הסיפור של היהודים - חלק ראשון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור של היהודים - חלק ראשון
מכר
מאות
עותקים
הסיפור של היהודים - חלק ראשון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסיפור של היהודים - חלק ראשון

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סיימון שאמה

סיימון שאמה (1945) הוא פרופסור לתולדות האמנות ולהיסטוריה באוניברסיטת קולומביה. רבים מספריו זכו בפרסים ותורגמו ל-15 לשונות. בין ספריו: אזרחים, נוף וזיכרון, עיניו של רמברנדט, ההיסטוריה של בריטניה, כוחה של האמנות, מסעות בים סוער, וכן העתיד האמריקאי. מאמרים פרי־עטו בענייני אמנות, פוליטיקה וספרות מתפרסמים בעיתונים מובילים וזוכים לתהודה נרחבת. שאמה כתב והגיש ארבעים סרטים ל על שלל נושאים, ובהם טולסטוי, פוליטיקה אמריקאית ושייקספיר, וזכה בפרס האֶמי על התוכנית 'כוחה של האמנות'.

תקציר

בחיבור ההיסטורי-תרבותי המפואר שלפניכם, שזהו חלקו הראשון, סיימון שאמה מספר את הסיפור של היהודים. הוא מתחקה אחר קורותיהם לאורך שלושה אלפים, מאז היותם שבט קטן ועתיק ועד פתחו של העולם החדש, ב-1492.
 
זהו סיפור שאין דומה לו: אפּוֹס של עמידה איתנה לנוכח חורבן, של יצירתיות תחת דיכוי, של שמחה בלב היגון, של דבקות בחיים נגד כל הסיכויים.
 
הסיפור חובק יבשות ואלפי שנים – מהודו לאנדלוסיה ומהבזארים של קהיר לרחובות אוקספורד. הוא לוקח את הקורא למקומות שלא חזה בם בדמיונו: לממלכה יהודית בהררי דרום ערב; לבית כנסת סורי שכל קירותיו קורנים באורם של ציורים ססגוניים; למטעי הדקלים של היהודים המתים בקטקומבות ברומא. וקולותיו מצטלצלים ומהדהדים, מן החומרות והחזיונות של מחברי התנ"ך ועד לשירי האהבה של לוגמי היין בגני ספרד המוסלמית.
 
בין דפים אלה, התלמוד בוער ברחובות פריז, חבלי תלייה משתלשלים מגרדומים ברחובות לונדון של ימי הביניים, צייר במיורקה מצייר מחדש את העולם; נרות נדלקים, זמירות מזדמרות, פרדים מועמסים, ספינות טעונות תבלינים ואבני-חן צוללות בים.
 
וסיפור גדול נפרש בפני הקורא. לא סיפור – כפי שסבורים לא פעם – של תרבות נפרדת, אלא של עולם יהודי הטובל כולו בתרבות העמים שבהם הוא יושב ונטבע בחותמם, מן המצרים עד היוונים, מן הערבים עד הנוצרים.
 
ולכן הסיפור של היהודים הוא בעצם גם הסיפור של כל בני האדם.
 
ספר זה יצא לאור לצד סדרת טלוויזיה חשובה של ה-BBC, שאותה כתב והגיש סיימון שאמה. הכרך השני של ספר זה, סיפורם של היהודים: כשהמילים נגמרות, 1492 – ימינו יראה אור בקרוב.
 
"סיימון שאמה הוא ענק, הוא מכונת חשיבה עצומה וגם משורר שמילותיו זהב."
 
בריאן מאסטרס, מייל און סאנדיי

פרק ראשון

עם המהדורה העברית

לא במקרה נקרא הספר הזה 'הסיפור של היהודים' (The Story of the Jews), ולא 'תולדות עם ישראל' או משהו בדומה לזה. כי אכן, הספר של סיימון שאמה הוא קודם כל סיפור. וכשמתחילים לקרוא, די מהר מגלים שקשה להפסיק, כי שאמה פשוט יודע לספר. כך שגם מי שנדמה לו ש"היסטוריה זה לא בקטע שלו" יישָבֶה בנקל בקסם הסיפורי הזה. ולא שאין כאן "היסטוריה" במובן המקובל: הספר של שאמה — כמו סידרת הטלוויזיה שנלווית אליו — מבוסס על קריאה רחבת־היקף במקורות היסטוריים מכל הסוגים, ובכמה שפות. אלא שכל הידע המדעי העצום והמפוזר הזה נהפך בידיו האמונות של שאמה לסיפור מרתק אחד. וזוהי רק ההתחלה: בזמן הקרוב עומדים להופיע שני כרכים נוספים מפרי־עטו של שאמה, שישלימו את סיפור ההיסטוריה היהודית עד ימינו.

