שבטים

מְבוֹאה

הארץ על מה עומדת? 

על שנים עשר עמודים, 

שנאמר: 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'.

חגיגה יב, ב

 

לאבי זכרונו־לברכה היה מנהג מיוחד. מדי שנה בפרשת ויגש הוא היה מביא לשולחן השבת את "ספר האגדה", וקורא באוזנינו את סיפור התוודעות יוסף לאחיו. על אף היותו איש שיחה קולח, לקריאה זו לא נוספו מילים משלו — ברם כל שורה ושורה הייתה יוצאת מפיו כשהיא מוטעמת:

"אָמַר לוֹ יְהוּדָה לְיוֹסֵף: מִתְּחִלָּה בַּעֲלִילָה בָּאתָ עָלֵינוּ. מִכַּמָּה מְדִינוֹת יָרְדוּ לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, כְּלוּם שָׁאַלְתָּ לְאֶחָד מֵהֶם כְּמוֹ שֶׁשָּׁאַלְתָּ לָנוּ? שֶׁמָּא בִּתְּךָ בָּאנוּ לִקַּח אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה סָבוּר לִשָּׂא? אַף עַל פִּי כֵן לֹא כִּסִּינוּ מִמְּךָ דָּבָר. אָמַר לוֹ יוֹסֵף: יְהוּדָה! לָמָּה אַתָּה דַּבְּרָן מִכָּל אַחֶיךָ. וַאֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ, שֶׁיֵּשׁ בְּאַחֶיךָ גְּדוֹלִים מִמְּךָ. אָמַר לוֹ: כֻּלָּם חוּץ לְזִקָּה הֵם עוֹמְדִים וַאֲנִי מֵעַי קוֹמְטִים עָלַי כְּחֶבֶל. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁעָרַבְתִּי אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָרַבְתָּ אֶת אָחִיךָ כְּשֶׁמְּכַרְתֶּם אוֹתוֹ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְצִעַרְתָּ אֶת אָבִיךָ הַזָּקֵן וְאָמַרְתָּ לוֹ: "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" — וְהוּא לֹא חָטָא לְךָ; אֲבָל זֶה שֶׁחָטָא וְגָנַב הַגָּבִיעַ — אֱמֹר לְאָבִיךָ: הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי... כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יְהוּדָה כָּךְ צָעַק וּבָכָה בְּקוֹל גָּדוֹל וְאָמַר: 'כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי'".

מה היה בסיפור זה שמשך את תשומת לבו של אבי, וריגש אותו עד דמעות? ושמא יש לשאול — מה מצא הכתוב בסיפור זה, שריבה עליו פרשות ופסוקים?

בנוגע לאבי אין לי אלא לשער. בדומה לאביו שלו, ששתק כל חייו בנוגע למשפחתו שנספתה בשואה, הייתה לאבי שתיקה מיוחדת בנוגע למלחמת יום־הכיפורים. שתיקה שלא עיכבה את חיי היום־יום השמחים והאוהבים שלו; אך לעתים ערפלה אותם מעט, וטשטשה את קווי־המתאר של זהותו האישית, הדתית והפוליטית. אבי היה איש של שלום, ומלחמת יום הכיפורים קרעה קרעים לא בנפשו בלבד, אלא בחברה הישראלית כולה. שפת האגדה של יוסף ואחיו — על המחלוקות התהומיות, הזהויות הבוסריות, הכוח והאיומים שבה מחד; כמו גם החרטה, התשובה, והחיבוק שבה מאידך — זימנה לו אבני־בוחן ואבני־בניין לשיח ציוני־דתי חדש.

ספר זה מוקדש לאבי.

* * *

הזהויות הקלאסיות שנבנו במדינת ישראל בשישים וכמה שנות קיומה הולכות ומתפוררות. מסיבות רבות, עולה תחושה חוצת־מגזרים שזהויות אלו אינן מצליחות להביא לידי ביטוי את התווים האנושיים העמוקים והמהותיים של המסתופפים בצִלן. כינויים כגון דתי, חילוני, אשכנזי, מזרחי, ימני או שמאלני — משמשים במסגרת שיח פולמוסי־כוחני, והנמענים המקוריים שלהם חשים חוסר נוחות כאשר הם מזוהים באמצעותם. מתחת לפני השטח ניתן לחוש שקבוצות שונות מבקשות להשיל מעליהן את זהויותיהן הקודמות ולגבש קווי מתאר חילופיים לאלו הנהוגים; אולם קבוצות אלו נתקלות שוב ושוב בקושי מהותי — כיצד ניתן להפריד את התוך שבזהות מהקליפה שבה?

פתרון נוח לבעיה זו היה ונותר להשליך את ההגדרות כולן ולהתנער מהעיסוק האובססיבי בזהויות. אולם נקודת המוצא שלי היא שהגדרות וקווי מתאר הנם גורמים חיוביים ולא שליליים: בהינתן שוני מובנה בין בני אדם, הרי שניסוח אמיתי של הצרכים, השאיפות והעמדות השונות הוא פתח להבנה הדדית ולשיתוף פעולה, בעוד הניסיון לטשטוש השוני גורם בסופו של דבר לכעס ולמפח נפש. יש להתנער מהגדרות מצמצמות ומקבעות אך לשמור על מסגרת שמאפשרת הגדרה עצמית ואף דיון בין הקבוצות השונות.

