נולד לרוץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נולד לרוץ
מכר
מאות
עותקים
נולד לרוץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נולד לרוץ

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מייקל מורפורגו

מייקל מורפורגו (אנגלית: Michael Morpurgo; נולד ב-1943), סופר ילדים אנגלי.

מורפורגו נולד בשנת 1943 בסנט אלבנס במחוז הרטפורדשייר בדרום מזרח אנגליה. הוא למד בפנימיות בלונדון, סאסקס וקנטרברי. כנער אהב לעסוק בקריקט ורוגבי וחיבב את לימודי הגאוגרפיה. בשנים שאחרי כן למד באוניברסיטת לונדון. בבגרותו עבד כמורה בבית ספר יסודי במשך 10 שנים. מורפורגו הוא אחד מסופרי הילדים הידועים בימינו, כתב למעלה מ-90 ספרים, בנוסף למספר מחזות, שתורגמו ללמעלה מ-20 שפות. שניים גם הועלו לאקרנים. מורפורגו ורעייתו מנהלים את "Farms for Children" (חוות לילדים), ארגון חברתי המביא ילדי עיר לחוויה של שבוע באזור כפרי חקלאי. על פרויקט זה קיבל חברות במסדר האימפריה הבריטית. על ספריו זכה במספר פרסים בינלאומיים.

על עצמו אמר: "אני כותב סיפורים, לא ספרים, ואת הסיפורים אני כותב עבור עצמי - עבור הן הילד והן המבוגר שבי".

נושאים

תקציר


"השק לא סתם נע ברכות על פני המים. הוא התהפך מעצמו, כאילו משהו דחף אותו מבפנים. לא היה ספק שיש שם משהו, מצייץ ומצווח באימה. פטריק לא חשב עוד. הוא השליך את הילקוט שלו וזינק לתוך התעלה."

נולד לרוץ הוא סיפורו המרתק והמרגש של הכלב "חבר טוב". פטריק אמנם מציל את חבר טוב מטביעה, אך תלאותיו אינן מסתיימות בכך: הוא מתגלה כאלוף ריצה ונחטף בידי אדם שהוא בוטח בו, נאלץ להיפרד שוב ושוב ממי שהוא אוהב ואפילו נהפך לכלב משוטט. לכל אורך הדרך הוא משתף את הקוראים בתחושותיו ומתאר את מה שעובר עליו – את רגעי האושר לצד הרפתקאותיו המאלפות – ובסופו של דבר תמיד מצליח לשרוד. אבל השאלה הגדולה היא: האם ימצא אי-פעם בית אמיתי?

מייקל מורפוגו הוא אחד מסופרי הילדים האהובים בבריטניה. הוא זכה בפרסים רבים, מילא את תפקיד סופר הילדים הלאומי, וזכה בתואר "סופר השנה" מטעם אגודת מוכרי הספרים .נולד לרוץ היה רב מכר בבריטניה וזכה בשבחי הביקורת.

"ספר מושלם, שאין בו ולו מילה אחת מיותרת... מבקר הספרים הקשוח החתום מטה נאלץ למחות את דמעותיו."
 - דיילי מייל

פרק ראשון

"חבר טוב לנצח"

 

