תיאולוגיה של חסר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיאולוגיה של חסר
הוספה למועדפים

תיאולוגיה של חסר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים

ישי מבורך

ישי מבורך לומד ומלמד תורה והגות במסגרות שונות; ערך כמה מספריו של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר); ממייסדי "בית מדרש שם ועבר" בירושלים. ספריו הקודמים בטרילוגיה, "תיאולוגיה של חסר" ו"היהודי של הקצה", ראו אור בהוצאת רסלינג.

תקציר

תיאורטיקנים שונים מתארים את העידן שלנו כ"פוסט-חילוני"; זהו זמן שבו הדת, האמונה הדתית, שבה אל מרכז בימת ההיסטוריה. אולם הדת המדוברת כאן היא פוסט-חילונית, היא אינה אותה "הדת" בה"א הידיעה ששלטה בעולם ללא מצרים, שהייתה מובנת מאליה מבחינת הזהות ומקור הכוח והשגב של האנושי, אלא היא הדת שמופיעה כאשר אלוהים אמנם מת, אך זה לא מנע ממנו לשוב כרוח רפאים. החילוּן, שנחשב פתרון מוחלט ומובטח ל"בעיית הדת", הוביל בסופו של דבר לשיבתו העקשנית של המודחק-הדתי. שהרי לאחר הרישות המוחלט של מציאות חיינו על ידי הידע, המדע והטכנולוגיה – ומכיוון אחר, לאחר עשן הארובות של אושוויץ – האמונה הדתית הייתה אמורה להתנדף אל האין, והיא אכן התנדפה, ובכל זאת אנו מוצאים שהיא נשארה-התמידה אך בתצורה אחרת, כלומר קיימת כ"מה שנשאר".
 
הספר "תיאולוגיה של חסֶר" מבקש להציע אלטרנטיבה תיאולוגית, אשר תוך כדי קריאה חודרת ומעמיקה במקראות, במדרשי חז"ל, בהלכותיו של הרמב"ם ובתורותיהם של מורי היהדות והוגיה – למשל רבי נחמן מברסלב, רבי צדוק מלובלין ופרנץ רוזנצווייג – מוציאה מן המשוואה הדתית את הקוטב של ה"בריא". ברבים מדפי הספר נעשה ניסיון לחשוב את הדת ואת ההתנסות הדתית כעל מחלה, מחלה חשוכת מרפא. האלטרנטיבה המוצעת כאן מיוסדת על אתיקה תיאולוגית פוסט-חילונית ופוסט-שואתית שאינה מכוונת להציע פתרון ל"מחלת הדת" אלא לייצר תיאולוגיה המזהה שהדת אינה רק מחלה אלא המחלה היא תמיד דתית. מתוך עמדה זו מתקיימים בשלושת שערי הספר דיונים במרכזי הכובד של היהדות ושל הדת בכלל, כגון הזהות היהודית והגוף היהודי, מושגי התורה, המצווה והארץ, ה"תרגום" וה"פירוש", לצד בחינה של האהבה בכלל ואהבת האל בפרט – כל זאת מתוך רצון לשרטט כיוון חדש לאמונה הדתית, כמו גם לתפקיד התיאולוגי-פוליטי שהיא ממלאת במרחב.
 
ישי מבורך לומד ומלמד תורה והגות במסגרות שונות; ערך כמה מספריו של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר).

פרק ראשון

הקדמה
 
הטקסטים המובאים בספר זה נוצרו מתוך המפגשים שלי עם תורתם של מורים רוחניים הגדולים ממידת חיי. מפגשים אלו חקוקים על לוח הספר. ראש וראשון למורים אלו הוא מורי ורבי הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), שזכיתי לשמוע תורה מפיו וגם לעסוק במלאכה של הוצאת כתביו לאור. שפתו הרוחנית של הרב שג"ר אפשרה לי לקרוא מחדש את תורתם של רבי נחמן מברסלב, אדמו"רי חב"ד ורבי צדוק הכהן מלובלין, כמו גם את הטקסטורה הפסיכואנליטית מבית מדרשו של ז'אק לאקאן. פרנץ רוזנצווייג פלש אל תוך עולמי בשלב מאוחר יותר של עיצוב דרכי הרוחנית, והעניק לי את מילותיו הלוהטות ככוח מפרה שאין לו סוף. לא הייתי זוכה למפגש זה עם רוזנצווייג אלמלא הפנה אותי הרב שג"ר אל ספרו המונומנטלי של אריק סנטנר, על הפסיכו־תיאולוגיה של חיי היומיום: הרהורים על פרויד ורוזנצווייג.1
 
*
חֶסֶר - מחסור, דלות, העדר חומרים חיוניים בגוף החי העלול להחלות אותו.
חֹסֶר - אי־מציאות, כמות בלתי מספקת.
חָסֵר - אינו שלם, אינו בנמצא.2
 
