שנה אחת בכפר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנה אחת בכפר
הוספה למועדפים

שנה אחת בכפר

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יערה ענבר

יערה ענבר היא דוקטורנטית בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחברת בית המדרש "כנה".

תקציר

"אולי אכניס חתיכות אצטרובלים לתוך הגלגלים של האוטו, גם צנוברים אפשר, הם אמנם קטנים, אבל הקליפה שלהם מספיק קשה כדי לחולל בעיות. אם אציץ מלמטה אמצא בטח עוד פתחים שאוכל להכניס דרכם כל מיני דברים. כשאבא ינסה להתניע, האוטו ישמיע כל מיני רעשים חשודים ויכבה. זהו. לא תהיה ברירה. לא נוכל לנסוע ונישאר בבית!"
 
נורי בכלל לא רוצה לעזוב את חבריו ואת ביתו ולעבור לכפר. אבל כך החליטה המשפחה, ונורי מוצא את עצמו בבית חדש, מוקף בילדים שאינו מכיר, נאלץ להתרגל למנהגים אחרים, לאווירה שונה. מיום ליום הוא לומד להכיר את חבורת הילדים המגוונת שמקיפה אותו, את כולם ביחד כחבורה ואת כל אחת ואחד לחוד.
 
רצף הרפתקאותיהם של ילדי הכפר, על הבעיות, השמחות, וההתלבטויות המעסיקות אותם, שזור ברצף החגים והמועדים של לוח השנה העברי - החל מהשבת הראשונה בכפר, דרך ראש השנה, פסח, יום השואה ועד ט"ו באב. וכמו שחייו של נורי מתמלאים בגוונים חדשים, כך מקבל גם כל חג או מועד ניחוח חדש ומיוחד.
 
בחכמה וברגישות משרטטת יערה ענבר דיוקן של כפר אחד ושל האנשים והילדים שחיים בו. ויחד עם נורי, גם אנחנו נלמד להכיר, להתחבר ולהשתייך למקום שהופך אט-אט לבית.
 
יערה ענבר חיה עם משפחתה בירושלים. מספריה הקודמים לילדים: "בקול ובלחש", ו"שביל של רגליים קטנות".

פרק ראשון

שבת
 
 
אולי אכניס חתיכות אצטרובלים לתוך הגלגלים של האוטו, חשב נוּרי. גם צנוברים אפשר, הם אמנם קטנים, אבל הקליפה שלהם קשה מספיק כדי לחולל בעיות. אם אציץ מלמטה בטח אמצא עוד פתחים שאוכל להכניס דרכם כל מיני דברים. כשאבא ינסה להתניע, האוטו ישמיע כל מיני רעשים חשודים ויכבה. זהו. לא תהיה ברירה. לא נוכל לנסוע ונישאר בבית!
 
רָחְמוֹ הכלבלב נכנס מיד לפעולה, התרוצץ הנה והנה ובכל פעם העניק לנורי בהתלהבות אצטרובל נוסף. ערימה שלמה כבר התגבהה לצדו, כשאמא קראה מן המרפסת: "נורי, אתה מוכן? אנחנו תכף יוצאים."
"רגע, אמא, אני מאמן פה את רחמו בתרגיל חדש, אנחנו כבר גומרים..."
נורי סיים לתלוש מהאצטרובל החמישי את עליו החומים והנוקשים, סימן לרחמו במבט, ובצעדי חתול התקדמו השניים לכיוון החניה. לכל נקב שמצא השחיל נורי את אחד העלים ולסיום הוסיף כמה צנוברים, מעורבים במחטי אורן ובמעט עפר. החיוך הגדול ששלח אל רחמו זיכה אותו בליקוק גאה ומאושר. המשימה הושלמה!
 
