא חיה מחדש. אין אנו יודעים את מחירה של טיפת דם אחת, של דמעה יחידה. הכול לטובה הוא. אם אדוני הוא האלוהים, הוא־הוא הפוסק האחרון לגבינו. דברים אלה חייב הייתי לומר לנער היהודי. אך לא יכולתי אלא לחבקו בבכי.

פרנסואה מוריאק¹

פרק א

משה־השמש, קראו לו, כאילו מעולם לא היה לו שם משפחה. הוא היה עושה כל מלאכה בבית־הכנסת החסידי. יהודי סיגט, אותה עיר קטנה בטרנסילבניה, מקום בו עברו עלי ימי ילדותי, חיבבו אותו מאוד. הוא היה איש עני וחי בדוחק. בדרך כלל לא חיבבו תושבי עירי את העניים, אף שעזרו להם. משה־השמש היה בגדר יוצא מן הכלל. הוא לא הכביד על איש. נוכחותו לא העיקה. הוא הצליח להגיע לדרגת מומחיות בניסיונו להיות חסר ערך ולא נראה.

בצורתו הזכיר את מסכנות הליצן. תמימות היתום שבו העלתה חיוך על שפתי הבריות. אהבתי את עיניו הגדולות, החולמניות, האובדות במרחק. הוא לא הירבה דברים. הוא אהב לשיר, נכון יהיה לומר - לזמזם. קטעי זמר משלו שהגיעו לאוזני, סיפרו על ייסורי אלוהים, על גלות השכינה אשר לפי בעלי הקבלה קשרה את גאולתה בגאולת האדם.

הכרתי אותו בסוף שנת 1941. הייתי בן שתים־עשרה. הייתי אדוק מאוד באמונתי. ביום למדתי דף גמרא ובלילה מיהרתי לבית־הכנסת לבכות על חורבן בית־המקדש.

יום אחד ביקשתי מאבי כי ימצא לי מורה אשר יורני את דרכי הקבלה.

"עודך צעיר מדי, רק בגיל שלושים, אמר הרמב"ם, מותר לאיש לחקור את עולם המסתורין גדוש הסכנות. עליך ללמוד תחילה את מקצועות היסוד אשר בתחום הבנתך."

איש מלומד ומאופק היה אבי. אפילו בבית לא היה נוהג לגלות את רגשותיו. הוא הירבה לעסוק בצורכי הציבור יותר מאשר במשפחתו שלו. הוא זכה לכבוד רב בקרב הקהילה היהודית בסיגט. הירבו להיוועץ בו בענייני הכלל ואף בענייני הפרט. היינו ארבעה ילדים. הִילדה, הבת הבכירה, אחריה ביאָה, אני הייתי השלישי, הבן היחיד. בת הזקונים היתה צפורה.

הורי עסקו במסחר. הִילדה וביאָה עזרו לידם. מקומי שלי היה בבית־המדרש.

"אין מקובלים בסיגט," חזר אבי ואמר.

הוא ביקש להוציא ממוחי את הרעיון הזה. אך לשווא. גיליתי בעצמי את המורה בדמותו של משה־השמש.

יום אחד, בעת התפילה, לפנות ערב, התבונן בי:

"מדוע אתה מתייפח בשעת התפילה?" שאלני, כאילו הכיר אותי ימים רבים.

"אינני יודע," השבתי, נבוך מאוד. שאלה זו לא העסיקה אותי מעולם. אני מתייפח מפני ש... מפני שמשהו בתוכי חש בצורך להתייפח. יותר מזה לא ידעתי.

מדוע אני מתפלל? שאלה מוזרה. מדוע אני חי? מדוע אני נושם?

"אינני יודע," אמרתי לו, ומבוכתי גוברת, "אינני יודע."

מיום זה ואילך נפגשנו לעיתים קרובות. הוא הסביר לי בכוונה רבה כי כל שאלה טומנת בחובה כוח אשר אינו נכלל בתשובה...

