המתנדב - ביוגרפיה של סוכן מוסד

הקדמה

אין עוד בעולם כולו מדינה אהובה ושנואה כמו ישראל. ליהודים היא מולדת קדושה; למוסלמים, גידול ניאו־קולניאלי ממאיר. אבל העימות מתרחב הרבה מעבר לדת. בד בבד עם הבלחתם והיעלמותם של ה"איזמים" השונים של המאה ה־20, ההיסטוריה קשרה קשר להעמיד את המדינה היהודית בעין הסערה בכל סוגיה אידיאולוגית. הטרוריסטים של אש"ף (ארגון לשחרור פלסטין) של שנות השישים והשבעים עטו על מנשריהם ז'רגון מרקסיסטי. גאמל עבדל נאצר הטיף לפאן־ערביזם. אנשי הבעת' בסוריה ובעיראק מצאו את שורשיהם האינטלקטואליים בנאציזם. ב־1979 התחוללה המהפכה האיראנית, והאסלאם המיליטנטי פרח במלוא עוזו ברחבי העולם והאציל מרוחו על החמאס, אל־קאעידה, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה. וישראל, היא נאלצה להילחם בכל אידיאולוגיה הדוגלת בטבח אקראי. עובדה זו מסבירה את המסירות העצומה שמפגינים מערביים רבים - יהודים ולא־יהודים כאחד - כלפי ישראל: אינסטינקטיבית, הם רואים במדינת ישראל מיקרוקוסמוס של מאבק העולם התרבותי נגד האידיאולוגיה הרצחנית והאנשים הדוגלים בה.

תחושת הסולידריות הזו רק התעצמה בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים, שהבהיר לכול מעל לכל ספק שהג'יהאד העולמי מתעב את ה"כופרים" בניו יורק ובוושינגטון לא פחות מאשר את אלה בירושלים ובתל אביב. בעשור שהוביל ל־11 בספטמבר נתפסו אנשי הג'יהאד כמטרד בלבד, כתופעה זניחה בשולי העימות הגיאופוליטי החשוב. ואז גילה העולם כולו את מה שגיליתי אני עשרים שנה קודם לכן: מלחמתה של ישראל היא המלחמה של כולם.

החל מ־1988 ועד סוף 2001 נפלה בחלקי הזכות הגדולה לשרת בשירות החשאי הישראלי - המוסד. משימתי באותה תקופה היתה להגן על ישראל מפני רוצחים ניהיליסטים כמו אלה שתקפו את ארצות הברית ב־11 בספטמבר, בימי האחרונים במוסד. ספר זה הוא תיעוד הדרך שבה מילאתי את משימתי זו.

היתה לי קריירה מגוונת במוסד. במשך שבע שנים וחצי פעלתי כסוכן סמוי - מרגל קלאסי - בכמה וכמה יעדים עוינים. בהמשך, עבדתי במשך שנתיים וחצי במטה המוסד כקצין קישור לסי.איי.אי ולאף.בי.איי בחטיבת הפח"ע - היחידה ללוחמה בטרור. על אף שבתפקיד הזה לא היה הזוהר שמתלווה למשימה בחו"ל, הוא בוצע בתקופה שבה החלה מעורבותו של הסי.איי.אי בתהליך השלום במזרח התיכון, וישראל מצאה עצמה תחת מבול קטלני של פיגועי טרור. האירועים שהייתי עד להם באותה תקופה שופכים אור על שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית במלחמה בטרור.

סיפורי ממשיך בתיאור תפקידי שטח שמילאתי באפריקה ובדרום מזרח אסיה, במשימת גיוס מקורות ובמבצעים חשאיים שנועדו להחליש רשתות טרור ולסכל הפצת נשק לא קונוונציונלי. זו היתה תקופה של משימות מזדמנות שלא היו קשורות זו לזו. אבל רבות מהן היו חשובות ביותר, ולכן מצאו את מקומן בתיעוד זה של זיכרונותי.

הלוואי שהספר היה תיעוד של פיסת היסטוריה שעברה מן העולם - כמו זיכרונותיהם של מרגלים, ותיקי המלחמה הקרה. למרבה הצער אין זה כך. ישראל היא עדיין נוכחות לא רצויה במזרח התיכון. כשנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד הצהיר ב־26 באוקטובר 2005, כי "יש למחוק את ישראל מהמפה," הוא לא השמיע דעת יחיד של מחרחר שנאה מרושע; הוא ייצג בדבריו את ההשקפה הרווחת במזרח התיכון המוסלמי.

