ככה נראית גאולה

יקיצה

המודעה בעיתון היומי קפצה לי מול העיניים. כמעט שפכתי את הקפה: כל היודע דבר על מקום הימצאה מתבקש וכו'. אני בהחלט ידעתי דבר או שניים על מקום הימצאה, ובכל זאת שתקתי. נקיפות מצפון? היו לי, בוודאי. אבל התעלמתי מהן כפי שהתעלמתי מסמל משטרת ישראל שהיה על המודעה. החלטתי שבעוד שבועיים אשלח מכתב למשפחה ואכתוב בו, נניח - אני יודעת היכן בתכם. אל תדאגו. כשתחליט שהגיע הזמן, היא תיצור איתכם קשר. על המשטרה השתדלתי שלא לחשוב בכלל. המשטרה תסתדר גם בלעדי.



נזכרתי בצעדים שלה על המדרגות, מגושמים קצת. ידעתי שהיא תדפוק על הדלת שלי וזה היה מוזר, כאילו תמונה עזבה את מקומה הנוח על הקיר וירדה כדי לשתות איתי כוס תה. מה היא רוצה לספר לי? לא חשבתי שחולצת טריקו וחצאית קפלים עשויות לגרום לי סקרנות כזו.
פגשתי אותה פעם או פעמיים בבית החולים איכילוב. היא היתה האחות במשמרת, אני באתי להוריד את הגבס לאחד הילדים שלי שנפצע בשעת משחק. החלפנו בינינו ברכת שלום נימוסית מלווה בחמימות זעירה של שתי נשים דתיות המזהות זו את זו בעיר גדולה כתל אביב, כמו שני ישראלים שנפגשים בחו"ל. יושבת על מרפסתי האהובה שצד אחד שלה פונה לים והצד האחר לפרישמן, הייתי מתבוננת בה בלכתה לעבודה מדי בוקר, לבושה בשילוב אנכרוניסטי מדהים מסוגו: חולצת טריקו בעלת גזרה מיושנת וחסרת חן וחצאית קפלים שהתאימה לטווח גילים אחר לגמרי משלה. בת שלושים ושלוש או ארבע היתה, כך הערכתי. פנים שלא ידעו קוסמטיקאית או שפתון. קווי מרירות. שיערתי שהיא מסוג הרווקות הבוגרות שחיות את חייהן דרך אחרים: אחים, אחיינים, חברות. התנדבויות שונות, עבודה. סדר יום מלא שלא מותיר פנאי רב לחשוב. סדר יום קבוע שאין סיבה שלא יימשך לנצח בהיעדר דרמות מיוחדות, בהיעדרן של שמחות, לידות וצרות עם הילדים. את בעלה הפוטנציאלי, יש להניח שאכן היה כזה, שהוכרז ארבעים יום קודם יצירתו וכו', איבדה מן הסתם ב"שלום הגליל". השאיר אותה אלמנה בלי שהתחתנו, בלי שהכיר אותה אפילו.

אני רוצה לספר לך משהו, היא אומרת לי יום אחד כשאנו נפגשות בחדר המדרגות. אם את מסכימה. אם יש לך זמן.
תקפצי מתי שבא לך, אני עונה.
אחר כך סיפרה לי איך ניסתה להחליט אם אני שווה את זה. עוד עורכת דין אחת. אין לה מושג במה אני עובדת ואם בכלל, בשבילה עורכת דין זה מן סמל כזה לכל מה שהיא לא. סמל לאלה שמודדים את החיים באמות מידה הפוכות לשלה. חששה שעם כל העריכת דין הזאת שלי, הסיכוי שאבין אותה הוא די קלוש. היא, שלא רגילה לשפוט אנשים לפי איך שהם מתלבשים, שבקושי רואה איך אנשים אחרים מתלבשים, יכולה היתה לראות שאני מהיפים והאמיצים, מאלה שמצליח להם בחיים. ועוד נקודה חשובה היא שאני, לכאורה, מהיום, ואילו היא מפעם. את זה היא הבינה מיד ולא היתה בטוחה שתצליח להסביר לי במושגים שלה את כל הדברים. איך, כך חשבה אז, איך זו שרוב חלומותיה התגשמו - בעל, ילדים, עבודה, כבוד, אושר, עושר, שמחה וטוב לבב - תבין יצור כל כך לא ממשי ולא ממומש כמוה, יצור המהלך כאותו נווד נצחי, תרמילו על כתפו מלא מטען עודף של חלומות שפג תוקפם.
אבל היא, פיקדון היה לה ולא היה לה היכן להפקידו. למי תספר? חברותיה נשואות כולן. כל אחת ואחת מהן שקועה בבטנה שהתעגלה או שתתעגל במהרה. ואני, דווקא העובדה שאני קצת מעולם אחר יכולה לעזור פה.



