הנסיכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנסיכה
הוספה למועדפים

הנסיכה

3.5 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דורון שנער

דורון שנער הוא סופר. עד 2016, אז יצא לאור ספרו הראשון, עסק בעריכת דין עם התמחות בשוק ההון ותאגידים, ביזמות ובניהול עסקים. מאז פרסם ארבעה ספרים נוספים, סך הכל חמישה ספרי פרוזה, סיפורים קצרים וממוארים באסופות שונות. דורון נשוי ואב לשתי בנות. עוד עליו באתר: www.shinar.co.il

ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

מושיק, עדיין לא התאושש משירות מילואים, נגרר על ידי לילי, אשתו הפעלתנית, לטיול בערב חורפי שירד על השכונה. השכונה הענייה שרויה בעלטת חורף המעובה בהפסקת חשמל. מושיק חולם על עזיבת המקום, אך אינו יודע כיצד. הוא ואשתו נתקלים שוב ושוב בגבר זר היושב בפתח הבית וממתין לאהובתו הצעירה, "הנסיכה". הוא מביא לה שי שאין לה עניין בו. בינתיים, מתרחש בבניין של מושיק ולילי פשע מתועב. האם הגבר הזר קשור לכך? האם הגבר הזר אכן זר הוא ללילי? האם הנסיכה האבודה היא חבל ההצלה שמושיק מייחל לו? 
דורון שנער פרסם עד כה שלושה ספרי פרוזה, "חלונות נמוכים" (2016) "אפרוחים סופרים בסתיו" (2017) ו- "ההיסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק" (2018). כמו כן פרסם סיפורים קצרים באסופות שונות (פטל, תן). את "אהבה נואר" (2017) וכעת "הנסיכה" (2018), מפרסם דורון לאור באופן עצמאי ובשלב זה במהדורה דיגיטלית בלבד. 

פרק ראשון

1.
 
לחישותיה של לילי הציתו במושיק זיכרון של מתיקות. מילותיה בעבעו בו כקוביית סוכר בכוס תה. קולה שחרר מקפלי מוחו מולקולות של דבש. שחרור איטי. תנועותיו נוקשות כמו חוקר שחזר משהייה ארוכת שנים בקוטב הצפוני. אבל הוא לא יצא לחקור, אלא נקרא לשלושים ימי שרות מילואים. לא נדד לקוטב הצפוני, אלא לגבול בדרום. לא נעדר שנים ארוכות, ולא היה בזה עניין יוצא דופן בחייו. ובכל זאת הפעם חש אחרת. אולי זה הגיל. אולי הייאוש שהחל עוד קודם. כששהה שם, לא היה אלא כאן, וכעת כשהוא כאן, עדיין לא כאן. נוקשה. רובוטי. קפוא. לולא לחשה לילי באוזנו לא היה זז, אך לילי לחשה. היא לחשה והוא התנער, אם כי במאמץ, מניע איבריו בתנועות נוקשות. פשט מדים, התקלח, התגלח, אפילו התבשם מעט, יצא אל לילי כשהוא רחוץ, מגולח ומבושם, ולילי אחזה בידו ומשכה אותו אחריה בכוח.
"לאן לילי?"
"לסיבוב מדרכות," לחשה לילי באוזנו, שיערה הכהה סוכך על פניה כווילון, מושכת בידו. לא צעדו עשרה צעדים וכבר היא עוצרת.
"הצָרפתי, אתה רואה אותו? הוא שוב בא לכאן."
בין לחישה ללחישה אספה שיערה לצמה.
מה היה בלחישה של לילי שהכתה כך בעור התוף?
מושיק הרים עיניו והביט.
גבר עב בשר ומזוקן ישב במרחק מה מהם, בכיוון הליכתם, על גבי ספסל שאיבד את צבעיו. לילי עצרה במרחק מטרים ספורים מהספסל והביטה לעברו של הגבר הזר. הגבר לא הביט לעברם. מושיק לא הביט לעברו.
לילי הביטה.
"אתה מקשיב לי, מושיק?"
לילי רגזה ולא הסתירה את רוגזה.
"אתה מתכוון לענות לי או שגם לדבר שכחת?"
היא הדגישה את ה"גם" וההדגשה לא החמיצה את מושיק. הוא חש צביטה בבטנו. זה לא היה סתם "גם", זה היה "גם" שיש בו הצהרה מיידית וגלויה שיש עוד עניינים שהוא שכח. הוא התכוון להשיב אך מחשבותיו סבו במעגל ולא עלה בידו להיחלץ מהן לכדי דיבור.
לילי הסבה מבטה מן הזר והביטה במושיק.
"אלוהים ישמור."
'אז בסדר,' אמר בליבו, 'שישמור האלוהים הזה.'
האלוהים שאותו לא ראה בחודש החולף. ולא התפלל אליו. לא בכוח ולא בפועל, מי בכלל מתפלל במקומות שהוא היה בהם.
על מה ישמור?
לא חשוב.
ישמור.
כעת הוא כאן. כביכול שב הביתה וכביכול עדיין שם.
ולילי לוטשת עיניה בזר.