"יהיו שם ארנבים?" שאלה יודפת, אחותו הקטנה של נורי, בעיניים בורקות.
"נראה," אמר אבא. "גם אני עוד לא הייתי שם, אבל בדרך כלל מסתובבות בכפר הרבה חיות חופשיות. אולי הן לא כל כך נכנסות אל בין הבתים, אבל אם נצא לטיול בסביבה — בטח נפגוש כמה."
"יש!" קראה יודפת וחיבקה חזק את ארנבוני שלה. "אתה תמצא הרבה חברים, ארנבוני, וכולם יתפעלו מהפרווה הסגולה שלך ומהנקודות הצהובות..."
"אנחנו עוד לא עוברים לשם." נורי החמיץ פנים ולעצמו מילמל: "נראה אם נגיע לשם בכלל לשבת..."
"אני בטוחה שגם אתה תתלהב בסוף," אמרה אמא ויישרה קצת את החולצה המקומטת של נורי. כשהעבירה את ידה על פני הכיסים, נעצרה. "לא שכחת במקרה את קוּנְץ?"
קונץ היה בּוּבּ המזל של נורי. הוא היה בגודל של אגודל ולכן נכנס בקלות לכל כיס. נורי לעולם לא נפרד ממנו ליותר מזמן קצר, ובכל רגע של התרגשות — לא משנה אם טובה או רעה — היה מוציא אותו מהכיס וממולל אותו בכף ידו. אף אחד לא יאמין, אבל נורי תמיד הרגיש שקונץ מוחא לו כפיים בתוך האגרוף הקפוץ. כאילו אומר לו: אתה הכי־הכי בשבילי, הכי־הכי־הכי.
אמא לא ידעה שנורי בכלל לא שכח. הוא פשוט היה בטוח שעוד רגע יחזרו הביתה... האמת היא שאפילו השאיר אותו בכוונה, הרי אם קונץ לא איתם — אין סיכוי שבאמת ייסעו.
אבל עכשיו לא היתה לו ברירה. הוא רץ הביתה והביא אותו.
כשקונץ בכיסו, יודפת מימינו ורחמו משמאלו, ישב נורי במושב האחורי והמתין לשמוע את האוטו משתעל, את אבא ואמא מופתעים ונבהלים קצת, את אבא לוחץ על כמה כפתורים וכששום כפתור לא משכנע את האוטו להידלק — מודיע לכולם שאין מה לעשות, נוותר על הנסיעה ונבלה את השבת בבית.
והנה — המפתח מסתובב, נורי מלטף את אוזנו של רחמו, האוטו באמת מתחיל להשתעל ונורי מתאפק לא לצחוק, אבל מה קורה פה? אחרי כמה שיעולים קטנים, ועוד כמה קצת יותר גדולים, נשמעת חריקה משונה קצרה והופ, נוסעים.
 
כל הדרך כעס על עצמו נורי שלא הכניס יותר עלי אצטרובל לתוך האוטו. חבל שלא הכניס גם אבנים או שפך פנימה דבק. הוא מוכרח לקלקל לאבא ואמא את התוכנית המטופשת הזאת של לעבור לכפר. מה רע להם בעיר? איך הוא ייפרד מחגי ומנמרוד? איך יוותר על הפגישות שלהם בחורשה, על השיגועים שהם עושים יחד למוכר של הקיוסק, על המשלוחים שהם מעבירים דרך החוט הקשור בין חלון הדירה שלו לחלון הדירה הסמוכה של נמרוד ולחלון הדירה של חגי בבניין ממול? עד שהם הצליחו לבנות את רשת הדואר המדהימה הזאת...
רחמו כנראה הרגיש במצב הרוח שנפל על נורי והחל ללקק במרץ את צווארו. הנשימה שלו היתה חמה ומהירה ולחשה לתוך אוזנו: "הַף־הף־הף־הף..." לפתע נדמתה באוזני נורי כחוזרת על הסיסמה הסודית של החבורה שלהם: "הף־הף־הף־הף... אף־אף־אף־אף... אף פעם אל תפסיק לחשוב ולהבריק!" כך קוראים נורי, חגי ונמרוד לפני כל תכנון של תעלול חדש. והנה הוא, המנהיג של החבורה, מתייאש כל כך בקלות ושוכח לחשוב, לחשוב, לחשוב, לחשוב ולהבריק!
בבת אחת התמלא נורי רוח חדשה והחליט לעשות במשך השבת כל כך הרבה תעלולים, עד שהמשפחה שיתארחו אצלה לא תרצה להמליץ למועצת הכפר לקבל אותם כחברים. "לא כדאי לצרף משפחה עם ילד כזה שד משחת..." הוא כבר שמע את הדברים בדמיונו וחייך מאוזן לאוזן.
 
