סופרפריקונומיקס

1

מה ליצאנית ולסנטה קלאוס בכולבו?

לא מזמן, ביום קריר אחד בשלהי הקיץ, ישבה צעירה בת עשרים ותשע ששמה לאשינה, על מכסה המנוע של רכב שטח ליד דירְבּוֹרְן הוֹמְס, שיכון בדרום שיקגו. פניה היפים היו עטורים בשיער מוחלק, וחוץ מהמבט המובס שנשקף מעיניה, היא נראתה מלאת עלומים. היא לבשה אימונית רחבה בצבעי שחור־אדום, שכמוה לבשה מאז שהיתה ילדה קטנה. להוריה כמעט אף פעם לא היה כסף לבגדים חדשים, לכן היתה מקבלת את בגדיו של בן דודה, וההרגל ללבוש בגדי בנים דבק בה.
לאשינה הסבירה כיצד היא מתפרנסת. היא תיארה ארבעה ערוצי הכנסה: היא מוכרת חפצים שהיא גונבת מחנויות, היא משמשת צופה כשחברי הכנופיה השכונתית מוכרים סמים, היא מספרת ילדים תמורת שמונה דולר לתספורת וגברים תמורת שנים־עשר דולר, והיא מקיימת יחסי מין עם לקוחות.
איזו עבודה הכי גרועה מהארבע?
"סקס עם לקוחות," היא עונה בלי היסוס.
למה?
"כי אני לא ממש אוהבת גברים. זה מעצבן אותי נפשית."
ואם היו משלמים לך על הזנות כפליים?
"אם הייתי עושה את זה יותר?" היא שואלת. "ברור!"

*

מאז ומעולם היה קל יותר להיות גבר מאשר אישה. כן, זאת הכללת יתר, וכן, יש מקרים יוצאים מן הכלל, אבל על פי כל מדד חשוב, לנשים תמיד היה קשה יותר. אף על פי שהגברים נלחמו, צדו ועבדו בעבודות הקשות, תוחלת החיים של הנשים היתה קצרה יותר. ולפעמים הן קיפחו את חייהן מסיבות חסרות שחר. לדוגמה, בין המאה השלוש עשרה למאה התשע עשרה, כמיליון נשים באירופה, רובן עניות ורבות מהן אלמנות, הואשמו בגרימת מזג אוויר גרוע שפגע ביבולים והוצאו להורג כמכשפות.
בסופו של דבר השיגו הנשים את הגברים בתוחלת החיים, בעיקר בזכות התקדמות הרפואה בתחום הלידה. אבל בארצות רבות, האישה מעצם היותה אישה עדיין סובלת ממגבלות קשות אפילו במאה העשרים ואחת. בקמרון "מגהצים" לנשים צעירות את השדיים - חובטים בהם או מעסים אותם בעֵלי או בקליפת קוקוס מחוממת - כדי שיהיו פחות מגרות מבחינה מינית. בסין אמנם נפטרו סוף כל סוף מקשירת הרגליים (אחרי כאלף שנה), אבל לבנות יש סיכוי רב מאשר לבנים להינטש אחרי הלידה, להישאר אנאלפביתיות ולהתאבד. ונשים באזוריה הכפריים של הודו, כפי שכבר כתבנו, ממשיכות לסבול מאפליה מכל עבר.
אבל בארצות המפותחות בעיקר, חייהן של הנשים השתפרו פלאים. אין להשוות את סיכוייה לעתיד של ילדה באמריקה, בבריטניה וביפן של המאה העשרים ואחת לסיכוייה במאה או במאתיים השנים שעברו. בכל זירה שמסתכלים בה - השכלה, זכויות חוקיות, זכות בחירה, אפשרויות מקצועיות וכן הלאה - עדיף עשרת מונים להיות אישה כיום מאשר בכל תקופה היסטורית אחרת. ב־1872, השנה הראשונה שבה יש נתונים סטטיסטיים על כך, 21 אחוזים מהסטודנטים באוניברסיטאות באמריקה היו סטודנטיות. כיום השיעור הוא 58 אחוזים והוא ממשיך לעלות. העליונות של הנשים אכן מדהימה.
ובכל זאת הנשים ממשיכות לשלם מחיר כלכלי לא מבוטל בגין היותן נשים. ההכנסה החציונית הארצית של נשים אמריקאיות בנות 25 ומעלה, בעלות תואר ראשון לפחות, שעובדות במשרה מלאה היא כ־47,000 דולר לשנה. גברים באותו מצב מרוויחים 66,000 דולר, תוספת של 40 אחוזים. הוא הדין אפילו לנשים שלמדו באוניברסיטאות עילית. הכלכלנים קלודיה גולדין ולורנס כץ מצאו שנשים שלמדו בהארוורד השתכרו פחות ממחצית השכר הממוצע של גבר שלמד בהארוורד. אפילו כשהניתוח כלל רק עובדים במשרה מלאה ובמשך שנה שלמה, עם בקרה על משתנים כגון נושא לימודים ראשי ומקצוע, גולדין וכץ מצאו שבוגרות הארוורד עדיין משתכרות 30 אחוז פחות מעמיתיהן הגברים.
מה ההסבר לפער השכר העצום הזה?
הגורמים לכך מגוונים. נשים נוטות יותר לנשור משוק העבודה או לעבור לעבודה תובענית פחות ומשתלמת פחות כדי לגדל את הילדים. אפילו בתוך מקצועות גבוהי הכנסה כרפואה וכמשפטים, נשים נוטות לבחור את ההתמחויות שבהן השכר נמוך יותר (רפואת משפחה, לדוגמה, או ייעוץ משפטי בתוך חברה או ארגון). וקרוב לוודאי שעדיין קיימת גם אפליה לא מבוטלת. האפליה נעה מן הגלויה - מניעת קידום מאישה אך ורק משום שהיא לא גבר - ועד הסמויה. מחקרים רבים מוכיחים שנשים שמנות מקופחות בשכרן יותר מגברים שמנים. הוא הדין לנשים ששיניהן פגומות.
ויש גם גורמים ביולוגיים שנותרו בחזקת נעלמים. הכלכלנים אנדראה איצ'ינו ואנריקו מורטי ניתחו את נתוני העובדים באחד הבנקים הגדולים באיטליה וגילו שעובדות שגילן פחות מ־45 נטו להיעדר מהעבודה בעקביות במחזורים של 28 ימים. כשחישבו הכלכלנים את ההיעדרויות הללו לעומת דירוג הפריון של העובדים, קבעו שההיעדרויות האלה בגלל המחזור החודשי מסבירות 14 אחוזים מהפרש ההשתכרות בין גברים ונשים בבנק.
או תנו דעתכם על החוק המכונה "סעיף 9" שנחקק בארצות הברית ב־1972. החוק נועד לאסור על אפליה מגדרית כללית במוסדות לימוד, אך הוא גם תבע מבתי הספר התיכוניים ומהאוניברסיטאות להעלות את רמת תוכניות הספורט לנשים לרמה של תוכניות הספורט לגברים. כתוצאה מכך הצטרפו מיליוני נשים לתוכניות החדשות, וכפי שמצאה הכלכלנית בטסי סטיבנסון, לבנות שמשחקות בנבחרות ספורט בתיכון יש סיכוי רב יותר ללמוד באוניברסיטה ולמצוא תעסוקה יציבה, בעיקר בכמה תחומים התובעים רמת מיומנות גבוהה ושבאופן מסורתי נחשבו לתחומים גבריים. זה הפן החיובי של החוק.
אבל ל"סעיף 9" יש גם פן שלילי מבחינת הנשים. כשהתקבל החוק, ביותר מ־90 אחוזים מנבחרות הספורט של הנשים באוניברסיטאות, המאמנות הראשיות היו נשים. עקב החוק, נעשו התפקידים הללו מושכים יותר: המשכורות עלו והתפקיד נעשה כרוך ביותר חשיפה והתלהבות. כמו האוכל הכפרי הפשוט שפתאום האליטה הקולינרית "מגלה" אותו והוא עובר ממזנוני דרכים למסעדות יוקרה, גם על התפקידים הללו עט חיש מהר חוג לקוחות חדש: גברים. כיום, בקושי 40 אחוזים מנבחרות הנשים באוניברסיטאות מאומנות בידי מאמנות נשים. בין תפקידי האימון הבולטים ביותר בספורט הנשים ראוי לציין את תפקידי האימון בליגת הכדורסל הארצית לנשים (WNBA), שהוקמה ב־1996 כמקבילה ל־NBA, ליגת הכדורסל של הגברים. בזמן כתיבת הדברים הללו, בליגת הנשים יש 13 נבחרות, ורק ב־6 מהן - שוב, בפחות מ־50 אחוזים - יש מאמנות נשים. וזה עוד שיפור מעונת העשור של הליגה, כיוון שאז היו רק 3 מאמנות נשים מתוך 14.
הנה, אף על פי שהנשים עשו צעד גדול קדימה בשוק העבודה במאה העשרים ואחת, האישה הטיפוסית היתה מצליחה להגיע הרבה יותר רחוק אילו רק ראתה את הנולד ונולדה גבר.