לתרגם לעברית ספר על ההיסטוריה של העם היהודי פירושו יותר מאשר לתרגם בלבד. מטבע הדברים, הספר מסתמך על שפע של מקורות עבריים ויהודיים, וגם מרבה לצטט מקורות כאלה; ובמהדורה האנגלית המקורית של הספר, המחבר מַפנה כמובן בעיקר אל תרגומים לאנגלית של המקורות.

במהדורה שלפניכם נעשה מאמץ מקיף להביא את כל הקטעים המצוטטים ממקורות עבריים ויהודיים מן המקור העברי שלהם. כדי להגיע לכך נדרשה עבודת "בילוש" נרחבת ומעמיקה, ותודה קודם כל למתרגם אביעד שְטיר, שלא חסך מאמצים וזמן לאתר את המקורות. עם זאת, התוצאה היא לא בהכרח הפניה אל ספרים בעברית: חלק ניכר מן המקורות הם כאלה שהיום קל יותר למצוא אותם באינטרנט, ולקוראים רבים זוהי גם הדרך המעשית היחידה. משום כך, נמנענו באופן שיטתי ממראי־מקום מדויקים (כמו מספרי עמודים): אל חלק גדול מן המקורות אפשר להגיע פשוט על־ידי הקלדת רצף של כמה מילים מתוכם במנוע חיפוש.

כדי להקל את הקריאה בספר, הטקסט עצמו נקי לחלוטין ממספרי הערות. בסוף הספר ימצא הקורא המתעניין נספח של "הערות ומקורות" המסודר לפי פרקי הספר, ובו שפע רב של ספרים ומאמרים בנושאים שהפרקים עוסקים בהם. בגוף הטקסט נשאר מספר מצומצם יחסית של הפניות: מדובר בעיקר בכתבי־יסוד של הדת והתרבות היהודית, שהספר עוסק ממילא בכתיבתם ובגלגוליהם, כמו גם בתפקיד שמילאו בהיסטוריה היהודית. למשל: ספרי התנ"ך (וגם הברית החדשה), המשנה, התלמוד, ספרי מקבים, כתבי יוֹסֵפוּס פלאביוּס, ועוד.

ולבסוף, הערה בעניין רגיש אחד. לא מעטים מקוראי (וכותבי) עברית היום נשמרים מלכתוב את שמות האלוהות היהודית בכתיב המקורי שלהם, ומנסים לעקוף זאת בצורות שונות — עם שמות כמו "אלוקים", "אדושם", וכן הלאה. בספר הזה, שחלק ממנו עוסק בשמות האלוהות עצמם ובגירסאות השונות שלהם, ראינו לנכון להשאיר את השמות כפי שהם במקור. וכך, במקומות שיש הכרח בדבר, אנחנו משתמשים בכתיב "אלוהים", וגם בכתיב "יהוה", וסומכים על כל קורא וקוראת שיבטאו אותם כפי הבנתם ואמונתם — או שלא יהגו אותם בכלל. אין ספק שברוח זו רואה את הדברים גם מחבר הספר, שכמה מחוויות־היסוד שלו כילד — על־פי עדותו־הוא בספר הזה — התעצבו על־ידי חינוכו היהודי.

המערכת

​הקדמה

אי־אפשר לומר שלא הזהירו אותי. "בְּנִי", מַתְרֶה המטיף החכם מסֵפר קוהלת בערוב ימיו, "הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (יב 12). כל מי שמעז להיכנס לתוך תולדות עם ישראל חייב להיות עֵר, עֵר עד אימה, לרכסי ההרים העצומים של ספרות מחקרית רבת־כרכים המתנשאים מאחוריו. ואף־על־פי־כן, לפני ארבעים שנה הסכמתי להשלים חיבור על כלל ההיסטוריה היהודית, שנותר לא גמור במותו של סֶסיל רוֹת, אחד מאותם חוקרים שכל חייו היו קודש לנושא הזה. באותה עת הייתי שקוע בעבודה על ספר שעסק במשפחת רוטשילד ובארץ־ישראל. ביחד עם ידידי ועמיתי מאוניברסיטת קיימבּרידג', ניקוֹלַס דה לאנְג', חוקר הפילוסופיה היהודית בסוף העת העתיקה ומתרגם ספריו של עמוס עוז, הרחבתי את אופקַי — על חשבון הסטודנטים — בהיסטוריה פּוֹסט־מקראית, דרך סמינר לא רשמי שהתקיים במגורים שלי בכְּרַייסט קוֹלג'. למשך כמה שעות, אחרי ארוחת הערב, החכמים, משיחי השקר, המשוררים והמסיתים, היו מצטרפים אל הקבוצה הקטנה שלנו בעודנו מפצחים תעלומות ואגוזים, ולוגמים יין ומלוא הגביע של דברי חוכמה יהודיים.

