סטרוגנזה - עיר המסכות

הכלולות עם הים

האור שטף את מצעי הסָטֶן במיטתה של הדוכסית כשבת-הלוויה שלה פתחה לרווחה את התריסים.
"איזה יום יפה, הוד-מעלתה," אמרה הצעירה והיטיבה את מסכת הפאייטים הירוקה על פניה.
"תמיד יפה בלָגוּנָה," אמרה הדוכסית. היא התיישבה במיטה והניחה לבת-הלוויה לעטוף את כתפיה בחלוק ולהגיש לה ספל שוקולדה חמה. היא חבשה את מסכת הלילה שלה העשויה משי שחור ובחנה את הנערה בעיון. "את חדשה, נכון?"
"כן, הוד-מעלתה," קדה הנערה. "ואם יורשה לי להגיד, כבוד גדול הוא לשרת אותך ביום כה גדול!"
עוד רגע היא תפכר את ידיה בהתרגשות, חשבה הדוכסית, ולגמה מהשוקולדה הסמיכה.
הנערה פכרה את כפות ידיה בהתרגשות. "הו, הוד-מעלתה, את בטח מצפה לטקס הכלולות בקוצר רוח!"
"כן, כן," אמרה הדוכסית בלאות. "אני מצפה לו באותו בקוצר רוח כל שנה."

*

הסירה היטלטלה בפראות כשאֲרִיאָנָה נכנסה לתוכה, מהדקת לגופה את תיק הקנבס הגדול שלה.
"תיזהרי!" רטן תוֹמַסוֹ שאחז בידה של אחותו כדי לסייע לה להיכנס לסירה. "את תהפכי אותנו. בשביל מה את צריכה כל כך הרבה דברים?"
"בנות צריכות המון דברים," ענתה אֲרִיאָנָה בתקיפות, שכן ידעה שבעבור תוֹמַסוֹ, כל מה שקשור לנשים הוא בבחינת מסתורין.
"אפילו ליום אחד?" שאל אנגֶ'לוֹ, אחיה השני.
"זה יהיה יום ארוך," אמרה אֲרִיאָנָה בתקיפות רבה יותר ובכך שׂמה קץ לדיון.
היא התיישבה בקצה הסירה ואחזה בחוזקה את השק המונח על ברכיה בשעה ששני אחֶיה התחילו לחתור בתנועות החתירה האיטיות והאמונות של דייגים שבילו את רוב חייהם במים. הם הגיעו מהאי שלהם, מֶרְלִינוֹ, כדי לאסוף אותה מטוֹרוֹן ולקחת אותה לפסטיבל השנתי החשוב ביותר בלגוּנה. אֲרִיאָנָה היתה ערה מעלות השחר.
כמו כל תושבי הלגונה היא פקדה את טקס הכלולות עם הים מדי שנה, מאז היתה ילדה, אבל השנה היתה לאֲרִיאָנָה סיבה מיוחדת להיות נרגשת. היתה לה תוכנית, והדברים שהיו לה בתוך השק הכבד היו חלק מאותה תוכנית.