דורון שנער

דורון שנער הוא סופר. עד 2016, אז יצא לאור ספרו הראשון, עסק בעריכת דין עם התמחות בשוק ההון ותאגידים, ביזמות ובניהול עסקים. מאז פרסם ארבעה ספרים נוספים, סך הכל חמישה ספרי פרוזה, סיפורים קצרים וממוארים באסופות שונות. דורון נשוי ואב לשתי בנות. עוד עליו באתר: www.shinar.co.il

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נושאים

הנסיכה דורון שנער
1.
 
לחישותיה של לילי הציתו במושיק זיכרון של מתיקות. מילותיה בעבעו בו כקוביית סוכר בכוס תה. קולה שחרר מקפלי מוחו מולקולות של דבש. שחרור איטי. תנועותיו נוקשות כמו חוקר שחזר משהייה ארוכת שנים בקוטב הצפוני. אבל הוא לא יצא לחקור, אלא נקרא לשלושים ימי שרות מילואים. לא נדד לקוטב הצפוני, אלא לגבול בדרום. לא נעדר שנים ארוכות, ולא היה בזה עניין יוצא דופן בחייו. ובכל זאת הפעם חש אחרת. אולי זה הגיל. אולי הייאוש שהחל עוד קודם. כששהה שם, לא היה אלא כאן, וכעת כשהוא כאן, עדיין לא כאן. נוקשה. רובוטי. קפוא. לולא לחשה לילי באוזנו לא היה זז, אך לילי לחשה. היא לחשה והוא התנער, אם כי במאמץ, מניע איבריו בתנועות נוקשות. פשט מדים, התקלח, התגלח, אפילו התבשם מעט, יצא אל לילי כשהוא רחוץ, מגולח ומבושם, ולילי אחזה בידו ומשכה אותו אחריה בכוח.
"לאן לילי?"
"לסיבוב מדרכות," לחשה לילי באוזנו, שיערה הכהה סוכך על פניה כווילון, מושכת בידו. לא צעדו עשרה צעדים וכבר היא עוצרת.
"הצָרפתי, אתה רואה אותו? הוא שוב בא לכאן."
בין לחישה ללחישה אספה שיערה לצמה.
מה היה בלחישה של לילי שהכתה כך בעור התוף?
מושיק הרים עיניו והביט.
גבר עב בשר ומזוקן ישב במרחק מה מהם, בכיוון הליכתם, על גבי ספסל שאיבד את צבעיו. לילי עצרה במרחק מטרים ספורים מהספסל והביטה לעברו של הגבר הזר. הגבר לא הביט לעברם. מושיק לא הביט לעברו.
לילי הביטה.
"אתה מקשיב לי, מושיק?"
לילי רגזה ולא הסתירה את רוגזה.
"אתה מתכוון לענות לי או שגם לדבר שכחת?"
היא הדגישה את ה"גם" וההדגשה לא החמיצה את מושיק. הוא חש צביטה בבטנו. זה לא היה סתם "גם", זה היה "גם" שיש בו הצהרה מיידית וגלויה שיש עוד עניינים שהוא שכח. הוא התכוון להשיב אך מחשבותיו סבו במעגל ולא עלה בידו להיחלץ מהן לכדי דיבור.
לילי הסבה מבטה מן הזר והביטה במושיק.
"אלוהים ישמור."
'אז בסדר,' אמר בליבו, 'שישמור האלוהים הזה.'
האלוהים שאותו לא ראה בחודש החולף. ולא התפלל אליו. לא בכוח ולא בפועל, מי בכלל מתפלל במקומות שהוא היה בהם.
על מה ישמור?
לא חשוב.
ישמור.
כעת הוא כאן. כביכול שב הביתה וכביכול עדיין שם.
ולילי לוטשת עיניה בזר.