סירוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סירוב
הוספה למועדפים

סירוב

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עדית זרטל, היסטוריונית וחוקרת תרבות, מלמדת במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. היתה ממקימי כתב העת זמנים והעורכת שלו בשנים 1996-1970, לימדה באוניברסיטאות בארצות הברית ובצרפת. פרסמה מאמרים וספרים רבים בתחומי המחקר שלה הקשורים בשואה, בציונות ובישראל. ספרה האומה והמוות (2002) פורסם בגרמנית ובצרפתית, ויראה אור באנגלית (Cambridge University Press 2005) ובקטלאנית. קובץ מאמרים של חוקרים ישראלים בעריכתה, חנה ארנדט - חצי מאה של פולמוס, ראה זה לא כבר אור (הקיבוץ המאוחד 2004) ועתיד לראות אור באנגלית.

תקציר

מה קורה לאדם שנוף מולדתו הושחת ונגזל ממנו, שמדינתו וחוקיה השתעבדו לאי־חוקיות ולאי־צדק? האם עליו לציית אוטומטית לתביעות המדינה או לדבוק בחופש המצפון וכבוד־האדם שלו ולסרב, מכוח אהבת המולדת שלו?
 
סירוב מצפוני הוא אירוע נדיר שמעטים מסוגלים לו. כיצד נעשה אדם לסרבן? מהם התנאים האינדיווידואליים, החברתיים והפוליטיים, שבהם מבשיל אירוע כזה ומתחולל? איך מהדהד הסירוב במרחב הציבורי ומה הוא מעיד עליו?
 
זיקתו של הסירוב המצפוני למדינה הדמוקרטית ברורה ויכולה לשמש תו־תקן לעצם מהותה הדמוקרטית של מדינה. אולם הדמוקרטיה הישראלית רודפת את סרבני המצפון שלה, במיוחד מאז היו הכיבוש ומלחמותיו למניעיהם העיקריים. שעה שמצב הכיבוש מוכחש או נחשב לנורמטיבי הצבא, בגיבּוּיָן של המערכות הפוליטית והמשפטית, מגדיר את סרבני המצפון כאיום ביטחוני קיומי, סכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק, ומענישם בהתאם: צעירים וצעירות ישראלים, חיילי מילואים או סרבני־חִיּוּל טרם גיוס, המסרבים לשרת בצבא כובש, משוגרים זה חצי מאה לפרקי זמן ממושכים בכלא הצבאי.
 
ציות וסירוב; מַחְשֶׁבֶת הסירוב והזכות – והחובה – של אזרחים לומר "לא" לשלטון ולחוק; הרקע האינטלקטואלי, הפוליטי והתרבותי של סרבנות המצפון; המניעים הקונקרטיים, המעוגנים בזמן ובמקום, של סרבנות המצפון ואופני הפעולה שלה, תכליותיה, והתנגשויותיה עם מוסדות המדינה ועם מיתוסֵי היסוד שלה; והפולמוס המתמשך המתנהל סביב הסירוב במרחב הציבורי – בצבא, בבתי המשפט, בתקשורת ובאקדמיה – הם נושאי הדיון בספר מעמיק, סוחף וחיוני זה.
 
עדית זרטל, היסטוריונית ומסאית, לימדה ועבדה באוניברסיטאות ובמכוני מחקר בארץ ובעולם. תרגמה לעברית את יסודות הטוטליטריות מאת חנה ארנדט וערכה את הסדרה של תרגומי כתביה בקו אדום. ספריה של פרופסור זרטל ראו אור בשפות רבות. סירוב הוא ספרה החמישי.

פרק ראשון

מה קורה לאדם שנוף מולדתו הושחת ונגזל ממנו, שמדינתו וחוקיה השתעבדו לאי־חוקיות ולאי־צדק? האם עליו לציית אוטומטית לתביעות המדינה או לדבוק בחופש המצפון וכבוד־האדם שלו ולסרב, מכוח אהבת המולדת שלו?
 
סירוב מצפוני הוא אירוע נדיר שמעטים מסוגלים לו. כיצד נעשה אדם לסרבן? מהם התנאים האינדיווידואליים, החברתיים והפוליטיים, שבהם מבשיל אירוע כזה ומתחולל? איך מהדהד הסירוב במרחב הציבורי ומה הוא מעיד עליו?
 
