הרפתקאותיו של טום סוייר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרפתקאותיו של טום סוייר
מכר
מאות
עותקים
הרפתקאותיו של טום סוייר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הרפתקאותיו של טום סוייר

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מארק טוויין

סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני". מקור שם העט מרק טוויין, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.

תקציר

טום סוֹיֶר הוא נער פרחח, פורק עול וחסר גבולות, שאינו אוהב ללכת לבית הספר. במקום לבצע את מטלות הבית המַשמימות שמטילה עליו דודתו הקפדנית פּוֹלי, הוא מעדיף לחפש הרפתקאות עם ידידו האקלברי פין: הוא חי כפיראט על אי בנהר מיסיסיפי, פותר תעלומת רצח, מגלה אוצר של מטבעות זהב והופך לאויבו המושבע של ג'ו האינדיאני. הוא גם מתאהב בכל ליבו בבֶּקי תאצֶ'ר - הנערה החדשה בעיירה, וכששניהם הולכים לאיבוד בתוך מערה ענקית, מתגייסים תושבי העיירה להצלתם.

מאז צאתו לאור בשנת 1876 ועד היום, יותר ממאה וארבעים שנה מאוחר יותר, מציתה דמותו של טום סויר את דמיונם של מיליוני קוראים צעירים ברחבי העולם. הסופר מארק טְוֵויין יצר נער שובה לב ומצחיק, מנהיג מבֶּטן ומלידה, שמורד בחברה האמריקנית השמרנית וחי חיי פרא נטולי דאגה - ומי מאיתנו לא היה רוצה חבר שכזה? כעת תוכלו להתענג מחדש על הרפתקאותיו בתרגומה הקולח של הסופרת והמתרגמת לי עברון.

סדרת הרפתקה היא שער לספרי קלאסיקה לילדים ונוער - הספרים האהובים, עתירֵי הדמיון והקסם, שגיבוריהם כובשים את ליבנו כבר כל כך הרבה שנים. מיטַב סופרי ישראל נענו לקריאה לתרגם לעברית את הספרים הנפלאים האלה, וכל סופר אף הוסיף אחרית דבר מאירת עיניים שבה כתב על חוויית התרגום ועל הקשר האישי שלו אל הספר.

מארק טוויין נולד ב־ 1835 בארצות הברית, וגדל בהָאנִיבָּל, עיירה קטנה על גדות נהר מיסיסיפי, שהייתה ההשראה לספר זה ולספר 'הרפתקאותיו של האקלברי פין'. כנער עזר לאחיו הבכור בעריכת העיתון המקומי, ומאוחר יותר כתב על מסעותיו וחוָויותיו ממלחמת האזרחים. הוא פרסם עשרות ספרים, סיפורים ומאמרים למבוגרים ולנוער, ונחשב לאחד היוצרים החשובים בספרות האמריקנית.
 
לי עברון, ילידת ירושלים, 1975 , היא משוררת, סופרת, ומתרגמת מצרפתית ומאנגלית. פרסמה שלושה ספרי שירה: 'עד תפארת חיזורנו' (גוונים 1999), 'יבשות נעות' (פרדס 2012) ו'דבר בלתי נראה' (פרדס 2016) וספר סיפורים: 'התעוררות' (גוונים 1999). תרגמה בין השאר מסִפריהם של ג'יין אוסטן ותומס וולף. כותבת ביקורות על תרגומי ספרות ילדים קלאסית באתר "הפנקס".

פרק ראשון

פרק 1
 
יוּהוּ טום • הדודה פולי מחליטה מהי חובתה • 
טום מתאמן במוזיקה • נראה אותך • כניסה פרטית
 
 
"טום!"
אין תשובה.
"טום!"
אין תשובה.
"מה קורה עם הילד, אני מדברת לעצמי? יוּהוּ, טום!"
אין תשובה.
הזקנה הנמיכה את משקפיה, הביטה מעליהם וסקרה את החדר. אחר כך הרימה אותם והביטה מתחתיהם. כמו תמיד היא הקפידה לא להביט דרכם כשרצתה לראות משהו קטן כמו ילד; זה היה הזוג המפואר שעליו הייתה גאוותה, והוא עוצב למען ה"סגנון" ולא למטרות מעשיות - ולכן היא הצליחה לראות דרכם בדיוק כמו שהייתה רואה אילו הביטה דרך זוג מכסי־תנור אטומים. לרגע נראתה אובדת עצות, אבל אז אמרה, ללא זעם אבל בקול חזק די הצורך כדי שהרהיטים ישמעו:
"טוב, אני נשבעת שאם אני אתפוס אותך אני א-"
 