תיאולוגיה של חסֶר, מדוע? ברבים מדפי הספר אני מבקש להציע אלטרנטיבה תיאולוגית המוציאה מן המשוואה הדתית את הקוטב של ה"בריא" וה"מלא". זאת, תוך ניסיון לדמות את הדת ואת ההתנסות הדתית כמחלה, מחלה חשוכת מרפא. כפי שמתבאר בפרק הראשון, האלטרנטיבה המוצעת מיוסדת על אתיקה תיאולוגית פוסט־חילונית ופוסט־שואתית. אין בכוונתי להציע על ידה פתרון ל"מחלת הדת" אלא לייצר תיאולוגיה המזהה את נקודת הראשית התיאולוגית (המומנט התיאולוגי) כ"מחלה עצמה", או במילים אחרות הדת אינה רק מחלה וחסֶר אלא מחלה וחסֶר קיימים תמיד במודוס דתי. כללו של דבר, עולה כאן מחשב אנטי־בורגני־דתי אשר צומח מתוך חיי היומיום של הסובייקט המצוי במרחב התוקף ו(אי—)המשמעות של המסמנים הדתיים; הוא המאמין הדתי שתיאולוגים, פילוסופים והוגים נוטים לזלזל במה שהוא חווה ויודע על האלוהי או אף להתעלם מכך כליל.
מתוך העמדה האמורה מתקיימים בשלושת שערי הספר דיונים בכמה ממרכזי הכובד של היהדות: השער הראשון, אלפים נפולים, מציג את נקודת המוצא התיאולוגית של ההתדיינות ומתוך כך בוחן את נושא הזהות היהודית, הגוף היהודי והמשפחה היהודית, כמו גם אפשרויות שונות לקיום דתי פוסט־חילוני/שואתי. השער השני, פי שניים, מציע בחינה של מושגי התורה, המצווה והארץ, כמו גם עיסוק נרחב בשאלת ה"תרגום" וה"פירוש". השער השלישי, אל הפרוורטי, מעניק הֶקשר פסיכו־תיאולוגי־פוליטי לרבות מן התובנות שעלו בפרקים שלפניו תוך הפנמתן אל חיי האהבה והנישואין, וכן מעניק פרשנות חדשנית למושג ההשגחה לאור אחד מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב. האפילוג, המלך צועד שנית, מתיך את כל שלושת השערים אל תוך פרגמנטים המשרטטים כיוון חדש לתפילה ולאמונה. אמנם ניתן לקרוא כל שער במנותק מן האחרים, אך הקורא יֵצא נשכר אם יקרא בספר כסדרו, ובכך ישלים סוג של מסע שיש לו הנחות הנבנות זו על גבי זו. הרחבה למובא כאן נמצאת במסה נוספת שלי, בית באוויר העולם, אשר עתידה לראות אור בעתיד.
ברוב פרקי הספר נקודת ההתייחסות שלי היא בראש ובראשונה למורים ולמקורות אשר נזכרו לעיל. איני מבקש לכתוב מסמך "אקדמי" אפוף הערות המניחות סובייקט או ספר "שאמור לדעת", כך שטענותיי על מחשבתם של אותם מורים או מקורות נאמרות ביחס למובאה המקומית שאני מציג. אולם בצד זאת, דבריי נאמרים מתוך היכרות עמוקה ורבת שנים עם הדמויות הגדולות האלו - היכרות בגוף ראשון - והם מעידים על זרם, פעמים גלוי ופעמים סמוי, המצוי בתורתם בכללה. כמו כן, לא הערתי בכל מקום שבו עשויים דבריי להיות מזוהים עם הוגה או תיאורטיקן כזה או אחר; די לי בכך שמניתי כאן בפני הקורא את מקורות ההשראה שלי (אולם במקום שבו הדברים מהווים ציטוט או הרחבה לרעיון קיים השתדלתי להפנות למקור). כתיבתי היא תצריף, או אולי סגסוגת, של כל אלו ואחרים.
 