זיקתו של הסירוב המצפוני למדינה הדמוקרטית ברורה ויכולה לשמש תו־תקן לעצם מהותה הדמוקרטית של מדינה. אולם הדמוקרטיה הישראלית רודפת את סרבני המצפון שלה, במיוחד מאז היו הכיבוש ומלחמותיו למניעיהם העיקריים. שעה שמצב הכיבוש מוכחש או נחשב לנורמטיבי הצבא, בגיבּוּיָן של המערכות הפוליטית והמשפטית, מגדיר את סרבני המצפון כאיום ביטחוני קיומי, סכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק, ומענישם בהתאם: צעירים וצעירות ישראלים, חיילי מילואים או סרבני־חִיּוּל טרם גיוס, המסרבים לשרת בצבא כובש, משוגרים זה חצי מאה לפרקי זמן ממושכים בכלא הצבאי.
 
ציות וסירוב; מַחְשֶׁבֶת הסירוב והזכות – והחובה – של אזרחים לומר "לא" לשלטון ולחוק; הרקע האינטלקטואלי, הפוליטי והתרבותי של סרבנות המצפון; המניעים הקונקרטיים, המעוגנים בזמן ובמקום, של סרבנות המצפון ואופני הפעולה שלה, תכליותיה, והתנגשויותיה עם מוסדות המדינה ועם מיתוסֵי היסוד שלה; והפולמוס המתמשך המתנהל סביב הסירוב במרחב הציבורי – בצבא, בבתי המשפט, בתקשורת ובאקדמיה – הם נושאי הדיון בספר מעמיק, סוחף וחיוני זה.
 
עם היות הסירוב המצפוני אקט אישי, רגע של פרישָׁה, מקום חידודה  של האינדיווידואליות, שאי אפשר להטיף לו, כמאמרו של ישעיהו ליבוביץ',  הוא בה בשעה גם הִפָּתְחוּת והתגלות, רגע של יקיצה. הסרבן מתכנס אל תוכו ועם זאת פניו אל אחֵרים, מַגְלֶה את עצמו פנימה ובה בשעה מתחייב וחובֵר אל סביבת חייו ואל רֵעָיו הסרבנים. וכפל תנועה זה, של היבדלות והתחברות, מייצג את החירות האנושית, את חירות המחשבה, מסמן אפשרויות ומנסח התאזרחות אחרת, התחלה חדשה; מרחב אזרחי פוליטי שמִּתְוָיו האנושיים והמוסריים משורטטים כבר במעשה הסירוב ובמניעיו. אותם סרבני מצפון מעטים העומדים על זכותם לומר לא לשגרת הרוע ולהשתלשלותה באין מפריע, מסמנים משהו אחר. הם ציפור הקנרית המבשרת. אם נדע להאזין להם, לשמוע את קול סירובם, כדבר הסרבן גדי אלגזי, להיות מדוֹבביהם ומְפָרְשֵׁיהם, ולעשות ולו גם צעדים מועטים בנתיב שהם פורצים, האדמה עשויה לרעוד.
 
(מתוך פתח הדבר)
 