נסי להתעלם מאיך שאני נראית עכשיו, היא פותחת במבוכה. נסי לדמיין אותי לפני שש עשרה שנה בערך. בת שבע עשרה. מדריכה בבני עקיבא. ראש מלא אידיאלים כמו בימים ההם. סבסטיה וקדומים, תורה עם ובלי דרך ארץ, ארץ ישראל, עם ישראל, אלה היו שגורים בשפת היומיום שלי, כמו שמות של שחקני נבחרת בפיו של בחור בן שבע עשרה.
היה אחד המדריכים. די נאה, אולי קצת נמוך מדי. היו לו משקפיים עבים ועיניים חכמות. הוא ידע הכול. לפחות במושגים של נערה בת שבע עשרה. דוד קראו לו. והיה לו חבר, יפה יותר, גבוה יותר, מצחיק יותר, כבד ורציני הרבה פחות. מי שהיתה סתם אחת התאהבה בחבר, שכחתי אפילו את שמו: גולי או לולי או משהו כזה.
זה קרה באחת מחניות הביניים באחד המסעות. היה חם ואנחנו עמדנו ודיברנו על משהו זניח. גולי סיפר בדיחה. פתאום דוד אמר משהו יפה על איש האמונה הבודד של הרב סולוביצ'יק. והשמים נפלו עלי. בדיוק בקיץ ההוא גיליתי את הספר הזה. שורה שורה קראתי וניסיתי להבין את המילים הטובות, החכמות, שליטפו אחד לאחד מקומות כואבים. מקומות ששפה דתית אחרת, נוקשה, צדקנית, שרטה באכזריות. ועמד לו המשפט היפה הזה, בינינו, ופתאום הפכו כולם אוויר והיינו שם רק שלושתנו: הוא, אני והרב סולוביצ'יק, אומרים מילים ארוכות בלועזית, מנסים להבין. וכל השאר באמת הלכו משם, בסופו של דבר, מניחים אותנו לעסוק בשלנו. שני פילוסופים צעירים ורציניים מדי, למרגלותיו של הר יפהפה.
תליתי בדוד את כל מה שבת שבע עשרה יכולה לתלות בנער. במושגים שלי הוא היה הכלאה נדירה של דוד המלך עם כל גיבורי האהובים מן הספרות. כל הזמן קרא או למד. הרב סולוביצ'יק היה קצה קרחון של מה שעניין אותו. הוא למד פילוסופיה, וגם ספרות יפה הכיר היטב. בקומזיצים שהיו בלילות הוא דיבר המון. חָלק איתנו את המחשבות שלו, את הידע העצום. היו לו רעיונות מקוריים כל כך שהותירו אותי פעורת פה.
אחר כך המחנה נגמר. מאז לא הגיע כל אות או סימן ממנו. פעם הגיע מכתב. לא אלי, כמובן. לחברתי הטובה. מה, לא הזכרתי אותה? כן, גם היא היתה באותו המחנה, והוא כנראה דווקא בה התעניין. מדי פעם סיפרה על ביקורים שלו אצלה בלי לדעת שכל ביקור כזה פוצע אותי למוות. אחד הרגעים הקשים, מצחיק שאני עוד זוכרת, היה בקשר לאיזה סרט בטלוויזיה. זה היה כשהסרטים היו בימי רביעי, ערוץ אחד בלבד, רק סרט אחד בשבוע. וזה היה סרט מופלא באמת על אהבה בלתי אפשרית בין פסנתרנית למנצח. כהרגלי בכיתי בסופו בכייה כפולה: מפני שהיה עצוב ומפני שלא יכולתי לדבר עליו איתו. והנה היא מספרת לי לפי תומה. באמת לפי תומה. איך הוא בא, ואיך הם דיברו על הסרט ההוא, והיא שואלת: גם את ראית את הסרט הזה? איזו מקריות.