יודפת קפצה ראשונה מן האוטו. "וואו!" נורי כבר שמע אותה מתלהבת. בטח שהיא תתלהב, הרי היא רק מחכה לעזוב את העיר. הוא עצמו יצא לאט־לאט, רגל אחרי רגל. רחמו ניסה לשמור על קצב דומה לשלו, אבל לא הצליח להתאפק. המרחבים תמיד הציפו אותו באושר. הוא התחיל לרקוד ולקפץ ברחבי הדשא, עושה מדי פעם הפסקות קטנות לרחרוח מרותק.
"תראה, נורי." היד הכבדה של אבא הונחה על שכמו. "זה הבית שבו נתארח." אמא כבר מיהרה קדימה לדפוק בדלת.
מעולם לא ראה נורי בית משונה שכזה. מרוב פסלים שהוצבו בכל מקום, בקושי ראו את הבית עצמו. על קיר החזית טיפסו שממיות ענק עשויות חוטי מתכת, מן הגג הזדקרו ציפורי עץ צבעוניות, ומעל החלונות הסתובבו שבשבות בצורות שונות. כנפיה של אחת מהן היו בדמות גמדים, שרדפו זה אחר זה כאשר נשבה רוח, כנפיה של שבשבת אחרת לבשו דמות עטלפים ואלה של השלישית היו עשויות ככוכבים. גם רחבת הדשא הצמודה לבית מלאה היתה פסלים שונים ומשונים, איילי אבן ואפרוחי מתכת, דחליל לבוש בלויים ותנין פח שרבץ על הארץ.
"בוא, תיכנס." נורי שקע כל כך בהתבוננות סביבו, עד כי לא שם לב שכולם כבר נכנסו. האישה שקראה לו פנימה היתה בעלת פנים רחבות וחייכניות. הוא נזכר במכשפה של עמי ותמי, שקראה להם אל בית הממתקים שלה. אולי כמוה, גם זאת רק עושה את עצמה נחמדה...

יערה ענבר

יערה ענבר היא דוקטורנטית בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחברת בית המדרש "כנה".

עוד על הספר

שנה אחת בכפר יערה ענבר
שבת
 
 
אולי אכניס חתיכות אצטרובלים לתוך הגלגלים של האוטו, חשב נוּרי. גם צנוברים אפשר, הם אמנם קטנים, אבל הקליפה שלהם קשה מספיק כדי לחולל בעיות. אם אציץ מלמטה בטח אמצא עוד פתחים שאוכל להכניס דרכם כל מיני דברים. כשאבא ינסה להתניע, האוטו ישמיע כל מיני רעשים חשודים ויכבה. זהו. לא תהיה ברירה. לא נוכל לנסוע ונישאר בבית!
 
רָחְמוֹ הכלבלב נכנס מיד לפעולה, התרוצץ הנה והנה ובכל פעם העניק לנורי בהתלהבות אצטרובל נוסף. ערימה שלמה כבר התגבהה לצדו, כשאמא קראה מן המרפסת: "נורי, אתה מוכן? אנחנו תכף יוצאים."
"רגע, אמא, אני מאמן פה את רחמו בתרגיל חדש, אנחנו כבר גומרים..."
נורי סיים לתלוש מהאצטרובל החמישי את עליו החומים והנוקשים, סימן לרחמו במבט, ובצעדי חתול התקדמו השניים לכיוון החניה. לכל נקב שמצא השחיל נורי את אחד העלים ולסיום הוסיף כמה צנוברים, מעורבים במחטי אורן ובמעט עפר. החיוך הגדול ששלח אל רחמו זיכה אותו בליקוק גאה ומאושר. המשימה הושלמה!
 
"יהיו שם ארנבים?" שאלה יודפת, אחותו הקטנה של נורי, בעיניים בורקות.
"נראה," אמר אבא. "גם אני עוד לא הייתי שם, אבל בדרך כלל מסתובבות בכפר הרבה חיות חופשיות. אולי הן לא כל כך נכנסות אל בין הבתים, אבל אם נצא לטיול בסביבה — בטח נפגוש כמה."
"יש!" קראה יודפת וחיבקה חזק את ארנבוני שלה. "אתה תמצא הרבה חברים, ארנבוני, וכולם יתפעלו מהפרווה הסגולה שלך ומהנקודות הצהובות..."
"אנחנו עוד לא עוברים לשם." נורי החמיץ פנים ולעצמו מילמל: "נראה אם נגיע לשם בכלל לשבת..."
"אני בטוחה שגם אתה תתלהב בסוף," אמרה אמא ויישרה קצת את החולצה המקומטת של נורי. כשהעבירה את ידה על פני הכיסים, נעצרה. "לא שכחת במקרה את קוּנְץ?"
קונץ היה בּוּבּ המזל של נורי. הוא היה בגודל של אגודל ולכן נכנס בקלות לכל כיס. נורי לעולם לא נפרד ממנו ליותר מזמן קצר, ובכל רגע של התרגשות — לא משנה אם טובה או רעה — היה מוציא אותו מהכיס וממולל אותו בכף ידו. אף אחד לא יאמין, אבל נורי תמיד הרגיש שקונץ מוחא לו כפיים בתוך האגרוף הקפוץ. כאילו אומר לו: אתה הכי־הכי בשבילי, הכי־הכי־הכי.
אמא לא ידעה שנורי בכלל לא שכח. הוא פשוט היה בטוח שעוד רגע יחזרו הביתה... האמת היא שאפילו השאיר אותו בכוונה, הרי אם קונץ לא איתם — אין סיכוי שבאמת ייסעו.
אבל עכשיו לא היתה לו ברירה. הוא רץ הביתה והביא אותו.
כשקונץ בכיסו, יודפת מימינו ורחמו משמאלו, ישב נורי במושב האחורי והמתין לשמוע את האוטו משתעל, את אבא ואמא מופתעים ונבהלים קצת, את אבא לוחץ על כמה כפתורים וכששום כפתור לא משכנע את האוטו להידלק — מודיע לכולם שאין מה לעשות, נוותר על הנסיעה ונבלה את השבת בבית.
והנה — המפתח מסתובב, נורי מלטף את אוזנו של רחמו, האוטו באמת מתחיל להשתעל ונורי מתאפק לא לצחוק, אבל מה קורה פה? אחרי כמה שיעולים קטנים, ועוד כמה קצת יותר גדולים, נשמעת חריקה משונה קצרה והופ, נוסעים.
 