 
היא לא סיימה, כי כעת רכנה מתחת למיטה והיכתה במטאטא במרץ, כך שהיה עליה לנשום בין מכת מטאטא אחת לאחרת. היא לא העלתה דבר מלבד החתול.
"ילד כזה עוד לא ראיתי!"
היא ניגשה לדלת הפתוחה, עמדה שם והסתכלה על ענפי העגבניות ועל צמחי הדַטוּרָה שמילאו את הגינה. גם שם לא היה זכר לטום. אז היא הרימה את ראשה בזווית שעל פי חישוביה הייתה אמורה לגרום לקולה להינשא למרחקים, וצעקה:
"יוּהוּוּוּוּוּ טום!"
מאחוריה נשמע רחש קל והיא הסתובבה בדיוק בזמן לתפוס ילד קטן בצווארון הז'קט שלו ולעצור אותו במנוסתו.
"הנה אתה! הייתי צריכה לחשוב על המזווה. מה עשית שם?"
"כלום."
"כלום! תראה את הידיים שלך. ותראה את הפה שלך. מה הלכלוך הזה?"
"אני לא יודע, דודה."
"טוב, אני יודעת. זאת ריבה - זה מה שזה. ארבעים פעם אמרתי לך שאם לא תעזוב את הריבה אני אפשוט לך את העור. תן לי את המקל הזה."
המקל ריחף באוויר וטום הנואש חש בסכנה קרבה.
"וואו! תסתכלי מאחורייך, דודה!"
הזקנה הסתובבה לאחור ומשכה את חצאיותיה כדי להתגונן מפני הסכנה. הילד נמלט מייד, טיפס על גדר העץ הגבוהה ונעלם מאחוריה.
דודתו פּוֹלי עמדה רגע מופתעת, ואחר כך פרצה בצחוק רך.
"לכל הרוחות, איזה ילד, למה אני אף פעם לא לומדת? הוא לא סידר אותי ככה מספיק פעמים בשביל שהפעם אני אדע לעמוד על המשמר? אבל טיפשה זקנה היא הטיפשה הכי גדולה שיש. אי אפשר ללמד כלב זקן תכסיסים חדשים, כמו שאומרים. אבל בחיי, הוא אף פעם לא חוזר על אותו תעלול יום אחרי יום, ואיך בנאדם יכול לדעת למה לצפות? נראה שהוא מבין בדיוק כמה הוא יכול לשגע אותי עד שאני ממש אכעס, ואז הוא יודע איך להסיח את דעתי לרגע או להצחיק אותי, עד שהכעס נעלם ואני כבר לא מסוגלת להרביץ לו בכלל. אני לא ממלאת את חובתי כלפי הילד הזה, וזאת האמת לאמיתה, אלוהים יודע. חושׂך שִבטו שונא בנו, כמו שכתוב בספר הטוב. בגללי מחכים לשנינו חטאים וסבל, אני יודעת. הוא הולך בדרכי השטן, אבל בחיי! הוא הילד של אחותי המסכנה שמתה, ומשום מה אין לי לב להצליף בו. בכל פעם שאני מוותרת לו המצפון שלי ממש מייסר אותי, ובכל פעם שאני מרביצה לו הלב הזקן שלי כמעט נשבר. נו טוב, אדם יְלוּד אישה - קְצַר ימים וּשְׂבַע רוגז, כמו שכתוב בכתבי הקודש, ונראה לי שזה באמת נכון. אם היום הוא יבריז, מחר אהיה חייבת להכריח אותו לעבוד ולהעניש אותו. נורא קשה להכריח אותו לעבוד בימי ראשון, כשכל הילדים האחרים בחופש, כי הוא שונא עבודה יותר משהוא שונא כל דבר אחר, אבל אני חייבת להתחיל למלא קצת את החובה שלי כלפיו, או שאני מחרבת את הילד."
טום באמת הבריז, ונהנה מאוד מהזמן שבילה הרחק מהבית. הוא חזר מאוחר מכדי לעזור לג'ים, הילד השחור, לנסר את הגזע ולבַקֵעַ את גזרי העץ לפני ארוחת הערב - אבל לפחות הגיע בזמן כדי לספר לו על ההרפתקאות שעבר, בעוד ג'ים עושה בעצמו שלושה רבעים מהעבודה שנשארה. סיד, אחיו הצעיר של טום (ליתר דיוק אחיו־למחצה), כבר סיים את חלקו בעבודה (לאסוף שבבים), כי הוא היה ילד שקט, ולא היו לו הרפתקאות והוא לא עשה צרות.
בזמן שטום אכל את ארוחת הערב, וגנב סוכר בכל הזדמנות, דודה פולי שאלה אותו שאלות ערמומיות ומתוחכמות בניסיון לגרום לו להסגיר את עצמו. כמו הרבה נשמות פשוטות וגלויות לב, היא טיפחה את המחשבה היהירה שיש לה כישרון לדיפְּלוֹמַטְיָה אפלה ומסתורית, ואהבה לראות בתכסיסים השקופים שלה מופת של תַכְכָנוּת שפלה.
וכך אמרה:
"טום, היה די חם בבית הספר, נכון?"
"כן דודה."
"ממש חם היה?"
"כן דודה."
"לא רצית ללכת לשחות, טום?"
בהלה חלפה בגופו של טום ושֶׁמֶץ של חשד החל מתעורר בו. הוא בחן את פניה של דודה פולי, אבל הם לא גילו לו דבר. אז הוא אמר:
"לא דודה - זאת אומרת, לא כל כך."
הזקנה הושיטה את ידה ומיששה את חולצתו של טום, ואמרה:
"אבל אתה לא כל כך חם עכשיו, דווקא."
היא נהנתה מכך שהצליחה לגלות שחולצתו יבשה בלי שאיש יֵדע שזה מה שהתכוונה לבדוק. אבל עכשיו, בניגוד לרצונה, טום כבר ידע לאן נושבת הרוח. והוא הקדים את מה שהיה עלול להיות הצעד הבא שלה:
"אני ועוד כמה ילדים שפכנו לעצמנו מים על הראש - הראש שלי עדיין קצת רטוב. את רואה?"
הדודה פולי התרגזה כשהתברר לה שלא הבחינה ברְאָיָה הנְסִיבָּתית הזאת והחמיצה תכסיס. ואז נחה עליה שוב ההשראה:
"טום, לא היית צריך לפרום את צווארון החולצה שלך איפה שתפרתי לך אותו בשביל להרטיב את הראש, נכון? פתח את הז'קט!"
הבעת הפנים המוטרדת נָגוֹזָה מפניו של טום. הוא פתח את הז'קט. צווארון חולצתו היה תפור היטב.
"אוף! טוב, בסדר. הייתי בטוחה שהברזת והלכת לשחות. אבל אני סולחת לך, טום. התברר שאתה הרבה יותר טוב מהרושם שאתה עושה. הפעם."
היא כמעט הצטערה שהשאלות הערמומיות שלה היו מיותרות, אבל שמחה שהפעם, לשם שינוי, נהג טום בצייתנות.
אבל בדיוק אז אמר סידני:
"מוזר, הייתי בטוח שתפרת לו את הצווארון בחוט לבן, אבל הוא שחור."
"אבל באמת תפרתי אותו בחוט לבן! טום!"
 