דרכו של פֵּטְריק לבית הספר היסודי סיינט תומאס בדרך פּוֹרְת'קְרֵסָה עברה בחלקה לאורך התעלה, ליד בית החרושת לרוטב־סטייק, שאיכשהו תמיד הדיף ריח חמוץ ומתוק בו־זמנית. ההליכה לאורך התעלה, שבה הדוברות חלפו בטרטור רועש והברווזים שיקעו את צוואריהם ושתו, היתה הדבר היחיד שפטריק ציפה לקראתו בכל מה שקשור לבית הספר. היו כל כך הרבה דברים אחרים שמהם חשש. הוא ישב על מיטתו וחשב על יום הלימודים המצפה לו, ועל כך שהלוואי שלא היה צריך לעבור אותו. בקומה התחתונה הרדיו פטפט כרגיל, ואבא שלו שוב שרף את הטוסט.
פטריק חשב על מר בָּטֶרְווֹרְת', שהיה המחנך ומאמן הכדורגל שלו, על שיעורי הבית שנתן בחיבור - הסיפור המפגר הזה על מפגש עם מישהו זר בתור לקופה - שפטריק עדיין לא סיים, ועל כך שהפעם מר בטרוורת' בטח יכריח אותו להישאר בבית הספר ולסיים לכתוב אותו. זה אומר שהמנהלת, גברת בְּרַייטְווֶל, תראה אותו בכיתה אחרי הלימודים, ואז הוא יהיה ממש בצרות. היא תמיד הציקה לפטריק בגלל שהוא לא מסודר, או כי הוא רץ במסדרונות, או חולם בהקיץ, או משתמש במה שכינתה "מילים עצלות", כמו "קוּל", "מגניב", והגרוע מכול - "לא־משנה".
בכל פעם שגברת ברייטוול שמעה מישהו אומר "לא־משנה" היא התפוצצה ממש, במיוחד אם בד בבד הוא גם משך בכתפיו. הצרה היתה שבדיוק כרגע, וללא כל סיבה הגיונית, "לא־משנה" היה דווקא הביטוי האהוב על פטריק. הוא ידע שזה עצבן גם את אמו ואביו, הוא ידע כמה גברת ברייטוול שונאת את זה, אבל המילה פשוט קפצה לה החוצה על דעת עצמה, מלווה במשיכת כתף. הוא לא הצליח להתאפק. וברור שבדרך כלל גברת ברייטוול היתה בדיוק בסביבה, והתפוצצה מזעם. ואחרי שהכול נגמר, כולם היו מסתובבים וצוחקים עליו. זה היה הדבר שפטריק הכי חשש ממנו בבית הספר - שיצחקו עליו.
הוא גם פחד מגִ'ימִי רִינְגְטוֹן, גִ'ימְבּוֹ בפי חבריו, ופטריק לא היה אחד מהם, לפחות לא מאז אתמול, כשנתן לגול ההוא להיכנס לשער, הגול שעלה להם בהפסד הגביע בגמר נגד בית ספר בַּרְבִּג'. זאת לא היתה אשמתו של פטריק, לא לגמרי בכל אופן. זאת היתה גם אשמתו של הבז. העניין הוא שפטריק בילה ימים בתצפיות על הבז הזה. הציפור קיננה בראש הארובה של בית החרושת לרוטב־סטייק, ופטריק כל כך אהב לראות אותה עפה במהירות למטה ומרחפת מעל הדשא בקצה המגרש. הוא היה יכול להסתכל על הבז כל יום, כל היום. ברגע שראה את הבז לא הצליח להסיר ממנו את העיניים. זאת לא היתה אשמתו שהבז דאה מעל מגרש הכדורגל בדיוק ברגע שהחלוץ המרכזי של ברבג' שחרר בעיטה ארוכה מרחוק, בעיטה שפטריק היה יכול לבלום בקלות.
פתאום נשמעו צעקות. הוא צלל נואשות אחר הכדור שחלף על פניו ונורה אל תוך השער, וסיים את הקפיצה כשפניו שקועות בבוץ. כשהרים את מבטו, ראה את ג'ימי רינגטון והאחרים רצים לעברו, צועקים וצווחים: "לוּזֶר! לוּזֶר!" מר בטרוורת' אמר שזה לא סוף העולם, אבל פטריק לא הסכים איתו. כך שבאותו בוקר היו לו הרבה סיבות לדאגה.
לכן הוא גם איחר לרדת לארוחת הבוקר. הוא בקושי הספיק להאכיל את דג הזהב שלו, שַׂחְייָנִי, ולטרוף מנת קורנפלקס, לפני שאמו, שעברה מאחוריו, נישקה אותו לפרֵדה על ראשו. היא דיברה תוך כדי הליכה - לא אל פטריק אלא אל אביו - משהו על לא לשכוח להכניס את המכונית למוסך, ואז יצאה. רגעים ספורים לאחר מכן אבא של פטריק דחק בו להיכנס לאוטו ואמר לו להיזהר כשהוא חוצה את הכביש לבית הספר, ולחכות עד שהאיש ממשמרות הבטיחות יגיד לו לעבור - זה מה שהוא אמר לו בכל בוקר.
פטריק ירד מהאוטו ליד הגשר, כרגיל, וצעד לאורך התעלה, לבד סוף סוף. פתאום לא היה אכפת לו מג'ימי רינגטון או מהגול שהובקע באשמתו, או מזה שיוצא לו "לא־משנה" או מהתקפות הזעם של גברת ברייטוול. הוא שאף את הריח החמוץ־מתוק של בית החרושת לרוטב־סטייק. מוזר, הוא אהב את הריח אבל שנא את טעמו של הרוטב עצמו. הוא הצל בידו על עיניו והביט אל הארובה כדי לראות אם הבז נמצא שם. הוא לא היה, אבל לפטריק לא היה אכפת. להקת ברווזים שייטה לידו באותו רגע, ועוד אחד בסמוך עם ישבן מזדקר באוויר, וזה תמיד גרם לו לחייך. סוּפית חצתה את נתיב הגרירה שלפניו ונעלמה לתוך העשב הגבוה.
הוא הרים את הילקוט על גבו והרגיש לפתע קליל ועליז, ואז ראה את הברבור, עומד על השביל לא רחוק משם ומחכה לו. זה הדאיג אותו. פטריק הכיר את הברבור הזה, הכיר אותו טוב מדי. הם כבר נפגשו פעם. הוא נראה כמו הברבור שחסם לו את השביל בדרך לבית הספר רק לפני שבועיים. הברבור רץ אז אל פטריק בכנפיים פרושות, צווארו מורכן ודרוך למתקפה, כשהוא שורק כמו מאה נחשים. פטריק נאלץ לרוץ לתוך השיחים כדי להימלט ממנו, ונפל לתוך חלקת סרפדים. כך שהוא בכלל לא חיבב את הברבור הזה, אפילו לא טיפ־טיפה. אבל הוא יצטרך לחלוף על פניו בכל זאת - זאת הדרך היחידה להגיע לבית הספר, והוא חייב להגיע לבית הספר. השאלה היחידה היתה איך לעשות את זה.

