גיליון זה חורג מהתבנית השגורה של "פטל", שממוארים תפסו בה תמיד מקום עיקרי, ומניח זמנית להתמקדות המוצהרת בסיפורים שהיו. תחת זאת תמצאו בו סיפורי פנטזיה ומיתולוגיה, דיסטופיות, סיפורים העוסקים בזהויות שאולות או בזמנים שאין לכותבים נגיעה אליהם, ועוד. לצד הגיוון החביב על פטל בז'אנרים, בסגנונות ובאופני הכתיבה, לרוב הטקסטים הפעם יש מכנה משותף אחד: הם יוצרים את הרושם שהכותבים מעדיפים להרחיק ככל האפשר מן המקום והזמן הנוכחיים.
אין זה אומר שחסר בגיליון עיסוק בשאלות רלוונטיות: התנגשויות פוליטיות, פשרות כלכליות, לבטי זהות והשתייכות קבוצתית, יחסי משפחה קשים ועוד. אבל אופן ההתמודדות עם שאלות אלה עוקף את התיאור המיידי והישיר ונוטה לפנות למחוזות בלתי מציאותיים, בכל דרך שבין פנטזיה לסוריאליזם.
שוני נוסף בגיליון הזה קשור באורך הנשימה של הטקסטים — שלושה סיפורים ארוכים מאוד מופיעים בו: מסע נוקב בארבעה פרקים של רינה ז'אן ברוך בעקבות אב נוכח־נעדר; נובלטה של כנרת רובינשטיין על התאהבות שעולה על מסלול הרסני; וסיפור פנטסטי של לוקאס נייט על נערה המקבלת הזדמנות מקורית להתמודד עם התנכלויות בבית־הספר. מדובר בנובלטות שמאפשרות יותר מטעימה חפוזה ומזמינות קשב קריאה ממושך יותר.
המחווה לכותב עבר בגיליון זה מוקדשת לסופר מצוין שהצד הזה בפעילותו כמעט ונשכח — שלמה קאלו המנוח. ספרו "לב הבשר" (1966) מביא את קורותיו של יזם כלכלי צעיר בישראל דאז, על רקע המעבר ממשק ריכוזי ליוזמה חופשית. כל זאת תוך קריצה שמעניקה לטקסט אירוניה קיומית רעננה. תודה ליונתן פיין שהביא את הספר למערכת.
רות עפרוני
בסוף הסיפור הזה
מישהו מת
"זה בשביל תחקיר לדמות בסיפור שאני כותבת," סימסתי לצַיָד שאת מספרו השגתי מחבר של חבר. "בסדר, תבואי, אבל בלי תמונות ובלי שמות," ענה. "אתה לא תתחרט," כתבתי לו, והוא השיב שהוא כבר מתחרט. אולי חש בסלידתי. ידע שכבר תכננתי בראשי את מהלך העלילה, את הטובים והרעים: הנה החזירה מגיחה מבין השיחים. הנה הצייד מכוון את הרובה אל ראשה. בשבריר שנייה של תעוזה, הנה אני, הודפת את הקנה, כדור נפלט מרובה הצייד — לשווא. החיה כבר נסה, פרסותיה מהדהדות את קריאותיי הרמות "בָרָררא ברררא!", שחזור לשידולים של רועי הצאן ששמעתי פעם בפרדס ליד הבית.
הסוף.
בלילה ההוא התייצבתי בשלוש ושלושים לפנות בוקר בשער בת שלמה, כפי שתיאמנו. הבהבתי באורות הרכב לכלי הרכב שכבר חנו שם, כמו סימן מוסכם גמלוני, מעושה, לשותפות סוד. אני אחת מכם.
הציד הציג לי את חבריו לצייד. לחצתי את ידיהם הכי חזק שיכולתי, אם כי את פניהם כמעט לא ראיתי תחת תיתורת החשכה. מישהו בישל קפה על גזייה בבגאז' הטנדר. אחר הניח עוגיות מהסוּפּר על הדשבורד. הציד הציע לי קפה שחור בכוס זכוכית קטנה ועוגייה. אמרתי "תודה," שתיתי את הקפה בשלוק אחד ודחפתי את כל העוגייה לפי. לא אמרתי שאני לא לוגמת קפה ולא טועמת סוכר.