במהלך שירותי במוסד תרמתי את חלקי הצנוע בסיכול מאמציהם של האחמדינג'אדים, הסאדאמים והבן־לאדנים של העולם. בפרקים הבאים אפרט את תפקידי במשימות שנועדו לסכל את מאמציהן של סוריה, לוב ואיראן לרכוש טכנולוגיות ואמצעי לחימה מתקדמים. כמו כן אפרט את חלקי בלכידתם של שלושה בכירים באל־קאעידה באזרבייג'אן; במבצע חשאי משותף למוסד וליחידות המיוחדות שנועד לטרפד את הסיוע האיראני לתוכנית רצח־עם של ממשלת סודן נגד האוכלוסייה הלא־מוסלמית במדינה; במבצע משותף למוסד ולאף.בי.איי שחשף סוכן חיזבאללה בכיר שפעל בארצות הברית; במשימה בדרום אפריקה אשר במהלכה סיכלתי ניסיון של שני סוכנים איראנים שביקשו להגדיל את ארסנל הנשק של ארצם; ובמסע מריר־מתוק לזימבאבווה השכנה, שבה סייעתי בחילוץ קומץ היהודים שנותרו במדינה מציפורני משטרו האכזרי של רוברט מוגאבה.

כאשר עוברים על הרשימה שפירטתי, מדכא להיווכח שכל אותם ארגוני טרור ומדינות רשע שנגדם לחמתי - מלבד לוב שחריגתה מן הכלל הנ"ל עדיין שנויה במחלוקת - ממשיכים לראות במערב אויב. ובמקרה של איראן, צפון קוריאה ואל־קאעידה - האיום עוד התעצם.

ועכשיו, כשימי כמרגל מאחורי, מטרתי לספק לקוראים את כל התובנות האפשריות בכל הקשור למלחמה המתנהלת נגד הטרור וכוחות הרשע - מלחמה שאליה התגייסתי לפני עשרים שנה. בתוך כך אספר גם את סיפורי האישי ואתאר כמה מן המכשולים שהם חלק מהמקצוע. כמו בקרקס של ג'ון לה קארה, עולם המרגלים הוא זירה של דרמה אנושית גדולה המצריכה אומץ לב ודמיון. הוא גם יכול להיות מקום של כשלים אנושיים בנאליים. אף על פי שאני גאה במה שעשיתי ושיש לי מעט מאוד חרטות, אין עוררין על כך ששילמתי מחיר אנושי כבד: ילדים מנוכרים, גירושים, דיכאון, זעם, התנהגויות כפייתיות, תסמיני פוסט־טראומה ותחושת ניכור כללית. כל אלה הן תופעות נפוצות בקרב סוכנים חשאים.

מעטים המרגלים שפורשים לחיים של עושר ופרסום. כמרגל, מעולם לא זכיתי לכוס בירה חינם בשום מקום. מלבד אוסף המזכרות שלי - תמונות, תגים צבאיים וקטעי עיתונות פה ושם - מכל חוויותי נשארו לי בעיקר זיכרונות. אנסה להעביר לקוראי את הריח, הטעם והתחושה של המקומות והאנשים שראיתי ברחבי העולם ושל אותם חלולי לב שעשיתי כמיטב יכולתי לסכל את מזימותיהם.

הערת אזהרה: ספרים נוספים נכתבו על המוסד - כמה מהם מעלים לשם סנסציות בלבד טענות רחבות וכוללניות, על משימותיו ועל האמצעים שהוא נוקט לשם השגתן. במקרה הטוב, הספרים הללו הם אוסף של הבלים המתבססים על מידע מוטעה; במקרה הגרוע, מדובר בבדותות מכוונות שמטרתן להנציח את מיתוס הקנוניה היהודית הגלובלית. במוסד, כמו בכל סוכנות ביון, המידע נשמר בקפדנות רבה גם מפני סוכני שטח פעילים. כל מי שטוען שיש בידיו יותר מפיסת מידע קטנה על פעילות המוסד, כנראה משקר. לכן אני מדגיש שהמתנדב הוא סיפורי האישי ולא היסטוריה מקיפה של המוסד. מה שלא קרה לי אישית, לא מופיע בספר הזה.