 
 ... גלגולו של סירוב מצפוני מן הפרטי אל הציבורי, מן האדם היחיד לכלל תנועה של סרבנות רבים, הפיכתו לאירוע בלשון, של הפרת־שתיקה והתנגדות פעילה של קבוצת אנשים, אינם נעשים מכוח גיוס חובה, או היסחפות צייתנית של כת מאמינים. הם פרי של התאגדות רצונית ספונטנית של יחידים חושבים, סרבנים, של מי שעברו את מהלך הסתרבנותם תוך כדי הדיאלוג המחשבתי הדמוּם ביחידוּת המרעידה של עצמם, במה שבינו לבין מצפונו של כל אחד ואחד מהם. ההתחברות לקבוצה של סרבנים נועדה להעצים ולהדהד את לחשי הסירוב האישיים. ובעוד היא הכרעה מצפונית ביסודה ובעיקרה, היא גם פעולה פוליטית, כמו כל מעשה משותף, גלוי או סמוי, במרחב הציבורי. כך אפוא סירוב זה, שבראשיתו הוא אירוע אינדיווידואלי, אירוע ההתגלות עצמה של האינדיווידואליות, כבר מכיל בתוכו את היפוכו או את השלמתו, את הכללי. שכן בעוד שהלשון ממללת את קול היחיד, את קול הסירוב שהוא אירוע של מחשבה אינדיווידואלית, היא גם יוצקת לתוכו את ריבוי הקולות הסוקרטי, את המולת הסימפוזיון, את חיי הפוליס. משום שגם בצפניה הכמוסים ביותר, הלשון המושכלת, היודעת, לעולם אינה אידיוסינקרטית. היא לשון מאזרחת, ודובריה נעשים מניה וביה לחברים בִּקהילה.
   התאגדות של סרבנים בעת מלחמה, המרחב הסימבולי הטעון והמוקצן של נאמנות פטריוטית, המקום שבו מופגנים הכוח והשרירים של "גבריות" קולקטיבית, שמיתוס וזהות לאומיים עומדים בו למבחן האש שלהם, היא ַחציית־קו, העֲמָדָה של מושג הפטריוטיזם עצמו על ראשו. והיא חילולו של ערך הצבא שהוצב בחברה הישראלית על תקן מקדש מחוּלן. אקט סירוב המוני כזה, של חיילים לוחמים גברים היוצאים בפומבי נגד הסדר הגברי הקיים, מביא להתדיינות סביב שולחן המלחמה גם ביטוי לקולות אחרים בחברה, למבעים המושתקים בה, אזרחיים, גם נשיים, וחותר תחת הרטוריקה הגברית של תעשיית המלחמה, ומתוכה. וסירוב־עומק כזה התרחש דווקא בשעה שהכול נקראו לכבות את אורות המחשבה, להדמים קולות־נגד כדי להניח לתותחים ולגברים לדבר — "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים, עכשיו כולנו עם אחד, במדים. עכשיו יורים, שקט", כלשון המניפסט הפְּרוֹטוֹ־פשיסטי של עמירם ניר בעיתון־של־המדינה, שהפך לתרועת הקרב של המלחמה בראשיתה. קבוצת סרבני המצפון העמידה אפוא תביעה אפיסטמולוגית מהפכנית, לשינוי ההכרה, התודעה והשפה; היא ערערה על תפישת המלחמה ככלי עיקרי בהנכחתה של ישראל ובהסדרת ענייניה בעולם ועם שכניה, וכטריטוריה גברית בלעדית; והיא קראה לפירוק המעמד חסין־השאלות של הצבא ושל הממסד הביטחוני, לביטול שליטתם בסדר היום הלאומי, בהקצאת משאביו, ובתודעתו, ואתם גם לשלילת זכותם הבלעדית לקבוע מתי הורגים ומשמידים, את מי והיכן. ובאותה הזדמנות זו הייתה גם שבירת הטאבו שלפיו קודם מצייתים, הורגים ונהרגים, מכוח החוק, הדמוקרטיה וממשלה נבחרת, ורק אחר כך בוכים ומכים על חטא, גם כאשר הדמוקרטיה מסלפת את עצמה ואת מוסדותיה, הממשלה אינה ממלאת את תפקידה, והחוק לא חוקי ולא צודק בעליל.
   זה היה צעד הפתיחה של חציית־הקו המרעישה שביצעה קבוצה של שבעים ואחד חיילי מילואים וחמישה־עשר קציני מילואים, ב־12 ביולי 1982, בחודש השני למלחמת לבנון, שאליה הצטרפו בתוך זמן קצר מאות רבות של חיילי מילואים. באותו יום העבירו חברי הקבוצה לראש הממשלה ולשר הביטחון עצומה הקוראת להם לא "לשלוח" אותם ללבנון, כי לא יוכלו לשרת עוד את מלחמת השקר הזאת. "יותר מדי הרגנו ונהרגנו במלחמה הזאת. יותר מדי כבשנו, פוצצנו, החרבנו," כתבו חותמי העצומה ּנגד המלחמה שהוצאה אל הפועל חודש קודם לכן בְּעִלת־שווא, שהתנהלה בארץ זרה, רחוק מן הבית, ושנאחזה באינטרסים כיתתיים צרים, ללא הסכמה לאומית, גם ללא תמיכתם של חברי ממשלה. "היום ברור לנו: באמצעות המלחמה הזאת אתם מנסים לפתור באופן צבאי את הבעיה הפלסטינית. אבל אין פתרון צבאי לבעייתו של עם. אתם מנסים לכפות 'סדר חדש' על חורבותיה של לבנון, לשפוך דמנו ודמם של אחרים למען אנשי הפלנגות. לא לשם כך התגייסנו לצבא ההגנה לישראל. שיקרתם לנו! דיברתם על קו ה־40 ק"מ והתכוונתם להתקרב 40 ק"מ מדמשק ולהיכנס לביירות, ושוב מצפה לנו מעגל הדמים: כיבוש — התנגדות — דיכוי. במקום שלום לגליל הבאתם מלחמה שסופה אינו נראה. למלחמה הזאת, לשקרים האלה, לכיבוש הזה, אין הסכמה לאומית! החזירו את החיילים הביתה!!! נשבענו להגן על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל, אנו נאמנים לשבועה זאת. על כן אנו פונים אליכם לאפשר לנו לקיים את שירות המילואים בתחומי מדינת ישראל ולא על אדמת לבנון."
 