מייקל מורפורגו

מייקל מורפורגו (אנגלית: Michael Morpurgo; נולד ב-1943), סופר ילדים אנגלי.

מורפורגו נולד בשנת 1943 בסנט אלבנס במחוז הרטפורדשייר בדרום מזרח אנגליה. הוא למד בפנימיות בלונדון, סאסקס וקנטרברי. כנער אהב לעסוק בקריקט ורוגבי וחיבב את לימודי הגאוגרפיה. בשנים שאחרי כן למד באוניברסיטת לונדון. בבגרותו עבד כמורה בבית ספר יסודי במשך 10 שנים. מורפורגו הוא אחד מסופרי הילדים הידועים בימינו, כתב למעלה מ-90 ספרים, בנוסף למספר מחזות, שתורגמו ללמעלה מ-20 שפות. שניים גם הועלו לאקרנים. מורפורגו ורעייתו מנהלים את "Farms for Children" (חוות לילדים), ארגון חברתי המביא ילדי עיר לחוויה של שבוע באזור כפרי חקלאי. על פרויקט זה קיבל חברות במסדר האימפריה הבריטית. על ספריו זכה במספר פרסים בינלאומיים.

על עצמו אמר: "אני כותב סיפורים, לא ספרים, ואת הסיפורים אני כותב עבור עצמי - עבור הן הילד והן המבוגר שבי".

עוד על הספר

נושאים

נולד לרוץ מייקל מורפורגו

"חבר טוב לנצח"

 