אבל ניקוֹלַס ואני אספנו את החבורה הזאת מטעמים רציניים. מלבד הקורס לספרות רבנית, נדמה שלא היה מקום אחר שבו תלמידי היסטוריה או ספרות יכלו להיפגש ולדון בתרבות יהודית, וזה כשלעצמו הדגים עד כמה נהפך הנושא הזה לנפרד מן הזרם האקדמי המרכזי. כשהגיעה ההזמנה להשלים את הספר של רוֹת, כבר היו עוד סיבות דחופות לרצון שלי לקַשר בין תולדות עם ישראל לתולדות שאר העמים. השנה היתה 1973. מלחמת יום כיפור פרצה זמן קצר לפני־כן. למרות ההצלחה הצבאית הישראלית, האווירה היתה מפוכחת — באותה המידה ששבע שנים לפני־כן, אחרי מלחמת ששת הימים, שררה אֶוּפוֹריה. המלחמה הזאת היתה צמודה מאוד, במיוחד בזמן הפלישה המצרית הנועזת אל מעֵבר לתעלת סואץ ולתוך חצי־האי סיני. האדמה התחילה לרעוד תחת הרגליים; משהו שנראה קודם יציב ובטוח, עכשיו כבר לא היה כך. במשך השנים הבאות, ההיסטוריה היהודית — בשני קצות הכרוֹנוֹלוֹגיה שלה בת אלפי השנים — נעשתה ביקורתית ותוקפנית כלפי כל גילוי של שמחת ניצחון: הארכיאוֹלוֹגיה המקראית פנתה לכיוון ספקני באופן קיצוני. התחילו להישמע אמיתוֹת כואבות בנוגע לְמה שקרה באמת בין יהודים לפלסטינים ב-1948. המציאות של הכיבוש המתמשך, ולבסוף ההתמודדות עם האינתיפאדה הראשונה, התחילו להשפיע על הלכי־הרוח. כבר אי־אפשר היה לדבר עם לא־יהודים על ההיסטוריה היהודית בלי שהנושא יטבע במצולות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ומעל כל דבר אחר, בגלל סיבות שקל להבין אותן, עשן המשרפות עדיין ריחף מֵעַל כמו מעטה טראגי. ממדיו העצומים של האסון ההוא, חסר־התקדים בהיקפו ובנוֹראוּתוֹ, כמו המשיכו לתבוע, מיהודים ולא־יהודים כאחד, להיאלם דום נכחו.

אבל דומייה — ויהא אשר יהא המחיר שמשלמים כדי להפר אותה — היא לא אפשרות שעומדת בפני ההיסטוריון. אני האמנתי כי בכך שאכתוב ספר המיועד לקהל הקוראים הכללי על ההיסטוריה של היהודים מאז ימי הביניים — ספר שידגיש במלואה את החוויה המשותפת, חוויה שאינה אך ורק סיפור של רדיפות וטֶבח — אוכל לשמש כאיש ביניים, ואולי לשכנע את הקוראים (ואת האחראים לתוכניות הלימודים בהיסטוריה) ששום חיבור היסטורי, ולא משנה באיזה מקום או איזו תקופה הוא מתמקד, אינו שלם בלי הסיפור היהודי; לשכנע שיש בהיסטוריה היהודית הרבה מעֵבר לפּוֹגרוֹמים ופלפולי רבנים, הרבה יותר מאשר דברי הימים של קורבנות בעבר ומנצחים בהווה.

זה היה האינסטינקט שאיתו גדלתי. אבא שלי היה להוט במידה שווה אחרי היסטוריה יהודית והיסטוריה בריטית, והניח כדבר מובן מאליו שיש ביניהן הֲלימָה. הוא היה תופס פיקוד על ההגה בירכתיה של סירה קטנה על התֵיימז, משייט בעצלתיים בין דאצֶ'ט ואוֹלְד וינדזוֹר, מצויד בסלסילה ובה תותים, סְקוֹנז וצנצנת ריבה, ומשוחח רגע אחד על דיזְרָאֶלי כאילו הכיר אותו באופן אישי ("נטבל לנצרות? מה זה בכלל משנה?"), ובמישנהו על משיח־השקר בן המאה ה-17 שבתאי צבי, שאבא שלי (וכל בני שַאמָה הקדמונים) כמובן עמדו מייד על קנקנו ("איזה מוֹמְזֶר!"). או למשל: מי הצליח לתאר יהודים כמו שצריך? וולטר סקוֹט או ג'ורג' אליוֹט? דיקֶנְס הקריקטוריסט מ'אוֹליבר טוויסט' או דיקֶנְס הסנטימנטלי מ'ידידנו המשותף'? היינו עוגנים תחת עצי הערבה כדי להתמודד שם עם ייסוריו של שַיילוֹק. מן ההורים שלי ירשתי גם את התחושה שהתנ"ך הוא החיבור ההיסטורי הראשון שנכתב אי־פעם, חיבור שעם כל ההפרזות הפּוֹאטיוֹת בנושא הניסים, הוא מגילה של שיעבוד ושיחרור, היבּריס של מלכים ומרדנות של בנים, הטלת מָצוֹר והשמדה, מתן חוק ועבירה על חוק: התבנית שלתוכה נוצק כל חיבור היסטורי שבא מאוחר יותר. אילו כתב אבי ספר היסטוריה, הוא היה נקרא "ממשה רבנו אל המַגְנָה קַרְטָה". אבל הוא לא כתב.