ספר זה מבקש לסייע במשימה זו על ידי פיתוח שפה חילופית לתיאור השוני בין הזהויות האנושיות; שפה שמתבוננת באופן שבו מתייצב האדם נוכח האלוהים. אני מתבסס על הטענה — שתורחב בגוף הספר — שבקשת אלוהים וקריאה בשמו אינן רק עיסוק תיאורטי במושג מופשט, אלא הזמנה והזדמנות למפגש: חי, נוכח, מרגש ומפעים. מפגש זה עשוי להתרחש בחלקים וברבדים שונים של המציאות — בחוויית הטבע, בכיסופים, בשיחה שקטה, בשירה, בחכמה, ועוד — אולם המשותף לכל הרבדים הללו הוא שאין בהם היסק הגיוני בלבד אודות קיומו של אלוהים, אלא תחושה של נוכחות קרובה העולה מהשתתפותו הפעילה של האדם בהם. השוני בין בני אדם הוא תוצאה של השתתפות פעילה זו, ושאלת המפתח לבירור הזהות היא, אם כן — היכן אלוהים נוכח בחייך?

מדוע "שבטים"? משום שזהותו של עם ישראל עמדה בעבר הרחוק על חלוקה ברורה לשנים עשר או שלושה עשר שבטים. חלוקה זו לא הייתה רק גיאוגרפית, אלא הבחינה באופן ממשי בין השקפות עולם, נטיות נפש וסגנונות חיים שונים. איני מתיימר להציג תיאור היסטורי של אותן השקפות עולם, או לקבוע מסמרות בנוגע להיותו של שבט מסוים בעל השקפת עולם זו או אחרת. בספר זה אני עושה שימוש לא פעם באינטואיציה ובטעם סובייקטיבי, ומשום כך התועלת שבו נובעת בעיקר מכך שמתייחסים אליו כאל שער — שער להתנסות במגוון חוויות אנושיות, ושער לעיסוק עתידי נרחב ועמוק יותר בנושא.

הדמויות בספר זה נעות על הציר שבין הריאלי והמטפיזי, המוחש והמופשט; מדובר בניסיון ללכוד פעימות חיים ולדלות מתוכן עקרונות ועמדות, דרכי התמודדות והשקפת עולם. בסופו של כל שער הוספתי תיאור של משנה רעיונית או סגנון חיים המכילים נקודת מפגש עם אלוהים הדומה לזו שתוארה בשער. תיאור קצר זה לא נועד להקיף את כל התשתית התיאורטית העומדת מאחורי אותה משנה רעיונית או סגנון חיים, ומטרתו היא רק לצבוע באופן חזק ומודגש יותר את עבודת האלוהים שבאותו השער. בכוונה תחילה איני מתייחס בהוספות אלו להקשרים היסטוריים, היות שאני חותר להנכיח את כל אותן זהויות אנושיות בהווה, זו בצד זו.

אנשים רבים תרמו להולדתו של ספר זה, וברצוני להודות להם: לאבי ולאמי, שנישואיהם לימדו אותי יותר מכול על היכולת לחבר בין שבטים שונים; לרב אורי שרקי, שפתח בפני את שערי ביתו וחכמתו; לרב חיים וידל, שנתן בי ובעיסוק בשבטים את אמונו מהרגע הראשון, ואלמלא סיועו — הממשי והעיוני — ספר זה לא היה נכתב; לנעם חלמיש, שהידידות עמו שוזרת את הריאלי עם המטפיזי; לחברים מישיבת "הר המור", שהתכנסו מדי ראש חודש לדבר על שבטים ועבודת אלוהים; לחבורה המיוחדת שהתכנסה במכון "גלי מסכתא", שהעניקה לספר שנתיים ארוכות של דיונים תוססים ומפרים; לד"ר אליעזר מלכיאל, שפתח בפניי מרחבים חדשים; לרבנים־ידידים שקראו את כתב היד והעירו את הערותיהם: אלחנן ניר, יובל פרוינד, אושרי ברוך, אליהו טרבלסי, חיים אדלר, יהונתן ראובן, רונן שקל ונס בוכובזה; לעורך המסור דובי ליברמן שהעניק לספר את צורתו הסופית; לישיבת "חורב" בירושלים ולכולל "מר"ץ" במבשרת ציון, שהעניקו ועדיין מעניקים לי אכסניה נעימה ללמוד וללמד.

ואחרונה חביבה לאשתי צופיה, ראש השבט שלנו.

עוז דוד בלומן

מבשרת ציון, תשע"ו

 

 

באוצר הבדיחות של העם היהודי שמורה בדיחה שנונה אודות אישה באה בימים, שמדי שנה הייתה בוכה כאשר קראו בבית הכנסת את סיפור מכירת יוסף. שנה אחת היא חדלה ממנהגה, ולמבטן השואל של שכנותיה השיבה בזעף: "כל שנה הוא מקניט אותם, והם משליכים אותו אל הבור — ועדיין הוא לא למד את הלקח!"...

 

אני מקווה שנוכל ללמוד את הלקח.