הערת אזהרה שנייה: לא כל פרטי המשימות שביצעתי מתוארים בספר. אין לי כוונה לחשוף מידע רגיש ולסכן בכך את "המשרד". רוב הפרטים בספר אכן סודיים להלכה, אבל השמטתי כל דבר שעל פי שיקול דעתי עלול לסכן את עמיתי לשעבר או את בעלי בריתם בשירותי ביון אחרים.

לפני 11 בספטמבר, המחשבה לכתוב את זיכרונותי לא חלפה כלל במוחי. אבל עכשיו, כשהעימות המקומי שהשקעתי בו את כל כולי לפני עשרים שנה הפך למלחמה גלובלית, גישתי השתנתה. אנשים בכל רחבי העולם יודעים עכשיו שהם שרויים במלחמה גורלית, שבה הציוויליזציה ניצבת אל מול כת מוות פשיסטית. משראיתי את האויב מקרוב, אני רוצה לתאר לעולם את פניו המרובות.

אם אעורר עניין בקוראי ואחדיר בהם כמה פירורי חוכמה של מרגל בפנסיה, הרי שמשימתי הוכתרה בהצלחה. המוטו של המוסד, שפעמים כה רבות צוטט שלא כהלכה, אינו "בתחבולות תעשה לך מלחמה" כי אם דווקא הפסוק מספר משלי: "באין תחבולות ייפול עם ותשועה ברוב יועץ."

אמן.

פרק 1

הגעה

מי שמייסר את הגזע האנושי באידיאות, חייב להכין עצמו לכך שיבינו אותן שלא כהלכה.

ה"ל מנקן

כשהגעתי בפעם הראשונה לישראל בשנת 1982, לא הייתי חייל או מרגל כי אם תייר. קנדי בן עשרים, שזה עתה השתחרר מן הצבא וביקש להשתלב בנחת בחיים האזרחיים. לאחר שלוש שנים של משמעת קפדנית במסגרת הכוחות המזוינים של קנדה, כל מה שרציתי היה לראות את העולם מהעיניים שלי כתרמילאי נהנתן, ולא דרך עדשה של רובה FN 7.62 מ"מ, או מבעד לחלון פלקסיגלס של מסוק צבאי.

עזבתי את ביתי בוויקטוריה שבקולומביה הבריטית, טסתי לאירופה ושוטטתי ברחובות לונדון, פריז ורומא ובעיירותיה הציוריות של אירופה הכפרית. במאמצי לקלוט משהו מן השפות המקומיות כפיתי על התושבים האומללים את הצרפתית, האיטלקית והגרמנית הגרועות שלי מימי בית הספר התיכון. במילים אחרות, זו היתה מעין תרגולת מוכרת של "בואו נחרוש את אירופה". היה נהדר. לא הייתי חייב לדווח לאיש וּודאי שלא להצדיע. השתכרתי בחברת אנשים מכל הסוגים, במקומות מכל הסוגים, וזכיתי ללמוד מעט על נשות אירופה ועל מתירנותן המינית המפורסמת. במבט לאחור, התקופה ההיא היתה הכנה מצוינת לחלק מן העבודה הסמויה שהייתי עתיד לבצע כעבור שמונה שנים באירופה.

אירופה התקררה באוקטובר. תוכניתי המקורית היתה לבלות את החורף במקום חם כלשהו, ואז לחזור לקנדה ולהצטרף אל חברי שכבר עמלו בפרך באוניברסיטה. באמצעות חרושת השמועות הנהוגה באכסניות הנוער, הבנתי שישראל עשויה להיות בחירה טובה. היא היתה פופולרית במיוחד הודות לקיבוצים, שבהם יכלו מתנדבים לעבוד בשדות ובמפעלים תמורת מגורים וארוחות. לא ידעתי על כך הרבה אבל זה נשמע מהנה. ובגיל 21, זוהי סיבה מצוינת ומספקת.

נחַתי בתל אביב בערב חמים של דצמבר. במהומה של הטרמינל הישן של נמל התעופה בן גוריון, חלקתי מונית עם זוג בריטים חביבים שהגיעו לחגוג את חתונת בנם עם בחורה ישראלית. הם הורידו אותי במלון הומה של כוכב אחד, שתאם את רמת הניקיון שהורגלתי בה. ההרפתקה החדשה ריגשה אותי. אבל כששקעתי לאטי בשינה הרגשתי צביטות עמומות של בדידות. ישראל רחוקה כל כך מוויקטוריה, ולא ידעתי למה לצפות.