התכנית הייתה ללכוד את העדר בדרך לזלילת הלילה במטעי השסק, או עם אור ראשון בדרך חזרה למרבצי היום הנסתרים שלהם. הציד חישב את מיקום העשב, שבאפריל עדיין היה ירוק וסמיך, את כיוון הרוח, את שיפוע הוואדי, וקבע את מסלול ההליכה. "אם הרוח מולנו הם לא יוכלו להריח אותנו," הסביר לי. "אבל הם יוכלו לראות אותנו?" שאלתי. "חזירים לא מרימים את הראש. אם נעמוד במעלה מסלול ההליכה שלהם הם לא יבחינו בנו." אחר כך סיכם ששני חברים ייקחו את הרכס הדרומי. שניים אחרים את הצפוני. והוא עצמו יצעד במסלול ביניהם. "לבוא איתךָ?" שאלתי. "כן, אבל בתנאי שאת בשקט מוחלט."
הגברים טענו את רובי הצייד והתפזרו בשטח. החושך היה אטום ואדיש. הלכתי אחרי הציד כמו צל צהריים תינוק. דרכתי רק היכן שדרך רגע קודם. היכן שהקוצים כבר שחקו והרמשים נסו. לא הוצאתי רחש. לפתע הציד עצר והסתובב אלי. הוא שלח את ידו אל כתפי ופשט ממני את תיק הגב. עצרתי את נשימתי. "את מרעישה," הוא לחש. "תני פה את המים שלך." פתחתי את התיק והגשתי לו את בקבוק הליטר וחצי שמילאתי במים לפני שיצאתי מהבית. ביד אחת הבריג החוצה את הפקק ובידו השנייה חנק את ריאות הבקבוק עד שהמים נתזו מצווארו, נזלו על ידו של הצייד ומשם לקרקע השחורה מתחתינו. עדיין סוחט את הבקבוק החזיר את הפקק והידק אותו למקומו. עכשיו, ללא אוויר כלוא בתוכו, הבקבוק החריש. המשכנו ללכת בדממה. חשבתי על היד הגדולה שלו לופתת את הרובה. את החזיר. אותי. סוחט מריאותי אוויר מיותר, רעשני. העברתי את ידי על צווארי.
"את לא תראי אותם באים," אמר בלי להסיט את מבטו לאחור. "אבל אם תקשיבי היטב, תשמעי את הנחרות שלהם." כריתי את אוזניי. כל מה ששמעתי היה הזמזום הציקדי של החשמל הרוטט בין עמודי הברזל. בחושך הם נדמו כשלדי דינוזאורים כבירים, מימים קדמונים ללא מצפון. הלילה נשם במקומי, מרעיד את האוויר בין חולצת הטריקו שלי לפליס החם שמשכתי מהארון באישון ליל, גוררת איתו בטעות את כל תכולת המדף.
מתחת לאלון רחב נוף עצרנו למארב. "תיכנסי לצל של העץ," נזף בי. "הם יזהו את הצל שלך. ואם תזהי משהו אל תגידי כלום. שימי לי יד על הכתף ותצביעי." סרקתי את השטח, הרוק נבלע בגרוני והחושך באישוני המוגדלים. משהו נע שם מולי. חי הפך צומח. איברים התפרקו לענפים. לעלים. לעשבים. לאבנים. לצללים. לרוחות. ניסיתי לגבש את התנועה בחזרה לכדי צורה. צורה של חזיר בר. אבל לא ידעתי מה צורתו של האויב הנעלם.