"הוי, כל כך חבל על השיער שלך," אמרה אמו של לוּסיַאן. היא נאלצה לנשוך את שפתה התחתונה כדי לא ללטף את תלתליו, מחוות הניחומים השגורה שלה. התלתלים לא היו שם יותר והיא לא ידעה כיצד לנחם אותו, או את עצמה.
"זה בסדר, אמא," אמר לוּסיַאן. "זה נורא אופנתי עכשיו. המון בנים בבית הספר אפילו גילחו לעצמם את הראש במיוחד."
הם נמנעו מלהזכיר את העובדה שהוא איננו די בריא כדי ללכת לבית הספר. אבל האמת היא שהעניין עם השיער לא הפריע לו במיוחד. מה שהטריד אותו באמת היתה העייפות. זה לא היה דומה לשום דבר שהרגיש בעבר. זה לא היה כמו להיות גמור אחרי משחק כדורגל טוב או אחרי ששחית חמישים בריכות. כבר עבר זמן רב מאז היה מסוגל לשחות, או לשחק כדורגל.
רוב הזמן הוא הרגיש כאילו זורמים לו מים בעורקים במקום דם. אפילו הניסיון להתיישב במיטה התיש אותו, ושתיית חצי כוס תה התגלתה כמשימה מפרכת כמו טיפוס על האוורסט.
"לא על כולם זה משפיע באופן כל כך גרוע," אמרה האחות. "ללוּסיַאן פשוט אין מזל. אבל אין לזה קשר למידת ההצלחה או אי-ההצלחה של הטיפול."
וזאת בדיוק היתה הבעיה. לא היה לו מושג אם הוא מרגיש כל כך מותש וחלש בגלל המחלה עצמה או בגלל הטיפול. והוא ידע שגם להוריו אין מושג. זה היה אחד הדברים המפחידים ביותר, לראות אותם כל כך מבוהלים. נראה היה שעיניה של אמו מתמלאות דמעות בכל פעם שהיא מסתכלת עליו.
ואבא... אביו של לוּסיַאן אף פעם לא דיבר איתו באמת לפני שחלה, אבל הם תמיד הסתדרו יפה. הם היו עושים דברים יחד - שוחים, הולכים למשחק כדורגל, צופים בטלוויזיה. רק כשהם כבר לא יכלו לעשות יותר שום דבר יחד אבא התחיל באמת לדבר איתו.
הוא אפילו הביא ספרים מהספרייה והקריא לו אותם מפני שלוּסיַאן היה חלש מכדי להחזיק בידיו ספר. לוּסיַאן אהב את זה. בעקבות ספרים שכבר הכיר, כמו ההוביט וגן החצות של טום, באו ספרים שאבא זכר עוד מימי ילדותו ונעוריו שלו כמו מוּנפליט וספרי ג'יימס בונד.
לוּסיַאן בלע את כולם. אבא גילה כישרון חדש והמציא קולות שונים לכל הדמויות בסיפור. לפעמים חשב לוּסיַאן שכמעט היה שווה להיות חולה כדי לגלות את האבא החדש והשונה הזה, שדיבר איתו וסיפר לו סיפורים. הוא שאל את עצמו אם הוא יחזור להיות האבא הישן אם הטיפול יצליח והמחלה תיעלם. אבל מחשבות מהסוג הזה גרמו ללוּסיַאן כאב ראש.
אחרי הטיפול הכימותרפי האחרון לוּסיַאן היה עייף מכדי לדבר. גרונו כאב. באותו ערב אבא הביא לו מחברת עם דפים דקים ועטיפה יפהפייה. היא נראתה כמו שַׁיִש, עם גוני סגול וארגמן שהסתחררו והתערבלו והשתלבו זה בזה באופן שכמעט אילץ את לוּסיַאן לעצום את עיניו.
"לא הצלחתי למצוא משהו שנראה לי מספיק יפה בחנויות הרגילות," אמר אבא, "אבל היה לי מזל. פינינו בית עתיק ברחוב וֵיְוֶרְלִי, לא רחוק מבית הספר שלך, והאחיינית אמרה לנו לזרוק את כל הניירת למְכל הפסולת. ואז פתאום ראיתי את המחברת הזאת והצלתי אותה. הדפים היו ריקים, אף אחד עוד לא כתב בה, וחשבתי שאולי, אם אני אשים אותה כאן על השולחן שליד המיטה שלך יחד עם עיפרון, תוכל לכתוב לנו את מה שאתה רוצה להגיד כשהגרון שלך כואב."
קולו של אבא המשיך לזמזם ברקע. היה בזה משהו מרגיע, מנחם. הוא לא ציפה שלוּסיַאן יענה. הוא אמר משהו על העיר שבה ייצרו את המחברת המקסימה, אבל לוּסיַאן כנראה החמיץ משהו בדרך כי זה לא נשמע מי-יודע-מה הגיוני.
"... שָטוֹת על המים. אתה מוכרח לראות את זה יום אחד, לוּסיַאן. כשאתה מגיע ללגונה ורואה את כל הכיפות והצריחים מרחפים מעל למים, טוב, זה כאילו הגעת לגן עדן. כל הזהב הזה..."
קולו של אבא דעך. לוּסיַאן שאל את עצמו אם חשב שבהזכרת גן העדן היה משום חוסר טקט מצידו. אבל מצא חן בעיניו האופן שבו אבא תיאר את העיר המסתורית - ונציה, לא? עפעפיו נעשו יותר ויותר כבדים ומחשבותיו התערפלו. רגע לפני שגלש לאחת מאותן שינות עמוקות שעטו עליו לאחרונה ללא התרעה, חש את אביו מחליק את המחברת הקטנה לידו.
והוא התחיל לחלום על עיר שצפה על המים, מרושתת בתעלות העיר שכל כולה כיפות וצריחים מוזהבים...