(מתוך הפרק החמישי: אהבת מולדת)

עדית זרטל, היסטוריונית וחוקרת תרבות, מלמדת במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. היתה ממקימי כתב העת זמנים והעורכת שלו בשנים 1996-1970, לימדה באוניברסיטאות בארצות הברית ובצרפת. פרסמה מאמרים וספרים רבים בתחומי המחקר שלה הקשורים בשואה, בציונות ובישראל. ספרה האומה והמוות (2002) פורסם בגרמנית ובצרפתית, ויראה אור באנגלית (Cambridge University Press 2005) ובקטלאנית. קובץ מאמרים של חוקרים ישראלים בעריכתה, חנה ארנדט - חצי מאה של פולמוס, ראה זה לא כבר אור (הקיבוץ המאוחד 2004) ועתיד לראות אור באנגלית.

עוד על הספר

סירוב עדית זרטל
מה קורה לאדם שנוף מולדתו הושחת ונגזל ממנו, שמדינתו וחוקיה השתעבדו לאי־חוקיות ולאי־צדק? האם עליו לציית אוטומטית לתביעות המדינה או לדבוק בחופש המצפון וכבוד־האדם שלו ולסרב, מכוח אהבת המולדת שלו?
 
סירוב מצפוני הוא אירוע נדיר שמעטים מסוגלים לו. כיצד נעשה אדם לסרבן? מהם התנאים האינדיווידואליים, החברתיים והפוליטיים, שבהם מבשיל אירוע כזה ומתחולל? איך מהדהד הסירוב במרחב הציבורי ומה הוא מעיד עליו?
 
זיקתו של הסירוב המצפוני למדינה הדמוקרטית ברורה ויכולה לשמש תו־תקן לעצם מהותה הדמוקרטית של מדינה. אולם הדמוקרטיה הישראלית רודפת את סרבני המצפון שלה, במיוחד מאז היו הכיבוש ומלחמותיו למניעיהם העיקריים. שעה שמצב הכיבוש מוכחש או נחשב לנורמטיבי הצבא, בגיבּוּיָן של המערכות הפוליטית והמשפטית, מגדיר את סרבני המצפון כאיום ביטחוני קיומי, סכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק, ומענישם בהתאם: צעירים וצעירות ישראלים, חיילי מילואים או סרבני־חִיּוּל טרם גיוס, המסרבים לשרת בצבא כובש, משוגרים זה חצי מאה לפרקי זמן ממושכים בכלא הצבאי.
 
ציות וסירוב; מַחְשֶׁבֶת הסירוב והזכות – והחובה – של אזרחים לומר "לא" לשלטון ולחוק; הרקע האינטלקטואלי, הפוליטי והתרבותי של סרבנות המצפון; המניעים הקונקרטיים, המעוגנים בזמן ובמקום, של סרבנות המצפון ואופני הפעולה שלה, תכליותיה, והתנגשויותיה עם מוסדות המדינה ועם מיתוסֵי היסוד שלה; והפולמוס המתמשך המתנהל סביב הסירוב במרחב הציבורי – בצבא, בבתי המשפט, בתקשורת ובאקדמיה – הם נושאי הדיון בספר מעמיק, סוחף וחיוני זה.
 