למחרת בבוקר הלכתי אל משרדי הסוכנות להתנדבות בקיבוצים, השוכנת ברחוב הירקון. בדרכי לשם הצלחתי לקלוט את סאונו של הרחוב התל אביבי. זה הזכיר לי מעט את ונקובר בשעות העומס, רק עם נהגים אדיבים הרבה פחות. לאן שהבטתי ראיתי דקלים מיתמרים ובתי דירות מוקפים בצמחייה עשירה. שילוב מוזר של סנטה מוניקה והריוויירה האיטלקית. השפה ששמעתי סביבי היתה זרה ומוזרה. לא האמנתי אז שבתוך שנים ספורות אדע את השפה הזאת על בורייה.

יכולתי לראות מן המדרכה את השמש שמעל הים התיכון. התבוננתי בחבורת נערים בחליפות גלישה נושאים את גלשניהם אל המים. לא היה סימן לכך שישראל היתה נתונה במלחמה לאחר שפלשה ללבנון כדי לפגוע בחוליות הטרור הפלסטיניות, שפעלו מדרום למדינה. לימים כונתה אותה פלישה מבצע "שלום הגליל".

בסוכנות המתנדבים פגשתי בגבר חביב שדיבר אנגלית רהוטה. התבוננו במפת ישראל שהיתה תלויה על הקיר מאחורי שולחן הכתיבה שלו, והוא שאל אותי לאן הייתי רוצה לנסוע. מכיוון שלא חשבתי על כך מראש, ביקשתי שישלח אותי למקום חם שאפשר להגיע אליו באוטובוס. הוא הרהר לרגע ושרבט על פיסת נייר שם של קיבוץ בעמק הירדן. הוא נתן לי שובר נסיעה והסביר לי איך להגיע לתחנה המרכזית שבעיר.

מן הרגע שבו האוטובוס עזב את תל אביב התחלתי לקלוט את המורכבות הדמוגרפית המיוחדת והטבעית של המדינה הקטנה הזו. נסענו דרך כפרים יהודיים וערביים בכבישים ששימשו בעבר את הרומאים, היוונים ואימפריות אדירות נוספות. בוואדי ערה קידם את פנינו פגר פרה מכוסה בזבובים שהיה שרוע לצד הדרך. נראה כי איש מנוסעי האוטובוס לא התרגש במיוחד מן המחזה הזה, וכי אף לא אחד מאלה שבחוץ ימצא נחיצות בסילוק הפגר. סגרתי את החלון ורשמתי לעצמי להימנע מן המסעדות באזור אם אחזור לשם אי פעם באקראי.

ואז פנינו אל עמק פורה, שגבל מדרום בהרי הגלבוע ומצפון בגבעות זרועות עצי שיטה. בהמשך הדרך ראיתי במזרח את הרי הגלעד האפורים־חומים, השייכים לממלכה ההאשמית של ירדן. התמלאתי חרדת קודש, ולא רק בגלל יפי הנוף אלא בשל מאות שנות היסטוריה שנספגו באדמה הזו.

בקיבוץ התקבלתי בחמימות על ידי שאר המתנדבים שהיו בגילאי העשרים והגיעו מניו זילנד, מאוסטרליה, מברזיל, משוודיה ומדרום אפריקה. היתה במקום אווירה של מעין מסיבה, והמדגרה שהוסבה לפאב על ידי כמה מתנדבים בשנות השישים רק תרמה לכך. הבירה נמצאה בשפע ומחירה זול עד כדי גיחוך. תחושת הבדידות של אמש התפוגגה לחלוטין.

נשארתי בקיבוץ במשך כמה חודשים. עבדתי במטע הכותנה, ניסיתי ללמוד עברית ובזמני הפנוי טיילתי בארץ לאורכה ולרוחבה. את רוב עתותי הפנויות ביליתי כמו רוב התיירים בירושלים. המסע בעיר הזו היה קסום במיוחד לצעיר נלהב מקולומביה הבריטית. קנדה אינה מדינה דתית, וזו פעם ראשונה שהייתי במקום שבו אנשים ייחסו חשיבות כה גדולה לקשר שלהם עם האל.