אֲרִיאָנָה צָפתה בתהלוכה ממקומה בסירה של אחיה. היה להם יום חופש מהעבודה, כמו לכל שאר האנשים באיי הלגונה, פרט לטבחים. איש לא עבד ביום שבו נערך טקס הכלולות עם הים אלא אם לא היתה לו ברירה, אבל מישהו היה מוכרח להאכיל את כל החוגגים.
"הנה היא!" צעק פתאום תוֹמַסוֹ. "הנה הבַּרקוֹן!"
אֲרִיאָנָה נעמדה בסירה ושוב גרמה לה להתנודד. היא אימצה את עיניה לעבר הכניסה לתעלה הגדולה. מרחוק יכלה לראות את גוני הארגמן והכסף של הבּרקוֹן. אנשים אחרים הבחינו גם הם בדוֹבְרָה הדוכסית ובתוך זמן קצר התפשטו שריקות ותרועות על פני המים בשעה שהדוכסית עשתה את דרכה ברוב הוד והדר לטקס הכלולות עם הים.
את הדוֹברה השיט צוות של מיטב המַנְדוֹלְיֵירים בעיר, אותם גברים צעירים יפי-תואר שחתרו במַנדוֹלוֹת בתעלות שמילאו את מקומם של רחובות וכבישים בבֶּלֶצָה. הם היו הדבר שאֲרִיאָנָה רצתה לראות יותר מכל.
אֲרִיאָנָה בחנה בעיון את שריריהם של המַנְדוֹלְיֵירים שחורי-השיער ובהירי העיניים בשעה שהדוברה של הדוכסית התקרבה לסירתם של תוֹמַסוֹ ואנג'לו, ונאנחה. אך לא מאהבה.
"וִיוָה לָה דוּכֵּסָה!" קראו אחֶיה ונופפו בכובעיהם באוויר. אֲרִיאָנָה התיקה את מבטה במאמץ מהחותרים לעבר הדמות שניצבה לא ניע על הסיפון. הדוכסית היתה חזיון מרשים. היא היתה גבוהה ושערה הכהה הארוך היה אסוף על קודקודה בתסרוקת מורכבת, משובצת בפרחים ובאבנים יקרות. שמלתה היתה עשויה מטַאפְטָה דקיקה כחולה-כהה, ושזורה בחוטי ירוק וכסף שגרמו לה לזהור ולנצנץ באור השמש כמו סירוֹנית.
לא היה אפשר לראות הרבה מפניה. כמו תמיד היא חבשה מסכה. היום היתה זאת מסכה מנוצות טווס, ססגונית ומנצנצת כמו השמלה עצמה. מאחוריה ניצבו בנות-לווייתה, נושאות גלימות ומגבות. כל בנות-הלוויה חבשו מסכות, אם כי שמלותיהן היו פשוטות יותר.
"זה ממש נס," אמר אנג'לו. "היא בכלל לא מזדקנת. כבר עשרים וחמש שנה היא מושלת בנו ומבטיחה את אושרנו, ועדיין יש לה גוף של נערה."
אֲרִיאָנָה נחרה בבוז. "אתה לא יודע איך היא נראתה לפני עשרים וחמש שנים," היא אמרה. "אתה לא עד כדי כך זקן."
"לא בדיוק," אמר תוֹמַסוֹ. "אמא ואבא לקחו אותי בפעם הראשונה כשהייתי בן חמש וזה היה לפני עשרים שנה. והיא נראתה אז בדיוק אותו דבר, אחות קטנה. זה פשוט נס." והוא התווה את אות-המזל של אנשי הלגונה - הצמיד זרת לאגודל והניח את האצבעות הזקורות על מצחו ואחר כך על חזהו.
"והפעם השנייה שלי היתה שנתיים אחר כך," הוסיף אנג'לו והקדיר את פניו לעבר אֲרִיאָנָה. הוא שם לב שתמיד כשמזכירים את הדוכסית מתגנבת נימה מרדנית לקולה.
אֲרִיאָנָה שוב נאנחה. גם היא ראתה את טקס הכלולות בפעם הראשונה כשהיתה בת חמש. עשר שנים של צְפִייה וציפייה. אבל השנה זה היה שונה. למחרת בבוקר היא עמדה להשיג מה שהיא רצתה, או למות תוך כדי ניסיון - וזאת לא היתה סתם מליצה.
הדוֹברה הגיעה לחופי האי סַנט-אנדרֵיאָה, שם הציע הכוהן הגדול את ידו לדוכסית וסייע לה לעלות על השטיח האדום שנפרש על חלוקי האבן. היא ירדה בצעדי נערה קלילים ובנות-לווייתה מיהרו לרדת בעקבותיה. ממקומם היתה לאֲרִיאָנָה ואחֶיה תצפית מצוינת על הדמות דקת-הגזרה בשמלה הכחולה-ירוקה שכוכבים שזורים בשערה.
המַנְדוֹלְיֵירים נשענו על משוטיהם, מיוזעים, בשעה שהמוסיקה שניגנה התזמורת נישאה על פני המים. כשהגיעה הנעימה לשיאה בקול תרועת חצוצרות הכסף, אחזו שני כוהנים צעירים בדוכסית בחרדת קודש והורידו אותה מרציף מיוחד לתוך המים. שמלתה היפהפייה צפה סביבה במים בשעה שהדוכסית שקעה בתוכם אט אט; שריריהם של הכוהנים תפחו מהמאמץ לבצע את הטקס בצורה איטית ומכובדת.
ברגע שעטפו המים את ירכיה של הדוכסית בקעה הקריאה 'סְפּוֹסַאטִי' מפיהם של כל הצופים. התופים הלמו, החצוצרות הרעימו, וכולם נופפו והריעו בעת שהדוכסית הועלתה אל מחוץ למים ופמלייתה שבה והקיפה אותה. לשבריר שנייה ראו כולם את גזרתה הנערית כשהשמלה הרטובה הדקה דבקה לעורה. איש לא ילבש את השמלה הזאת שוב.
איזה בזבוז, חשבה אֲרִיאָנָה.