"האדם מתעלה לקראת אלוהים על־ידי השאלות שהוא מציג בפניו, נוהג היה לומר, הרי לך דוּ־שיח אמיתי. האדם שואל וחוקר והאֵל משיב. אך תשובותיו אינן מובנות. אי־אפשר להבין אותן משום שעולות הן מעמקי הנשמה ושם נשארות הן עד המוות. את התשובה האמיתית, אליעזר, לא תמצא אלא בנשמתך שלך."

"ומדוע אתה מתפלל, משה?" שאלתיו.

"אני מתפלל לאלוהים השוכן בקִרבי למען ייתן ויוסיף לי כוח להציג בפניו את השאלה האמיתית."

שוחחנו כהנה וכהנה מדי ערב בערב. לאחר שנתרוקן בית־הכנסת מכל באָיו נותרנו יושבים באפלה לאורם החיוור של הנרות הנאכלים.

ערב אחד סיפרתי לו כמה אומלל הייתי משום שלא מצאתי בסיגט מורה שיורה לי את ספר "הזוֹהר" וספרי קבלה אחרים, את סודות המסתורין היהודי. הוא חייך אלי ברחמים. לאחר שתיקה ממושכת פתח ואמר: "אלף שערים ואחד מוליכים אל גן האמת הנסתרת. איש איש ושערו שלו. אַל לו לאיש לטעות ולהיכנס אל הטרקלין בשער אשר אינו שלו. מסוכן הדבר לאיש הנכנס וגם לאלה השוכנים שם זה כבר."

ומשה־השמש, היחפן העני של סיגט, דיבר אלי שעה ארוכה על אודות הקבלה ומסתריה. בחברת האיש הזה התחלתי עושה את דרכי. קראנו יחדיו כל דף ב"זוהר" תריסר פעמים. לא על־מנת לשננוֹ על־פה אלא כדי לחוש ולתפוש את תמציתה של רוח הקודש.

ובערבים הארוכים האלה חשתי כיצד נוטל אותי משה ומוליכני בדרכי הנצח, אל הזמן הרחב בו השאלה והתשובה - חד הן.

יום אחד גירשו מסיגט את היהודים הזרים. משה־השמש היה איש זר. נאספים ודחוקים הועלו על־ידי הז'נדרמים ההונגרים על קרונות בקר. הם בכו חרש. עמדנו על רציף התחנה ובכינו גם אנו. הרכבת נעלמה באופק. לא נותר סביבה אלא עשן סמיך ומזוהם. שמעתי את קולו של יהודי אלמוני: "מה אתה רוצה? זו מלחמה..."

המגורשים נשכחו חיש מהר. זמן־מה לאחר נסיעתם אמרו כי נמצאים הם בגליציה, עובדים שם ושׂבעי רצון.

ימים חלפו, שבועות, חודשים. החיים חזרו למסלולם. אווירת שקט וביטחון שררה בכול. הסוחרים ראו ברכה בעסקיהם, התלמידים המשיכו בלימודיהם והילדים שיחקו ברחובות.

יום אחד, בעומדי להיכנס לבית־הכנסת, ראיתי איש יושב על הספסל הסמוך לדלת. היה זה משה־השמש.

הוא סיפר את קורותיו ואת קורות חבריו למסע. רכבת המגורשים חצתה את הגבול ההונגרי. בהגיעה לפולין נמסרה לרשות הגסטפו. שם נעצרו היהודים, הורדו מן הקרונות והועמסו על משאיות שעשו דרכן לכיוון היער. הורידו אותם, אילצו אותם לכרות קברים גדולים. כאשר כילו את מלאכתם, החלו אנשי הגסטפו במלאכתם שלהם: אט־אט לפי סדר, ללא חיפזון, ירו באסירים. כל איש הוכרח להתקרב אל הבור ולחשוף את עורפו. תינוקות הושלכו לאוויר ונורו. הדבר קרה באחד מיערות גליציה, ליד קולומיאָה. כיצד עלה בידי משה־השמש להציל את נפשו? בדרך נס. בהיותו פצוע ברגלו חשבוהו למת. ימים ולילות תעה מבית יהודי אחד למשנהו וסיפר את סיפורה של מלכה הנערה שגססה שלושה ימים ואת סיפורו של טוביה, החייט שהתחנן כי ימיתו אותו לפני בניו.