לא אספר לך על כל השנים שחלפו מאז. איך חיפשתי את בבואתו בכל בחור שפגשתי. איך לא מצאתי. העדפתי להישאר נאמנה לו. כלומר הוא כמובן התחתן, נולדו לו כמה ילדים, אבל אני נותרתי נאמנה לנער ממחנה הקיץ. ראיתי לידי את חברותי מתחתנות, מתפשרות. ראיתי את בעליהן המשעממים, הבינוניים כל כך, ראיתי איך גם הטובות שבהן נשחקות. משמינות ונחרשות קמטים. מתלבשות, מתאפרות ושוב מתלבשות. וכובעיהן משתנים על ראשיהן כצו האופנה בזה אחר זה. ומבעד למסכות האלו הולכות אט אט ונעלמות הפנים בנות השבע עשרה ואת מקומן תופסות פנים אחרות. מבוגרות ומנוסות יותר, שאיבדו את תמימותן. הן כבר מתכננות את חייהן של בנותיהן הצעירות, אלה שעוד מעט יהיו בנות שבע עשרה בעצמן.
לא רציתי להיות כמותן. אז נשארתי כמו שאני. קצת פתטית, אני יודעת. העולם השתנה מאוד. הדתיות של האנשים השתנתה. רק אני בשלי. אצלי על המדף, אף על פי שהמון מאמרים מודרניים מביני רוח הזמן צצו לידו, איש האמונה של הרב סולוביצ'יק ממשיך להיות בודד. הוא ואני.
וכך בניתי לי את חיי עם דוד ובלעדיו. הייתי... היא עוצרת לרגע, מהססת, מרכינה ראש בביישנות, ואחר כך מרימה מבטה עם ברק תעוזה בתוכו: הייתי אשתו השנייה.
לא, אל תסתכלי עלי ככה. אינני מטורפת, כמובן. אני חיה במציאות, יודעת להבדיל בין עולם הדמיון לעולם האמיתי, אבל מעדיפה את הראשון לאין ערוך וחוזרת אליו בכל הזדמנות. שומעת פה ושם הערות. אבל יודעת שזו זכותי המלאה לחיות את חיי איך שאני מבינה. במחילה מכבודם, לא ראיתי שנותני העצות למיניהם חיים טוב ממני. כן, אשתו האחרת הייתי, הסודית. סודית כל כך שהוא עצמו לא ידע על קיומה. אבל אני ידעתי, ולי זה הספיק.
לא היה אפשר לעצור את המונולוג הזה. היא לא דיברה אלי בכלל. היתה זו מעין פגישת סיכום שלה עם עצמה. אני הייתי רק מכשיר הקלטה.
מדי פעם, בכל השנים הללו, הייתי מנסה לראות אותו. הייתי מתגנבת לשיעור קבוע שנתן באחד מבתי הכנסת. בקושי הקשבתי למילים. הייתי מתבוננת בו. מנסה לנחש איפה הוא נמצא בעולם, מה הוא מרגיש. אם טוב לו. אחרי השיעור הייתי נעלמת. מעולם לא אמרתי לו מילה. פעם התארך השיעור. זה היה בליל שבת. בעזרת הנשים היו מעט מאוד נשים מלבדי. הוא הזכיר בחיוך את הסיפור על האישה שהלכה לשמוע את שיעורו של ר' מאיר, ובעלה גירש אותה. כמה טוב שאינני נשואה, חשבתי לי אז, ממתינה בפתח לצאתו, עומדת במרחק יריקה ממנו.
ויום אחד הפסיקו השיעורים ללא כל הסבר. אמרו שעבר לירושלים. שהוא שקוע במחקר תורני. שהוא עובד על כתב יד נדיר שהתגלה פתאום. בדיוק באותם ימים עזבתי אני את הסמינר, קצת נמאס לי מהלימוד והפילוסופיות. נרשמתי לבית ספר לאחיות.
היא משתתקת לדקות ארוכות. ואז נזכרת שקבעה משהו והיא חייבת למהר הביתה. מבטיחה לי שתמשיך את הסיפור שלה בהזדמנות.