"אני מרגישה שהם קרובים," לחשתי. "אם את מרגישה אז זה בטח נכון," אמר ויכולתי לשמוע חיוך סודק את פניו. הנה הציצה יומרת האינטואיציה שלי כמו כתפייה סוררת של חזייה, חושפת שכנוע פנימי, כמיהה, פזיזות. "גם אני מרגיש," הוא אמר, "אני מרגיש שאני צריך להתרוקן, אז אל תסתובבי." ניסיתי שלא ולמרות זאת הקשבתי לזמזום הזרם שיצא מגופו. רציתי שיגיע כבר, חזיר הבר. שאשמע את נחירתו, שאחזה בדמותו, שידהר מולי. שברגע המכריע אושיט יד לקנה הרובה. אלא שעכשיו כבר לא ראיתי את עצמי מסיטה אותו מיעדו אלא חוטפת אותו מידי הציד, דוחקת את הקת לשקע כתפי, מכוונת אל הבהמה המסתערת ויורה — ההדף מפיל אותי לאדמה. הנה היא מולי, הדם זוחל, נמלט מפיה הפתוח...
ערב חג. אמא שלי שולחת אותי להביא את הבשר מהקצב. אני רצה לשם לפני שיסגור. עומדת בתור מזיעה, מבריקה, מתנשפת. אני בת אחת־עשרה. נתחי גוף תלויים מעלי, מתנדנדים. אני מנסה לחבר רגל, חזה, ראש — הַשְלֵם את החיה — אבל יוצא לי יצור מבותר, מפלצתי, פרנקנשטייני. נימים מגוידים ושומנים מציירים פרחי חיים בתוך שרירי הירך מעלי. חשופים. וכל כך מתחשק לי להושיט יד וללטף את המרקם החי, את הפולסים של זרימת הדם, שבעבע עד שאזל והתאבן. וכמו אז, בתוך הדריכות הגדולה, השתוקקתי גם עכשיו, פה, בשדה הזה — להיתקלות. לרדת על ארבע בעשב הגבוה. לחכות לחזיר הבר, להרגיש את הניבים שלו מתחפרים בכתפי ובעורפי, דוחקים בי אל האדמה. כל חושי ניעורו. החושך חדר דרכי.
"בואי נמשיך. הם לא פה," אמר ורכס את מכנסיו.
זהרורי אור ראשון כבר ריככו את השמיים. עלינו מתוך העמק. עדיין הלכתי אחרי הציד בשקט בצעדים מדודים. גופו הגדול חסם את הרוח ואת פיזור הדעת. בחושך ההולך ומתנדף יכולתי להבחין בקרחת הבוהקת שלו. בעובי צווארו. בקריצת האור של קנה הרובה שעפעף בקצב הליכתו. הגחנו מתוך סבך שיחים אל קרחת סלע מתחת לאלה גדולה.
"לפני שנה ראיתי פה משהו," אמר מבלי להסתובב אלי. "זה היה שנייה לפני הזריחה, כמו עכשיו. ממש פה על הסלע שכבה על צִדה חזירה גדולה. הראש שלה שמוט לאחור. היא ישנה. על הבטן שלה נחו שישה גורים. בני כמה שבועות אולי, עדיין מפוספסים בלבן. היא הייתה כל כך עייפה שלא שמעה אותי. הרוח הייתה בכיוון פני והיא גם לא הריחה אותי. נפרשה על הסלע בלי דאגה, כאילו אין ציידים בעולם. אז דרכתי את הרובה וכיוונתי אליה. מהרעש היא התעוררה, קפצה על הרגליים הקצרות שלה וברחה. החזירונים נשרו לה מהעטינים והתרוצצו אחריה כמו גולות שנפלו מיד רועדת, מצייצים צווחות בהלה דקות וגבוהות. עקבתי אחריהם עם הכוונת עד שנעלמו."
הטלפון של הציד רטט. הוא השעין את קת הרובה על הסלע, אחז בקנה ביד אחת ובשנייה שלף את הטלפון מכיס הדגמ"ח. "כן אמא," הוא ענה והסב את פניו אלי. בהירות עיניו הפתיעה אותי. בחנתי את אצבעותיו — נקניקיית ענק בוויטרינה של קצב. "כן, אני בא הערב."