 
אבל טום לא חיכה להמשך. מפתח הדלת אמר:
"סידי, אני ארביץ לך בגלל זה."
במקום בטוח בחן טום את שתי המחטים הגדולות שהיו נעוצות בדשי הז'קט שלו, ואת החוטים הכרוכים סביבן - מחט אחת נשאה חוט לבן והאחרת חוט שחור. הוא אמר:
"היא בחיים לא הייתה שמה לב אם סיד לא היה מדבר על זה. לכל הרוחות! לפעמים היא תופרת בחוט לבן ולפעמים בשחור. הלוואי שהיא הייתה מתמידה עם אחד מהם - אני לא יכול לעקוב אחרי זה. אבל אני הולך לכסח את סיד על זה. אני אראה לו מה זה!"
אכן, הוא לא היה המופת של הכפר להתנהגות טובה. אבל הוא הכיר היטב את הילד שהיה המופת - ותִיעֵב אותו.
שתי דקות אחר כך, ואולי אפילו פחות מזה, הוא שכח מכל העניין. לא משום שחשב שהצרות שלו חמורות פחות מצרות של מבוגר, אלא משום שעניין אחר התעורר, חדש ומסעיר, כזה שמשכיח לזמן מה כל מחשבה אחרת - בדיוק כשם שמבוגר שוכח את מכות הגורל כשהוא מתרגש מפרויקט חדש. העניין המסעיר היה שריקה חדשה ונהדרת שלמד זה עתה מאיש שחור, וטום חיכה בשקיקה לרגע שבו יוכל להתאמן עליה ללא הפרעות. זו הייתה שריקה מיוחדת שנשמעה כמו ציוץ של ציפור, מין צליל צלול שמופק כשהלשון נוגעת בתקרת הפה מדי פעם במשך המנגינה - אם הקורא היה פעם ילד, הוא ודאי זוכר איך עושים את זה. הודות לחריצותו ולנחישותו הצליח להשתלט על העניין במהרה, ופסע לו ברחוב כשפיו מפיק צלילים הרמוניים ונפשו שופעת הכרת טובה. הוא הרגיש כמו אסטרונום שגילה כוכב חדש - גם אם בכל מה שנוגע לעונג עז, עמוק ונטול הסתייגויות, היו תחושותיו של הילד חזקות מאלה של האסטרונום.
ערבי הקיץ היו ארוכים. החושך עדיין לא ירד וטום המשיך לבדוק את השריקה שלו, והנה הופיע מולו זָר - ילד קצת יותר גדול ממנו. מישהו חדש או מישהי חדשה, בכל גיל, הפכו מייד למוקד תשומת הלב של כל אנשי הכפר הקטן והעני סֶנט פּיטֶרסבֶּרג. בוודאי כשמדובר בילד לבוש יפה. לבוש יפה ביום חול! זה היה מדהים ממש. היה לו כובע חמוד, ז'קט הכותנה הכחול המכופתר שלו היה חדש ואופנתי, וכך גם המכנסיים שלו. הוא נעל נעליים - למרות שהיה רק יום שישי, ואפילו ענב עניבה, פיסת סרט בהיר. היה לו מין מראה עירוני שעלה לטום בבריאות. ככל שהתארכו המבטים שטום נעץ בפלא המפואר הזה, כך התגברה בו תחושת הניכור כלפי העידון שלו, והבגדים שלו עצמו נראו לו יותר ויותר מרופטים. אף אחד מהילדים לא דיבר. כשאחד מהם זז, גם האחר זז - אבל רק הצידה, במעגלים. הם עמדו פנים מול פנים ושמרו על קשר עין ועל מרחק קבוע ביניהם. לבסוף אמר טום:
"אני יכול לכסח אותך!"
"נראה אותך."
"טוב, אני יכול."
"לא, אתה לא יכול."
"כן נכון."
"לא נכון."
"אני יכול."
"אתה לא יכול."
"כן יכול!"
"לא יכול!"
הפוגה מביכה. אחר כך אמר טום:
"איך קוראים לך?"
"זה לא עניין שלך, אולי."
"אז אולי אני אעשה מזה עניין שלי."
"קדימה, למה לא באמת?"
"אם תגיד ככה, אני אעשה."
"ככה - ככה - ככה. הנה לך."
"אה, אתה חושב שאתה חכם גדול, נכון? אני יכול לכסח אותך עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, אם אני רוצה."
"אז למה אתה לא עושה את זה? אתה אומר שאתה יכול."
"טוב, אני באמת אעשה את זה אם אתה תתעסק איתי."
"אה כן? משפחות שלמות לא הצליחו בזה."
"חכם גדול! אתה חושב שאתה משהו, נכון? אח, איזה כובע!"