משה־השמש השתנה לבלי הכר. מעיניו לא נשקפה השמחה כמקודם. הוא חדל לזמר. הוא לא דיבר עימי על אלוהים ועל הקבלה אלא אך ורק על המראוֹת אשר ראו עיניו.

אנשים סירבו להאמין לסיפוריו ולהאזין לו.

"הוא רוצה לעורר בנו רחמים על גורלו, תעתועי דמיון ותו־לא."

או:

"האומלל, הוא השתגע."

והוא, בקול בוכים:

"יהודים, האמינו לי, זו בקשתי האחת. לא כסף, לא רחמים. הקשיבו לי," צעק בבית־הכנסת, בין מנחה לערבית.

אני עצמי לא האמנתי לו. ישבתי בחברתו לעיתים קרובות לאחר התפילה והאזנתי לסיפורו, מתאמץ להבין לצרת ליבו. אך רק רחמים ניעוֹרו בי.

"רואים בי משוגע," מילמל, ודמעות כאגלי דונג זולגות מעיניו.

פעם הצגתי בפניו את השאלה: "מדוע אתה מבקש כל־כך כי יאמינו לך? לוּ הייתי במקומך, לא איכפת היה לי אם מאמינים לי, אם לאו."

"אינך מבין," אמר נואשות, "אינך יכול להבין. ניצלתי בדרך נס והצלחתי להגיע לכאן. מנין נטלתי כוח זה? רציתי להגיע לסיגט כדי לספר לכם על מותי, כדי שתספיקו להיכוֹן מבעוד מועד. לחיות? איני רוצה לחיות. איש בודד אני. אך רציתי לשוב ולהזהיר אתכם. והנה אין איש שומע לי."

הדבר קרה בסוף שנת 1942.

ושוב חזרו החיים למסלולם. רדיו לונדון, אשר הקשבנו לו מדי ערב, השמיע חדשות מרנינות: הפצצות רצופות על גרמניה, סטלינגרד, הכנות לחזית השנייה. ואנו, יהודי סיגט, ציפינו לימים טובים שלא יאחרו לבוא.

המשכתי להקדיש את היום לתלמוד ואת הלילה לקבלה. אבא המשיך לעסוק במסחרו ובעסקי הציבור. סבי בא לביתנו לחוג את ראש־השנה כדי שיוכל להיות נוכח בתפילתו של הרב המפורסם מבורוש. אמי החלה חושבת כי תהיה לנו שהות למצוא להילדה חתן ראוי לשמו.

כך חלפה שנת 1943.

אביב 1944. חדשות מזהירות מן החזית הרוסית. איש לא הטיל ספק בתבוסת גרמניה. היתה זו שנה דומה לקודמותיה, על אביבהּ, על אירוסיה, כלולותיה, לידותיה. אנשים אמרו: הצבא האדום מתקדם בצעדי־ענק. היטלר לא יוכל לגרום לנו רעה אפילו ירצה בכך. כן, אפילו פיקפקנו ברצונו להשמידנו.

כלום רוצה הוא לאַבד ולהשמיד עם שלם? לחסל אוכלוסיה הנפוצה על פני ארצות שונות, מיליוני אנשים, הכיצד? אנשים המשיכו להתעניין בכול, באסטרטגיה, בפוליטיקה, בציונות, רק לא בגורל הצפוי להם.

אפילו משה־השמש השתתק. עייף היה מרוב דיבורים. הוא היה משוטט כתועה בבית־הכנסת וברחובות, עיניו מושפלות, גבו כפוף, נמנע מלראות בני־אדם.

באותם ימים עוד היה אפשר לקנות סרטיפיקטים לעלייה לארץ־ישראל. ביקשתי מאבי למכור הכול, לחסל ולצאת מכאן.

"זקן אני מדי, בני," השיב לי, "זקן מכדי להתחיל חיים חדשים, זקן מכדי להתחיל מבראשית בארץ רחוקה."

רדיוֹ בודפשט הודיע על תפיסת השלטון על־ידי המפלגה הפשיסטית. מיקלוֹש הורטי נאלץ לבקש ממנהיג המפלגה להרכיב ממשלה חדשה.