*

בתא המלכותי של הדוברה חשבה אישה נוספת בדיוק את אותה מחשבה. הדוכסית האמיתית, לבושה כבר בשמלת הקטיפה הארגמנית ובמסכת הכסף של משתה הכלולות, התמתחה ופיהקה.
"הם כל כך טיפשים לפעמים, הבֶּלֶצְיָאנִים האלו!" אמרה לשתי בנות-לווייתה. "הם חושבים שיש לי גוף של נערה - מה שנכון. איך קוראים לה הפעם?"
"ג'וּליַאנָה, הוד-מעלתך," אמרה אחת מהן. "הנה היא מגיעה!"
הנערה, מתעטשת, פרועה למראה ובלתי מלכותית בעליל, נישאה למחצה במורד המדרגות לתוך התא בידי בנות-הלוויה האחרות.
"תורידו ממנה את כל הבגדים הרטובים," ציוותה הדוכסית. "יופי. ועכשיו תשפשפו אותה חזק במגבת. ואת, תוציאי לה את היהלומים מהשיער." הדוכסית טפחה על תסרוקתה המורכבת, חיקוי מדויק לתסרוקתה של הנערה הרטובה.
פניה של ג'וּליאנה, הנעימות בדרכן, היו רגילות בתכלית. הדוכסית חייכה מאחורי המסכה. ולחשוב שכל כך קל להוליך אנשים שולל.
"כל הכבוד, ג'וליאנה," אמרה לנערה הרועדת שניסתה לקוד. "משחק מזהיר." היא העיפה מבט לעבר תליון-הקמע על צווארה של הנערה, יד עם שלוש אצבעות אמצעיות זקורות וזרת ואגודל צמודות זו לזו. יד-המזל של אנשי האיים. העיגול שיצרו הזרת והאגודל סימל את האחדות המושלמת של המעגל, בעוד ששלוש האצבעות הזקורות סימלו את האלה, האהוּב, והבן, השילוש הקדוש של הלגונה. אבל ספק אם הילדה הזאת ידעה זאת. הדוכסית עיקמה את חוטמה, לא למראה הסמל, אלא למראה חיקוי הזהב הזול.
זמן קצר לאחר מכן סיימו בנות-הלוויה לייבש את ג'וליאנה. הן עטפו אותה בגלימת צמר חמה והגישו לה את גביע הכסף שבו נמזג יין אדום כדם. היא הסירה מפניה את מסכת הטווס, שתוצג, יחד עם השמלה המוכתמת במי מלח, לצד עשרים וארבע השמלות האחרות בארמון.
"תודה, הוד-מעלתה," אמרה הנערה, שְׂמחה לחוש את לפיתת הקרח של מימי הלגונה מרפה מרגליה.
"מנהג ברברי," אמרה הדוכסית, "אבל מוכרחים לְרַצוֹת את העם. ועכשיו, האם שמעת והבנת את התנאים?"
"כן, הוד-מעלתה."
"חִזרי עליהם בקול."
"אסור לי לספר לאף אחד, לעולם, שהוטבלתי במקומך, הוד-מעלתה."
"ואם תעשי זאת?"
"אם אעשה זאת - ואני לא, הוד-מעלתה - אוּגלה מבֶּלֶצָה."
"את ומשפחתך. לעולם וָעֶד. לא שמישהו יאמין לך; לא תהיה לך שום הוכחה." הדוכסית העיפה מבט קר כקרח לעבר בנות-לווייתה, שכולן היו תלויות בה באופן מוחלט לפרנסתן.
"ובתמורה לשתיקתך, ולכך שהשאלת לי את גופך הצעיר והרענן, אני אתן לך את הנדוניה שלך. מאז ומעולם נהגו לגמול לנערות צעירות רבות תמורת השאלת גופן לנעלים מהן. את בת-מזל יותר מרובן. תוּמתך בעִינה עומדת - פרט לחדירה קלה של מי מלח."
הנשים צחקו בצייתנות, כפי שעשו מדי שנה. ג'וליאנה הסמיקה. היתה לה הרגשה שהדוכסית אומרת משהו גס, אבל זה לא נראה הגיוני, בהתחשב במעמדה. היא השתוקקה לחזור למשפחתה ולהראות להם את הכסף. ולהגיד לארוסה שעכשיו הם יכולים להרשות לעצמם להתחתן. אחת מבנות-הלוויה סיימה לפרום את תסרוקתה וקלעה את שערה בזריזות לצמה פשוטה שהקיפה את ראשה.