"אם אתה לא אוהב את הכובע תצטרך להשלים איתו. נראה אותך מעז להפיל אותו מהראש שלי - מי שלא מעז יש לו זקן של עז."
"אתה שקרן!"
"גם אתה."
"אתה שקרן שרוצה לריב ולא מעז להתחיל."
"מה 'תה אומר!"
"אם תמשיך להתחצף אליי, אני אקפיץ לך אבן על הראש."
"כן, בטוח שתעשה את זה."
"אני באמת אעשה את זה."
"אז למה אתה לא עושה את זה כבר? למה אתה רק אומר כל הזמן שתעשה את זה? למה אתה לא עושה את זה? זה בגלל שאתה מפחד."
"אני לא מפחד."
"אתה כן מפחד."
"לא נכון."
"כן נכון."
עוד הפוגה, ועוד מבטים והליכה צידית זה סביב זה. לבסוף מצאו את עצמם עומדים צמודים, כתף אל כתף, וטום אמר:
"תסתלק מפה!"
"תסתלק אתה בעצמך!"
"לא רוצה."
"גם אני לא רוצה."
כל אחד מהם הושיט רגל אחת קדימה ונשען עליה בכל כובד משקלו, דוחף והודף את השני בכל כוחו. מבטיהם בערו בשנאה יוקדת. אבל אף אחד מהם לא הצליח להתגבר על האחר. אחרי שנאבקו עד ששניהם היו אדומים ומיוזעים, כל אחד מהם הרפה את הלחץ בזהירות ותוך עמידה על המשמר. טום אמר:
"אתה פחדן ורכרוכי. אני אגיד אותך לאחי הגדול, הוא יכול לכסח אותך באצבע הקטנה שלו, ואני באמת אגיד לו לעשות את זה."
"מה אכפת לי מהאח הגדול שלך? לי יש אח יותר גדול ממנו - והאח שלי יכול לזרוק את שלך מעל הגדר."
(שני האחים היו דמיוניים.)
"זה שקר."
"זה שאתה אומר ככה, לא עושה את זה שקר."
טום שרטט קו בעפר בבוהן רגלו ואמר:
"נראה אותך עובר את הקו הזה, אני ארביץ לך עד שלא תוכל לעמוד. מי שלא מעז יש לו זנב של תיש וזקן של עז."
הילד החדש עבר מייד את הקו ואמר:
"אמרת שתרביץ אם אעשה את זה, עכשיו בוא נראה אותך."
"אתה, אל תיצמד אליי עכשיו: כדאי לך להיזהר."
"נו, אמרת שתעשה את זה - למה אתה לא עושה את זה?"
"בחיי! בשביל שני סנטים אני באמת אעשה את זה."
הילד החדש הוציא מהכיס שלו שני מטבעות נחושת ונפנף בהם בהתגרות. טום הפיל אותם לקרקע במכה. בתוך רגע התגוללו שני הילדים בעפר והתכתשו כמו חתולים. במשך דקה אחת משכו וקרעו זה את בגדיו ואת שערו של זה, היכו וצבטו זה את אפו של זה והתכסו באבק ובתהילה. בסופו של דבר כל המהומה לבשה צורה, ומבעד לערפילי הקרב נראה טום, יושב בתנוחת רכיבה על הילד החדש והולם בו באגרופיו. "תצעק 'די'!" פקד.
הילד רק נאבק להשתחרר. הוא בכה - בעיקר מזעם.
"תצעק 'די'!" והמכות נמשכו.
בסופו של דבר פלט הזר "די" חנוק. טום נתן לו לקום ואמר לו:
"תלמד מזה לקח. פעם הבאה שים לב עם מי אתה מתעסק."
הילד החדש הלך והתרחק מהמקום, מבריש את האבק מעל בגדיו, מייבב ומושך באף, ומדי פעם הביט לאחור ונד בראשו ואיים ואמר מה יעשה לטום "בפעם הבאה שהוא יתפוס אותו בחוץ". לכך השיב טום בגיחוכי לעג ובהליכה בנוצות פְּרוּשׂוֹת. ברגע שהפנה את גבו, הילד החדש לקח אבן, זרק אותה ופגע בו בין הכתפיים, ואז הסתובב וברח כמו אנטילופה. טום רדף אחרי הבוגד עד הבית, וככה גילה איפה הוא גר. הוא נעמד ליד השער וקרא תיגר על האויב בניסיון להוציא אותו החוצה, אבל האויב רק עשה לו פרצופים דרך החלון וסירב לצאת. לבסוף הופיעה אימו של האויב וקראה לטום ילד גס, רע ואכזרי, וציוותה עליו להסתלק. אז הוא הלך לו, אבל אמר שהוא עוד יתפוס את הילד הזה.
הוא הגיע הביתה די מאוחר, וכשנכנס בזהירות מבעד לחלון גילה מארב, בדמותה של דודתו. וכשהיא ראתה את מצב בגדיו, ההחלטה שלה להפוך את חופשת השבת שלו למאסר עם עבודת פרך נעשתה איתנה כברזל.