*

אבל יש גם יש שוק עבודה אחד שהיה נתון מאז ומתמיד לשליטתן של הנשים: הזְנות.
המודל העסקי של השוק הזה מושתת על עיקרון פשוט. מאז שחר ההיסטוריה ומקצה העולם ועד קצהו, גברים רוצים יותר סקס ממה שהם יכולים להשיג בחינם. ולכן, כמתבקש, צץ היצע של נשים שבמחיר מתאים מוכנות לספק את הביקוש.
הזנות בארצות הברית כיום אינה חוקית ברובה, אף כי יש כמה יוצאים מן הכלל, והאכיפה מאוד לא עקבית. בשנותיה הראשונות של האומה אמנם לא ראו בעין יפה את הזנות, אך היא לא נחשבה לפשע. בתקופה המכונה "העידן הפרוגרסיבי", בערך מ־1890 עד 1920, הסתיימה המתירנות הזאת. הציבור התקומם נגד "העבדות הלבנה", שבה אלפי נשים נכלאות בניגוד לרצונן ונאלצות לעבוד כזונות.
בעיית העבדות הלבנה התגלתה כהגזמה פראית. אלא שהמציאות היתה אולי מפחידה עוד יותר: נשים לא אולצו לעבוד בזנות, אלא בחרו בה בעצמן. בראשית שנות העֶשרֵה של המאה העשרים ניהל משרד המשפטים מִפקד ב־310 ערים ב־26 מדינות כדי לאמוד את מספר הזונות בארצות הברית: "בהערכה זהירה הגענו ל־200,000 נשים בקירוב בצבא הקבע של התועבה."
בתקופה ההיא היו באוכלוסיית ארצות הברית 22 מיליון נשים בנות 15 עד 44. אם להאמין לנתוני משרד המשפטים, אחת מכל 110 נשים בטווח הגילים הזה היתה זונה. אבל רוב הזונות, כ־85 אחוזים, היו בשנות העשרים לחייהם. בטווח הגילים הזה אחת מכל חמישים אמריקאיות היתה זונה.
השוק היה חזק במיוחד בשיקגו, שהיו בה אלף בתי בושת מוכרים. ראש העיר מינה אפוא "ועדת מוסר" מכובדת של מנהיגי דת וכן בני סמכא מהממסד העירוני, החינוכי, המשפטי והרפואי. ברגע שהתחילו האנשים הטובים הללו לעשות את העבודה השחורה, התחוור להם שניצב מולם אויב מושחת עוד יותר מהמין: הכלכלה.
"האם יש להתפלא," הצהירה הוועדה, "שנערה קלה להתפתות שמשתכרת רק שישה דולר לשבוע במלאכת כפיים מוכרת את גופה תמורת 25 דולר לשבוע כשנודע לה שיש לו ביקוש, ושגברים מוכנים לשלם את המחיר?"
במונחי ערך הדולר היום, משכורתה השנתית של זבנית שהשתכרה 6 דולר לשבוע הגיעה ל־6,500 דולר בלבד. אותה אישה שהחלה לעסוק בזנות תמורת 25 דולר לשבוע השתכרה במונחים מודרניים 25,000 דולר לשנה. אבל ועדת המוסר הודתה ש־25 דולר לשבוע הם תחתית סולם ההשתכרות של הזונות בשיקגו. אישה שעבדה ב"dollar house"* (היו בתי בושת שגבו רק חצי דולר, אחרים גבו 5 או 10 דולרים) עשתה בממוצע 70 דולר בשבוע, ובמונחים מודרניים - כ־76,000 דולר לשנה.
[* בית בושת שגובה דולר אחד מכל לקוח.]
בלב שכונת לֶוִוי בשיקגו, השכונה הדרומית ובה רחובות שלמים של בתי בושת, עמד מועדון "אֶבֶרלי", שוועדת המוסר תיארה אותו כ"בית הזנות המפורסם והמפואר ביותר באמריקה". בין לקוחותיו היו אילי עסקים, פוליטיקאים, ספורטאים, בדרנים ואפילו כמה לוחמים קנאים נגד זנות. הזונות ב"אברלי", שכונו "הפרפריות", היו לא רק יפות, נקיות ואמינות, אלא ידעו גם לנהל שיחה מעניינת ולצטט שירה קלאסית באוזני לקוח אם זה מה שעשה לו את זה. בספר Sin in the Second City (חטא בעיר השנייה*) מדווחת קרן אֶבּוֹט ש"אברלי" הציע גם מינֵי מעדנים מיניים שלא הוצעו במקומות אחרים - למשל סגנון "צרפתי", המוכר כיום כמין אוראלי.
[* "העיר השנייה" - אחד מכינוייה של שיקגו.]
בתקופה שבה ארוחת ערב טובה עלתה 12 דולר במטבע של היום, היו לקוחותיו של "אברלי" מוכנים לשלם שווה ערך ל־250 דולר רק כדי להיכנס למועדון ו־370 דולר תמורת בקבוק שמפניה. באופן יחסי, הסקס היה די זול: בערך 1,250 דולר.
איידה ומינה אברלי, האחיות שניהלו את בית הבושת, שמרו היטב על נכסיהן. הפרפריות זכו לתפריט בריא, לטיפול רפואי מעולה, להשכלה מגוונת ולשכר הטוב ביותר: 400 דולר לשבוע, ובמונחים של היום, כ־430,000 דולר לשנה.
מובן ששכרה של פרפרית ב"אברלי" היה חריג. אבל למה אפילו זונה רגילה בשיקגו לפני מאה שנה הרוויחה הרבה כל כך?
התשובה הטובה ביותר היא שהשכר נקבע בעיקרו בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש, שתכופות הם חזקים מהחוקים שנחקקים בבית המחוקקים.
בארצות הברית במיוחד, הפוליטיקה והכלכלה אינן חיות בשלום. לפוליטיקאים יש כל מיני סיבות לחוקק כל מיני חוקים שגם אם כוונתם טובה, אין בכוחם להתמודד עם תגובותיהם של אנשים אמיתיים לתמריצים בעולם האמיתי.
כשהוצאה הזנות מחוץ לחוק בארצות הברית, הופנו משאבי המשטרה בעיקר אל הזונות במקום אל הלקוחות. זו אסטרטגיה אופיינית מאוד. כמו בשווקים לא חוקיים אחרים - סחר בסמים ושוק שחור של נשק, למשל - רוב הממשלות מעדיפות להעניש את ספקי הסחורות והשירותים ולא את צרכניהם.
אבל כשכולאים סַפָּק, נוצר מחסור שמעלה את המחיר ומפתה עוד ספקים להיכנס לשוק. המלחמה שמנהלת ארצות הברית נגד הסמים אינה יעילה כי היא מתמקדת במוכרים במקום בקונים. אף כי ברור שקוני הסמים רבים ממוכרי הסמים, סוחרי הסמים מרצים 90 אחוז מסך כל תקופות המאסר שנפסקות בעברות סמים.
ולמה הציבור אינו תומך בהענשת המשתמשים? כי אולי זה נראה לא הוגן להעניש את האיש הקטן, את המשתמש, שאינו מסוגל להתגבר על יצרו ולכן עובר עברה. לעומת זאת קל הרבה יותר לעשות דמוניזציה לספקים.
אבל ממשלה שרוצה באמת לבער את הסחורות והשירותים אסורים צריכה לפעול נגד יוצרי הביקוש. למשל, אילו גברים שהורשעו בשכירת שירותיה של זונה היו נידונים לסירוס, השוק היה מתכווץ במהירות הבזק.
בשיקגו לפני מאה שנה, כמעט תמיד הזונה הסתכנה בענישה. נוסף על האיום המתמיד במעצר, דבקה בזנות גם סטיגמה חברתית עמוקה: ייתכן שעונשה החמור ביותר של אישה שעבדה כזונה היה שהיא לא יכלה למצוא בעל הגון. אם מחברים את הגורמים הללו, לא קשה להיווכח ששכרה של הזונה היה מוכרח להיות גבוה כדי לפתות מספיק נשים שיספקו את הביקוש הרב.
מובן מאליו שהכסף הגדול מזנות הגיע לידיהן של הנשים שעמדו בראש פירמידת הזנות. עד סגירתו של מועדון "אברלי" - ועדת המוסר של שיקגו השיגה בסופו של דבר את מבוקשה - הצליחו איידה ומינה אברלי לצבור הון שבמונחים של ימינו מסתכם בערך ב־22 מיליון דולר.

*

הבית המפואר ששיכן את מועדון "אברלי" כבר מזמן איננו, וכמוהו גם כל רובע לֶווי. כל רשת הרחובות שבה עמד "אברלי" נמחקה בשנות ה־60 ובמקומה הוקם שיכון של רבי קומות.
אבל זה עדיין דרום שיקגו, וזונות עדיין עובדות כאן - כמו לאשינה באימונית השחורה־אדומה שלה - אלא שאפשר להיות בטוחים שהן לא יצטטו שירה יוונית.
לאשינה היא אחת מזונות הרחוב הרבות שסודהיר וֶנְקאטש התוודע אליהן לאחרונה. וֶנְקאטש, סוציולוג באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, התגורר בשיקגו כשעשה שם דוקטורט, והוא עדיין חוזר אליה לעתים קרובות לצורך מחקריו.
כשרק הגיע, היה בחור תמים ממשפחה טובה, חובב להקת "גרייטפול דד", שגדל בקליפורניה השאננה והיה להוט למדוד את החום של עיר לוהטת שבה מתנהל משחק הגזעים - בעיקר השחור והלבן - בקנאות רבה. העובדה שאינו שחור ואינו לבן (הוא נולד בהודו) פעלה לטובתו של ונקאטש ואפשרה לו לחמוק אל מעבר לקווים הן של האקדמיה (שהיא ברובה הגדול לבנה) והן של שכונות המצוקה בדרום שיקגו (שהן ברובן הגדול שחורות). לא חלף זמן רב, והוא הצטרף אל כנופיית רחוב שלמעשה ניהלה את השכונה והרוויחה את רוב כספה ממכירת קראק. (כן, המחקר של ונקאטש תפס מקום בולט בפרק על סוחרי סמים ב"פריקונומיקס", וכן, חזרנו אליו כדי לקבל עוד.) תוך כדי כך נעשה מומחה לכלכלה המחתרתית בשכונה, וכשסיים את המחקר על סוחרי הסמים עבר אל הזונות.
אבל כמה כבר אפשר ללמוד מריאיון או שניים עם אישה כמו לאשינה? אם רוצים להבין היטב את שוק הזנות, יש לאסוף נתונים אמיתיים.
ואת זה קל להגיד וקשה לעשות. בגלל טבעה הלא חוקי של הפעילות, מקורות סטנדרטיים של נתונים (למשל, טפסים של מפקד אוכלוסין וטופסי הצהרת הון) אינם תורמים דבר. אפילו כשזונות נחקרו ישירות במחקרים קודמים, הראיונות נערכו זמן רב לאחר מעשה ובתיווכו של מוסד כלשהו (למשל מרכז לגמילה מסמים, או הוסטל בחסות הכנסייה) שמעצם טיבו אינו מניב בהכרח תוצאות אובייקטיביות.
יתר על כן, מחקרים קודמים הוכיחו שאנשים שנחקרים על התנהגות הכרוכה בתיוג שלילי נוטים להגזים או להמעיט במעשיהם על פי האינטרס שלהם וזהות השואל.
ראו למשל את תוכנית הרווחה המקסיקאית "אוֹפּוֹרטוּנידאדֶס" ("הזדמנויות"). כדי לקבל עזרה, הפונים צריכים לפרט איזה רכוש וציוד ביתי יש ברשותם. אחרי שהפונה מתקבל, עובד סוציאלי מבקר בביתו ובודק אם אמר אמת.
סֶזאר מַרטינֶלי וסוזן ו' פרקר שני כלכלנים שניתחו את נתוניהם של יותר מ־100,000 מטופלים בתוכנית, גילו תת־דיווח תדיר על חפצים מסוימים כמו מכוניות, משאיות, מכשירי וידיאו, טלוויזיה בלוויין ומכונות כביסה. עד כאן אין בכך שום דבר מפליא. לאנשים שרוצים לקבל קצבת רווחה יש תמריץ להציג את עצמם כעניים יותר מכפי שהם באמת. אבל מרטינלי ופרקר גילו גם דיווח־יתר על פריטים אחרים: צנרת ביתית, מים זורמים, כיריים ורצפת בטון. מה לעזאזל מביא מבקשי קצבת רווחה לומר שיש להם פריטים חיוניים כאלה אם אין להם?
מרטינלי ופרקר ייחסו את דיווח־היתר לבושה. אפילו עניים הזקוקים לקצבה אינם רוצים להודות לפני עובד רווחה שיש רצפת עפר בביתם או שאין בו בית שימוש.
וֶנְקאטש יודע ששיטות מחקר מסורתיות אינן מניבות בהכרח תוצאות מהימנות בנושאים רגישים כמו זנות, ולפיכך ניסה גישה שונה: איסוף נתונים בזמן אמיתי ובמקום ההתרחשות. הוא שכר מתעדות שיעמדו בקרנות רחוב עם הזונות או ישבו אתן בבתי בושת, יערכו תצפית ישירה על היבטים מסוימים של העסקאות שהן עושות ויאספו פרטים אינטימיים מהזונות מיד לאחר שהלקוחות ילכו.
רוב המתעדות היו זונות לשעבר - יתרון חשוב, כי לנשים האלה היה סיכוי רב יותר לקבל תשובות כנות. וֶנְקאטש גם שילם לזונות תמורת ההשתתפות במחקר. הוא הניח שאם הן מוכנות לקיים יחסי מין תמורת כסף, הן בוודאי שיסכימו לדבר על קיום יחסי מין תמורת כסף. והן אכן הסכימו. כמעט שנתיים אסף ונקאטש נתונים על כ־160 זונות בשלוש שכונות שונות בדרום שיקגו ותיעד יותר מ־2,200 עסקאות מין.
גיליונות המעקב תיעדו מגוון רחב של נתונים וביניהם:

• האקט המיני הספציפי שבוצע והזמן שארך
• היכן התרחש האקט (במכונית, בחוץ או בתוך בית)
• הסכום שהתקבל במזומן
• הסכום שהתקבל בסמים
• גזע הלקוח
• גילו המשוער של הלקוח
• מידת המשיכה של הלקוח (10 - מושך, 1 - דוחה)
• האם נעשה שימוש בקונדום
• האם הלקוח חדש או חוזר
• אם ניתן לקבוע, האם הלקוח נשוי, עובד, קשור לכנופיה, תושב השכונה
• האם הזונה גנבה מהלקוח
• האם הלקוח היה בעייתי - אלים או משהו אחר
• האם הוא שילם תמורת האקט המיני או קיבל אותו בחינם

מה אם כן אנחנו יכולים ללמוד מהנתונים הללו?
נתחיל בשכר. מתברר שזונת רחוב טיפוסית בשיקגו עובדת 13 שעות בשבוע, מבצעת בזמן הזה 10 אקטים מיניים ומרוויחה כ־27 דולר לשעה. לכן השכר השבועי שלה הוא בערך 350 דולר. הסכום הזה כולל 20 דולר בממוצע שהזונה גונבת מלקוחותיה, ומביא בחשבון שחלק מהזונות מקבלות סמים במקום מזומנים - בדרך כלל קראק או הרואין, ובדרך כלל בהנחה. יש לציין ש־83 אחוזים מהנשים במחקר של ונקאטש היו נרקומניות.
כמו לאשינה, רבות מהנשים עסקו גם בעבודות אחרות נוסף על הזנות, וגם אותן תיעד וֶנְקאטש. בזנות הן השתכרו בערך פי ארבעה יותר מאשר בעבודות האלה. אבל למרות תוספת השכר הגדולה, השכר בזנות עדיין עלוב כשמביאים בחשבון את המגרעות שבתעסוקה הזאת. בשנה נתונה היתה זונה טיפוסית במחקר של ונקאטש מעורבת ב־12 מקרי אלימות. לפחות 3 מ־160 הזונות שהשתתפו במחקר מתו במהלכו. "לרוב, האלימות מצד לקוחות מתפרצת אם מסיבה כלשהי הם לא מצליחים להגיע לפורקן או לא מצליחים להגיע לזקפה," אומר וֶנְקאטש. "ואז הלקוח מתבייש - 'אני יותר מדי גבר בשבילך,' או, 'את מכוערת מדי בשבילי!' ורוצה את הכסף בחזרה, וברור שבשום אופן לא כדאי להן להתדיין עם גבר שזה עתה איבד את גבריותו."
יתר על כן, תוספת השכר של הנשים מחווירה אפילו בהשוואה לשכרן של זונות נמוכות שכר לפני מאה שנה. בהשוואה אליהן, נשים כמו לאשינה עובדות כמעט בחינם.
מדוע צנח כל כך שכרן של הזונות?
כי הביקוש ירד פלאים. לא הביקוש למין. זה נשאר איתן. אבל הזנות, כמו כל תעשייה, רגישה לתחרות.
ומי הן המתחרות הגדולות ביותר של הזונות? פשוט מאוד: כל אישה שמוכנה לקיים יחסי מין עם גבר בחינם.
סוד גלוי הוא שההתנהגות המינית והערכים הקשורים אליה השתנו במידה ניכרת בעשרות השנים האחרונות. הביטוי "מין מזדמן" לא היה קיים כלל לפני מאה שנה (שלא לדבר על "יזִיזוּת".) מין מחוץ למסגרת הנישואים היה נגיש הרבה פחות והיה כרוך בעונשים חמורים פי כמה בהשוואה להיום.
תארו לעצמכם בחור שסיים את הלימודים באוניברסיטה ועדיין אינו מוכן להקים משפחה, אבל בכל זאת רוצה קצת מין. לפני כמה עשרות שנים זנות היתה ברירה סבירה. אף על פי שהזנות לא היתה חוקית, לא היה קשה למצוא אותה, והסכנה להיעצר היתה זניחה. אף על פי שהזנות היתה יקרה יחסית בטווח הקצר, ערכה בטווח הארוך היה גבוה כי היא היתה פטורה מהוצאות אפשריות על היריון לא רצוי ומהתחייבות לנישואים. לפחות 20 אחוזים מהגברים האמריקאים שנולדו בין השנים 1933 ל־1942 קיימו יחסי מין בפעם הראשונה עם זונה.
ומה קורה לאותו בחור כעבור עשרים שנה? התמורה שחלה בהתנהגות המינית ובערכים הקשורים אליה מעניקה לו היצע רב בהרבה של מין ללא תשלום. בדורו, רק 5 אחוזים מהגברים מאבדים את בתוליהם עם זונה. ולא מפני שהוא וחבריו רוצים להגיע לנישואים בבתוליהם. יותר מ־70 אחוזים מהגברים בדור הזה מקיימים יחסי מין לפני שהם מתחתנים בהשוואה ל־33 אחוזים בלבד בדור הקודם.
מין לפני הנישואים נעשה אפוא תחליף של ממש לזנות. ועם צניחת הביקוש למין בתשלום צנח גם שכרן של המספקות אותו.
אילו היתה הזנות תעשייה טיפוסית, אולי היתה מקימה שדולה שתיאבק נגד הסגת הגבול מצד המין לפני הנישואים. השדולה היתה מנסה להביא לידי הוצאת המין לפני הנישואים מחוץ לחוק, או לפחות להטלת מיסוי גבוה עליו. כשהחלו יצרני הפלדה או הסוכר של אמריקה לחוש שתחרות נושפת בעורפם - בצורת סחורות זולות יותר ממקסיקו, סין וברזיל - הם הצליחו להשפיע על הממשלה הפדרלית להטיל מכסים שיגנו על המוצרים תוצרת בית.
הגנות מסוג זה אינן חדשות. לפני יותר מ־150 שנה כתב הכלכלן הצרפתי פרדריק בַּסטיה את "עצומת יצרני הנרות," שנועדה לייצג את האינטרסים של "יצרני הנרות, הפתילים, העששיות, הפמוטים, פנסי הרחוב, מכבי הפנסים ומכבי הנרות" וכן את "יצרני החֵלב, השמן, השרף, האלכוהול וכל דבר הקשור בתאורה."
ענפי התעשייה האלה, קבל בסטיה, "סובלים מתחרות הרסנית מצד יריב זר שפועל בתנאים טובים לאין ערוך מהתנאים שלנו ולכן מציף את השוק המקומי במוצר שלו במחיר נמוך שלא יעלה על הדעת."
ומיהו אותו מתחרה נבזי זר?
"השמש, היא ולא אחרת," כתב בסטיה. הוא הפציר בממשלת צרפת לחוקק חוק שיאסור על אזרחיה להכניס את השמש הביתה. (כן, העצומה שלו היתה סאטירה; בחוגים הכלכליים, זה מה שנחשב למעשה קונדס רדיקלי.)
אבל, אבוי, תעשיית הזנות חסרה לוחם נלהב שיילחם למענה, ולו רק בסאטירה. דוגמת בסטיה. ובניגוד לתעשיות הפלדה והסוכר, אין לה השפעה בחלונות הגבוהים בוושינגטון - למרות, יש לציין, קשריה הענפים עם בעלי תפקידים ציבוריים בכירים. וזאת האמת העירומה שמסבירה מדוע ספג הענף מכה כה קשה מרוחות השוק החופשי.

*

הזנות מתרכזת באזור גיאוגרפי מצומצם יותר מפעילויות עברייניות אחרות: כמעט מחצית ממעצרי הזונות בשיקגו מתרחשים בפחות משליש האחוז מרחובות העיר. מה המשותף לרחובות האלה? הם קרובים לתחנות רכבת ולרחובות ראשיים (הזונות צריכות להיות במקומות שהלקוחות יוכלו למצוא אותן) ויש בהם דיירים עניים רבים - אבל לאו דווקא שכיחות גבוהה מהרגיל של משקי בית שבראשן נשים, כמקובל בשכונות עוני רבות.
הריכוז הזה מאפשר לקחת את הנתונים שאסף ונקאטש ולשלב אותם עם נתוני המעצרים של משטרת שיקגו בכל העיר כדי לאמוד את היקף תופעת זנות הרחוב בכל העיר. להלן המסקנות: בכל שבוע נתון עובדות בשיקגו כ־4,400 נשים כזונות רחוב, והן מבצעות כ־1.6 מיליון אקטים מיניים לשנה ל־175,000 גברים שונים. מספר הזונות דומה למספר הזונות שעבדו בשיקגו לפני מאה שנה. כיוון שאוכלוסיית העיר גדלה מאז בערך ב־30 אחוזים, שיעור זונות הרחוב לנפש פחת במידה ניכרת. דבר אחד לא השתנה: לפחות מבחינת הלקוח, זנות היא לא חוקית במידה כמעט מבוטלת. הנתונים מראים שהסיכוי של גבר להיעצר בגין שידול זונת רחוב הוא אחד ל־1,200 ביקורים.
הזונות במחקר של ונקאטש עבדו בשלושה אזורים שונים בעיר: וושינגטון פארק, וֶסְט פּוּלְמֶן ורוֹזְלֶנְד. רוב תושבי השכונות האלה הם אפריקאים־אמריקאים, וכמוהם גם הזונות. שכונות וסט פולמן ורוזלנד, הגובלות זו בזו, הן שכונות צווארון כחול בדרום הרחוק של העיר, שהיו פעם על טהרת הלבנים (וסט פולמן קמה סביב מפעל הרכבות "פולמן"). וושינגטון פארק היא שכונה שחורה ענייה זה עשרות שנים. לזונות בשלושת האזורים יש לקוחות מכל הגזעים.
בימי שני בערב העסקים אצל הזונות האלה הם החלשים ביותר. ימי שישי בערב הם העמוסים ביותר, אבל בשבת בערב הזונה מרוויחה בדרך כלל 20 אחוז יותר מאשר ביום שישי בערב.
למה הערב העמוס ביותר אינו גם הרווחי ביותר? כי מחירה של הזונה נקבע בראש ובראשונה על פי האקט שהיא נשכרת לבצע. ומסיבה כלשהי, הלקוחות של שבת קונים שירותים יקרים יותר. להלן ארבעת האקטים המיניים שהזונות מבצעות דרך קבע, וכל אקט עם תג מחיר משלו:

מעניין לציין שמחירו של המין האוראלי צנח במשך השנים בהשוואה למשגל "רגיל". בימי מועדון "אברלי", גברים שילמו פי שניים או שלושה תמורת מין אוראלי, עכשיו הוא עולה פחות ממחצית מחירו של משגל. למה?
נכון, עלותו של המין האוראלי לזונה נמוכה יותר כי הוא מבטל את סכנת ההיריון ומפחית את הסיכון של מחלות מין. (הוא גם מאפשר מה שמומחה אחד לבריאות הציבור מכנה "יציאה מהירה", כלומר, הזונה יכולה לברוח בקלות מהמשטרה או מלקוח מסוכן.) אבל אלה היו יתרונותיו של המין האוראלי מאז ומתמיד. מה מסביר את הבדלי המחיר בין אז להיום?
התשובה הטובה ביותר היא שהמין האוראלי כלל בעבר מעין מס טאבו. בימים ההם הוא נחשב לסוג של סטייה, בעיקר בקרב דתיים, כיוון שהוא סיפק את צורכי התאווה במגע המיני בלי למלא את צורכי הרבייה. מועדון "אברלי" שמח מאוד כמובן להרוויח מהטאבו. ואכן רופא המועדון תמך בהתלהבות במין אוראלי כי פירושו היה רווחים גבוהים יותר למוסד ופחות בלאי לפרפריות.
אבל העמדות החברתיות השתנו, וצניחת המחיר משקפת את המציאות החדשה. והתמורה בהעדפות אינה מצטמצמת לזנות. גם בקרב בני עשרה אמריקאים, המין האוראלי נמצא במגמת עלייה, ואילו המשגל וההיריון במגמת ירידה. יש אולי שרואים בזה צירוף מקרים (או גרוע מזה), אבל אנחנו קוראים לזה כלכלה בפעולה.
המחיר הנמוך של מין אוראלי בקרב זונות זוכה לתגובה הולמת בצורת ביקושים גבוהים. להלן פירוט התפלגות השוק של האקטים המיניים שמבצעות הזונות בשיקגו:

בקטגוריה "אחר" נכללים ריקוד בעירום, "סתם לדבר" (אירוע נדיר ביותר, שקרה רק פעמים בודדות מתוך יותר מאלפיים עסקאות), וכל מיני אקטים שהם בדיוק ההיפך מ"רק לדבר", חריגים כל כך עד שגם בעלי הדמיון הפורה בין הקוראים יתקשו לעכלם. אבל דווקא האקטים האלה מסבירים היטב מדוע שוק הזונות ממשיך לשגשג למרות זמינותו של המין בחינם: גברים שוכרים את שירותיהן של זונות כדי שיעשו דברים שחברה או רעיה בשום אופן לא מוכנות לעשות. (אבל מן הראוי לציין שחלק מהאקטים הסוטים ביותר במדגם שלנו כללו למעשה בני משפחה בכל הרכב אפשרי של מין ודור.)
התעריף של הזונות אינו אחיד לכל הלקוחות. לקוחות שחורים למשל משלמים לכל אקט בממוצע כ־9 דולר פחות מלקוחות לבנים, ולקוחות היספנים נמצאים באמצע. לכלכלנים יש שם לנוהג של גביית תשלום שונה תמורת מוצר זהה: אפליית מחירים (Price discrimination).
בעולם העסקים לא תמיד אפשר להפלות במחירים. אפליית מחירים תובעת שיתמלאו לפחות שני תנאים:

1. לחלק מהלקוחות צריכות להיות תכונות מזהות ברורות שמציבות אותם בקטגוריה של מוכנים־לשלם־יותר. (כתכונה מזהה, עור שחור או לבן הוא בהחלט תכונה מצוינת.)

2. למוכר צריכה להיות אפשרות למנוע מכירה חוזרת של המוצר כדי למנוע כל הזדמנות לניצול פערים במחירים (ארביטרז').* (במקרה של זנות, מכירה חוזרת בהחלט לא אפשרית.)
[* ארביטרז׳ הוא קנייה או מכירה של מוצר זהה, כמו רכב, מניה או מט"ח, בכמה שווקים, כדי לגרוף רווחים מהפרשי המחירים בין השווקים.]

אם התנאים האלה מתמלאים, רוב החברות המסחריות מרוויחות מאפליית מחירים. אנשי עסקים שמרבים לטוס מכירים את הנושא מקרוב, כי הם תמיד משלמים תמורת כרטיס טיסה שרכשו ברגע האחרון פי שלושה מששילם שכנם למושב שיוצא לחופשה. גם נשים שמשלמות לתספורת בסלון תסרוקות מכירות את הנוהג הזה, כי הן משלמות פי שניים מגברים תמורת אותה תספורת בערך. הציצו למשל בקטלוג המקוון למוצרי בריאות "דוקטור לנארד'ס", שמוכר מכונת תספורת לשֵׂער "בַּרבֶּר מֶג'יק" תמורת 12.99 דולר, ואילו במקום אחר באותו האתר נמכרת מכונת תספורת לחיות מחמד "ברבר מג'יק" תמורת 7.99 דולר. שני המוצרים נראים זהים - אבל דוקטור לנארד סבור ככל הנראה שאנשים יהיו מוכנים להוציא יותר כסף כדי לספר את שׂערם מאשר לספר את שׂער חיות המחמד שלהם.
כיצד אפוא מבצעות זונות הרחוב של שיקגו אפליית מחירים? כפי שלמד ונקאטש, הן נוקטות אסטרטגיות תמחור שונות ללקוחות שחורים ולבנים. עם השחורים, הזונות נוקבות בדרך כלל במחיר מיד כדי למנוע כל מיקוח. (ונקאטש ראה שגברים שחורים נוטים להתמקח יותר מגברים לבנים - אולי, הוא שיער, כי הם מכירים טוב יותר את השכונה ולכן מכירים טוב יותר את השוק.) כשזונה עושה עסקה עם לקוחות לבנים, לעומת זה, היא ממתינה שהגבר ינקוב במחיר בתקווה לקבל הצעה נדיבה. כפי שמתברר מהבדלי המחירים בין שחורים ללבנים בנתונים, האסטרטגיה פועלת לא רע בכלל.
יש גורמים נוספים שעשויים להוריד את המחיר שמשלמים הלקוחות לזונות בשיקגו. למשל:

ההנחה תמורת סמים לא מפתיעה במיוחד לאור העובדה שרוב הזונות נרקומניות. ההנחה לאקט שנעשה בחוץ נובעת בחלקה מהנחה תמורת זמן, כי השירות המיני שנעשה בחוץ נוטה להיות מהיר יותר. אבל זונה גובה יותר תמורת מגע מיני בתוך בית גם כי בדרך כלל היא צריכה לשלם תמורת המקום. יש נשים ששוכרות חדר שינה בבית של מישהו או מחזיקות מזרן במרתף; אחרות משתמשות במוטלים זולים או בחנויות זולות אחרי שעת הסגירה.
לעומת זאת, ההנחה הקטנה תמורת שימוש בקונדום דווקא כן מפתיעה. ומפתיע עוד יותר שהשימוש בקונדומים הוא נדיר מאוד: בפחות מ־25 אחוזים מהזמן, אפילו אם מביאים בחשבון רק מין וגינאלי ואנאלי. (לקוחות חדשים נטו להשתמש בקונדום יותר מלקוחות חוזרים; לקוחות שחורים פחות מאחרים.) יצאנית טיפוסית בשיקגו יכולה לצפות לפחות ל־300 מגעים מיניים לא מוגנים בשנה. אבל הנה הצימוק: לפי מחקרים קודמים, שיעור הנשאות של גברים שמשתמשים בשירותיהן של זונות רחוב הוא נמוך להפתיע, פחות מ־3 אחוזים. (לא כן לקוחות גברים שמשתמשים בשירותי זונות ממין זכר; שיעור הנשאות אצלם הוא יותר מ־35 אחוזים.)
גורמים רבים משפיעים אפוא על התמחור של הזונה: המגע המיני עצמו, אפיונים מסוימים של הלקוחות, אפילו המקום שבו היא מוכרת את שירותיה.
אבל במפתיע, המחירים במקום נתון כמעט זהים מזונה לחברתה. מטבע הדברים היינו משערים שאישה מושכת יותר תגבה יותר מאישה מושכת פחות. אבל זה כמעט לא קורה. למה?
ההסבר ההגיוני היחיד הוא שרוב הלקוחות רואים בנשים מה שהכלכלנים קוראים תחליפים מושלמים, כלומר, סחורות שניתן להחליפן בקלות זו בזו. לקונה בשוק, כל אשכול בננות נראה זהה לאשכול שלידו, ואותו העיקרון נכון ככל הנראה גם לגברים הפוקדים את השוק הזה.

*

אחת הדרכים הבטוחות לקבל הנחה גדולה היא לשכור את שירותיה של הזונה ישירות ולא דרך סרסור. בלי סרסור, יקבל הלקוח את אותו שירות מיני ב־16 דולר פחות בערך.
האומדן הזה מתבסס על נתונים שנאספו מזונות ברוזלנד ובווסט פולמן. שתי השכונות גובלות זו בזו ודומות מרוב הבחינות. אבל בווסט פולמן הזונות עבדו עם סרסורים, וברוזלנד לא. לווסט פולמן אופי של שכונת מגורים קצת יותר מלרוזלנד, ולכן קיים בה לחץ קהילתי להרחיק את הזנות מהרחובות. ברוזלנד לעומת זאת פעילות כנופיות הרחוב נרחבת יותר. אף על פי שכנופיות הרחוב בשיקגו בדרך כלל אינן מעורבות בסרסרות לזנות, הן גם לא מעוניינות בגורמים אחרים שיתערבו להן בכלכלת השוק השחור שהן מנהלות.
ההבדל היסודי הזה מאפשר לנו למדוד את מידת השפעתו של הסרסור. אבל לפני כן שאלה חשובה: מאין לנו הביטחון שאכן ניתן להשוות בין שתי אוכלוסיות הזונות? אולי לזונות שעובדות עם סרסורים מאפיינים שונים משל הזונות האחרות? אולי הן משופשפות יותר או נרקומניות פחות. במקרה כזה, אנחנו פשוט בודקים שתי אוכלוסיות שונות של נשים ולאו דווקא את מידת השפעתו של הסרסור.
אבל רצה המקרה ורבות מהנשים במחקר של ונקאטש נעו בין שתי השכונות, לפעמים עבדו עם סרסור ולפעמים עבדו לבדן. העובדה הזאת אפשרה לנתח את הנתונים באופן שמבודד את השפעת הסרסור.
כפי שצוין לעיל, הלקוחות משלמים כ־16 דולר יותר אם הם מגיעים לזונה דרך סרסור. אבל הלקוחות שמגיעים דרך סרסורים גם נוטים לקנות שירותים יקרים יותר - האדונים האלה לא יסתפקו בגירוי ידני - וכך הם מעלים את שכרן של הנשים. לכן אפילו אחרי שהסרסור גובה את העמלה שלו, בדרך כלל 25 אחוזים, הזונות משתכרות יותר תמורת פחות מגעים:

סוד הצלחתם של הסרסורים הוא שהם פונים ללקוחות שונים מאלה שיכולה זונת הרחוב להשיג בעצמה. ונקאטש למד לדעת שהסרסורים בווסט פולמן מקדישים הרבה מזמנם לגיוס לקוחות, בעיקר לבנים, במועדוני סטריפטיז במרכז העיר ובספינות הקזינו במדינת אינדיאנה השכנה.
אבל כפי שמלמדים אותנו הנתונים, השפעת הסרסור אינה מצטמצמת אך ורק לשכר הגבוה יותר שהיא מניבה. זונה שעובדת עם סרסור סופגת פחות מכות מלקוחות ונאלצת פחות לתת שירות בחינם לחברי כנופיות.
לכן השימוש בשירותי סרסרות הוא לכאורה רווח נקי לזונת רחוב בשיקגו. אפילו אחרי תשלום העמלה, היא מרוויחה כמעט בכל החזיתות. הלוואי שכל מתווך בכל שירות היה מסוגל להניב ערך כזה.
קחו למשל סביבת מכירות שונה: נדל"ן למגורים. בדיוק כמו שכל אחד יכול למכור את גופו בעזרת סרסור או בלעדיה, הוא גם יכול למכור את ביתו בעזרת מתווך או בלעדיה. אמנם המתווכים גובים עמלה נמוכה בהרבה מזו שגובים הסרסורים - 5 אחוזים לעומת 25 אחוזים - אך חלקו של המתווך נמדד בעשרות אלפי דולרים בכל מכירה.
אבל האם המתווכים ראויים לשכרם?
שלושה כלכלנים ניתחו לאחרונה נתוני מכירת בתים בעיר מדיסון בוויסקונסין, שנהנית כיום משוק משגשג של מכירה־בידי־בעלים. השוק מתרכז באתר FSBOMadison.com, והוא גובה מבעלי הבתים 150 דולר כדי לפרסם את ביתם, אבל אינו גובה עמלה עם מכירת הבית. הכלכלנים השוו את מכירת הבתים במדיסון בידי הבעלים למכירה באמצעות מתווך בכמה ממדים - מחיר, אפיוני בית ושכונה, פרק הזמן שהבית נמצא בשוק וכדומה - וכך מדדו את השפעת המתווך.
ומה הם גילו?
הבתים שנמכרו באמצעות האתר השיגו בערך אותם המחירים שהשיגו הבתים שמכרו המתווכים. כלומר, המתווכים לא יוצאים מוצלחים מי־יודע־מה. במכירת בית תמורת 400,000 דולר משלמים למתווך כ־20,000 דולר עמלה - לעומת 150 דולר בלבד לאתר. (בינתיים התפרסם עוד מחקר, וגילה שגם מתווכים שמקבלים תשלום קבוע וגובים בדרך כלל 500 דולר כדי לפרסם בית למכירה, מוכרים את הבית תמורת אותו מחיר שהמתווך המקבל עמלה מוכר אותו.)
אבל כדאי לציין כמה סייגים חשובים. בתמורה ל־5 אחוזי עמלה מישהו אחר עושה את כל העבודה בשביל בעל הדירה. יש מוכרי בתים ששווה להם לשלם את המחיר הזה. כמו כן קשה לקבוע שהתוצאות שהתקבלו במדיסון יתקבלו גם בערים אחרות. נוסף על כך, המחקר נערך בתקופת פריחה לשוק הבתים, דבר שמקל על אנשים למכור את בתיהם בעצמם. כמו כן, ייתכן שאנשים שמחליטים למכור את בתיהם בעצמם בלי עזרת מתווך הם מלכתחילה בעלי "ראש טוב" לעסקים. ולבסוף, אף על פי שהבתים שנמכרו באתר נמכרו בממוצע במחיר זהה לבתים שמכרו המתווכים, נדרשו להם עוד 20 יום להימכר. אלא שיש להניח שלרוב האנשים שווה להישאר עשרים יום נוספים בבית הישן ולחסוך 20,000 דולר.
מתווך נדל"ן וסרסור מבצעים אותו שירות בעיקרו של דבר: הם משווקים מוצר של אדם ללקוחות אפשריים. כפי שמוכיח המחקר, האינטרנט מספק תחליף חזק למתווך. אבל אם תנסו למכור זנות רחוב, האינטרנט אינו מצטיין - לפחות בינתיים - בהתאמת מוכרות לקונים.
לכן ברגע שמחשבים את הערך שמקבל אדם מכל אחד מהמתווכים, מתברר ללא ספק ששירותיו של הסרסור הם בעלי ערך רב לאין ערוך משירותי המתווך. ולחובבי הביטויים המתמטיים:

בתקופה שוונקאטש ערך את המחקר ניהלו שישה סרסורים את הזנות בווסט פולמן, והוא הצליח להכיר כל אחד מהם. כולם היו גברים. בימים עברו, ניהלו נשים בדרך כלל את רשתות הזנות, אפילו בשכונות העניות ביותר של שיקגו. אבל גברים, שהשכר הגבוה משך אותם, תפסו את מקומותיהן - עוד דוגמה בהיסטוריה הארוכה של גברים שתופסים מקומות של נשים כדי להרוויח יותר.
גילם של ששת הסרסורים נע מתחילת שנות השלושים לסוף שנות הארבעים וכולם "הרוויחו לא רע," אומר ונקאטש, כ־50,000 לשנה. חלקם עבדו גם בעבודות לגיטימיות - מכונאי רכב ומנהל חנות - ורובם היו בעלי בתים משלהם. אף אחד מהם לא היה נרקומן.
אחד התפקידים החשובים ביותר שלהם היה התמודדות עם המשטרה. ונקאטש גילה שהסרסורים מקיימים יחסי עבודה טובים עם המשטרה, בעיקר עם שוטר מסוים ששמו צ'רלס. כשהיה צ'רלס שוטר מקוף חדש, הוא הציק לסרסורים ועצר אותם. אבל מהר מאוד נכווה. "כשעוצרים את הסרסורים, מתחילים מאבקים בין המבקשים למלא את מקומם," אמר ונקאטש, "והאלימות חמורה מהזנות."
ולכן צ'רלס השיג כמה פשרות. הסרסורים הסכימו להתרחק מהפארק כשהילדים משחקים בו ולהשגיח שהזנות תישאר סמויה. בתמורה תניח המשטרה לסרסורים, וחשוב מזה - גם לא תעצור את הזונות. בתקופה שוונקאטש ערך את המחקר שלו נעצרה רשמית רק זונה אחת בשטח שליטתם של הסרסורים. מכל היתרונות שהפיקה זונה מן העבודה עם סרסור, הסיכוי הנמוך להיעצר היה אחד הגדולים ביותר.
אבל למעשה הזונה לא ממש צריכה סרסור כדי לא להיעצר. הזונה הממוצעת בשיקגו תקיים בממוצע 450 מגעים מיניים לפני שתיעצר, ורק מעצר אחד מ־10 מסתיים במאסר.
ואין לטעון שהמשטרה אינה יודעת איפה הזונות. ומובן מאליו ששום קצין משטרה בכיר ושום ראש עיר לא קיבל החלטה מודעת להניח לזנות לפרוח. זוהי פשוט דוגמה מוחשית למה שהכלכלנים קוראים בעיית מנהל־סוכן (principal-agent problem). זה מה שקורה כשלשני צדדים במשימה יש תמריצים שווים, אבל בעצם ייתכן שאין להם.
במקרה הזה מפקד המשטרה הוא המנהל. הוא היה רוצה לבער את זנות הרחוב. שוטר המקוף הוא הסוכן. ייתכן שגם הוא רוצה לבער את הזנות, לפחות להלכה, אבל למעשה אין לו תמריץ חזק מאוד לערוך מעצרים. ובעיני חלק מהשוטרים, הזונות מספקות משהו מפתה בהרבה מתוספת של עוד מעצר לרשימה: מין.
והמציאות הזאת מקבלת ביטוי ברור במחקר של ונקאטש. 3 אחוזים מכל המגעים המיניים של הזונות שהוא תיעד היו מגעים שניתנו בחינם לשוטרים.
הנתונים לא משקרים: סביר שזונת רחוב תקיים יחסי מין עם שוטר יותר מאשר שתיעצר על ידו.

*

גם אם נחזור על זה אלף פעמים לא נצליח להבהיר עד כמה לא רצוי להיות זונת רחוב - ההשפלה, הסיכון להידבק במחלות, האיום המתמיד כמעט באלימות.
ואין תנאים קשים יותר מאשר בוושינגטון פארק, השכונה השלישית במחקר של ונקאטש, השוכנת בערך 10 קילומטרים מצפון לרוזלנד ולווסט פולמן. המצב הכלכלי בשכונה הזאת קשה יותר והיא נגישה פחות לזרים, ובעיקר ללבנים. הזנות מתרכזת בארבעה מקומות: בשני בנייני דירות גדולים, בקטע של חמישה רחובות החוצים רחוב מסחרי הומה ובפארק וושינגטון עצמו, כ־1,500 דונם שתכננו פרדריק לוֹ אוֹמְסְטֶד וקלברט ווֹקְס ב־1870. הזונות בוושינגטון פארק עובדות בלי סרסורים ושכרן נמוך משכר כל הזונות האחרות במחקר של ונקאטש.
אולי אפשר להסיק מכאן שנשים כאלה היו מעדיפות לעשות כל דבר אחר חוץ משירותי מין. אבל אחת מתכונותיה של כלכלת שוק היא שהמחירים נוטים למצוא את הרמה שבה משתלם לעשות אפילו את העבודה המאוסה ביותר שניתן לעלות על הדעת. ולמרות מצבן החמור של הנשים האלה, מצבן היה כנראה חמור פי כמה אלמלא הזנות.
לא מתקבל על הדעת?
ההוכחה החותכת ביותר לטיעון הזה באה ממקור לא צפוי: מהמסורת האמריקאית המשפחתית האהובה והמוכרת ששמה מפגש משפחתי. מדי קיץ, סביב חג העצמאות בארבעה ביולי, הומה הפארק ממשפחות ומחבורות גדולות אחרות שמתקבצות לפיקניקים ולמסיבות. חלק מהאורחים אינם מסתפקים בהתעדכנות בשלומה של דודה אידה על כוס לימונדה. מתברר שהביקוש לזונות בוושינגטון פארק מזנק כל שנה בתקופה זו.
והזונות עושות את מה שעושה כל יזם טוב: הן מעלות את המחירים ב־30 אחוזים ועושות כמה שיותר שעות נוספות.
והכי מעניין, הגידול בביקוש מושך עובדת מסוג מסוים - אישה שמתרחקת מזנות כל השנה, אבל בתקופת העומס הזאת עוזבת את עבודתה האחרת ומתחילה לעסוק בזנות. לרוב הזונות לעת־מצוא הללו יש ילדים והן מטפלות במשפחתן. הן אינן נרקומניות. אבל בדומה למחפשי הזהב בתקופת הבהלה לזהב ולמתווכי הנדל"ן בתקופת שגשוג בשוק הדיור, גם הן רואות הזדמנות לעשות כסף וקופצות עליה.
ולשאלה המוצגת בכותרת הפרק - מה ליצאנית ולסנטה קלאוס בכולבו? - התשובה צריכה להיות ברורה כעת: שניהם מנצלים הזדמנויות לעבודות קצרות טווח שיוצר הזינוק בביקוש בחגים.