*

תוֹמַסוֹ ואנג'לו חתרו מאחורי הבּרקוֹן ששטה לה באיטיות בחזרה לעבר בֶּלֶצָה, האי הגדול ביותר בלגונה. על הסיפון ניצבה הדוכסית בשמלת קטיפה ארגמנית ובגלימה שחורה שטישטשה את קווי המתאר של גופה. השמש השוקעת הזדהרה על מסכַת הכסף שלה. צבעיה תאמו עכשיו את צבעי הדוברה והתמזגו עם כלֵי השיט ועם הים סביבה. שגשוגה של העיר הובטח לשנה נוספת.
ועכשיו הגיעה השעה לחגוג. הפּיאַצָה מֶדַלֵנָה, מול הקתדרלה הגדולה, היתה גדושה דוכני מזון. הריחות מעוררי התיאבון כמעט גרמו לאֲרִיאָנָה להזיל ריר. כל סוג של פסטה שניתן להעלות על הדעת הוצע שם למכירה, עם רטבים פיקנטיים של פלפלים חריפים ובצלים מתקתקים. בשרים צלויים וירקות על הגריל, זיתים, גבינות, צנוניות אדומות, סלטים ירוקים מרירים, דגים מבהיקים משמן ומלימון, סרטנים ושרימפסים ורדרדים, תלוליות של אורז בזעפרן ופטריות בר עסיסיות. מרקים ותבשילים ביעבעו בקלחות עצומות, וקערות החימר היו גדושות תפוחי-אדמה אפויים בשמן זית, מתובלים במלח ים גס ובגבעולי רוזמרין.
"המממ, רוזמרין!" נאנח אנג'לו בערגה וליקק את שפתיו. "קדימה, בואו נאכל." שלושת הצעירים קשרו את הסירה במקום שבו לא יתקשו למצוא אותה אחרי החגיגות ומיהרו להצטרף להמונים שגדשו את הכיכר. אבל איש לא אכל עדיין. כל העיניים היו נשואות לַמרפסת במרומי הקתדרלה. ארבעה אַיָּלים מנחושת ניצבו שם. עוד מעט תצא הדמות בארגמן ותתייצב בין שני זוגות האַיָּלים.
"הנה היא!" התגלגלה הקריאה ברחבי הכיכר, והפעמונים של מגדל הפעמונים של סנטה מֶדַלֵנָה התחילו לצלצל. הדוכסית נופפה לבני עמה מהמרפסת, מנועה מלשמוע את קריאותיהם הנרגשות בשל פקקי השעווה שאטמו את אוזניה. בטקס הכלולות הראשון שלה היא לא נקטה את אמצעי הזהירות הזה - וזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה.
למטה, בכיכר, נפתחו החגיגות. אֲרִיאָנָה ישבה בשיכול רגליים תחת אחת הקשתות, צלחת גדושה מונחת בחיקה. עיניה התרוצצו לכל עבר. תוֹמַסוֹ ואנג'לו חיסלו ביסודיות את ערימות האוכל שלהם מבלי להתיק את מבטם מהצלחות. אֲרִיאָנָה שמחה להיות איתם. בינתיים. עוד תהיה לה הזדמנות לברוח, אחר כך, כשיתחילו הזיקוקים.