מארק טוויין

סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני". מקור שם העט מרק טוויין, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.

עוד על הספר

הרפתקאותיו של טום סוייר מארק טוויין
פרק 1
 
יוּהוּ טום • הדודה פולי מחליטה מהי חובתה • 
טום מתאמן במוזיקה • נראה אותך • כניסה פרטית
 
 
"טום!"
אין תשובה.
"טום!"
אין תשובה.
"מה קורה עם הילד, אני מדברת לעצמי? יוּהוּ, טום!"
אין תשובה.
הזקנה הנמיכה את משקפיה, הביטה מעליהם וסקרה את החדר. אחר כך הרימה אותם והביטה מתחתיהם. כמו תמיד היא הקפידה לא להביט דרכם כשרצתה לראות משהו קטן כמו ילד; זה היה הזוג המפואר שעליו הייתה גאוותה, והוא עוצב למען ה"סגנון" ולא למטרות מעשיות - ולכן היא הצליחה לראות דרכם בדיוק כמו שהייתה רואה אילו הביטה דרך זוג מכסי־תנור אטומים. לרגע נראתה אובדת עצות, אבל אז אמרה, ללא זעם אבל בקול חזק די הצורך כדי שהרהיטים ישמעו:
"טוב, אני נשבעת שאם אני אתפוס אותך אני א-"
 