*
 
הספר תיאולוגיה של חסֶר לא היה בא לעולם לולא ערנותם הרוחנית של שומעיי בשיעוריי בירושלים ובאלון שבות. היענותם לקול המחשבה המבוטא כאן, כמו גם שאלותיהם והתנגדויותיהם, הביאו אותי למחוזות שלא שיערתי שאגיע עדיהם - ותודתי העמוקה להם על כך. כמו כן, תודתי מסורה למורי־ידידי אביעזר כהן, שהיוועדויותינו המשותפות לעולם אינן בבחינת שיחה בטלה והן משוקעות בין דפי הספר, וכן ליצחק בנימיני, עורך הוצאת "רסלינג", על חלקו הגדול בעיצוב המחשבה המבוטאת בשער האחרון של הספר. תודה נוספת לאלו שבמהלך השנים היוו כתובת לדיון ולהעמקה בתורות ובהוגים המובאים כאן: אמנון רז־קרקוצקין, איתן אברמוביץ', שלמה שוק, רפאל מבורך, אביחי צור, עידו דיקמן, רולי בלפר, אמיר מאיר, יהונתן ליפשיץ, בניה ינאי, חברי מכון כתבי הרב שג"ר וחבריי לספסלי בית המדרש "שיח יצחק", שאתגרו אותי מבחינה דתית, ביקורתית וקיומית, כל אחד ממקומו הוא. תודה לאמי, לאחיי, לגיסיי ולגיסותיי, לחמי ולחמותי על המשפחתיות החמה והאוהדת. סוף דבר, תודה לאשתי אוריה, על הליכה רבת שנים בדרך הדדית של לימוד והתלמדות. רבים מהרעיונות המבוטאים בספר שלה הם.
יהיו הדברים המסורים כאן לזיכרון נשמת שכני, יצחק וינשטוק, שחייו נגדעו בלהט החרב המתהפכת של רגבי הארץ הזו, ולכבוד אבי מורי "שהוא איננו בעולם כי לקח אותו אלוהים".
 
"דָּבַקְתִּי בְעֵדְו‍ֹתֶיךָ ה' אַל תְּבִישֵׁנִי" (תהלים קיט, לא).
 
ישי מבורך
אלון שבות, תשע"ו 2016

ישי מבורך

ישי מבורך לומד ומלמד תורה והגות במסגרות שונות; ערך כמה מספריו של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר); ממייסדי "בית מדרש שם ועבר" בירושלים. ספריו הקודמים בטרילוגיה, "תיאולוגיה של חסר" ו"היהודי של הקצה", ראו אור בהוצאת רסלינג.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים
תיאולוגיה של חסר ישי מבורך
הקדמה
 
הטקסטים המובאים בספר זה נוצרו מתוך המפגשים שלי עם תורתם של מורים רוחניים הגדולים ממידת חיי. מפגשים אלו חקוקים על לוח הספר. ראש וראשון למורים אלו הוא מורי ורבי הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), שזכיתי לשמוע תורה מפיו וגם לעסוק במלאכה של הוצאת כתביו לאור. שפתו הרוחנית של הרב שג"ר אפשרה לי לקרוא מחדש את תורתם של רבי נחמן מברסלב, אדמו"רי חב"ד ורבי צדוק הכהן מלובלין, כמו גם את הטקסטורה הפסיכואנליטית מבית מדרשו של ז'אק לאקאן. פרנץ רוזנצווייג פלש אל תוך עולמי בשלב מאוחר יותר של עיצוב דרכי הרוחנית, והעניק לי את מילותיו הלוהטות ככוח מפרה שאין לו סוף. לא הייתי זוכה למפגש זה עם רוזנצווייג אלמלא הפנה אותי הרב שג"ר אל ספרו המונומנטלי של אריק סנטנר, על הפסיכו־תיאולוגיה של חיי היומיום: הרהורים על פרויד ורוזנצווייג.1
 
*
חֶסֶר - מחסור, דלות, העדר חומרים חיוניים בגוף החי העלול להחלות אותו.
חֹסֶר - אי־מציאות, כמות בלתי מספקת.
חָסֵר - אינו שלם, אינו בנמצא.2
 