*

ראינו שהביקוש לזנות כיום נמוך בהרבה משהיה לפני שישים שנה (בקיזוז קל של הגאות בחגים), ובעיקר בגלל המהפכה הפמיניסטית.
אם אתם מופתעים, תנו דעתכם על קורבנות סבירים עוד פחות של המהפכה הפמיניסטית: התלמידים.
מקצוע ההוראה היה תמיד מקצוע נשי. לפני מאה שנה זאת היתה אחת העבודות היחידות הפתוחות לפני נשים שלא היו כרוכות בבישול, בניקיון או בעבודת כפיים. (גם סיעוד היה מקצוע כזה, אבל שכיח הרבה פחות - על כל אחות היו שש מורות.) באותה תקופה, כ־6 אחוזים מסך כול הנשים העובדות היו מורות, ומעליהן רק הפועלות (19 אחוזים), המשרתות (16 אחוזים) והכובסות (6.5 אחוזים). הוראה היתה המקצוע המועדף על בוגרות אוניברסיטה, ובהפרש ניכר מהבאים אחריו. ב־1940 הועסקו 55 אחוזים מכל בוגרות האוניברסיטה בתחילת שנות השלושים שלהן כמורות - כן, אחוז מפתיע!
אבל כעבור זמן לא רב החלו להתרבות ההזדמנויות שנפתחו לפני הנשים המשכילות. חוק השוויון בשכר מ־1963 וחוק שוויון הזכויות מ־1964 היו גורמים תורמים, וכמוהם גם השינוי החברתי בתפיסת תפקידי הנשים. כשגדל מספר הנערות שהלכו ללמוד באוניברסיטה, גדל מספר בוגרות האוניברסיטה שהיו מוכנות להצטרף לכוח העבודה, ובעיקר למקצועות הנחשקים שהיו עד אז חסומים בפניהן במידה רבה: משפטים, רפואה, עסקים, שוק ההון וכדומה. (אחד הגיבורים האלמוניים של המהפכה הזאת היה תחליף חלב אם לתינוקות, שהשימוש בו התפשט ואפשר לאימהות הטריות לשוב מיד לעבודה.)
המקצועות התובעניים והתחרותיים הללו הציעו שכר גבוה ומשכו אליהן את הנשים המוכשרות ביותר. אין ספק שרבות מן הנשים הללו, אילו נולדו דור אחד קודם לכן, היו נעשות מורות.
אבל הן לא נעשו מורות. וכתוצאה מכך החל כוח ההוראה לסבול מבריחת מוחות. ב־1960, ציוניהן של כ־40 אחוז מהמורות במבחני מנת משכל ובמבחנים פסיכומטריים אחרים היו בשני העשירונים העליונים, ורק 8 אחוזים היו בתחתית. כעבור עשרים שנה, רק פחות ממחצית ציוני המורות היו בשני העשירונים העליונים, ויותר מכפליים היו בתחתית. גם הירידה הניכרת בשכר המורים יחסית לשכר באותם מקצועות אחרים ודאי שלא עזרה. "איכות המורים יורדת בהתמדה כבר כמה עשרות שנים," הכריז המפקח על בתי הספר הציבוריים בעיר ניו יורק ב־2000, "אבל אף אחד לא רוצה לדבר על זה."
אין להסיק מכאן שאין הרבה מורים נהדרים. ודאי שיש. אבל כישורי ההוראה בכללם הידרדרו בשנים הללו ואיתם הידרדרה איכות ההוראה בכיתה. בין 1967 ל־1980 ירדו ציוני המבחנים בארצות הברית בשווה ערך ל־1.25 נקודות בקירוב ברמת הכיתה. המומחה לחינוך ג'ון בישופ אומר שזאת ירידה "חסרת תקדים בהיסטוריה", וטוען שהיא מעכבת את הפריון הלאומי, עיכוב שיימשך גם במאה העשרים ואחת.
והנשים שפנו למקצועות אחרים, האם הן לפחות זכו להצלחה?
בערך. כפי שכבר כתבנו, אפילו נשים שזכו למיטב ההשכלה מרוויחות פחות מעמיתיהן הגברים. וזה נכון בעיקר במגזרים השאפתניים של החברות המסחריות ושוק ההון - מגזרים שנוסף על כך, גם בולט בהם הייצוג הנמוך של הנשים. מספר הנשים המנהלות חברות אמנם גדל פי שמונה בשנים האחרונות, אבל רק 1.5 מהמנכ"לים הם נשים. בין 1,500 החברות הגדולות בארצות הברית, נשים תופסות רק כ־2.5 אחוזים ממשרות הניהול גבוהות השכר ביותר. הנתון הזה מפליא במיוחד אם מביאים בחשבון את העובדה ש־30 אחוזים ממקבלי תוארי המוסמך במנהל עסקים (MBA) באוניברסיטאות העילית בארצות הברית בעשרים וחמש השנים האחרונות היו נשים. היום חלקן גבוה עוד יותר - 43 אחוזים.
כדי לנסות לפתור את חידת הפער בשכר ניתחו הכלכלנים מריאן ברטרנד, קלודיה גולדין ולורנס כץ את נתוני הקריירה של יותר מ־2,000 גברים ונשים בעלי תואר מוסמך במנהל עסקים מאוניברסיטת שיקגו.
מסקנתם: אמנם אפליה מגדרית תורמת אולי תרומה קטנה לפערי השכר בין גברים ונשים, אבל השאיפה - או נכון יותר היעדרה - היא שמסבירה את מרבית פער השכר. הכלכלנים זיהו שלושה גורמים מרכזיים:

• ממוצע הציונים של הנשים נמוך במקצת מזה של הגברים, וחשוב יותר, הן לקחו פחות קורסים במימון. כאשר כל יתר הגורמים שווים, יש מתאם גבוה בין רקע במימון ובין רמת השכר.

• בחמש עשרה שנות העבודה הראשונות בקריירה, הנשים עבדו פחות שעות מהגברים, 52 שעות שבועיות לעומת 58. במשך חמש עשרה שנה, ההפרש הזה של שש שעות מצטבר לחצי שנת ניסיון.

• הנשים קוטעות בחופשות את רצף העבודה פעמים רבות יותר מגברים. אחרי עשר שנות עבודה, רק 10 אחוזים מהגברים בעלי תואר MBA לא עבדו שישה חודשים או יותר בהשוואה ל־40 אחוזים מהנשים בעלות תואר MBA.

הבעיה הגדולה היא ככל הנראה שנשים רבות, אפילו נשים בעלות תואר MBA, אוהבות ילדים. אישה ממוצעת בעלת תואר MBA שאין לה ילדים עובדת רק 3 אחוזים פחות שעות מגבר ממוצע בעל תואר MBA, אבל נשים בעלות תואר שיש להן ילדים עובדות 24 אחוזים פחות. "הקנס הכספי על מספר שעות קטן יותר ועל כל קטיעת רצף העבודה בקרב בעלי תואר MBA הוא עצום," כותבים שלושת הכלכלנים. "נראה שאימהות רבות בעלות תואר MBA, בעיקר אימהות שנשואות לבעלים אמידים, מחליטות להאט את הקצב לכמה שנים אחרי הלידה הראשונה."
וזו תפנית מוזרה. רבות מהנשים המוכשרות ביותר בארצות הברית לומדות לתואר MBA כדי להשתכר שכר גבוה, אבל בסופו של דבר הן מתחתנות עם הגברים המוכשרים ביותר, שמשתכרים גם הם שכר גבוה - שמאפשר לנשים את המותרות לעבוד פחות.
האם פירוש הדבר שתואר מוסמך במנהל עסקים הוא בעצם בזבוז השקעה בזמן ובכסף לנשים? אולי לא. אולי אלמלא למדו מנהל עסקים לא היו פוגשות בעלים כאלה.
ואולי כדאי להתבונן מעוד זווית כשבוחנים את פערי השכר בין גברים לנשים. במקום לפרש את שכרן הנמוך יותר של הנשים ככישלון, ייתכן שצריך לראותו כסימן לכך ששכר גבוה פשוט אינו תמריץ חשוב לנשים כמו שהוא לגברים. אולי לגברים יש חולשה לכסף כמו שלנשים יש חולשה לילדים?
תנו דעתכם על צמד ניסויים שבהם גויסו גברים ונשים צעירים לעשות מעין מבחן מתמטיקה בסגנון פסיכומטרי ובו עשרים שאלות. בגרסה אחת קיבל כל משתתף סכום קבוע, 5 דולר, תמורת ההשתתפות במבחן, ועוד 15 דולר תמורת השלמתו. בגרסה השנייה קיבלו המשתתפים 5 דולר תמורת ההשתתפות במבחן ועוד 2 דולר על כל תשובה נכונה.
מה היו התוצאות?
בגרסת התשלום הקבוע, הגברים הצליחו קצת יותר מהנשים - מתוך עשרים השאלות, תשובה נכונה אחת יותר מהנשים. אבל בגרסת תמריץ הכסף, הגברים גברו הנשים. התוצאות של הנשים כמעט לא השתנו בהשוואה לגרסת התשלום הקבוע, ואילו הגברים השיבו עוד שתי תשובות נכונות מתוך העשרים.