 
היא לא סיימה, כי כעת רכנה מתחת למיטה והיכתה במטאטא במרץ, כך שהיה עליה לנשום בין מכת מטאטא אחת לאחרת. היא לא העלתה דבר מלבד החתול.
"ילד כזה עוד לא ראיתי!"
היא ניגשה לדלת הפתוחה, עמדה שם והסתכלה על ענפי העגבניות ועל צמחי הדַטוּרָה שמילאו את הגינה. גם שם לא היה זכר לטום. אז היא הרימה את ראשה בזווית שעל פי חישוביה הייתה אמורה לגרום לקולה להינשא למרחקים, וצעקה:
"יוּהוּוּוּוּוּ טום!"
מאחוריה נשמע רחש קל והיא הסתובבה בדיוק בזמן לתפוס ילד קטן בצווארון הז'קט שלו ולעצור אותו במנוסתו.
"הנה אתה! הייתי צריכה לחשוב על המזווה. מה עשית שם?"
"כלום."
"כלום! תראה את הידיים שלך. ותראה את הפה שלך. מה הלכלוך הזה?"
"אני לא יודע, דודה."
"טוב, אני יודעת. זאת ריבה - זה מה שזה. ארבעים פעם אמרתי לך שאם לא תעזוב את הריבה אני אפשוט לך את העור. תן לי את המקל הזה."
המקל ריחף באוויר וטום הנואש חש בסכנה קרבה.
"וואו! תסתכלי מאחורייך, דודה!"
הזקנה הסתובבה לאחור ומשכה את חצאיותיה כדי להתגונן מפני הסכנה. הילד נמלט מייד, טיפס על גדר העץ הגבוהה ונעלם מאחוריה.
דודתו פּוֹלי עמדה רגע מופתעת, ואחר כך פרצה בצחוק רך.
"לכל הרוחות, איזה ילד, למה אני אף פעם לא לומדת? הוא לא סידר אותי ככה מספיק פעמים בשביל שהפעם אני אדע לעמוד על המשמר? אבל טיפשה זקנה היא הטיפשה הכי גדולה שיש. אי אפשר ללמד כלב זקן תכסיסים חדשים, כמו שאומרים. אבל בחיי, הוא אף פעם לא חוזר על אותו תעלול יום אחרי יום, ואיך בנאדם יכול לדעת למה לצפות? נראה שהוא מבין בדיוק כמה הוא יכול לשגע אותי עד שאני ממש אכעס, ואז הוא יודע איך להסיח את דעתי לרגע או להצחיק אותי, עד שהכעס נעלם ואני כבר לא מסוגלת להרביץ לו בכלל. אני לא ממלאת את חובתי כלפי הילד הזה, וזאת האמת לאמיתה, אלוהים יודע. חושׂך שִבטו שונא בנו, כמו שכתוב בספר הטוב. בגללי מחכים לשנינו חטאים וסבל, אני יודעת. הוא הולך בדרכי השטן, אבל בחיי! הוא הילד של אחותי המסכנה שמתה, ומשום מה אין לי לב להצליף בו. בכל פעם שאני מוותרת לו המצפון שלי ממש מייסר אותי, ובכל פעם שאני מרביצה לו הלב הזקן שלי כמעט נשבר. נו טוב, אדם יְלוּד אישה - קְצַר ימים וּשְׂבַע רוגז, כמו שכתוב בכתבי הקודש, ונראה לי שזה באמת נכון. אם היום הוא יבריז, מחר אהיה חייבת להכריח אותו לעבוד ולהעניש אותו. נורא קשה להכריח אותו לעבוד בימי ראשון, כשכל הילדים האחרים בחופש, כי הוא שונא עבודה יותר משהוא שונא כל דבר אחר, אבל אני חייבת להתחיל למלא קצת את החובה שלי כלפיו, או שאני מחרבת את הילד."
טום באמת הבריז, ונהנה מאוד מהזמן שבילה הרחק מהבית. הוא חזר מאוחר מכדי לעזור לג'ים, הילד השחור, לנסר את הגזע ולבַקֵעַ את גזרי העץ לפני ארוחת הערב - אבל לפחות הגיע בזמן כדי לספר לו על ההרפתקאות שעבר, בעוד ג'ים עושה בעצמו שלושה רבעים מהעבודה שנשארה. סיד, אחיו הצעיר של טום (ליתר דיוק אחיו־למחצה), כבר סיים את חלקו בעבודה (לאסוף שבבים), כי הוא היה ילד שקט, ולא היו לו הרפתקאות והוא לא עשה צרות.
בזמן שטום אכל את ארוחת הערב, וגנב סוכר בכל הזדמנות, דודה פולי שאלה אותו שאלות ערמומיות ומתוחכמות בניסיון לגרום לו להסגיר את עצמו. כמו הרבה נשמות פשוטות וגלויות לב, היא טיפחה את המחשבה היהירה שיש לה כישרון לדיפְּלוֹמַטְיָה אפלה ומסתורית, ואהבה לראות בתכסיסים השקופים שלה מופת של תַכְכָנוּת שפלה.
וכך אמרה:
"טום, היה די חם בבית הספר, נכון?"
"כן דודה."
"ממש חם היה?"
"כן דודה."
"לא רצית ללכת לשחות, טום?"
בהלה חלפה בגופו של טום ושֶׁמֶץ של חשד החל מתעורר בו. הוא בחן את פניה של דודה פולי, אבל הם לא גילו לו דבר. אז הוא אמר:
"לא דודה - זאת אומרת, לא כל כך."
הזקנה הושיטה את ידה ומיששה את חולצתו של טום, ואמרה:
"אבל אתה לא כל כך חם עכשיו, דווקא."
היא נהנתה מכך שהצליחה לגלות שחולצתו יבשה בלי שאיש יֵדע שזה מה שהתכוונה לבדוק. אבל עכשיו, בניגוד לרצונה, טום כבר ידע לאן נושבת הרוח. והוא הקדים את מה שהיה עלול להיות הצעד הבא שלה:
"אני ועוד כמה ילדים שפכנו לעצמנו מים על הראש - הראש שלי עדיין קצת רטוב. את רואה?"
הדודה פולי התרגזה כשהתברר לה שלא הבחינה ברְאָיָה הנְסִיבָּתית הזאת והחמיצה תכסיס. ואז נחה עליה שוב ההשראה:
"טום, לא היית צריך לפרום את צווארון החולצה שלך איפה שתפרתי לך אותו בשביל להרטיב את הראש, נכון? פתח את הז'קט!"
הבעת הפנים המוטרדת נָגוֹזָה מפניו של טום. הוא פתח את הז'קט. צווארון חולצתו היה תפור היטב.
"אוף! טוב, בסדר. הייתי בטוחה שהברזת והלכת לשחות. אבל אני סולחת לך, טום. התברר שאתה הרבה יותר טוב מהרושם שאתה עושה. הפעם."
היא כמעט הצטערה שהשאלות הערמומיות שלה היו מיותרות, אבל שמחה שהפעם, לשם שינוי, נהג טום בצייתנות.
אבל בדיוק אז אמר סידני:
"מוזר, הייתי בטוח שתפרת לו את הצווארון בחוט לבן, אבל הוא שחור."
"אבל באמת תפרתי אותו בחוט לבן! טום!"
 