*

בתוך הארמון, היתה בעיצומה חגיגה מעודנת יותר. מסֵכַת הכסף של הדוכסית לא איפשרה לה לאכול הרבה; מאוחר יותר תבקש שישלחו לה למעלה לחדרה ארוחה של ממש. אבל המסכה לא הפריעה לה לשתות, ועכשיו, כשהקומדיה המגוחכת הגיעה לסיומה, עשתה זאת בשמחה. השגריר הרֶמַנִי ישב מימינה ונדרשו כמויות לא מבוטלות מהיין האדום הסמיך של בֶּלֶצָה כדי לשאת את שיחתו המשמימה. אבל היא לא שכחה לרגע שיש לה סיבות משלה להבטיח שהשגריר יחוש מפויס ונינוח.
לבסוף פנה השגריר לשכנו האחר ולדוכסית ניתנה הזדמנות לפנות לשכנה משמאל. רודולפו, אלגנטי בבגד הקטיפה השחור, חייך אליה. הדוכסית השיבה לו חיוך מאחורי המסכה. כל כך הרבה שנים, ועדיין ריגשו אותה פני הנץ הגרמיות שלו. והשנה היתה לה סיבה טובה במיוחד לשמוח בכך. רודולפו, מודע למחשבותיה, כפי שהיה לעיתים קרובות, הרים אליה את כוסו במחוות ברכה.
"עוד שנה, עוד טקס כלולות," הוא אמר. "אני עלול להתחיל לקנא בים."
"אל תדאג," אמרה הדוכסית, "הוא לא יכול להתחרות בך מבחינת הגיוון והחמקמקות."
"אז אולי אני צריך להתחיל לקנא בחותרים הצעירים שלך," אמר רודולפו.
"החותר הצעיר היחיד שנחשב אי פעם בעיני היית אתה, רודולפו."
הוא צחק. "עד כדי כך שלא הרשת לי להיות חותר, אם אני זוכר נכון."
"קריירה של מַנְדוֹלְיֵיר לא היתה מספיק טובה בשבילך. האוניברסיטה הרבה יותר התאימה לך."
"זה היה מספיק טוב בשביל האחים שלי, סילביה," אמר רודולפו ועכשיו הוא לא צחק יותר.
זה היה נושא רגיש והדוכסית הופתעה שהוא מעלה אותו, ועוד הלילה מכל הלילות. היא אפילו לא ידעה על קיומו של רודולפו כשאֶחיו, אֶגִ'ידְיוֹ ופְיוֹרֶנְטִינוֹ הגישו את מועמדותם לאקדמיה המלכותית למַנְדוֹלְיֵירים. היא השתמשה בהרשאה המיוחדת שניתנה לה כדי לבחור את הצעירים שיזכו ללמוד באקדמיה, וכנהוג, בחרה לאחר מכן, מתוקף מעמדה כדוכסית, את הנאים שבהם למאהביה.
אבל רק כאשר הופיע האח הצעיר ביותר כדי להגיש את מועמדותו, ליבה החסיר פעימה. היא שלחה את רודולפו לאוניברסיטה בפַּאדַבְיָה וכשחזר הקימה למענו את המעבדה המצוידת ביותר בכל טאליה כדי שיוכל לערוך בה את ניסוייו. ואז הם נעשו נאהבים.
הדוכסית הושיטה את ידה, שציפורניה משוחות בכסף, וליטפה קלות את גב ידו של רודולפו. הוא נטל את ידה ונשק לה.
"אני מוכרח ללכת, הוד-מעלתך," אמר בקול רם יותר. "הגיע הזמן לזיקוקים."
הדוכסית התבוננה בדמותו הגבוהה והדקה בשעה שחצה את אולם הנשפים. אילו היתה אישה רגילה היתה מחפשת עכשיו אשת-סוד. אבל היא היתה דוכסית בֶּלֶצָה, לכן היא רק קמה ממקום מושבה והתבוננה באורחיה, שמיהרו לקום בעקבותיה. אחר כך, לבדה, פסעה לעבר מושב-החלון המשקיף אל הים ואל חלק מהכיכר. שמי הלילה היו כחולים כהים, אך בקרוב יימָצאו לאורם הזוהר של הכוכבים מתחרים חדשים.
בעוד רגע יהיה עליה לסמן לשגריר הרֶמַנִי, רינַאלדוֹ דִי צִ'ימִיצִ'י, לתפוס את מקומו לצידה. אבל לרגע, כשניצבה כך, בגבה לקהל הסנטורים והקונסולים, ניצלה את ההזדמנות כדי להסיר את המסכה ולשפשף את עיניה הלאות. היא חייכה בסיפוק כשהבחינה בהשתקפותה בחלון המוארך. שערה וגבותיה אולי היו זקוקים למעט עזרה כדי לשמור על גונם הכהה ועל זוהרם, אך עיניה הסגולות לא נזקקו לשום עזרים מלאכותיים, ועל עורה הצח בקושי הסתמנו אותות הגיל. היא עדיין נראתה צעירה מרודולפו, עם שערו הכסוף וכתפיו השחוחות מעט, אף על פי שהיתה מבוגרת ממנו בחמש שנים.