וגם אני לא, לפחות לא ב-1973. ניסיתי, בעקבות הנָרָטיב של רוֹת, אבל מסיבות כאלה ואחרות ההרכבה לא עלתה יפה. ואז יצאתי לארבעים שנות נדודים, לא בדיוק במדבר אלא במחוזות מרוחקים מן הרקע היהודי שלי — להולנד ולדרום קרוֹליינה, לסְקארָה בְּרֵיי (אתר פְּרֶהיסטוֹרי על אי מצפון לסקוטלנד) ולפריז של היעקוֹבּינים. אבל כל אותה עת, שורותיו של הסיפור שהייתי עשוי לספר נשארו במעומעם במחשבותי וזיכרונותי, כמו קרובי משפחה שמושכים לי בעדינות אך בעיקשות בשרוול בחתונות ובהלוויות משפחתיות (ואלה באמת כך עשו לפעמים). אסור בשום אופן להמעיט בכוחה של דודה יהודייה, לא כל שכן בנזיפה אילמת וסבלנית של אמא.

ואז, ב-2009, כשאָדָם קֶמְפּ מהבּי־בּי־סי קבע איתי פגישה כדי לדבר על רעיון לסידרה תיעודית חדשה, רעיון ש"או שאתה תאהב או שתשנא" — ידעתי איכשהו, עוד לפני שהוא פתח את הפה, מה בדיוק עומד על הפרק. לרגע קצר אחד, אני מודה, היה לי "קטע של יונה הנביא". מין קול בתוכי אמר לי: "רד ליפו ותזמין לך תא באונייה הראשונה לתרשיש". אבל נוּ, איזו טובה כבר צמחה מזה ליונה? אז חזרתי ולקחתי על עצמי את הפּרוֹיקט שנזנח לפני עשרות שנים, במלוא הכרת הטובה ובמלוא החרדה. הפעם יעמוד מאחורי הסיפור גם כוח השיכנוע של הטלוויזיה, ובאמצעות שני המֶדיוּמים, הכתיבה וההסרטה — שיהיו קשורים זה בזה באופן אורגני אבל לא יהיו זהים — קיוויתי לבנות בדיוק את הגשר הזה בין קהל יהודי וקהל לא־יהודי, הגשר שכאילו התפוגג לי ארבעים שנה קודם.

עם כל האתגרים העצומים לבלי מידה (שלושת אלפים שנות היסטוריה בחמש שעות של טלוויזיה ובשלושה כרכים), זה היה — וגם נשאר — עמל־אהבה גדול ורב. כל כמה שהמשימה לספר את הסיפור הזה כָּבדה מכפי כוחי, זהו סיפור שאני מתענג עליו ונהנה לספר אותו, לא מעט גם מפני שהמקורות החזותיים והטקסטואליים עברו שינויים עצומים בעשרות השנים האחרונות. מימצאים ארכיאולוגיים, ובמיוחד כתובות מן התקופה המקראית, מעניקים לנו היום מבט חדש על האופן שבו התעצב התנ"ך, הטקסט שעתיד להפוך למורשת של חלק גדול מן העולם. מקָצה אחד של העולם היהודי ועד קצהו נחשפו פּסיפסים המשַנים באופן מעמיק לא רק את הבנתנו בשאלה מהו בית כנסת ומה היתה עבודת אלוהים יהודית, אלא גם מראים עד כמה יש לדת הזאת במשותף, מבחינה צורנית, גם עם הפּגאניוּת וגם עם הנצרות המוקדמת. בלי לכפות על הנָרָטיב הטפה דתית ערֵבה לאוזן, ובלי להמעיט בערכן של הפורענויות הרבות שהכתימו את הסיפור בדמעות, ההיסטוריה הנפרשׂת כאן היא היסטוריה של גבורת חיי היומיום לא פחות משהיא היסטוריה של טרגדיות מפוארות.

הספר הזה, וסידרת הטלוויזיה הזאת, מלאים בגילויים קטנים כאלה, שמצטרפים זה לזה ליצירת תרבות, תרבות שבה הפּרוֹזאי משמש לצד הפּוֹאטי: שירבוט על דף של תרגילים בעברית מאת ילד מקהיר של ימי הביניים; מלחמת חתולים בעכברים על תנ"ך הדוּר ומעוטר מספרד; הנדוניה, הדלה באופן מכמיר־לב, של שפחה מצרייה מן המאה החמישית לפני הספירה שנישאה ליהודי מקומי העובד במקדש במצרים; מצוקתו של מש"ק עברי ביהודה הממתין בעצבנות במצודה על ראש גבעה בעוד הבבלים הולכים וקרֵבים מכל עבר; השורות המהדהדות של ברכת הכוהנים החרותות בעברית אַרְכָאית על קמיע כסף זעיר מתקופת המלך יֹאשיהוּ.