עדיין לא היה בכך כדי להדאיג אותנו. ודאי, שמענו על הפשיסטים, אך היה זה בגדר הפשטה. לא היה בכך יותר מחילופי מיניסטרים.

למחרת פשטה ידיעה מדאיגה. הגייסות הגרמניים חדרו לשטח הונגריה מתוך הסכם עם הממשלה. פה ושם נעוֹר חשש בלבבות. אחד מידידינו, ברקוביץ, סיפר בשובו מעיר הבירה: "יהודי בודפשט חיים באווירה של פחד ואֵימה. יום־יום מתרחשות תקריות אנטישמיות ברחובות, ברכבות. הפשיסטים תוקפים חנויות ובתי־כנסת יהודיים. המצב הולך ומחמיר."

החדשות נפלו בסיגט כרעם ביום בהיר וכבר דיברו בה הכול. אך לא זמן רב.

תוך זמן קצר נתעוררו שנית תקווֹת טובות. הגרמנים לא יבואו, לא יגיעו הנה. הם יישארו בבודפשט בגלל סיבות פוליטיות, אסטרטגיות. לא עברו שלושה ימים וכלי הרכב של הצבא הגרמני הופיעו ברחובותינו.

צרה. החיילים הגרמנים ולראשם קובעי פלדה ועליהם סמל גולגולת המת. עם זאת, הרושם הראשון היה מעודד יותר. הקצינים התגוררו בבתים פרטיים ואפילו אצל היהודים. התנהגותם כלפי מארחיהם היתה תקיפה אך מנומסת. מעולם לא ביקשו את הבלתי־אפשרי, לא נקטו צעדים שאינם בגדר הכרח ולעיתים אפילו חייכו לבעלת הבית. קצין גרמני התגורר בדירה אשר מולנו. היה לו חדר בדירתו של קאהן. אמרו שהוא איש נחמד: שקט, חביב ובעל נימוסים נאים. שלושה ימים לאחר בואו הגיש לגב' קאהן קופסת שוקולד. האופּטימיסטים חגגו ניצחונם - הנה! מה אמרנו? לא רציתם להאמין, בבקשה, הגרמנים שלכם! מה חשבתם? היכן האַכזריות המפורסמת שלהם?

הגרמנים בעיר, הפשיסטים בשלטון, גזר הדין נחרץ ויהודי סיגט ממשיכים לחייך.

שמונת ימי הפסח. מזג אוויר נפלא. אמי טרודה במטבח. בתי־הכנסת סגורים. התאספנו בבתים פרטיים: לא כדאי להרגיז את הגרמנים. כל דירה ודירה, של רבי זה או אחר, היתה למקום תפילה.

שתו, אכלו, זימרו. התורה מצווה עלינו לשמוח בשמונת ימי החג, להיות מאושרים. אך הלב לא שמח. זה ימים מספר הלם הלב בקצב גובר והולך. אנשים ביקשו כי ימי החג יחלפו מהר למען לא ייאלצו לשחק את המשחק הזה. ביום השביעי לחול המועד הורם המסך: הגרמנים אסרו את נכבדי הקהילה היהודית. מרגע זה התרחשו הדברים במהירות. החל המצעד אל המוות.

פקודה ראשונה: על היהודים נאסר לעזוב את בתיהם במשך שלושה ימים, העובר על הפקודה - יומת.

משה־השמש בא אלינו בריצה וצעק אל אבי, "הזהרתי אתכם." ובלי להמתין לתשובה, נעלם.

באותו יום פשטה המשטרה ההונגרית על כל בתי היהודים בעיר: נאסר על יהודי להחזיק בביתו זהב, תכשיטים וחפצי ערך; הכול חייב להיות מופקד בידי השלטונות, העובר על הפקודה - יומת. אבי ירד למרתף והטמין את חסכונותינו. בבית המשיכה אמי לעסוק בעבודתה. מפעם לפעם קפאה על מקומה והסתכלה בנו חרש.

מקץ שלושה ימים, הכרזה חדשה: כל יהודי חייב לשאת את הטלאי הצהוב. נכבדי הקהילה באו אל אבי, שקיים קשרים טובים עם כמה פקידים גבוהים במשטרה ההונגרית, כדי לשאול לדעתו על המצב: אבי לא ראה את המצב קודר מדי או שמא לא רצה לרפות את ידי השואלים, לזרות מלח על פצעיהם.