*

ההמון בכיכר שימח את ליבו ביין ובמחשבה המלבבת על שלושת ימי החופשה המצפים לו. תושבי בלצה והאיים סביבה ידעו ליהנות מהחיים. עכשיו הם רקדו במעגלים, שלובי זרוע, ושרו את שירי הפריצוּת המסורתיים המלווים את טקס הכלולות עם הים.
רגע השיא של הערב הלך והתקרב. כמה אנשים כבר הבחינו במנדולה של רודולפו העושה את דרכה לעבר רציף העץ שצף בכניסה לתעלה הגדולה. הרציף היה עמוס ארגזים ותיבות. כולם ציפו למשהו מיוחד לכבוד טקס הכלולות העשרים וחמישה של הדוכסית עם הים - חתונת הכסף שלה.
וציפיותיהם התגשמו במלואן. התצוגה נפתחה במטחים הרגילים של כוכבים, סביבונים, ממטרים, מזרקות וכוורות. פניהם של הבלציאנים בכיכר הפכו ירוק, אדום וזהב, שהשתקפו בתורם מהמים. כל העיניים הוסבו עכשיו מהארמון ומהדמות במסכת הכסף הצופה מעבר לחלון.
גם אֲרִיאָנָה ואחֶיה נמצאו בכיכר, מוקפים בידידיהם ובמכריהם מהאי.
"אֲרִיאָנָה, אל תתרחקי," הורה תוֹמַסוֹ, "שלא תיעלמי לנו בכל הבלגן. תחזיקי לאנג'לו חזק את היד."
אֲרִיאָנָה הינהנה, אף על פי שהיא בהחלט התכוונה להיעלם. היא נטלה את ידו המושטת של אנג'לו, השחומה מהשמש והמיובלת מדיג, והידקה את אחיזתה בחיבה עמוקה. הם יסתבכו בצרות צרורות בגללה כשיחזרו לטוֹרוֹן בלעדיה.
לאחר הפוגה קצרה האירו את שמי הערב הכהים תמונות האש של רודולפו. תחילה בטש שור זהב ענקִי ברגלו בשמים, ואחר כך הופיעו גלים בכחול ובירוק ומתוכם בקע נחש זרחני. רגע אחר כך הופיע סוס מכונף. הסוס ריחף מעל לכיכר, עט לתוך מימי התעלה ונעלם מהעין. לבסוף עלה מן הים עמוד כסף עצום שהלך וגדל מעל ראשי הצופים עד שהתפצפץ לאלפי כוכבים זעירים.
אנג'לו הרפה את אחיזתו בידה של אחותו כדי להצטרף למחיאות הכפיים.
"סניור רודולפו הִתְעלה על עצמו השנה," אמר לתוֹמַסוֹ, שגם הוא מחא כפיים בהתלהבות. "את לא חושבת, אֲרִיאָנָה?" אבל כשהסתובב לעברה היא כבר לא היתה שם.
אֲרִיאָנָה ערכה את תוכניותיה בקפידה. היא היתה מוכרחה להישאר הלילה בבֶּלֶצָה. היום שלאחר טקס הכלולות היה יום החג החשוב ביותר בעיר, ואיש, פרט לילידי העיר, לא הורשה להישאר במקום. אפילו אנשים מאיים אחרים בלגונה, כמו טוֹרוֹן, מֶרְלִינוֹ ובּוּרלֶסקָה, היו חייבים לעזוב את בֶּלֶצָה לפני חצות. העונש על הפרת האיסור היה מוות, אבל איש לא זכר שמישהו ניסה אי פעם להפר את קדושת 'היום האסור'.
אֲרִיאָנָה לא התכוונה ליטול סיכונים מיותרים. היא ידעה בדיוק היכן היא מתכוונת להתחבא. בחצות יפצחו פעמוני סנטה מדלנה בסבב צלצולים נוסף ובצלצול האחרון צריכות כל הסירות של מי שאינם ילידי בֶּלֶצָה, בין שמדובר בתיירים או בתושבי האיים הסמוכים, להימצא מעבר לתעלה הגדולה. תוֹמַסוֹ ואנג'לו ייאלצו לעזוב בלעדיה. אבל עד אז היא כבר תספיק להגיע למקום המסתור שלה.
היא התגנבה בחשאי לתוך הקתדרלה העצומה בזמן שהצופים בחוץ עדיין קראו 'הוֹ!' בכל פעם שהזיקוקים נורו, 'ואָה!' בכל פעם שהם דעכו. סנטה מֶדַלֵנָה היתה עדיין מוארת בשלל נרות, אך ריקה. איש לא הבחין בנערה הצנומה שרצה במעלה המדרגות השחוקות, התלולות, המובילות למוזיאון.
זה היה המקום האהוב עליה ביותר בכל בֶּלֶצָה. היא תמיד יכלה להיכנס לשם, גם כשתור התיירים בכניסה לקתדרלה השתרך סביב לכיכר, והתיירים הורשו להיכנס בקבוצות קטנות בלבד, ככבשים הממתינות לתורן לגֵז. לא נראָה שהם גילו עניין מיוחד במוזיאון, על ספריו המאובקים ומחברות התווים הספונים בארונות הזכוכית. אֲרִיאָנָה חצתה בחיפזון את החדר שבו ניצבו ארבעת אַיָּלֵי הנחושת המקוריים ויצאה למרפסת שבה ניצבה הדוכסית שעה קלה קודם לכן בין שני זוגות ההעתקים של אותם אַיָּלֵי נחושת.
אֲרִיאָנָה השפילה את מבטה לעבר נחילי האדם שבכיכר. היא לא הצליחה לאתר את אחֶיה בין המוני החוגגים, אך ליבה יצא אליהם. "אל תהיי כזאת פחדנית," הורתה לעצמה בתקיפות. "זאת הדרך היחידה." היא התיישבה ליד אחד מאַיָּלֵי הנחושת והתענגה על נקודת התצפית המרהיבה ביותר על תצוגת הזיקוקים של סניור רודולפו שהלכה והתקרבה לסיומה. זה עמד להיות לילה ארוך ולא נוח.