אלה הם החומרים הקטנים של החוויה היומיומית והמשותפת. אבל הסיפור היהודי הוא בהחלט לא משהו מצוי ויומיומי. מה שעברו בני העם היהודי, ואיכשהו שׂרדו כדי לספר את הסיפור, זו הגירסה העזה ביותר בתולדות האנושות לפורענויות שעברו גם על עמים אחרים: פורענויות של תרבות שנאלצה דרך קבע להתגונן בפני השמדה; שהמציאה מחדש ללא הרף בתים ותחומי מחיה; שכתבה את השירה והפּרוֹזה של החיים תוך כדי סידרה של עקירות והתקפות. זה מה שהופך את הסיפור הזה לפרטי ובה בעת גם אוניברסלי, למורשת שהיא מנת חלקם של יהודים ולא־יהודים גם יחד, לתיאור של האנושיות המשותפת שלנו. הסיפור הזה, שיסופר בעמודים הבאים, בכל הדרוֹ ועליבוּתוֹ, עם כל הניסיונות המרים והיצירתיות האינסופית, הסיפור הזה נותר, מבחינות רבות מאוד, אחד הפלאים הגדולים בתבל.

 

 

סיימון שאמה

סיימון שאמה (1945) הוא פרופסור לתולדות האמנות ולהיסטוריה באוניברסיטת קולומביה. רבים מספריו זכו בפרסים ותורגמו ל-15 לשונות. בין ספריו: אזרחים, נוף וזיכרון, עיניו של רמברנדט, ההיסטוריה של בריטניה, כוחה של האמנות, מסעות בים סוער, וכן העתיד האמריקאי. מאמרים פרי־עטו בענייני אמנות, פוליטיקה וספרות מתפרסמים בעיתונים מובילים וזוכים לתהודה נרחבת. שאמה כתב והגיש ארבעים סרטים ל על שלל נושאים, ובהם טולסטוי, פוליטיקה אמריקאית ושייקספיר, וזכה בפרס האֶמי על התוכנית 'כוחה של האמנות'.

עוד על הספר

הסיפור של היהודים - חלק ראשון סיימון שאמה

עם המהדורה העברית

לא במקרה נקרא הספר הזה 'הסיפור של היהודים' (The Story of the Jews), ולא 'תולדות עם ישראל' או משהו בדומה לזה. כי אכן, הספר של סיימון שאמה הוא קודם כל סיפור. וכשמתחילים לקרוא, די מהר מגלים שקשה להפסיק, כי שאמה פשוט יודע לספר. כך שגם מי שנדמה לו ש"היסטוריה זה לא בקטע שלו" יישָבֶה בנקל בקסם הסיפורי הזה. ולא שאין כאן "היסטוריה" במובן המקובל: הספר של שאמה — כמו סידרת הטלוויזיה שנלווית אליו — מבוסס על קריאה רחבת־היקף במקורות היסטוריים מכל הסוגים, ובכמה שפות. אלא שכל הידע המדעי העצום והמפוזר הזה נהפך בידיו האמונות של שאמה לסיפור מרתק אחד. וזוהי רק ההתחלה: בזמן הקרוב עומדים להופיע שני כרכים נוספים מפרי־עטו של שאמה, שישלימו את סיפור ההיסטוריה היהודית עד ימינו.

לתרגם לעברית ספר על ההיסטוריה של העם היהודי פירושו יותר מאשר לתרגם בלבד. מטבע הדברים, הספר מסתמך על שפע של מקורות עבריים ויהודיים, וגם מרבה לצטט מקורות כאלה; ובמהדורה האנגלית המקורית של הספר, המחבר מַפנה כמובן בעיקר אל תרגומים לאנגלית של המקורות.

במהדורה שלפניכם נעשה מאמץ מקיף להביא את כל הקטעים המצוטטים ממקורות עבריים ויהודיים מן המקור העברי שלהם. כדי להגיע לכך נדרשה עבודת "בילוש" נרחבת ומעמיקה, ותודה קודם כל למתרגם אביעד שְטיר, שלא חסך מאמצים וזמן לאתר את המקורות. עם זאת, התוצאה היא לא בהכרח הפניה אל ספרים בעברית: חלק ניכר מן המקורות הם כאלה שהיום קל יותר למצוא אותם באינטרנט, ולקוראים רבים זוהי גם הדרך המעשית היחידה. משום כך, נמנענו באופן שיטתי ממראי־מקום מדויקים (כמו מספרי עמודים): אל חלק גדול מן המקורות אפשר להגיע פשוט על־ידי הקלדת רצף של כמה מילים מתוכם במנוע חיפוש.