כשהיא חוזרת אלי אחרי יום, היא מדברת על רצח רבין. היא היתה במשמרת ממש שם, באותו מוצאי שבת:
בדרך לאיכילוב, למשמרת שלי, ראיתי את ההכנות להפגנה הגדולה. היו אנשים שהתחילו להגיע עוד בשבת. היתה דריכות כזו באוויר. רוח נעימה כל כך נשבה. הצטערתי כשנכנסתי פנימה לתוך בית החולים עם הריח שלו והאוויר המחניק וקולות המוניטורים ומכונות ההנשמה. אבל משמרת זו משמרת, ואני אחות במחלקה לטיפול נמרץ. אני זוכרת את המטופל שסביבו כרכרתי כל היום: ירושלמי, דתי, חיים שמו. נסע לעשות את השבת בתל אביב אצל אחת מבנותיו ולבו קרס פתאום. משהו בו נגע כל כך ללבי. קיוויתי שיחזיק מעמד, והוא החזיק. הייתי אופטימית כל כך.
כמה שעות אחר כך הביאו לשם את ראש הממשלה.
את מתארת לעצמך מה היה שם? חושך, בכיות, צעקות. זה היה שונה כל כך מהשקט הרגוע של כיכר מלכי ישראל. הייתי שם, עשיתי מה שצריך, כמו כל האחים והאחיות והרופאים במחלקה. כשהודיעו שאין תקווה עוד, בכיתי. בכי גדול זה היה. צירוף של בכיות רבות שהצטברו, כמו שקורה תמיד. ואז הסתיימה המשמרת ויצאתי החוצה ופתאום ראיתי אותו שם.
שנתיים שלמות עברו מאז אותו שיעור אחרון. אף פעם אחת בכל השנים הללו לא ניגשתי אליו. למה? את שואלת. אולי פחדתי שפני יסגירו את סודי. אולי היו לכך סיבות נוספות. כשמטפחים חלום במשך זמן כה ארוך, פוחדים לגשת ולבדוק אותו מקרוב. הפעם הזאת זה היה שונה. קודם כול שנתיים זה המון זמן. וחוץ מזה, רבין נרצח. נזכרתי בסרט ההוא שרציתי כל כך לחלוק איתו ופתאום היה הרצח הזה, נורא וטעון מכל סרט, והוא היה פה לידי, בחצר בית החולים.
שאגש? שאלתי את עצמי, רועדת ממתח ומציפייה, שאנסה לדבר איתו?
למרבה הפלא לא הייתי צריכה להתלבט. מדי האחות שעלי עשו את העבודה, הוא ניגש אלי בעצמו. מזוקן, מרוחק, ושאל אותי אם הייתי בפנים כאשר רבין מת. כן הייתי, עניתי לו. ובלבי חשבתי: לא יכול להיות שאתה זוכר אותי. אלוהים, אולי כן.
הוא לא הראה שום סימן של זיהוי. קולו היה מעט גבוה מן הדרוש, וצליל לא מוכר היה בו, הוא מבקש לשאול כמה שאלות, אם אפשר.
אם אפשר אתה שואל. הי, אתה שם. אם אפשר? שאל בבקשה, נו, שאל כבר, אנא, העולם כולו ממתין עכשיו לשאלות שלך.
רציתי לשאול, הוא אומר, אם היה לידו רב כשיצאה נשמתו. אם זכה שיאמרו לידו קריאת שמע כהלכתה, והעיקר, כך שאל בהדגשה יתרה, אם ראש ממשלת ישראל עשה תשובה לפני שמת.
לפני שש עשרה שנה בערך האיש הזה אמר לי דברים שהפילו עלי את השמים. הנה הוא עושה זאת שוב, לא זכרתי שלשמים משקל כבד כזה. כבדים מנשוא היו השמים השחורים הללו מעל בית החולים איכילוב, בפינת שדרות המלך דוד, באותו מוצאי שבת.
מה? שאלתי בחוסר הבנה מוחלט. התבוננתי בפניו המוכרות והמכאיבות כל כך, והנה, אור אחר היה עליהן. אותן פנים, אותה מסגרת, אבל תוכן שונה לגמרי. כמו תחפושת, כמו כפיל אדם, אנדרואיד בנוי היטב, אבל עדיין רק דמות בסרט מדע בדיוני. והכפיל הזה שואל, כמו היה אדם אמיתי, אם האיש המת עשה תשובה. זה מה שמטריד אותו עכשיו. באותו הרגע, זו נראתה לי השאלה האיומה ביותר שאפשר לשאול. מתנשאת, חצופה. מנותקת מכל מה שקורה עכשיו כאן, במקום הזה, באוויר המעיק. עכשיו כשאני חושבת על זה, היא מחייכת פתאום, נדמה לי שאני היחידה בכל הארץ הזו שרצח רבין עשה לה משהו טוב, אני מדברת ממש במונחים של גאולה, היא הסבירה. מפני שבאותו רגע ממש ראיתי את אביר חלומותי באור חדש ונורא. באותו רגע ניצבו בסך לפני כל חלומותי הישנים, כולם קשורים בדרך כזו או אחרת לדמותו של האיש הזה, ובזה אחר זה הם סימנו לי בידם לשלום, מותירים אותי לבדי עם בבואה ריקה, גואלים אותי ממשא מיותר ומכביד. כי למרות ההלם שבו היינו כולנו באותם רגעים, ואולי דווקא בגללו, ראיתי בבירור כמה נלעגות ולא שייכות היו השאלות הללו לאותו מעמד. פתאום הבנתי כמה גדול הפער בין העולם שממנו הן באות לעולם האמיתי. גדול יותר אפילו מהפער הקבוע והמוכר, שאיתו התרגלתי כל כך לחיות, בין עולם המציאות לבין עולם החלומות הרעוע שלי.
וצחקתי ובכיתי יחד על כל החלומות שנשברו בבת אחת בשבילי ובשביל כולם. ואז הלכתי משם והשארתי אותו עומד ככה, בלי תשובה.
ואתמול בבוקר, כשנגמרה השבעה, ובבת אחת חזרו הפרסומות לרדיו, וכל הרעש הרגיל, החלטתי ללכת מכאן. להחליף בגדים ולנסוע לחו"ל כדי לנוח מהחלומות.