*

השמש החמימה על פניו העירה את לוּסיַאן. לרגע חשב שאמו בוודאי נכנסה לחדר ופתחה את החלון, אבל כשהכרתו הצטללה מעט הבחין שהוא נמצא בחוץ.
אני בטח עדיין חולם, חשב, אבל זה לא הפריע לו כי זה היה חלום נפלא. בחלומו הוא ידע שהוא נמצא בעיר הצפה. היה חם מאוד אף על פי שהיתה זו עדיין שעת בוקר מוקדמת. כשהשפיל את מבטו ראה שהוא עדיין אוחז בידו את המחברת שהביא לו אביו אמש ומיהר לתחוב אותה לכיס מכנסי הפיז'מה שלו.
הוא קם; זה היה קל בחלום. הוא היה באכסדרה של עמודי שיש. האכסדרה עצמה היתה קרירה, אבל בין העמודים, במקומות שאליהם חדרה השמש, השתרעו בריכות אור חמימות, מרגיעות כמו אמבט חם. לוּסיַאן הרגיש שמשהו השתנה בו. הוא נשא את ידו אל ראשו ומישש את תלתליו. התלתלים שלו. התלתלים שלו מפעם. כן, אין ספק שזה חלום.
הוא יצא לכיכר. נראֶה שנערכה שם איזו חגיגה גדולה; האנשים היחידים שהיו ערים טיאטאו את הכיכר ותחבו את האשפה לתוך שקים - לא שקי פלסטיק, הבחין לוּסיַאן, אלא שקים מאריג גס. לוּסיַאן בהה בפה פעור בקתדרלה העצומה שהתנוססה לפניו. משום מה היא נראתה לו מוּכרת; אבל משהו בה לא היה לגמרי כשורה.
הוא הסתובב והתבונן במים; זה היה המקום היפה ביותר שראה מימיו. אבל הדבר הנפלא באמת היתה העובדה שהוא היה מסוגל ללכת. הוא לא הלך כבר כל כך הרבה זמן שהוא כמעט שכח את ההרגשה.
רגע לאחר מכן השתנה החלום באחת כי מישהו הסתער עליו מאחור, אחז בזרועו וגרר אותו בחזרה אל בין הצללים הקרירים של אכסדרת העמודים. נער פראי, בגילו בערך, לחש באוזנו, "השתגעת? הם יהרגו אותך!"
לוּסיַאן בהה בו המום. זרועו, במקום שבו לפת אותה הנער, כאבה. ממש כאבה. בחייו האמיתיים לא היה לוּסיַאן מסוגל לשאת מגע כה גס, זה היה גורם לו לצרוח מכאב. אבל מה שחשוב היה - שהוא חש בו! זה בכלל לא היה חלום.