כדי להקל את הקריאה בספר, הטקסט עצמו נקי לחלוטין ממספרי הערות. בסוף הספר ימצא הקורא המתעניין נספח של "הערות ומקורות" המסודר לפי פרקי הספר, ובו שפע רב של ספרים ומאמרים בנושאים שהפרקים עוסקים בהם. בגוף הטקסט נשאר מספר מצומצם יחסית של הפניות: מדובר בעיקר בכתבי־יסוד של הדת והתרבות היהודית, שהספר עוסק ממילא בכתיבתם ובגלגוליהם, כמו גם בתפקיד שמילאו בהיסטוריה היהודית. למשל: ספרי התנ"ך (וגם הברית החדשה), המשנה, התלמוד, ספרי מקבים, כתבי יוֹסֵפוּס פלאביוּס, ועוד.

ולבסוף, הערה בעניין רגיש אחד. לא מעטים מקוראי (וכותבי) עברית היום נשמרים מלכתוב את שמות האלוהות היהודית בכתיב המקורי שלהם, ומנסים לעקוף זאת בצורות שונות — עם שמות כמו "אלוקים", "אדושם", וכן הלאה. בספר הזה, שחלק ממנו עוסק בשמות האלוהות עצמם ובגירסאות השונות שלהם, ראינו לנכון להשאיר את השמות כפי שהם במקור. וכך, במקומות שיש הכרח בדבר, אנחנו משתמשים בכתיב "אלוהים", וגם בכתיב "יהוה", וסומכים על כל קורא וקוראת שיבטאו אותם כפי הבנתם ואמונתם — או שלא יהגו אותם בכלל. אין ספק שברוח זו רואה את הדברים גם מחבר הספר, שכמה מחוויות־היסוד שלו כילד — על־פי עדותו־הוא בספר הזה — התעצבו על־ידי חינוכו היהודי.

המערכת

​הקדמה

אי־אפשר לומר שלא הזהירו אותי. "בְּנִי", מַתְרֶה המטיף החכם מסֵפר קוהלת בערוב ימיו, "הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (יב 12). כל מי שמעז להיכנס לתוך תולדות עם ישראל חייב להיות עֵר, עֵר עד אימה, לרכסי ההרים העצומים של ספרות מחקרית רבת־כרכים המתנשאים מאחוריו. ואף־על־פי־כן, לפני ארבעים שנה הסכמתי להשלים חיבור על כלל ההיסטוריה היהודית, שנותר לא גמור במותו של סֶסיל רוֹת, אחד מאותם חוקרים שכל חייו היו קודש לנושא הזה. באותה עת הייתי שקוע בעבודה על ספר שעסק במשפחת רוטשילד ובארץ־ישראל. ביחד עם ידידי ועמיתי מאוניברסיטת קיימבּרידג', ניקוֹלַס דה לאנְג', חוקר הפילוסופיה היהודית בסוף העת העתיקה ומתרגם ספריו של עמוס עוז, הרחבתי את אופקַי — על חשבון הסטודנטים — בהיסטוריה פּוֹסט־מקראית, דרך סמינר לא רשמי שהתקיים במגורים שלי בכְּרַייסט קוֹלג'. למשך כמה שעות, אחרי ארוחת הערב, החכמים, משיחי השקר, המשוררים והמסיתים, היו מצטרפים אל הקבוצה הקטנה שלנו בעודנו מפצחים תעלומות ואגוזים, ולוגמים יין ומלוא הגביע של דברי חוכמה יהודיים.

אבל ניקוֹלַס ואני אספנו את החבורה הזאת מטעמים רציניים. מלבד הקורס לספרות רבנית, נדמה שלא היה מקום אחר שבו תלמידי היסטוריה או ספרות יכלו להיפגש ולדון בתרבות יהודית, וזה כשלעצמו הדגים עד כמה נהפך הנושא הזה לנפרד מן הזרם האקדמי המרכזי. כשהגיעה ההזמנה להשלים את הספר של רוֹת, כבר היו עוד סיבות דחופות לרצון שלי לקַשר בין תולדות עם ישראל לתולדות שאר העמים. השנה היתה 1973. מלחמת יום כיפור פרצה זמן קצר לפני־כן. למרות ההצלחה הצבאית הישראלית, האווירה היתה מפוכחת — באותה המידה ששבע שנים לפני־כן, אחרי מלחמת ששת הימים, שררה אֶוּפוֹריה. המלחמה הזאת היתה צמודה מאוד, במיוחד בזמן הפלישה המצרית הנועזת אל מעֵבר לתעלת סואץ ולתוך חצי־האי סיני. האדמה התחילה לרעוד תחת הרגליים; משהו שנראה קודם יציב ובטוח, עכשיו כבר לא היה כך. במשך השנים הבאות, ההיסטוריה היהודית — בשני קצות הכרוֹנוֹלוֹגיה שלה בת אלפי השנים — נעשתה ביקורתית ותוקפנית כלפי כל גילוי של שמחת ניצחון: הארכיאוֹלוֹגיה המקראית פנתה לכיוון ספקני באופן קיצוני. התחילו להישמע אמיתוֹת כואבות בנוגע לְמה שקרה באמת בין יהודים לפלסטינים ב-1948. המציאות של הכיבוש המתמשך, ולבסוף ההתמודדות עם האינתיפאדה הראשונה, התחילו להשפיע על הלכי־הרוח. כבר אי־אפשר היה לדבר עם לא־יהודים על ההיסטוריה היהודית בלי שהנושא יטבע במצולות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ומעל כל דבר אחר, בגלל סיבות שקל להבין אותן, עשן המשרפות עדיין ריחף מֵעַל כמו מעטה טראגי. ממדיו העצומים של האסון ההוא, חסר־התקדים בהיקפו ובנוֹראוּתוֹ, כמו המשיכו לתבוע, מיהודים ולא־יהודים כאחד, להיאלם דום נכחו.