 
אבל טום לא חיכה להמשך. מפתח הדלת אמר:
"סידי, אני ארביץ לך בגלל זה."
במקום בטוח בחן טום את שתי המחטים הגדולות שהיו נעוצות בדשי הז'קט שלו, ואת החוטים הכרוכים סביבן - מחט אחת נשאה חוט לבן והאחרת חוט שחור. הוא אמר:
"היא בחיים לא הייתה שמה לב אם סיד לא היה מדבר על זה. לכל הרוחות! לפעמים היא תופרת בחוט לבן ולפעמים בשחור. הלוואי שהיא הייתה מתמידה עם אחד מהם - אני לא יכול לעקוב אחרי זה. אבל אני הולך לכסח את סיד על זה. אני אראה לו מה זה!"
אכן, הוא לא היה המופת של הכפר להתנהגות טובה. אבל הוא הכיר היטב את הילד שהיה המופת - ותִיעֵב אותו.
שתי דקות אחר כך, ואולי אפילו פחות מזה, הוא שכח מכל העניין. לא משום שחשב שהצרות שלו חמורות פחות מצרות של מבוגר, אלא משום שעניין אחר התעורר, חדש ומסעיר, כזה שמשכיח לזמן מה כל מחשבה אחרת - בדיוק כשם שמבוגר שוכח את מכות הגורל כשהוא מתרגש מפרויקט חדש. העניין המסעיר היה שריקה חדשה ונהדרת שלמד זה עתה מאיש שחור, וטום חיכה בשקיקה לרגע שבו יוכל להתאמן עליה ללא הפרעות. זו הייתה שריקה מיוחדת שנשמעה כמו ציוץ של ציפור, מין צליל צלול שמופק כשהלשון נוגעת בתקרת הפה מדי פעם במשך המנגינה - אם הקורא היה פעם ילד, הוא ודאי זוכר איך עושים את זה. הודות לחריצותו ולנחישותו הצליח להשתלט על העניין במהרה, ופסע לו ברחוב כשפיו מפיק צלילים הרמוניים ונפשו שופעת הכרת טובה. הוא הרגיש כמו אסטרונום שגילה כוכב חדש - גם אם בכל מה שנוגע לעונג עז, עמוק ונטול הסתייגויות, היו תחושותיו של הילד חזקות מאלה של האסטרונום.
ערבי הקיץ היו ארוכים. החושך עדיין לא ירד וטום המשיך לבדוק את השריקה שלו, והנה הופיע מולו זָר - ילד קצת יותר גדול ממנו. מישהו חדש או מישהי חדשה, בכל גיל, הפכו מייד למוקד תשומת הלב של כל אנשי הכפר הקטן והעני סֶנט פּיטֶרסבֶּרג. בוודאי כשמדובר בילד לבוש יפה. לבוש יפה ביום חול! זה היה מדהים ממש. היה לו כובע חמוד, ז'קט הכותנה הכחול המכופתר שלו היה חדש ואופנתי, וכך גם המכנסיים שלו. הוא נעל נעליים - למרות שהיה רק יום שישי, ואפילו ענב עניבה, פיסת סרט בהיר. היה לו מין מראה עירוני שעלה לטום בבריאות. ככל שהתארכו המבטים שטום נעץ בפלא המפואר הזה, כך התגברה בו תחושת הניכור כלפי העידון שלו, והבגדים שלו עצמו נראו לו יותר ויותר מרופטים. אף אחד מהילדים לא דיבר. כשאחד מהם זז, גם האחר זז - אבל רק הצידה, במעגלים. הם עמדו פנים מול פנים ושמרו על קשר עין ועל מרחק קבוע ביניהם. לבסוף אמר טום:
"אני יכול לכסח אותך!"
"נראה אותך."
"טוב, אני יכול."
"לא, אתה לא יכול."
"כן נכון."
"לא נכון."
"אני יכול."
"אתה לא יכול."
"כן יכול!"
"לא יכול!"
הפוגה מביכה. אחר כך אמר טום:
"איך קוראים לך?"
"זה לא עניין שלך, אולי."
"אז אולי אני אעשה מזה עניין שלי."
"קדימה, למה לא באמת?"
"אם תגיד ככה, אני אעשה."
"ככה - ככה - ככה. הנה לך."
"אה, אתה חושב שאתה חכם גדול, נכון? אני יכול לכסח אותך עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, אם אני רוצה."
"אז למה אתה לא עושה את זה? אתה אומר שאתה יכול."
"טוב, אני באמת אעשה את זה אם אתה תתעסק איתי."
"אה כן? משפחות שלמות לא הצליחו בזה."
"חכם גדול! אתה חושב שאתה משהו, נכון? אח, איזה כובע!"