מובן שלא היה לי מושג מה פירוש התפילות ששמעתי מהחרדים המזוקנים, שהתנודדו וקדו מול הכותל המערבי שבעיר העתיקה. אבל חשתי בבירור את יראת הקודש שאפפה את האתר בעל המשמעות הכבירה, עתיקת היומין. הסעיר אותי הרעיון שיהודים בעידן המודרני הצליחו לאחר אלפיים שנה לחדש את זכותם עליו.

באותם ימים נמצאתי באותו שלב בחיים שבו מתחילים לחפש משמעות - דבר מה שמעבר לרדיפה אחרי בנות וחתירה למקובלות חברתית המכתיבה את אופיין של שנות העשרה. אצל חלק מהצעירים מוביל התהליך לגיבוש זהות פוליטית, שכוללת אפשרות של בחירה בנתיב לאומני. יש היוצאים נגד אמונותיהם הדתיות של הוריהם. במבט לאחור, אולי הגורל הוא שאחראי לכך שמצאתי את עצמי בישראל בגיל כל כך נוח להתרשמויות נלהבות. כבן למשפחה אנגליקנית, מעולם לא הקדשתי מחשבה מרובה לעניינים שבאמונה.

אבל כל זה החל להשתנות עם בואי לישראל. כאשר חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה והמשכתי לספוג את ההיסטוריה שלה, התחלתי להתעניין ביהדות. בד בבד חוויתי גם מעין יקיצה פוליטית. אף על פי שבקנדה לא עקבתי מקרוב אחר אירועי העולם, תמיד קיננה בי תחושה עמומה, אבל חזקה להפתיע, של סולידריות עם ישראל במאבקה לשרוד בין שכנים עוינים. תחושה זו רק התגברה משהתחלתי לחיות בארץ ולמדתי יותר על תושביה ועל האיומים שעמם עליהם להתמודד.

לכולנו יש רגעים שבהם אנו מביטים לאחור וחושבים על הצמתים החשובים בחיינו. האירוע המכונן מבחינתי התרחש ב־1983, כשחציתי באוטובוס את הדרך שבין חיפה ליקנעם, כשמבעד לחלון ניבטים שדותיו הפסטורליים של הגליל התחתון.

השמש האביבית חדרה אף היא מבעד לחלונות האוטובוס הישן והאירה רצף ספרות כחולות שקועקעו על זרועו של ישיש שישב על ידי. בפניו לא ניכרו אותות הטראומה רווית הסבל שחווה בעברו. לכשעצמו נדמה כי חי באלמוניות גמורה, אך מבחינתי הוא היה ניצול השואה הראשון שפגשתי מימי. על אף שהידע שלי בכל הקשור ל"פתרון הסופי" הנאצי התמצה רק במה שלמדתי בבית הספר, זועזעתי עתה עמוקות מן המפגש המוחשי עם אדם שחווה זאת על בשרו. רוב הזמן, באותה תקופה שבה חיפשתי את דרכי בחיים חשתי בדחף שניעור בי להגן ולגונן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם. הבנתי כי ברמה הגיאופוליטית, אותו מניע עצמו הוא שהוביל להקמת המדינה היהודית לאחר מלחמת העולם השנייה. על רצוני העז לקשור את גורלי בגורל העם היהודי השפיעו גם גורמים נוספים. אך באותה עת החל לפעם בי פסוק ט"ז מתוך פרק א' במגילת רות: "אל תפגעי בי, לעזבך לשוב מאחורייך כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוהייך אלוהי."

גם תחושות רוחניות פחות החלו למלא אותי. לאחד מחברי הקיבוציניקים היה כלב סטר אירי שתום עין, פוגי שמו, שנהגתי לקחת איתי לטיולים ארוכים. מדי פעם הייתי פוגש בכלבת זאב שהיתה שייכת לבחורה ששמה דליה. הפגישות המזדמנות בינינו הפכו לשגרה של טיולים בצוותא, שבמהלכם היו לנו שיחות נפש. כל כך הרבה זמן הקדשתי לטיולים עם פוגי שהוא החל לישון בחדרי ותודות לו העשרתי את אוצר המילים שלי בעברית: "שב", "אל תזוז" ו"בוא אלי". עונות השנה התחלפו זו אחר זו, וכשמלאה שנה להגעתי לקיבוץ התפוגגו כל מחשבותי על שיבה לקנדה. ישראל הפכה להיות ביתי.