"טלאי צהוב? ובכן, מה? לא מתים מזה..."

(אבא מסכן! ממה אם כן מת?) אך כבר קרבות ובאות גזירות נוספות: נאסר עלינו להיכנס למסעדות, לבתי־קפה, לנסוע ברכבת, ללכת לבית־הכנסת, לצאת לרחוב לאחר השעה 18:00 בערב.

לאחר מכן נוצר הגטו.

שני גטאות נוצרו בסיגט. הגדול - בלב העיר - היה מורכב מארבעה רחובות. האחר, קטן יותר, הקיף סמטאות אחדות בפרוור. הרחוב שבו גרנו, רחוב הנחשים, שכן בשולי הגטו הראשון. נשארנו, אפוא, בביתנו שלנו אך כיוון ששכן בקצה הגטו, פנו חלונותיו אל הרחוב הקיצוני ולכן נאלצנו לסגור אותם במסמרים.

ויתרנו על כמה מחדרינו לקרובים שגורשו מבתיהם.

אט־אט שבו החיים למסלולם. גדרות התיל שהקיפונו לא עוררו בליבנו חרדה של ממש. אפילו הרגשנו בטוב: היינו בינינו לבין עצמנו, רפובליקה יהודית קטנה... יצרנו מועצה יהודית, משטרה יהודית, לשכה לעזרה סוציאלית, ועד לענייני עבודה, מחלקה להיגיינה, מנגנון ממשלתי שלם.

היינו מוקסמים. לא ראינו לנגד עינינו פנים זרות. מבטים מביעי שנאה. בכך תמו הפחד והדאגה, חיינו בין יהודים, בין אחים...

ודאי, היו עדיין רגעים בלתי־נעימים. יום־יום באו הגרמנים לחפּש אנשים להעמסת פחם על רכבות הצבא. לעבודה זו נמצאו מעט מתנדבים. אך מלבד זאת נשמרה האווירה השקטה והבוטחת.

הדעה הרווחת היתה שאנו עתידים להישאר בגטו עד תוֹם המלחמה, עד בוא הצבא האדום. אחר־כך ישוב הכול לתִּקְנוֹ. לא הגרמנים ולא היהודים שלטו בגטו. שלטה בו האַשליה.

ביום השבת, לפני חג השבועות, זרחה שמש אביבית ואנשים שוטטו ללא דאגה ברחובות גדושי אדם, פיטפטו בשמחה. על המדרכות שיחקו ילידם באגוזים. למדתי תלמוד בחברת חברי, בגנו של עזרא מאליק.

לילה בא. כעשרים איש התאספו בחצר ביתנו. אבי סיפר להם מעשיות והסביר את דעתו על המצב. הוא היטיב לספּר.

לפתע, נפתח שער החצר למחצה ושטרן, סוחר ותיק שהיה לשוטר, נכנס ומשך את אבי הצידה. למרות האפלה היורדת ראיתי את פני אבי הולכות ומחווירות.

"מה קרה?" שאלו אותו.

"אינני יודע דבר, קראו לי למושב יוצא מן הכלל של המועצה, כנראה קרה משהו."

הסיפור היפה שהוא החל לספר נותר בלתי־גמור. "אני הולך מייד," אמר אבי, "אשוב בהקדם האפשרי. אספר לכם הכול. חכו לי."

היינו נכונים להמתין לו שעות על שעות. החצר דמתה לפרוזדור הסמוך לחדר ניתוחים. המתנו ארוכות לראות את הדלת נפתחת, את השמים הנפתחים. בעקבות השמועה נתכנסו ובאו שכנים נוספים. אנשים הציצו בשעוניהם. הזמן חלף באיטיות רבה. מה פירושה של ישיבה כה ממושכת?

"יש לי הרגשה רעה," אמרה אמי, "אחר־הצהריים ראיתי פנים חדשות בגטו, עשרה קצינים גרמנים, אני סבורה שהם מהגסטפּו. מאז נכנסנו הנה לא הראה איש מהם את פניו..."