עם היות הסירוב המצפוני אקט אישי, רגע של פרישָׁה, מקום חידודה  של האינדיווידואליות, שאי אפשר להטיף לו, כמאמרו של ישעיהו ליבוביץ',  הוא בה בשעה גם הִפָּתְחוּת והתגלות, רגע של יקיצה. הסרבן מתכנס אל תוכו ועם זאת פניו אל אחֵרים, מַגְלֶה את עצמו פנימה ובה בשעה מתחייב וחובֵר אל סביבת חייו ואל רֵעָיו הסרבנים. וכפל תנועה זה, של היבדלות והתחברות, מייצג את החירות האנושית, את חירות המחשבה, מסמן אפשרויות ומנסח התאזרחות אחרת, התחלה חדשה; מרחב אזרחי פוליטי שמִּתְוָיו האנושיים והמוסריים משורטטים כבר במעשה הסירוב ובמניעיו. אותם סרבני מצפון מעטים העומדים על זכותם לומר לא לשגרת הרוע ולהשתלשלותה באין מפריע, מסמנים משהו אחר. הם ציפור הקנרית המבשרת. אם נדע להאזין להם, לשמוע את קול סירובם, כדבר הסרבן גדי אלגזי, להיות מדוֹבביהם ומְפָרְשֵׁיהם, ולעשות ולו גם צעדים מועטים בנתיב שהם פורצים, האדמה עשויה לרעוד.
 
(מתוך פתח הדבר)
 