"אם אתה לא אוהב את הכובע תצטרך להשלים איתו. נראה אותך מעז להפיל אותו מהראש שלי - מי שלא מעז יש לו זקן של עז."
"אתה שקרן!"
"גם אתה."
"אתה שקרן שרוצה לריב ולא מעז להתחיל."
"מה 'תה אומר!"
"אם תמשיך להתחצף אליי, אני אקפיץ לך אבן על הראש."
"כן, בטוח שתעשה את זה."
"אני באמת אעשה את זה."
"אז למה אתה לא עושה את זה כבר? למה אתה רק אומר כל הזמן שתעשה את זה? למה אתה לא עושה את זה? זה בגלל שאתה מפחד."
"אני לא מפחד."
"אתה כן מפחד."
"לא נכון."
"כן נכון."
עוד הפוגה, ועוד מבטים והליכה צידית זה סביב זה. לבסוף מצאו את עצמם עומדים צמודים, כתף אל כתף, וטום אמר:
"תסתלק מפה!"
"תסתלק אתה בעצמך!"
"לא רוצה."
"גם אני לא רוצה."
כל אחד מהם הושיט רגל אחת קדימה ונשען עליה בכל כובד משקלו, דוחף והודף את השני בכל כוחו. מבטיהם בערו בשנאה יוקדת. אבל אף אחד מהם לא הצליח להתגבר על האחר. אחרי שנאבקו עד ששניהם היו אדומים ומיוזעים, כל אחד מהם הרפה את הלחץ בזהירות ותוך עמידה על המשמר. טום אמר:
"אתה פחדן ורכרוכי. אני אגיד אותך לאחי הגדול, הוא יכול לכסח אותך באצבע הקטנה שלו, ואני באמת אגיד לו לעשות את זה."
"מה אכפת לי מהאח הגדול שלך? לי יש אח יותר גדול ממנו - והאח שלי יכול לזרוק את שלך מעל הגדר."
(שני האחים היו דמיוניים.)
"זה שקר."
"זה שאתה אומר ככה, לא עושה את זה שקר."
טום שרטט קו בעפר בבוהן רגלו ואמר:
"נראה אותך עובר את הקו הזה, אני ארביץ לך עד שלא תוכל לעמוד. מי שלא מעז יש לו זנב של תיש וזקן של עז."
הילד החדש עבר מייד את הקו ואמר:
"אמרת שתרביץ אם אעשה את זה, עכשיו בוא נראה אותך."
"אתה, אל תיצמד אליי עכשיו: כדאי לך להיזהר."
"נו, אמרת שתעשה את זה - למה אתה לא עושה את זה?"
"בחיי! בשביל שני סנטים אני באמת אעשה את זה."
הילד החדש הוציא מהכיס שלו שני מטבעות נחושת ונפנף בהם בהתגרות. טום הפיל אותם לקרקע במכה. בתוך רגע התגוללו שני הילדים בעפר והתכתשו כמו חתולים. במשך דקה אחת משכו וקרעו זה את בגדיו ואת שערו של זה, היכו וצבטו זה את אפו של זה והתכסו באבק ובתהילה. בסופו של דבר כל המהומה לבשה צורה, ומבעד לערפילי הקרב נראה טום, יושב בתנוחת רכיבה על הילד החדש והולם בו באגרופיו. "תצעק 'די'!" פקד.
הילד רק נאבק להשתחרר. הוא בכה - בעיקר מזעם.
"תצעק 'די'!" והמכות נמשכו.
בסופו של דבר פלט הזר "די" חנוק. טום נתן לו לקום ואמר לו:
"תלמד מזה לקח. פעם הבאה שים לב עם מי אתה מתעסק."
הילד החדש הלך והתרחק מהמקום, מבריש את האבק מעל בגדיו, מייבב ומושך באף, ומדי פעם הביט לאחור ונד בראשו ואיים ואמר מה יעשה לטום "בפעם הבאה שהוא יתפוס אותו בחוץ". לכך השיב טום בגיחוכי לעג ובהליכה בנוצות פְּרוּשׂוֹת. ברגע שהפנה את גבו, הילד החדש לקח אבן, זרק אותה ופגע בו בין הכתפיים, ואז הסתובב וברח כמו אנטילופה. טום רדף אחרי הבוגד עד הבית, וככה גילה איפה הוא גר. הוא נעמד ליד השער וקרא תיגר על האויב בניסיון להוציא אותו החוצה, אבל האויב רק עשה לו פרצופים דרך החלון וסירב לצאת. לבסוף הופיעה אימו של האויב וקראה לטום ילד גס, רע ואכזרי, וציוותה עליו להסתלק. אז הוא הלך לו, אבל אמר שהוא עוד יתפוס את הילד הזה.
הוא הגיע הביתה די מאוחר, וכשנכנס בזהירות מבעד לחלון גילה מארב, בדמותה של דודתו. וכשהיא ראתה את מצב בגדיו, ההחלטה שלה להפוך את חופשת השבת שלו למאסר עם עבודת פרך נעשתה איתנה כברזל.