למה באת לכאן לספר לי את כל זה? אני שואלת לבסוף.
כי אצלך, אם תמחלי לי על הטרחה, אצלך אני רוצה להפקיד את חלומי הישן והשבור כדי שתשמרי עליו קצת. יש בי עדיין חמלת מעט עליו. ואת, מה את בדיוק? עורכת דין? עיתונאית? סופרת? אני חושבת שאת סופרת. אולי תכתבי את זה פעם, אבל בעילום שם, כן?
ואחר כך אמרה שתשאיר כתובת, וכעבור כמה ימים אכן השאירה. היא סיפרה שקשריה עם בני משפחתה אינם טובים וביקשה שאעדכן אותם לאחר שתיסע והשביעה אותי שלא אעביר להם את הכתובת החדשה שלה בניו יורק אלא רק במקרה חירום. חיים חדשים לגמרי, היא אומרת.



שלוש שנים חלפו.

המכתב ממש קרא לי מתוך תיבת הדואר. אות חיים ראשון אחרי שלוש שנים. יצאתי מביתי לסידורים ושמעתי את טריקת שער הברזל מהדהדת אחרי גבו של הדוור המתרחק. כשראיתי על המעטפה את השם שלה, שיניתי באחת את כל תוכניותי וחזרתי הביתה. כך, כמו שאני, עם הז'קט והתיק, התיישבתי לי על מעקה המרפסת הצופה לים וקראתי:

אחד החולים הקשים כאן, במחלקה הפנימית של בית החולים הממשלתי, אמר לי אמש שהלוואי והיו נותנים לו להתחיל את חייו מהתחלה. האיש חולה במחלת לב קשה. חייו, לדבריו, היו שרשרת של טעויות. חייכתי אליו בזמן שהחלפתי לו את בלון החמצן. כולנו כך, אמרתי לו, מתנצלת מראש בלבי, בשקט, בפניהם של כל האחרים החושבים אחרת. נעים לי לעבור כך במסדרונות, ללכת ממיטה למיטה כמו שאני, בלתי מזוהה. לא שייכת לאף אחד ושייכת לכולם.
מהחלונות של בית החולים רואים את בתיה הגבוהים של מנהטן, שמחלונות הראי שלהם לא רואים דבר. דירתי הקטנטנה לא רחוקה מדי. אני אוהבת ללכת ברגל ולהיבלע בתוך המון האדם הזה, החביב בדרך כלל, להיות אחת מכולם, לא שונה במיוחד, כי כולם שונים זה מזה באיזה אופן, ופה, כך נדמה, מקבלים זאת כדבר מובן מאליו.
בשבתות אני נשארת בדירה שלי לבד. לא, אינני מחללת שבת. אני מדליקה את הטלוויזיה לפני כניסת השבת ומשתמשת באוזניות כך שלא יפריע לי שהיא דולקת כל הזמן. הצפייה בטלוויזיה משכיחה ממני את השבת, ולא תמיד זה רע. גם בארץ מקהות משמרות השבת בבית החולים את תחושת השבת הסטרילית, זו שדבר חול אינו נוגע בה.
בינתיים התיידדתי פה עם כמה אחיות. אבל נפש קרובה לא מצאתי, גם לא חיפשתי.