*

הכלכלנים עושים כמיטב יכולתם; הם אוספים נתונים ומשתמשים בשיטות סטטיסטיות מורכבות כדי לחלץ מהם את הסיבות מדוע נשים משתכרות פחות מגברים. אבל הקושי הבסיסי הוא שהנשים והגברים שונים זה מזה מבחינות רבות. בעצם הכלכלן היה שמח אילו התאפשר לו לבצע ניסוי כזה: לקחת חבורת נשים ולשבט גרסאות גבריות שלהן; לעשות את ההיפך לחבורת גברים; ואז לשבת ולהסתכל. באמצעות מדידת תוצאות העבודה של כל קבוצת מגדר בהשוואה לשיבוטים שלה אפשר ככל הנראה להגיע לתובנות אמיתיות.
ואם שיבוט הוא לא אופציה, אפשר לקחת חבורת נשים, לבחור באופן אקראי מחצית מהן ובמטה קסם להפוך אותן לגברים, ולהשאיר את כל השאר זהה. ולעשות את הדבר ההפוך לקבוצת גברים.
לצערנו הרב נאסר (בינתיים) על כלכלנים לערוך ניסויים כאלה. אבל לאנשים שרוצים לעשות זאת באופן פרטי מותר. קוראים לזה ניתוח לשינוי מין.
מה קורה אם כן כשגבר מחליט לעבור ניתוח וטיפול הורמונלי כדי לחיות כאישה (MTF - טרנסית - גבר שנהפך לאישה) או כשאישה מחליטה לחיות כגבר (FTM - טרנס - אישה שנהפכה לגבר)?
בן בַּארֶס, נוירוביולוג באוניברסיטת סטנפורד, נולד ברברה בארֶס ונעשה גבר ב־1997, בגיל 42. נוירוביולוגיה, כמו רוב תחומי המדע והמתמטיקה, היא תחום כמעט גברי. ההחלטה "באה בהפתעה לעמיתַי ולתלמידַי," הוא מציין, אבל כולם "קיבלו את זה נהדר." אדרבה, נראה שהמעמד המקצועי שלו התחזק. פעם אחת, אחרי שלימד בארס סמינר, פנה מדען עמית אל אחד מחבריו של בארס בין המאזינים וחלק לו את המחמאה המפוקפקת הבאה: "המחקר של בן בארס הרבה יותר טוב משל אחותו." אבל לבארס אין אחות; המעיר בעצם פגע באני הקודם של בארס, האני הנשי.
"לגברים קשה להפוך לנשים הרבה יותר מאשר לנשים להפוך לגברים," מודה בארס. הבעיה, הוא אומר, היא שגברים נחשבים למוכשרים בתחומים מסוימים - בעיקר בתחומים כמו מדע וכספים - ונשים לא.
לעומת זה, תנו דעתכם על דיידרה מקלוסקי, כלכלנית בולטת באוניברסיטה של אילינוי בשיקגו. היא נולדה זכר, דונלד, ובגיל חמישים ושלוש, ב־1995, החליטה להיהפך לאישה. כלכלה, כמו מדעי המוח, היא תחום גברי בעיקרו. "הייתי מוכנה לעבור לספוקיין ולעבוד בתור מזכירה בממגורה," היא אומרת. התברר שלא היה צורך בכך, אבל מקלוסקי כן גילתה "קנס על קוויריוּת שמטילים עלי בחוגים אחדים בכלכלה. אני חושבת שאילו נשארתי דונלד הייתי מרוויחה עכשיו קצת יותר."
מקלוסקי ובארס הם רק שני נתונים בודדים. צמד חוקרים, קריסטן שילְט ומתיו ויסְווֹל, רצו לבדוק בשיטתיות מה קורה לשכרם של אנשים שהחליפו את מינם בבגרותם. זה לא בדיוק הניסוי שהצענו לעיל - כי האנשים שמשנים מגדר אינם בדיוק מדגם מקרי, וגם לא האישה או הגבר הטיפוסיים לפני הניתוח או אחריו - אבל התוצאות בכל זאת מרתקות. שילט וויסוול מצאו שנשים שנהפכו לגברים השתכרו קצת יותר אחרי שינוי המגדר, ואילו גברים שנהפכו לנשים השתכרו בממוצע כשליש פחות משכרם הקודם.
מסקנתם מלווה בכמה סייגים. קודם כול, המדגם היה קטן מאוד: רק 15 גברים שנהפכו לנשים ו־24 נשים שנהפכו לגברים. יתר על כן, משתפי המחקר גויסו רובם בכינוסים של טרנסג'נדרים, דבר שמציב אותם בקטגוריה שדיידרה מקלוסקי מכנה "חוצי מגדר מקצועיים" שאינם בהכרח מייצגים.
"יש להניח," אומרת מקלוסקי, "שאנשים שלא סתם נהפכו לנשים ואחרי כן המשיכו בחייהם, אלא המשיכו להביט אחורה, לא יהיו האנשים המצליחים ביותר בעבודה." (ייתכן שהיא שינתה מגדר, אבל הראש הכלכלי נשאר אותו הראש.)