הנהגת הקיבוץ סייעה לי להישאר בישראל. בעידודה ובחסותה נרשמתי לתוכנית גיור אורתודוכסית שהעניקה לי שנה של לימודי יהדות ועברית אינטנסיוויים. בניגוד לנצרות ולאסלאם שדגלו במיסיונריות אגרסיבית, ביהדות היתה מעין להיטות לרפות את ידיהם של מתגיירים חדשים. במהלך הריאיון שערך לי נציג משרד הדתות, שבשיתוף עם הרבנות הראשית פיקחו על תהליך הגיור, התרשמתי כי למראיין לא ממש ברור מדוע אני - או כל אדם לצורך העניין - יהיה מעוניין להצטרף לדת כה רמוסה ומיוסרת. לדעתי, הוא ראה בי מעין מזוכיסט.

אבל הוא לא הצליח לגרום לי לוותר. חשתי הזדהות מוחלטת עם היהודים ועם מאבקם למען בניית מדינה משלהם. לראשונה בחיי פגשתי אנשים שלא רק שרדו מלחמות רבות אלא גם ניסיונות למוחקם מן המפה לצמיתות. מעולם לא נמניתי עם אלה היושבים על הגדר, ובכל הווייתי הרגשתי כי מעבר לזכותם של היהודים להתקיים, הם זכאים לחיות במדינה משלהם ולהיות אדונים לגורלם. התאהבתי לא רק באישה יהודייה, אלא גם בתרבות ובדת. בשנה האחרונה חשתי כי אנשי הקיבוץ אימצו אותי אל לבם כאילו הייתי אחד משלהם. התגיירותי היתה המעט שיכולתי לעשות כדי להוכיח להם את כוונתי הכנה להצטרף אל השבט. ההחלטה להתגייר לא גמלה בי כלאחר יד ונוכחתי לדעת שעצם בחירתי להשתייך לעם ישראל היתה תחילתו של מסע שלא נכלל בתוכניותי כאשר עזבתי את קנדה.

שנתי השנייה בישראל היתה שונה בתכלית מן הראשונה. כחלק מתוכנית הגיור שלי עברתי להתגורר בקיבוץ אחר שהיה שייך לזרם הדתי. מובן שלא היו בו פאבים ולא ניו זילנדים עליזים. התפללתי שלוש פעמים ביום, עבדתי בשדות בחום קופח של 40 מעלות, ואת שעותי הפנויות ביליתי בקריאה. זה היה קשה לא פחות מכל מה שחוויתי בשירותי הצבאי.

אבל שרדתי, ומתוך 28 איש שהתחילו בתוכנית הגיור הייתי אחד משלושה שהצליחו להשלימה. כשהסתיימה השנה, עברתי בחינות בכתב ובעל פה מול שלושה פרופסורים מן האוניברסיטה וריאיון מסכם מול מניין רבנים מן הרבנות הראשית. רק לאחר שהפגנתי את ידיעותי לשביעות רצונם הוענקה לי הזכות להיכנס למקווה. נעשיתי יהודי רשמית. (יש כמובן שלב נוסף בתהליך, שלשמחתי נחסך ממני. הורי בחוכמתם הרבה מלו אותי בלידתי.)

היהדות מטשטשת את הקו הדק שמפריד בין דת ובין מוצא אתני, ולכן יש יהודים שרואים בעין רעה את המתגיירים ומפקפקים בהם. אולם התנ"ך מספק תשובה מוחצת למתנשאים מן הסוג הזה: על פי חוקי היהדות, איש אינו רשאי לציין באוזני אחרים את מעמדו של מי שהמיר את דתו למשך שבעה דורות (רק לאחר מכן הנושא ייפתח לדיון מחודש). אני התמודדתי עם הבעיה בדרך קלה הרבה יותר. פשוט הזכרתי לקומץ הספקנים שפגשתי, שסבתו המואבייה של דויד המלך, רות, היתה גיורת.

חיי התקדמו במהירות לאחר שהתגיירתי. תוך חודשים ספורים קיבלתי אזרחות ישראלית ונישאתי לדליה, שחורת השיער בעלת הרועה הגרמני. זמן קצר לאחר מכן גויסתי לצה"ל. הייתי בן 24 כשקיבלתי את צו הגיוס. כאשר סבא־רבא שלי היה בן גילי הוא גויס למלחמת העולם הראשונה.

באותה תקופה נולד בננו הבכור, וזה היה הרגע שבו הכתה בי בכל עוזה ההבנה שחיי השתנו לעד.