כל הדרך כעס על עצמו נורי שלא הכניס יותר עלי אצטרובל לתוך האוטו. חבל שלא הכניס גם אבנים או שפך פנימה דבק. הוא מוכרח לקלקל לאבא ואמא את התוכנית המטופשת הזאת של לעבור לכפר. מה רע להם בעיר? איך הוא ייפרד מחגי ומנמרוד? איך יוותר על הפגישות שלהם בחורשה, על השיגועים שהם עושים יחד למוכר של הקיוסק, על המשלוחים שהם מעבירים דרך החוט הקשור בין חלון הדירה שלו לחלון הדירה הסמוכה של נמרוד ולחלון הדירה של חגי בבניין ממול? עד שהם הצליחו לבנות את רשת הדואר המדהימה הזאת...
רחמו כנראה הרגיש במצב הרוח שנפל על נורי והחל ללקק במרץ את צווארו. הנשימה שלו היתה חמה ומהירה ולחשה לתוך אוזנו: "הַף־הף־הף־הף..." לפתע נדמתה באוזני נורי כחוזרת על הסיסמה הסודית של החבורה שלהם: "הף־הף־הף־הף... אף־אף־אף־אף... אף פעם אל תפסיק לחשוב ולהבריק!" כך קוראים נורי, חגי ונמרוד לפני כל תכנון של תעלול חדש. והנה הוא, המנהיג של החבורה, מתייאש כל כך בקלות ושוכח לחשוב, לחשוב, לחשוב, לחשוב ולהבריק!
בבת אחת התמלא נורי רוח חדשה והחליט לעשות במשך השבת כל כך הרבה תעלולים, עד שהמשפחה שיתארחו אצלה לא תרצה להמליץ למועצת הכפר לקבל אותם כחברים. "לא כדאי לצרף משפחה עם ילד כזה שד משחת..." הוא כבר שמע את הדברים בדמיונו וחייך מאוזן לאוזן.
 
יודפת קפצה ראשונה מן האוטו. "וואו!" נורי כבר שמע אותה מתלהבת. בטח שהיא תתלהב, הרי היא רק מחכה לעזוב את העיר. הוא עצמו יצא לאט־לאט, רגל אחרי רגל. רחמו ניסה לשמור על קצב דומה לשלו, אבל לא הצליח להתאפק. המרחבים תמיד הציפו אותו באושר. הוא התחיל לרקוד ולקפץ ברחבי הדשא, עושה מדי פעם הפסקות קטנות לרחרוח מרותק.
"תראה, נורי." היד הכבדה של אבא הונחה על שכמו. "זה הבית שבו נתארח." אמא כבר מיהרה קדימה לדפוק בדלת.
מעולם לא ראה נורי בית משונה שכזה. מרוב פסלים שהוצבו בכל מקום, בקושי ראו את הבית עצמו. על קיר החזית טיפסו שממיות ענק עשויות חוטי מתכת, מן הגג הזדקרו ציפורי עץ צבעוניות, ומעל החלונות הסתובבו שבשבות בצורות שונות. כנפיה של אחת מהן היו בדמות גמדים, שרדפו זה אחר זה כאשר נשבה רוח, כנפיה של שבשבת אחרת לבשו דמות עטלפים ואלה של השלישית היו עשויות ככוכבים. גם רחבת הדשא הצמודה לבית מלאה היתה פסלים שונים ומשונים, איילי אבן ואפרוחי מתכת, דחליל לבוש בלויים ותנין פח שרבץ על הארץ.
"בוא, תיכנס." נורי שקע כל כך בהתבוננות סביבו, עד כי לא שם לב שכולם כבר נכנסו. האישה שקראה לו פנימה היתה בעלת פנים רחבות וחייכניות. הוא נזכר במכשפה של עמי ותמי, שקראה להם אל בית הממתקים שלה. אולי כמוה, גם זאת רק עושה את עצמה נחמדה...