אינני מעזה עוד להשתעשע, כפי שנהגתי בעבר, בחלומותי הישנים. מאז היום שהפקדתי אותם אצלך, למרות הפיתוי הגדול, אינני נוגעת בהם. אבל יש חלום אחד שממנו במיוחד קשה לי להשתחרר. זהו חלום על דוד שמגיע לטיפול נמרץ במצב אנוש, ואני, האחות, מצילה אותו, מחיה אותו. היו לו, לחלום הזה, גרסאות רבות, אבל אף לא אחת מהן התפתחה באופן המשונה שעליו אני רוצה לספר לך.
לפני שבועיים בערך היתה תאונת דרכים קשה באחד הרחובות הסמוכים לבית החולים. במחלקה הפנימית אושפזו פצועים רבים, כמה מהם מתו מפצעיהם. אחד הפצועים קשה היה יהודי, ישראלי לשעבר. איש צעיר שרגליו נקטעו והוא נזקק למנות דם רבות, ובעיקר לחסדי שמים. לילה אחד, בשעה מאוחרת, ישבתי לי לידו והתבוננתי בפניו. משהו בהם הזכיר לי את דוד ואת חלומי הישן. לפתע שמעתי מישהו קורא בשמי.
"את לא מזהה?" אמר לי בעברית איש חבוש כיפה. "אני גדליה."
גדליה? לקח לי דקה לפחות לזהות באיש הזה את גולי. זוכרת את גולי? הליצן ממחנה הקיץ ההוא. הוא הגיע לפני שעתיים לניו יורק. האיש הפצוע שישבתי לידו היה אחיו. כל אותו לילה ישבנו ודיברנו ליד מיטתו של האח הגוסס, חסר ההכרה, עד שעלה השחר. משמרות התחלפו, ואנחנו ישבנו שם. אני מכורבלת בתוך סוודר עבה, הוא לידי. מדי פעם האזנו לצפצופי מכשיר ההנשמה, בדקנו דופק, וידאנו שהאינפוזיה בסדר.
דיברנו. לא פילוסופיה. פשוט דיברנו. על העולם, על החיים. על מה שיש ומה שאין. ראיתי מולי גולי אחר. גולי ששואל שאלות נכונות, מתעכב היכן שצריך, עוקף פצעים ומהמורות אחרות.
בחוכמה ובעדינות, אחרי שסקר את הטעויות בחייו שלו, גרם לי לדבר על שלי. אחד לאחד פתח גולי כמעט את כל הסוגרים שנעלתי בהם את זיכרונותי הכמוסים, וכך הגענו גם לסיפור שהחל בקיץ ההוא והסתיים באותו לילה באיכילוב.
אז ככה פגשת את דוד, אמר גולי. ומה ראית?
שתקתי. מה אומר לו? שראיתי כפיל אדם שהאנושיות ניטלה ממנו? שראיתי את בועת החלומות היפה שלי מתנפצת בקול רעש מכוער?
אני לא מופתע, אמר גולי. עד לתקופה מסוימת שמרתי גם אני על קשר איתו, אחר כך הפסקתי, הרגשתי שהאיש נשאר מאחור, שהוא מסרב לגדול. בסוף כבר לא היה לי על מה לדבר איתו.
המשכתי לשתוק. הכבוד שרחשתי לזכרו של אביר חלומותי הישן מנע ממני לדבר בו סרה. חשבתי על שלוש השנים האחרונות בחיי שהתחילו ברגע ההוא, ועל הגורל המוזר שהביא שוב את גולי ואותי למחנה הקיץ החורפי הזה, כאן בניו יורק, שבויים במין מציאות אחרת, בעלת כללים משלה. לאן נלך מכאן?