לפתע עורב צווח באזהרה והשיק כנף. הצייד נדרך. שלשל את הטלפון לכיסו, היסה אותי והצביע לעבר צבר שיחים במורד הוואדי, מטרים ספורים לפנינו. רחש עבר בהם. הוא הניף את הרובה במהירות מבט. אצבעו חבקה את ההדק וסחטה אותו עד מחצית הדרך, עוד רגע יירה. נשמתי נעתקה. מתוך הסבך הגיחו שתי חיות גדולות. זוג צבאים! הצייד שמט באחת את הקנה והזדקף. "צבאים אסור לצוד," אמר, "זה לא חוקי." את האדרנלין שהצטבר בפיו ירק ארוז בכדור ליחה מתגלגל וניער את רגליו לשחרור. "זה אסור." חזר.
פעם היה מותר. כשהיה ילד. כשמלאו לו אחת־עשרה אביו קרא לו להצטרף אליו ואל אחיו הגדול לצייד. במדבר ובשדות הדרום היו צדים צבאים, חוגלות, יעלים, ארנבים, דורבנים. אבל היום רק חזירי הבר מותרים. וכשיש מגיפות כלבת — גם הזאבים, לפעמים. לא, הוא לא זוכר את החיה הראשונה שהרג. אולי ארנב. אולי סחב אותו כל הדרך הביתה באזניו. אולי אביו נדרש לירייה נוספת על זו המהססת, הבוסרית, שלו, שלא הרגה את הארנב, רק פצעה אותו. עד שגאלה אותו זו השנייה, קפץ הארנב מפה לשם בטירוף חסר מסלול, אחוז בהלה וכאב, פצע פעור מדמם בעורפו. מאז היו כל כך הרבה. מאות. הוא מכוון היטב מאז. הציד מחדש את רישיונו בכל שנה. אם ישכח — משרד החקלאות לא ינפיק לו תעודה חדשה. "כמה צידים עוד נשארו? אלפיים? מתוכם מאתיים יהודים. זהו." הוא משך בכתפיו כמו מי שסופר פרטים בקהילת גלות נכחדת. וחזירי הבר — אין!
"זהו להיום. מתקפלים. מישהו הביא את המנחוס היום. זאת את?"
הציד חייך אלי באור זריחה מלא. הנה הרווח בין שיניו הקדמיות. הנה שנותיו המתקדמות. כבר יש לו שישים ויותר.
"ניפגש בשולחן הציידים," פקד במכשיר הקשר. הגענו לשולחן פיקניק מתקלף מתחת לעץ תות גדול, אי שם באמצע ההר. הציד עם הכובע האדום (הזריחה השיבה לי את הצבעים שהלילה חטף) שלף גזייה, שתי צידניות, צלחות, וכמה בקבוקי בירה מזיעים טיפות צינה. הציד עם הכובע הכחול פרס עגבנייה ובצע לבבות חסה פריכה והציד עם הכובע הצהוב שלשל מתוך שקית שקופה נתחים עבים של בשר בצבע חול אדמדם, כמותם לא ראיתי מימי. "הבשר של חזיר הבר זה לא כמו מה שאת מכירה מהחזיר הביתי." הסבירו. "זה משהו אחר." הם צלו את הנתחים על מחבת שהניחו על הגזייה. הריח דגדג באפי, משך ודחה אותי בו זמנית. "קחי," אמר הציד הצהוב והגיש לי את הנתח בפיתה. לא יכולתי לשעות אל מנחתו. "תודה, זה מוקדם לי," אמרתי. "אבל תאכלו אתם. בתיאבון."
"את חושבת שיותר מוסרי לקנות מגש קלקר עטוף ניילון במקרר בסופר?" שאל אותי הציד האדום.
לא עניתי.
"אנחנו לא מדברים על זה עם חברים, את יודעת, אנשים לא מקבלים את זה כמו פעם." זה שוב הציד האדום. "אבל פה יש לנו שקט. ויש גם חוקים ברורים. זה לא כמו בחוץ שהעולם השתגע. היום, עובדת נכנסת לי למשרד אני לא סוגר את הדלת. שהיא לא תגיד עלי דברים. לא רוצה את הבעיות האלה."