אבל דומייה — ויהא אשר יהא המחיר שמשלמים כדי להפר אותה — היא לא אפשרות שעומדת בפני ההיסטוריון. אני האמנתי כי בכך שאכתוב ספר המיועד לקהל הקוראים הכללי על ההיסטוריה של היהודים מאז ימי הביניים — ספר שידגיש במלואה את החוויה המשותפת, חוויה שאינה אך ורק סיפור של רדיפות וטֶבח — אוכל לשמש כאיש ביניים, ואולי לשכנע את הקוראים (ואת האחראים לתוכניות הלימודים בהיסטוריה) ששום חיבור היסטורי, ולא משנה באיזה מקום או איזו תקופה הוא מתמקד, אינו שלם בלי הסיפור היהודי; לשכנע שיש בהיסטוריה היהודית הרבה מעֵבר לפּוֹגרוֹמים ופלפולי רבנים, הרבה יותר מאשר דברי הימים של קורבנות בעבר ומנצחים בהווה.

זה היה האינסטינקט שאיתו גדלתי. אבא שלי היה להוט במידה שווה אחרי היסטוריה יהודית והיסטוריה בריטית, והניח כדבר מובן מאליו שיש ביניהן הֲלימָה. הוא היה תופס פיקוד על ההגה בירכתיה של סירה קטנה על התֵיימז, משייט בעצלתיים בין דאצֶ'ט ואוֹלְד וינדזוֹר, מצויד בסלסילה ובה תותים, סְקוֹנז וצנצנת ריבה, ומשוחח רגע אחד על דיזְרָאֶלי כאילו הכיר אותו באופן אישי ("נטבל לנצרות? מה זה בכלל משנה?"), ובמישנהו על משיח־השקר בן המאה ה-17 שבתאי צבי, שאבא שלי (וכל בני שַאמָה הקדמונים) כמובן עמדו מייד על קנקנו ("איזה מוֹמְזֶר!"). או למשל: מי הצליח לתאר יהודים כמו שצריך? וולטר סקוֹט או ג'ורג' אליוֹט? דיקֶנְס הקריקטוריסט מ'אוֹליבר טוויסט' או דיקֶנְס הסנטימנטלי מ'ידידנו המשותף'? היינו עוגנים תחת עצי הערבה כדי להתמודד שם עם ייסוריו של שַיילוֹק. מן ההורים שלי ירשתי גם את התחושה שהתנ"ך הוא החיבור ההיסטורי הראשון שנכתב אי־פעם, חיבור שעם כל ההפרזות הפּוֹאטיוֹת בנושא הניסים, הוא מגילה של שיעבוד ושיחרור, היבּריס של מלכים ומרדנות של בנים, הטלת מָצוֹר והשמדה, מתן חוק ועבירה על חוק: התבנית שלתוכה נוצק כל חיבור היסטורי שבא מאוחר יותר. אילו כתב אבי ספר היסטוריה, הוא היה נקרא "ממשה רבנו אל המַגְנָה קַרְטָה". אבל הוא לא כתב.

וגם אני לא, לפחות לא ב-1973. ניסיתי, בעקבות הנָרָטיב של רוֹת, אבל מסיבות כאלה ואחרות ההרכבה לא עלתה יפה. ואז יצאתי לארבעים שנות נדודים, לא בדיוק במדבר אלא במחוזות מרוחקים מן הרקע היהודי שלי — להולנד ולדרום קרוֹליינה, לסְקארָה בְּרֵיי (אתר פְּרֶהיסטוֹרי על אי מצפון לסקוטלנד) ולפריז של היעקוֹבּינים. אבל כל אותה עת, שורותיו של הסיפור שהייתי עשוי לספר נשארו במעומעם במחשבותי וזיכרונותי, כמו קרובי משפחה שמושכים לי בעדינות אך בעיקשות בשרוול בחתונות ובהלוויות משפחתיות (ואלה באמת כך עשו לפעמים). אסור בשום אופן להמעיט בכוחה של דודה יהודייה, לא כל שכן בנזיפה אילמת וסבלנית של אמא.