גולי נשך שפתיים לרגע, אחר כך הוסיף ואמר: חבל עליו, דווקא היה לו פוטנציאל.
ואחר כך עזבנו את הנושא, הוא סיפר לי על אחיו, שהחליט לרדת מהארץ אחרי רצח רבין. על המשאית שדרסה אותו יום לפני שהתכוון לחזור. הנהג היה עייף, כך התברר. את התביעה הגדולה מתכוונות משפחות הנפגעים להגיש לא נגדו אלא נגד הבעלים של חברת ההובלות שבה היה שכיר, שהכריח את עובדיו לעבוד סביב השעון בניגוד לחוק. שאלה של אחריות, נאנח. שאלה של אחריות, חשבתי, כשסיפר את כל הפרטים המייגעים. מי אחראי לדברים, מי אחראי לרצח.
המשכנו לשבת כך ושתקנו רוב הזמן. השחר כמעט עלה כאשר בעת ובעונה אחת החלו כמה מכונות לצפצף. ניגשתי וראיתי שהמצב החמיר.
רצתי לקרוא לרופאים. כשחזרתי ראיתי את גולי מתפלל. יד אחת אוחזת בספר תהילים ויד אחת מלטפת את פניו המחווירות והולכות של אחיו.
בחוץ האיר היום כאשר קבעו הרופאים את מותו. הלוויה, כך הוחלט, תתחיל כאן בניו יורק, על ידי בני משפחתו של האח, ותמשיך בארץ. פירושה של הידיעה הזאת עבורי היה שגולי, האיש ששבתי וגיליתי מחדש, עומד להיעלם מחר.
למחרת החלפתי תורנות ובאתי ללוויה. גשם ירד ממש כמו בסרטי הקיטש, אנשים בכו. לפני שעלו למכוניות הממשיכות לנמל התעופה, ניגש אלי גולי.
תחזרי כבר ארצה, הוא אמר, הגיע הזמן.
אחר כך נכנס לתוך מכונית הלוויות השחורה, התבונן בי ארוכות דרך החלון וקרץ.
ראית פעם מישהו קורץ דרך חלון מכונית של חברא קדישא? פתאום, אחרי שנים, הרגשתי התחלה של הרגשה חדשה לגמרי. האם זו האופטימיות המפורסמת שכולם מדברים עליה?

כן, זו היא, עניתי לה, קיפלתי את המכתב בתנועות אטיות והכנסתי אותו למעטפה. ללא ספק.