תיאולוגיה של חסֶר, מדוע? ברבים מדפי הספר אני מבקש להציע אלטרנטיבה תיאולוגית המוציאה מן המשוואה הדתית את הקוטב של ה"בריא" וה"מלא". זאת, תוך ניסיון לדמות את הדת ואת ההתנסות הדתית כמחלה, מחלה חשוכת מרפא. כפי שמתבאר בפרק הראשון, האלטרנטיבה המוצעת מיוסדת על אתיקה תיאולוגית פוסט־חילונית ופוסט־שואתית. אין בכוונתי להציע על ידה פתרון ל"מחלת הדת" אלא לייצר תיאולוגיה המזהה את נקודת הראשית התיאולוגית (המומנט התיאולוגי) כ"מחלה עצמה", או במילים אחרות הדת אינה רק מחלה וחסֶר אלא מחלה וחסֶר קיימים תמיד במודוס דתי. כללו של דבר, עולה כאן מחשב אנטי־בורגני־דתי אשר צומח מתוך חיי היומיום של הסובייקט המצוי במרחב התוקף ו(אי—)המשמעות של המסמנים הדתיים; הוא המאמין הדתי שתיאולוגים, פילוסופים והוגים נוטים לזלזל במה שהוא חווה ויודע על האלוהי או אף להתעלם מכך כליל.
מתוך העמדה האמורה מתקיימים בשלושת שערי הספר דיונים בכמה ממרכזי הכובד של היהדות: השער הראשון, אלפים נפולים, מציג את נקודת המוצא התיאולוגית של ההתדיינות ומתוך כך בוחן את נושא הזהות היהודית, הגוף היהודי והמשפחה היהודית, כמו גם אפשרויות שונות לקיום דתי פוסט־חילוני/שואתי. השער השני, פי שניים, מציע בחינה של מושגי התורה, המצווה והארץ, כמו גם עיסוק נרחב בשאלת ה"תרגום" וה"פירוש". השער השלישי, אל הפרוורטי, מעניק הֶקשר פסיכו־תיאולוגי־פוליטי לרבות מן התובנות שעלו בפרקים שלפניו תוך הפנמתן אל חיי האהבה והנישואין, וכן מעניק פרשנות חדשנית למושג ההשגחה לאור אחד מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב. האפילוג, המלך צועד שנית, מתיך את כל שלושת השערים אל תוך פרגמנטים המשרטטים כיוון חדש לתפילה ולאמונה. אמנם ניתן לקרוא כל שער במנותק מן האחרים, אך הקורא יֵצא נשכר אם יקרא בספר כסדרו, ובכך ישלים סוג של מסע שיש לו הנחות הנבנות זו על גבי זו. הרחבה למובא כאן נמצאת במסה נוספת שלי, בית באוויר העולם, אשר עתידה לראות אור בעתיד.
ברוב פרקי הספר נקודת ההתייחסות שלי היא בראש ובראשונה למורים ולמקורות אשר נזכרו לעיל. איני מבקש לכתוב מסמך "אקדמי" אפוף הערות המניחות סובייקט או ספר "שאמור לדעת", כך שטענותיי על מחשבתם של אותם מורים או מקורות נאמרות ביחס למובאה המקומית שאני מציג. אולם בצד זאת, דבריי נאמרים מתוך היכרות עמוקה ורבת שנים עם הדמויות הגדולות האלו - היכרות בגוף ראשון - והם מעידים על זרם, פעמים גלוי ופעמים סמוי, המצוי בתורתם בכללה. כמו כן, לא הערתי בכל מקום שבו עשויים דבריי להיות מזוהים עם הוגה או תיאורטיקן כזה או אחר; די לי בכך שמניתי כאן בפני הקורא את מקורות ההשראה שלי (אולם במקום שבו הדברים מהווים ציטוט או הרחבה לרעיון קיים השתדלתי להפנות למקור). כתיבתי היא תצריף, או אולי סגסוגת, של כל אלו ואחרים.
 
*
 
הספר תיאולוגיה של חסֶר לא היה בא לעולם לולא ערנותם הרוחנית של שומעיי בשיעוריי בירושלים ובאלון שבות. היענותם לקול המחשבה המבוטא כאן, כמו גם שאלותיהם והתנגדויותיהם, הביאו אותי למחוזות שלא שיערתי שאגיע עדיהם - ותודתי העמוקה להם על כך. כמו כן, תודתי מסורה למורי־ידידי אביעזר כהן, שהיוועדויותינו המשותפות לעולם אינן בבחינת שיחה בטלה והן משוקעות בין דפי הספר, וכן ליצחק בנימיני, עורך הוצאת "רסלינג", על חלקו הגדול בעיצוב המחשבה המבוטאת בשער האחרון של הספר. תודה נוספת לאלו שבמהלך השנים היוו כתובת לדיון ולהעמקה בתורות ובהוגים המובאים כאן: אמנון רז־קרקוצקין, איתן אברמוביץ', שלמה שוק, רפאל מבורך, אביחי צור, עידו דיקמן, רולי בלפר, אמיר מאיר, יהונתן ליפשיץ, בניה ינאי, חברי מכון כתבי הרב שג"ר וחבריי לספסלי בית המדרש "שיח יצחק", שאתגרו אותי מבחינה דתית, ביקורתית וקיומית, כל אחד ממקומו הוא. תודה לאמי, לאחיי, לגיסיי ולגיסותיי, לחמי ולחמותי על המשפחתיות החמה והאוהדת. סוף דבר, תודה לאשתי אוריה, על הליכה רבת שנים בדרך הדדית של לימוד והתלמדות. רבים מהרעיונות המבוטאים בספר שלה הם.
יהיו הדברים המסורים כאן לזיכרון נשמת שכני, יצחק וינשטוק, שחייו נגדעו בלהט החרב המתהפכת של רגבי הארץ הזו, ולכבוד אבי מורי "שהוא איננו בעולם כי לקח אותו אלוהים".
 
"דָּבַקְתִּי בְעֵדְו‍ֹתֶיךָ ה' אַל תְּבִישֵׁנִי" (תהלים קיט, לא).
 
ישי מבורך
אלון שבות, תשע"ו 2016