השעה היתה קרובה לחצות. איש לא פנה לעלות על יצועו. פה ושם קפצו אנשים לבתים לראות אם הכול כתקנו. אחרים הלכו לבתיהם אך ביקשו כי נקרא להם ברגע בו ישוב אבא.

לבסוף נפתחה הדלת והוא הופיע. מייד הקיפוהו כולם: "ספּר, אמור לנו מה מתרחש! אמור כבר משהו..."

הכול היו צמאים ברגע זה למלה טובה, לדברים מרגיעים, ביקשו לשמוע כי האספה נקראה לשם טיפּול בדברים של מה בכך, בעיות סוציאליות, סניטאריות... אך די היה לראות את פניו של אבי כדי לדעת את האמת.

"בשורה איומה," אמר לבסוף. "גירוש. הגטו חייב להיות מחוסל כולו. היציאה תיעשה רחוב אחר רחוב, החל ממחר."

אנשים ביקשו לדעת הכול, עד הפרט האחרון. הבשורה הממה אותנו. לא נוֹתר לנו אלא למצוֹת את קובעת כוס התרעלה עד תומה.

"לאָן מובילים אותנו?"

היה זה בגדר סוד, סוד לכולם מלבד לאיש אחד: נשיא מועצת היהודים. אך הוא סירב לגלות דבר. הוא לא היה יכול לומר דבר. הגסטפו איימה לירות בו אם ידבר.

אבי הוסיף בקול שבור: "שמועה אומרת כי מגלים אותנו לאי־שם בהונגריה, כדי לעבוד בבתי־חרושת ללבנים. יש לשער, לפיכך, כי החזית קרובה מאוד."

ולאחר רגע של דומיה המשיך: "איש אינו רשאי לשאת עימו אלא את חפציו האישיים, תרמיל גב, צידה לדרך, צרור בגדים. לא יותר."

ושוב נשתררה דממה כבדה.

"לכוּ העירו את שכניכם, למען יכונו לדרך..."

סביבו ניעורו צללים, כמו מקיצים משינה עמוקה. הם חמקו בחשאי לכל עבר.

רגע נותרנו לבדנו. לפתע נכנסה לחדר בתיה רייך, קרובה שהתגוררה עימנו: "מישהו דופק על החלון הסגור הפונה החוצה."

רק אחרי המלחמה נודע לי מי היה האיש הדופק. היה זה מפקח משטרה הונגרי, ידידו של אבי. הוא אמר לנו בטרם נכנסנו לגטו: "אַל תדאגו, אם תהיה צפויה לכם סכנה כלשהי, אזהיר אתכם." אילו יכול היה אותו ערב לדבר אלינו היתה לנו שהוּת להימלט... אך כאשר עלה בידינו לפתוח את החלון, היה מאוחר מדי, איש לא נראה בחוץ.

הגטו ניעור. אורות הועלו בחלונות הבתים.

נכנסתי לביתו של אחד מידידיו של אבי. הערתי את בעל הבית, זקן שזקנו אפור, שעיניו חולמניות וגבו כפוף מרוב שקידה על ספרים.

"קום־נא, אדוני, קום־נא, היכון לדרך. מחר יגרשו אותך ואת בני ביתך, אותך ואת כל היהודים. לאָן? אַל־נא תשאל אותי אדוני, אַל תציג שאלות. רק אלוהים יכול להשיב לך. בשם אלוהים, קום־נא..."

הוא לא הבין דבר מכל אשר אמרתי לו. הוא בוודאי חשב כי דעתי נטרפה עלי.

"מה אתה מספר? להתכונן לנסיעה? איזו נסיעה? מדוע? מה מתרחש כאן? השתגעת?"

עודו רדום למחצה, הציץ בפני, מבטו מלא אימה, כמו מצפה שאפרוץ בצחוק כדי להבטיח לו לבסוף: שוב למיטתך, הירדם, חלום חלמת. דבר לא קרה. היתה זו בדיחה בלבד.

גרוני ניחר, דברי חנוקים, ושפתי כמשותקות. לא יכולתי להוציא הגה מפי.

המשך בספר המלא