*

שוב בשיקגו, בשכונה אופנתית, מרחק של כמה קילומטרים בלבד מהרחובות שבהם עובדות הזונות, מתגוררת אישה שנולדה אישה, נשארה אישה ומרוויחה יותר ממה שחלמה אי פעם.
היא גדלה במשפחה גדולה ולא ממש מתפקדת בטקסס ועזבה את הבית כדי להתגייס לצבא. היא הוכשרה באלקטרוניקה ועבדה במחקר ופיתוח של מערכות ניווט. כעבור שבע שנים חזרה לשוק האזרחי והחלה לעבוד בתכנות באחת החברות הגדולות בעולם. היא השתכרה משכורת שנתית טובה של חמש ספרות והתחתנה עם גבר שהשתכר משכורת יפה של שש ספרות בתור סוכן משכנתאות. חייה היו הצלחה, אבל לא פחות מזה - היו שעמום.
היא התגרשה (לזוג לא היו ילדים) וחזרה לטקסס, בין היתר כדי לטפל בקרובת משפחה חולה. היא חזרה לעבוד בתכנות, התחתנה שוב, וגם הפעם הנישואים לא עלו יפה.
גם מבחינה מקצועית לא הלך לה טוב במיוחד. היא היתה פיקחית, מוכשרת, עם יכולת טכנולוגית מצוינת ובמקרה גם נאה, בלונדינית חטובה וידידותית שסגולותיה תמיד הוערכו בחברות שבהן עבדה. אבל היא לא אהבה לעבוד קשה. לכן נהפכה ליזמית והקימה עסק של אישה אחת שאפשר לה לעבוד רק 10 או 15 שעות בשבוע ולהשתכר פי 5 יותר משהשתכרה לפני כן. שמה אַלי, והיא זונה.
היא נקלעה למקצוע במקרה, או לפחות בתור שעשוע. משפחתה היתה משפחה דרומית בפטיסטית אדוקה, והיא גודלה כאדם שמרני מאוד, היא אומרת. וגם כמבוגרת לא השתנתה. "אתה מכיר את זה, תחרות החצר היפה בפרברים, לא יותר משתי בירות בערב ואף פעם לא לפני שבע." אבל כגרושה צעירה התחילה להיכנס לאתרי היכרויות באינטרנט - היא אהבה גברים ואהבה סקס - ורק כבדיחה רשמה "ליווי" בפרופיל שלה. "זאת היתה החלטה של הרגע," היא נזכרת. "רק חשבתי לרשום את זה ולראות מה יקרה."
המחשב שלה הוצף מיד בתגובות. "התחלתי להקיש צמצם, צמצם, צמצם, רק כדי להצליח לעמוד בקצב!"
היא קבעה עם גבר לשעה שתיים אחרי הצהריים ביום חול בפינת מגרש חניה של מלון. הוא נהג במרצדס שחורה. לאלי לא היה מושג כמה לבקש. היא חשבה על 50 דולר בערך.
הוא היה רופא שיניים - לא מפחיד בחיצוניותו, נשוי ואדיב מאוד. כשהיו בתוך החדר, אלי התפשטה בחשש. היא כבר לא זוכרת את הפרטים ביחסי המין ("בשלב זה הכול נהפך לכתם מטושטש," היא אומרת) אבל זוכרת שלא היה שום דבר "ממש סוטה או משהו כזה."
אחרי שסיימו, הניח הגבר את הכסף על השידה. "נכון שעוד אף פעם לא עשית את זה?" שאל.
אלי ניסתה לשקר, אבל לא הצליחה.
"בסדר," הוא אמר, "תשמעי מה את צריכה לעשות." הוא התחיל להרצות לה. היא צריכה להיות זהירה יותר; אסור לה להסכים לפגוש גבר זר במגרש חניה; היא צריכה לדעת משהו מראש על הלקוחות שלה.
"הוא היה מושלם לפגישה ראשונה," אומרת אלי. "עד היום אני מודה לו."
כשיצא האיש מהחדר, ספרה אלי את הכסף על השידה: 200 דולר. "עשיתי את זה בחינם שנים, לכן העובדה שמישהו ישלם לי אפילו סנט אחד... בקיצור, הייתי בהלם."
היא התפתתה מיד לעסוק בזנות במשרה מלאה, אבל חששה שהדבר ייוודע למשפחתה ולידידיה. לכן נכנסה לתחום בזהירות וקיבלה הזמנות בעיקר מחוץ לעיר. היא קיצצה בשעות התכנות, אבל גם במתכונת המופחתת נראתה לה העבודה מתסכלת. ואז החליטה לעקור לשיקגו.
כן, זאת היתה עיר גדולה, והיא הפחידה את אלי, אבל בניגוד לניו יורק ולוס אנג'לס, היא הסבירה פנים לבחורה הדרומית. היא בנתה לעצמה אתר (כישורי המחשב שלה התגלו כשימושיים), ובתהליך נמרץ של ניסוי וטעייה קבעה איזה סוג של אתרי שירותים ארוטיים יעזרו לה למשוך את הלקוחות המתאימים ואילו מהם יהיו בזבוז של תקציב הפרסום שלה. (הזוכים היו Eros.com ו־BigDoggie.net.)
כעסק של אישה אחת היו לאלי כמה יתרונות, והעיקרי שבהם היה שהיא לא היתה צריכה להתחלק בהכנסותיה עם איש. בימים עברו אלי ודאי היתה עובדת אצל מדאם דוגמת האחיות אברלי, ששילמו לבחורות ביד רחבה אבל הצליחו להתעשר יפה מהחלק שלקחו לעצמן מההכנסות. האינטרנט מאפשר לאלי להיות המדאם של עצמה ולהתעשר בעצמה. רבות כבר נאמר על יכולתו האדירה של האינטרנט "לפחס" - לבטל את תפקידו של הסוכן או המתווך - בענפים כמו תיירות, נדל"ן, ביטוח ומכירת מניות ואיגרות חוב. אבל אין שוק מתאים לפיחוס יותר מהשוק של זנות הצמרת.
החיסרון היה שאלי לא יכלה להסתמך על איש פרט לעצמה בסינון הלקוחות כדי להבטיח שלא יכו אותה ולא ישדדו אותה. היא מצאה פתרון פשוט אבל גם מחוכם. כשלקוח חדש יצר איתה קשר דרך האתר, היא לא היתה קובעת לו פגישה עד שלא השיגה ממנו את שמו האמיתי ואת מספר הטלפון שלו בעבודה. ואז היתה מטלפנת אליו בבוקר הפגישה, כביכול רק כדי לומר שהיא שמחה מאוד לקראת הפגישה אתו.
אבל השיחה הזאת גם הבהירה לו שיש לה דרך להשיג אותו במקרה הצורך, ושאם משהו לא יעלה יפה, היא תוכל להופיע אצלו במשרד. "אף אחד לא רוצה סצנות במשרד," אמרה בחיוך. עד היום נזקקה אלי לאמצעי הזה רק פעם אחת, כשלקוח שילם לה בכסף מזויף. כשהופיעה במשרד שלו, הוא מצא מהר מאוד כסף אמיתי.
היא קיבלה לקוחות בדירתה, בעיקר במשך היום. רובם היו גברים לבנים בגיל העמידה, 80 אחוז מהם נשואים, והיה להם קל יותר להתחמק בשעות העבודה מאשר להסביר היעדרויות בערבים. אלי אהבה להשאיר את הערבים פנויים כדי לקרוא, ללכת לקולנוע או סתם לנוח. השכר שקבעה לעצמה עמד על 300 דולר לשעה - היא סברה שזה השכר שגובות נשים ברמה שלה - עם כמה סוגים של הנחות: 500 דולר לשעתיים ו־2,400 דולר ל־12 שעות עם לילה. כ־60 אחוז מהפגישות שלה היו לשעה אחת.
בחדר השינה שלה - "המשרד שלי," היא צוחקת - תופסת את רוב השטח מיטת אפריון ויקטוריאנית כבדה, ומעל עמודי המהגוני המגולפים פרושה חופה מבד משי קרפ בצבע אוף־וייט. לא פשוט לעלות על המיטה. כשהיא נשאלת אם מישהו מהלקוחות שלה התקשה, היא מודה שאדון שמן אחד אפילו שבר את המיטה לא מזמן.
ומה אלי עשתה?
"אמרתי לו שהיא כבר היתה שבורה ושאני מצטערת שלא דאגתי לתקן אותה קודם."
אלי היא מסוג האנשים שמוצאים משהו טוב בכל אחד - דבר שתורם להצלחתה העסקית, היא סבורה. היא באמת ובתמים מחבבת את הגברים שבאים אליה, ולכן הגברים מחבבים את אלי - ולא רק מפני שהיא מוכנה לשכב איתם. תכופות הם מביאים לה מתנות: תלושי שי של amazon.com בשווי 100 דולר, בקבוק יין משובח (היא בודקת באינטרנט את ערכו לפי התווית); ופעם קיבלה אפילו מחשב MacBook חדש. הגברים מכרכרים סביבה ומחמיאים להופעתה ולעיצוב הדירה. במובנים רבים הם מתייחסים אליה כמו שגברים אמורים להתייחס לנשותיהם אבל לא תמיד נוהגים כך.
רוב הנשים ברמת השכר של אלי קוראות לעצמן "נערות ליווי". כשאלי מדברת על חברותיה בענף, היא מכנה אותן פשוט "הבנות". אבל היא לא עושה עניין. "אין לי בעיה עם זונה, אין לי בעיה עם יצאנית, כל הכינויים טובים בעיני," היא אומרת. "תשמע, אני יודעת מה אני עושה, ואני לא מנסה לייפות את זה." אלי מזכירה חבֵרה ששְׂכרה הוא 500 דולר לשעה. "היא חושבת שהיא שונה מהבנות שמסתובבות ברחוב ומוצצות בשביל 100 דולר, ואני עונה לה, 'כן, מותק, את בדיוק כמוהן'."
בזה סביר להניח שאלי טועה. אף על פי שבעיני עצמה היא זהה לזונת רחוב, יש לה פחות מן המשותף עם נשים כאלה מאשר עם "אישה קישוט" - צעירה יפה הנשואה לעשיר מבוגר. אלי היא למעשה "אישה קישוט" כזאת שמשכירה את שירותיה לפי שעות. כי למעשה היא לא מוכרת מין, או מכל מקום, לא רק מין. היא מוכרת לגברים הזדמנות להחליף את נשותיהם בגרסה צעירה ונועזת יותר במיטה - בלי הבעיות ובלי ההוצאות לטווח ארוך שכרוכות בהחלפה אמיתית. לשעה או שעתיים היא מייצגת את האישה האידיאלית: היא יפה, קשובה ופיקחית, היא צוחקת מהבדיחות של הגבר שלה ומספקת את תאוותו. היא שמחה לראות אותו בכל פעם שהוא מופיע על סף דלתה. המוזיקה החביבה עליו כבר נשמעת ברקע, והמשקה החביב עליו מחכה בתוך קרח. והיא אף פעם לא תבקש ממנו להוריד את הזבל.
אלי אומרת שהיא "קצת יותר ליברלית" מחלק מהזונות בכל הנוגע לסיפוק בקשות חריגות של לקוחות. למשל, אחד הגברים שהכירה בטקסס עדיין ממשיך לטוס לשיקגו בקביעות כדי לבקר אותה, והוא מבקש ממנה לשלב כמה מכשירים שהוא מחזיק בתיק שלו באקט שרוב האנשים אפילו לא היו רואים בו מין של ממש. אבל היא עומדת בתוקף על כך שכל לקוחותיה ישתמשו בקונדום.
מה יהיה אם לקוח יציע לה מיליון דולר כדי לקיים יחסי מין בלי קונדום?
אלי מקדישה לשאלה מחשבה. ואז היא מוכיחה שהיא מבינה מצוין את מה שהכלכלנים מכנים ברירה שלילית, ומצהירה שהיא בכל זאת לא היתה עושה את זה - כי לקוח מטורף שמוכן לשלם מיליון דולר תמורת אקט חד־פעמי של מין לא מוגן הוא ודאי מטורף עד כדי כך שעדיף להימנע ממנו בכל מחיר.
כשהחלה לעבוד בשיקגו תמורת 300 דולר לשעה, היא כמעט כרעה תחת עומס הביקוש. היא קיבלה לקוחות רבים ככל שיכלה מבחינה גופנית ועבדה בערך 30 שעות בשבוע. היא המשיכה בקצב הזה זמן מה, אבל אחרי שסיימה לשלם תמורת המכונית וחסכה קצת כסף, ירדה ל־15 שעות בשבוע.
ולמרות זאת התחילה להתחבט בשאלה אם שעה מזמנה לא שווה לה יותר מ־300 דולר. במצב הזה, כשעבדה 15 שעות בשבוע, היא השתכרה יותר מ־200,000 דולר לשנה במזומן.
בסופו של דבר העלתה את התעריף ל־350 דולר לשעה. היא ציפתה שהביקוש ירד, אבל התבדתה. לכן כעבור כמה חודשים העלתה ל־400. ושוב, לא היתה ירידה מורגשת בביקוש. אלי קצת כעסה על עצמה. ברור כשמש שעד כה גבתה מעט מדי. אבל היא לפחות הצליחה לנצל את השינויים בשכר ולבצע אפליית מחירים קלה. היא המשיכה לגבות מלקוחות שאהבה את התעריף הקודם, אבל אמרה ללקוחות שפחות אהבה שעכשיו שעה עולה 400 דולר - ואם הם נרתעו, היה לה תירוץ טוב להיפטר מהם. לא חסרים גברים בשוק.
כעבור זמן קצר שוב העלתה את שכרה, ל־450 דולר לשעה, וכעבור כמה חודשים, ל־500 דולר. בתוך כמה שנים העלתה אלי את שכרה ב־67 אחוזים, ובכל זאת לא ראתה ירידה בביקוש.
אבל העלאות התעריפים שלה צפנו הפתעה נוספת: ככל שגבתה יותר, כן קיימה פחות יחסי מין של ממש. כשגבתה 300 דולר לשעה, היתה לה שורה של פגישות לשעה, והגברים רצו כמה שיותר אקשן. אבל בתעריף של 500 דולר לשעה היא הוזמנה תכופות לארוחות טובות - "מפגש של ארבע שעות לארוחת ערב שמסתיימת בעשרים דקות של יחסי מין," היא אומרת, "אף על פי שנשארתי אותה הבחורה, המשכתי להתלבש אותו הדבר וניהלתי אותן השיחות כמו כשגביתי 300 דולר."
היא חשבה שאולי היא רק מרוויחה מהמצב הכלכלי האיתן. זה היה בשנים 2006 ו־2007, שהיו שנות פעילות נמרצת לרבים מהבנקאים, מעורכי הדין ומיזמי הנדל"ן שאיתם נפגשה. אבל אלי גילתה שרוב הגברים שקנו את שירותיה היו, בשפה הכלכלית, לא רגישים למחיר. הביקוש למין נראה מנותק יחסית מהכלכלה הרחבה.
אנחנו מעריכים שבשיקגו יש פחות מאלף זונות כמו אלי, הן כאלה שעובדות לבד והן כאלה שעובדות עם מכון ליווי. עבודתן של זונות רחוב כמו לאשינה היא כנראה העבודה הכי גרועה באמריקה. אבל תנאיהן של זונות צמרת כמו אלי שונים לחלוטין: שכר גבוה, שעות גמישות וסיכון כמעט מבוטל להיתקל באלימות או להיעצר. התמיהה האמיתית היא אם כן לא למה אישה כמו אלי מחליטה להיות זונה, אלא למה לא בוחרות במקצוע הזה יותר נשים.
ברור שזנות לא מתאימה לכל אישה. קודם כול צריך לאהוב מין במידה מספקת ולהיות מוכנה להקריב קורבנות, למשל לא להיות נשואה (או להיות נשואה לבעל מבין מאוד או חמדן מאוד). ובכל זאת ייתכן שהחסרונות בטלים בשישים כשהשכר הוא 500 דולר לשעה. ואכן, כשהתוודתה אלי באוזני חברה ותיקה אחת שהיא נעשתה זונה ותיארה את חייה החדשים, לא חלפו כמה שבועות, והחברה הצטרפה אליה.
לאלי לא היו היתקלויות עם המשטרה, והיא לא צופה שיהיו לה. האמת היא שאם הזנות תיהפך לחוקית היא תצר על כך, כי שכרה האסטרונומי נובע מהעובדה שאת השירות שהיא מספקת אי אפשר להשיג באופן חוקי.

*

אלי קנתה לה שליטה בתחום שלה. היא היתה יזמית פיקחית שידעה לשמור על הוצאות תקורה נמוכות, הקפידה על בקרת איכות, למדה לבצע אפליית מחירים והבינה היטב את כוחות הביקוש וההיצע בשוק. היא גם נהנתה מעבודתה.
ולמרות הכול החלה לחפש אסטרטגיית יציאה. היא היתה בראשית שנות השלושים שלה, ואף על פי שעדיין היתה נאה, הבינה שהסחורה שהיא מוכרת היא סחורה מתכלה. היא ריחמה על הזונות המבוגרות, שכמו ספורטאים מזדקנים, אינן יודעות מתי לפרוש. (אחד הספורטאים הללו, שחקן בייסבול שהגיע לאחר מכן להיכל התהילה, ניסה להתחיל עם אלי כשהיתה בחופשה בדרום אמריקה בלי לדעת שהיא אשת מקצוע. אלי דחתה אותו, שכן לא רצתה לעבוד בחופשה.)
נוסף על כך נמאס לה לנהל חיים חשאיים. משפחתה וידידיה לא ידעו שהיא זונה, וההונאה המתמדת שחקה אותה. רק עם הבחורות האחרות בענף יכלה להיות משוחררת, ואלה לא היו חברותיה הטובות.
היא חסכה כסף, אבל לא מספיק כדי להפסיק לעבוד. לכן החלה לחפש לעצמה תחום עיסוק חדש. היא השיגה רישיון לתיווך נדל"ן. הגאות בשוק הדיור היתה בשיאה, והיא חשבה שלא יהיה לה קשה לעבור מהעבודה הקודמת לעבודה החדשה, כיוון ששתיהן אפשרו שעות גמישות. אבל אנשים רבים מדי חשבו כמותה. מחסום הכניסה לתחום הוא כה נמוך, עד כי כל תקופת גאות מושכת בהכרח נחיל של מתווכים חדשים - בעשר השנים שעברו עלה מספר החברים באגודת מתווכי הנדל"ן הארצית ב־75 אחוזים - והתוצאה היא ירידת ההכנסה החציונית שלהם. כמו כן, אלי התחלחלה כשנוכחה לדעת שתצטרך לתת חצי מהעמלה שלה לסוכנות שהעסיקה אותה. שום סרסור לא היה מעז לקחת לעצמו נתח כזה!
בסופו של דבר התברר לאלי מה היא באמת רוצה לעשות: לחזור לאוניברסיטה. היא תתבסס על כל מה שלמדה עד כה מניהול עסק עצמאי, ואם הכול יתנהל כשורה, תיישם את הידע החדש הזה במקצוע שיציע לה שכר גבוה בטירוף בלי לתבוע ממנה עבודה גופנית.
ומה היא בחרה ללמוד? כלכלה, כמובן.