דרכו של פֵּטְריק לבית הספר היסודי סיינט תומאס בדרך פּוֹרְת'קְרֵסָה עברה בחלקה לאורך התעלה, ליד בית החרושת לרוטב־סטייק, שאיכשהו תמיד הדיף ריח חמוץ ומתוק בו־זמנית. ההליכה לאורך התעלה, שבה הדוברות חלפו בטרטור רועש והברווזים שיקעו את צוואריהם ושתו, היתה הדבר היחיד שפטריק ציפה לקראתו בכל מה שקשור לבית הספר. היו כל כך הרבה דברים אחרים שמהם חשש. הוא ישב על מיטתו וחשב על יום הלימודים המצפה לו, ועל כך שהלוואי שלא היה צריך לעבור אותו. בקומה התחתונה הרדיו פטפט כרגיל, ואבא שלו שוב שרף את הטוסט.
פטריק חשב על מר בָּטֶרְווֹרְת', שהיה המחנך ומאמן הכדורגל שלו, על שיעורי הבית שנתן בחיבור - הסיפור המפגר הזה על מפגש עם מישהו זר בתור לקופה - שפטריק עדיין לא סיים, ועל כך שהפעם מר בטרוורת' בטח יכריח אותו להישאר בבית הספר ולסיים לכתוב אותו. זה אומר שהמנהלת, גברת בְּרַייטְווֶל, תראה אותו בכיתה אחרי הלימודים, ואז הוא יהיה ממש בצרות. היא תמיד הציקה לפטריק בגלל שהוא לא מסודר, או כי הוא רץ במסדרונות, או חולם בהקיץ, או משתמש במה שכינתה "מילים עצלות", כמו "קוּל", "מגניב", והגרוע מכול - "לא־משנה".
בכל פעם שגברת ברייטוול שמעה מישהו אומר "לא־משנה" היא התפוצצה ממש, במיוחד אם בד בבד הוא גם משך בכתפיו. הצרה היתה שבדיוק כרגע, וללא כל סיבה הגיונית, "לא־משנה" היה דווקא הביטוי האהוב על פטריק. הוא ידע שזה עצבן גם את אמו ואביו, הוא ידע כמה גברת ברייטוול שונאת את זה, אבל המילה פשוט קפצה לה החוצה על דעת עצמה, מלווה במשיכת כתף. הוא לא הצליח להתאפק. וברור שבדרך כלל גברת ברייטוול היתה בדיוק בסביבה, והתפוצצה מזעם. ואחרי שהכול נגמר, כולם היו מסתובבים וצוחקים עליו. זה היה הדבר שפטריק הכי חשש ממנו בבית הספר - שיצחקו עליו.
הוא גם פחד מגִ'ימִי רִינְגְטוֹן, גִ'ימְבּוֹ בפי חבריו, ופטריק לא היה אחד מהם, לפחות לא מאז אתמול, כשנתן לגול ההוא להיכנס לשער, הגול שעלה להם בהפסד הגביע בגמר נגד בית ספר בַּרְבִּג'. זאת לא היתה אשמתו של פטריק, לא לגמרי בכל אופן. זאת היתה גם אשמתו של הבז. העניין הוא שפטריק בילה ימים בתצפיות על הבז הזה. הציפור קיננה בראש הארובה של בית החרושת לרוטב־סטייק, ופטריק כל כך אהב לראות אותה עפה במהירות למטה ומרחפת מעל הדשא בקצה המגרש. הוא היה יכול להסתכל על הבז כל יום, כל היום. ברגע שראה את הבז לא הצליח להסיר ממנו את העיניים. זאת לא היתה אשמתו שהבז דאה מעל מגרש הכדורגל בדיוק ברגע שהחלוץ המרכזי של ברבג' שחרר בעיטה ארוכה מרחוק, בעיטה שפטריק היה יכול לבלום בקלות.
פתאום נשמעו צעקות. הוא צלל נואשות אחר הכדור שחלף על פניו ונורה אל תוך השער, וסיים את הקפיצה כשפניו שקועות בבוץ. כשהרים את מבטו, ראה את ג'ימי רינגטון והאחרים רצים לעברו, צועקים וצווחים: "לוּזֶר! לוּזֶר!" מר בטרוורת' אמר שזה לא סוף העולם, אבל פטריק לא הסכים איתו. כך שבאותו בוקר היו לו הרבה סיבות לדאגה.
לכן הוא גם איחר לרדת לארוחת הבוקר. הוא בקושי הספיק להאכיל את דג הזהב שלו, שַׂחְייָנִי, ולטרוף מנת קורנפלקס, לפני שאמו, שעברה מאחוריו, נישקה אותו לפרֵדה על ראשו. היא דיברה תוך כדי הליכה - לא אל פטריק אלא אל אביו - משהו על לא לשכוח להכניס את המכונית למוסך, ואז יצאה. רגעים ספורים לאחר מכן אבא של פטריק דחק בו להיכנס לאוטו ואמר לו להיזהר כשהוא חוצה את הכביש לבית הספר, ולחכות עד שהאיש ממשמרות הבטיחות יגיד לו לעבור - זה מה שהוא אמר לו בכל בוקר.
פטריק ירד מהאוטו ליד הגשר, כרגיל, וצעד לאורך התעלה, לבד סוף סוף. פתאום לא היה אכפת לו מג'ימי רינגטון או מהגול שהובקע באשמתו, או מזה שיוצא לו "לא־משנה" או מהתקפות הזעם של גברת ברייטוול. הוא שאף את הריח החמוץ־מתוק של בית החרושת לרוטב־סטייק. מוזר, הוא אהב את הריח אבל שנא את טעמו של הרוטב עצמו. הוא הצל בידו על עיניו והביט אל הארובה כדי לראות אם הבז נמצא שם. הוא לא היה, אבל לפטריק לא היה אכפת. להקת ברווזים שייטה לידו באותו רגע, ועוד אחד בסמוך עם ישבן מזדקר באוויר, וזה תמיד גרם לו לחייך. סוּפית חצתה את נתיב הגרירה שלפניו ונעלמה לתוך העשב הגבוה.
הוא הרים את הילקוט על גבו והרגיש לפתע קליל ועליז, ואז ראה את הברבור, עומד על השביל לא רחוק משם ומחכה לו. זה הדאיג אותו. פטריק הכיר את הברבור הזה, הכיר אותו טוב מדי. הם כבר נפגשו פעם. הוא נראה כמו הברבור שחסם לו את השביל בדרך לבית הספר רק לפני שבועיים. הברבור רץ אז אל פטריק בכנפיים פרושות, צווארו מורכן ודרוך למתקפה, כשהוא שורק כמו מאה נחשים. פטריק נאלץ לרוץ לתוך השיחים כדי להימלט ממנו, ונפל לתוך חלקת סרפדים. כך שהוא בכלל לא חיבב את הברבור הזה, אפילו לא טיפ־טיפה. אבל הוא יצטרך לחלוף על פניו בכל זאת - זאת הדרך היחידה להגיע לבית הספר, והוא חייב להגיע לבית הספר. השאלה היחידה היתה איך לעשות את זה.