 
 ... גלגולו של סירוב מצפוני מן הפרטי אל הציבורי, מן האדם היחיד לכלל תנועה של סרבנות רבים, הפיכתו לאירוע בלשון, של הפרת־שתיקה והתנגדות פעילה של קבוצת אנשים, אינם נעשים מכוח גיוס חובה, או היסחפות צייתנית של כת מאמינים. הם פרי של התאגדות רצונית ספונטנית של יחידים חושבים, סרבנים, של מי שעברו את מהלך הסתרבנותם תוך כדי הדיאלוג המחשבתי הדמוּם ביחידוּת המרעידה של עצמם, במה שבינו לבין מצפונו של כל אחד ואחד מהם. ההתחברות לקבוצה של סרבנים נועדה להעצים ולהדהד את לחשי הסירוב האישיים. ובעוד היא הכרעה מצפונית ביסודה ובעיקרה, היא גם פעולה פוליטית, כמו כל מעשה משותף, גלוי או סמוי, במרחב הציבורי. כך אפוא סירוב זה, שבראשיתו הוא אירוע אינדיווידואלי, אירוע ההתגלות עצמה של האינדיווידואליות, כבר מכיל בתוכו את היפוכו או את השלמתו, את הכללי. שכן בעוד שהלשון ממללת את קול היחיד, את קול הסירוב שהוא אירוע של מחשבה אינדיווידואלית, היא גם יוצקת לתוכו את ריבוי הקולות הסוקרטי, את המולת הסימפוזיון, את חיי הפוליס. משום שגם בצפניה הכמוסים ביותר, הלשון המושכלת, היודעת, לעולם אינה אידיוסינקרטית. היא לשון מאזרחת, ודובריה נעשים מניה וביה לחברים בִּקהילה.
   התאגדות של סרבנים בעת מלחמה, המרחב הסימבולי הטעון והמוקצן של נאמנות פטריוטית, המקום שבו מופגנים הכוח והשרירים של "גבריות" קולקטיבית, שמיתוס וזהות לאומיים עומדים בו למבחן האש שלהם, היא ַחציית־קו, העֲמָדָה של מושג הפטריוטיזם עצמו על ראשו. והיא חילולו של ערך הצבא שהוצב בחברה הישראלית על תקן מקדש מחוּלן. אקט סירוב המוני כזה, של חיילים לוחמים גברים היוצאים בפומבי נגד הסדר הגברי הקיים, מביא להתדיינות סביב שולחן המלחמה גם ביטוי לקולות אחרים בחברה, למבעים המושתקים בה, אזרחיים, גם נשיים, וחותר תחת הרטוריקה הגברית של תעשיית המלחמה, ומתוכה. וסירוב־עומק כזה התרחש דווקא בשעה שהכול נקראו לכבות את אורות המחשבה, להדמים קולות־נגד כדי להניח לתותחים ולגברים לדבר — "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים, עכשיו כולנו עם אחד, במדים. עכשיו יורים, שקט", כלשון המניפסט הפְּרוֹטוֹ־פשיסטי של עמירם ניר בעיתון־של־המדינה, שהפך לתרועת הקרב של המלחמה בראשיתה. קבוצת סרבני המצפון העמידה אפוא תביעה אפיסטמולוגית מהפכנית, לשינוי ההכרה, התודעה והשפה; היא ערערה על תפישת המלחמה ככלי עיקרי בהנכחתה של ישראל ובהסדרת ענייניה בעולם ועם שכניה, וכטריטוריה גברית בלעדית; והיא קראה לפירוק המעמד חסין־השאלות של הצבא ושל הממסד הביטחוני, לביטול שליטתם בסדר היום הלאומי, בהקצאת משאביו, ובתודעתו, ואתם גם לשלילת זכותם הבלעדית לקבוע מתי הורגים ומשמידים, את מי והיכן. ובאותה הזדמנות זו הייתה גם שבירת הטאבו שלפיו קודם מצייתים, הורגים ונהרגים, מכוח החוק, הדמוקרטיה וממשלה נבחרת, ורק אחר כך בוכים ומכים על חטא, גם כאשר הדמוקרטיה מסלפת את עצמה ואת מוסדותיה, הממשלה אינה ממלאת את תפקידה, והחוק לא חוקי ולא צודק בעליל.
   זה היה צעד הפתיחה של חציית־הקו המרעישה שביצעה קבוצה של שבעים ואחד חיילי מילואים וחמישה־עשר קציני מילואים, ב־12 ביולי 1982, בחודש השני למלחמת לבנון, שאליה הצטרפו בתוך זמן קצר מאות רבות של חיילי מילואים. באותו יום העבירו חברי הקבוצה לראש הממשלה ולשר הביטחון עצומה הקוראת להם לא "לשלוח" אותם ללבנון, כי לא יוכלו לשרת עוד את מלחמת השקר הזאת. "יותר מדי הרגנו ונהרגנו במלחמה הזאת. יותר מדי כבשנו, פוצצנו, החרבנו," כתבו חותמי העצומה ּנגד המלחמה שהוצאה אל הפועל חודש קודם לכן בְּעִלת־שווא, שהתנהלה בארץ זרה, רחוק מן הבית, ושנאחזה באינטרסים כיתתיים צרים, ללא הסכמה לאומית, גם ללא תמיכתם של חברי ממשלה. "היום ברור לנו: באמצעות המלחמה הזאת אתם מנסים לפתור באופן צבאי את הבעיה הפלסטינית. אבל אין פתרון צבאי לבעייתו של עם. אתם מנסים לכפות 'סדר חדש' על חורבותיה של לבנון, לשפוך דמנו ודמם של אחרים למען אנשי הפלנגות. לא לשם כך התגייסנו לצבא ההגנה לישראל. שיקרתם לנו! דיברתם על קו ה־40 ק"מ והתכוונתם להתקרב 40 ק"מ מדמשק ולהיכנס לביירות, ושוב מצפה לנו מעגל הדמים: כיבוש — התנגדות — דיכוי. במקום שלום לגליל הבאתם מלחמה שסופה אינו נראה. למלחמה הזאת, לשקרים האלה, לכיבוש הזה, אין הסכמה לאומית! החזירו את החיילים הביתה!!! נשבענו להגן על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל, אנו נאמנים לשבועה זאת. על כן אנו פונים אליכם לאפשר לנו לקיים את שירות המילואים בתחומי מדינת ישראל ולא על אדמת לבנון."
 
(מתוך הפרק החמישי: אהבת מולדת)