ואז, ב-2009, כשאָדָם קֶמְפּ מהבּי־בּי־סי קבע איתי פגישה כדי לדבר על רעיון לסידרה תיעודית חדשה, רעיון ש"או שאתה תאהב או שתשנא" — ידעתי איכשהו, עוד לפני שהוא פתח את הפה, מה בדיוק עומד על הפרק. לרגע קצר אחד, אני מודה, היה לי "קטע של יונה הנביא". מין קול בתוכי אמר לי: "רד ליפו ותזמין לך תא באונייה הראשונה לתרשיש". אבל נוּ, איזו טובה כבר צמחה מזה ליונה? אז חזרתי ולקחתי על עצמי את הפּרוֹיקט שנזנח לפני עשרות שנים, במלוא הכרת הטובה ובמלוא החרדה. הפעם יעמוד מאחורי הסיפור גם כוח השיכנוע של הטלוויזיה, ובאמצעות שני המֶדיוּמים, הכתיבה וההסרטה — שיהיו קשורים זה בזה באופן אורגני אבל לא יהיו זהים — קיוויתי לבנות בדיוק את הגשר הזה בין קהל יהודי וקהל לא־יהודי, הגשר שכאילו התפוגג לי ארבעים שנה קודם.

עם כל האתגרים העצומים לבלי מידה (שלושת אלפים שנות היסטוריה בחמש שעות של טלוויזיה ובשלושה כרכים), זה היה — וגם נשאר — עמל־אהבה גדול ורב. כל כמה שהמשימה לספר את הסיפור הזה כָּבדה מכפי כוחי, זהו סיפור שאני מתענג עליו ונהנה לספר אותו, לא מעט גם מפני שהמקורות החזותיים והטקסטואליים עברו שינויים עצומים בעשרות השנים האחרונות. מימצאים ארכיאולוגיים, ובמיוחד כתובות מן התקופה המקראית, מעניקים לנו היום מבט חדש על האופן שבו התעצב התנ"ך, הטקסט שעתיד להפוך למורשת של חלק גדול מן העולם. מקָצה אחד של העולם היהודי ועד קצהו נחשפו פּסיפסים המשַנים באופן מעמיק לא רק את הבנתנו בשאלה מהו בית כנסת ומה היתה עבודת אלוהים יהודית, אלא גם מראים עד כמה יש לדת הזאת במשותף, מבחינה צורנית, גם עם הפּגאניוּת וגם עם הנצרות המוקדמת. בלי לכפות על הנָרָטיב הטפה דתית ערֵבה לאוזן, ובלי להמעיט בערכן של הפורענויות הרבות שהכתימו את הסיפור בדמעות, ההיסטוריה הנפרשׂת כאן היא היסטוריה של גבורת חיי היומיום לא פחות משהיא היסטוריה של טרגדיות מפוארות.

הספר הזה, וסידרת הטלוויזיה הזאת, מלאים בגילויים קטנים כאלה, שמצטרפים זה לזה ליצירת תרבות, תרבות שבה הפּרוֹזאי משמש לצד הפּוֹאטי: שירבוט על דף של תרגילים בעברית מאת ילד מקהיר של ימי הביניים; מלחמת חתולים בעכברים על תנ"ך הדוּר ומעוטר מספרד; הנדוניה, הדלה באופן מכמיר־לב, של שפחה מצרייה מן המאה החמישית לפני הספירה שנישאה ליהודי מקומי העובד במקדש במצרים; מצוקתו של מש"ק עברי ביהודה הממתין בעצבנות במצודה על ראש גבעה בעוד הבבלים הולכים וקרֵבים מכל עבר; השורות המהדהדות של ברכת הכוהנים החרותות בעברית אַרְכָאית על קמיע כסף זעיר מתקופת המלך יֹאשיהוּ.

אלה הם החומרים הקטנים של החוויה היומיומית והמשותפת. אבל הסיפור היהודי הוא בהחלט לא משהו מצוי ויומיומי. מה שעברו בני העם היהודי, ואיכשהו שׂרדו כדי לספר את הסיפור, זו הגירסה העזה ביותר בתולדות האנושות לפורענויות שעברו גם על עמים אחרים: פורענויות של תרבות שנאלצה דרך קבע להתגונן בפני השמדה; שהמציאה מחדש ללא הרף בתים ותחומי מחיה; שכתבה את השירה והפּרוֹזה של החיים תוך כדי סידרה של עקירות והתקפות. זה מה שהופך את הסיפור הזה לפרטי ובה בעת גם אוניברסלי, למורשת שהיא מנת חלקם של יהודים ולא־יהודים גם יחד, לתיאור של האנושיות המשותפת שלנו. הסיפור הזה, שיסופר בעמודים הבאים, בכל הדרוֹ ועליבוּתוֹ, עם כל הניסיונות המרים והיצירתיות האינסופית, הסיפור הזה נותר, מבחינות רבות מאוד, אחד הפלאים הגדולים בתבל.