"אני מצטערת שהבאתי את המנחוס. זה בטוח אני."
הצידים צחקו.
"אז את תכתבי עלינו?" שאל הציד הצהוב. אמרתי שעכשיו בגלל המנחוס אז אין לי ממש סוף לסיפור.
"אני דווקא שמח שלא הצלחנו הפעם. הייתי מצטער אם היית רואה את זה קורה," הציד שלי אמר וסימן בראשו לאחד מענפי עץ התות.
הרמתי את ראשי. ורק אז ראיתי אותו. חבל תלייה השתלשל מענף נמוך ועבה, קצהו לולאת פלצור. שוב התהדקה יד על צווארי.
"כשמצליח לנו הצייד, אנחנו מביאים את החיה לפה ותולים."
"למה צריך לתלות?"
"כי יותר נוח לחתוך אותה בגובה הזה מאשר, מה, על האדמה? אין לזה צורה."
רציתי לשאול עוד. אם קושרים אותה ברגל או בראש, ובאיזה גובה, ומה עושים עם הדם ואיך חותכים. דמיינתי את החזירה שלי כפותה בפרסתה. כובד משקל גופה מותח אותה כלפי מטה, אוזניה מלחחות את האבק. מטוטלת מדממת קילוחים קילוחים, דמה נספג אל האדמה הנסדקת בחום הקיץ הקרב כמו איום.
"את העור והשלד אנחנו זורקים לתנים. שיחזור למאיפה שהוא בא," אמר הציד הכחול והמשיך. "אחרי זה תוך שלושים דקות, כל החזיר בקופסאות ארוז כמו למסדר. לא ראית כזו מקצועיות. מאז שהוא ילד הוא יודע לחתוך לחלקים הנכונים בכמה חיתוכים מדויקים." אמר והצביע בסכינו אל עבר הציד שלי.
"מאיפה למדת?" שאלתי את הציד שלי.
"אבא שלי היה קצב." אמר ואז שתק כמו ילד באטליז.
*
בשבת הבאה נסענו לבקר את אחותי במושב. בדרך עברנו על פני השדות של בת שלמה. ידעתי שגם הלילה הם היו שם. בבוקר סימס לי הציד שאם ארצה אוכל לבוא שוב, שטוב שלא באתי השבת, שהם צדו שניים. אחד פיצוי על המנחוס של שבוע שעבר.
בדרך המתפתלת העולה למושב, סול עצר לפתע בחריקת בלמים. "תראו!" הוא קרא והצביע אל העשב בצדי הכביש. הילדים הצמידו את פניהם לזגוגית חלונות הרכב. "מה? מה?" הם התרגשו. "רואים? שם?" הוא טייל באצבעו בכיוון היער. "הם חצו את הכביש ועכשיו הם שם, בהמשך." שישה חזירוני בר, גורים מפוספסים, התרחקו אל תוך היער. הילדים פתחו את חלונות וקראו להם קריאות עידוד ואהבה.
"איפה אמא שלהם?" שאלתי.
"לא יודע," סול אמר, "לא חושב שראיתי, אולי חצתה את הכביש קודם."
"לא ראית אותה?"
"לא, רק אותם."
"לא ראית אמא?!"
"לא רות, בטח עברה בלי שראינו."
"סע כבר נו! מה נתקעת פה, סע כבר!" צעקתי.
"מה הסיפור שלך?"
"כלום, יש לי בחילה למות. סע נו. סע."
רות עפרוני — ספרה הראשון "שנת השועל, רשימות מהיומן של אישה כמעט נורמטיבית" יצא השנה בהוצאת כנרת זמורה. בימים אלה רות מלמדת צילום בתיכון, בונה בית חדש, כותבת את ספרה הבא ומדברת על עצמה בגוף שלישי. בימים אחרים היא לא עושה כלום.
