נולד לרוץ

"חבר טוב לנצח"

דרכו של פֵּטְריק לבית הספר היסודי סיינט תומאס בדרך פּוֹרְת'קְרֵסָה עברה בחלקה לאורך התעלה, ליד בית החרושת לרוטב־סטייק, שאיכשהו תמיד הדיף ריח חמוץ ומתוק בו־זמנית. ההליכה לאורך התעלה, שבה הדוברות חלפו בטרטור רועש והברווזים שיקעו את צוואריהם ושתו, היתה הדבר היחיד שפטריק ציפה לקראתו בכל מה שקשור לבית הספר. היו כל כך הרבה דברים אחרים שמהם חשש. הוא ישב על מיטתו וחשב על יום הלימודים המצפה לו, ועל כך שהלוואי שלא היה צריך לעבור אותו. בקומה התחתונה הרדיו פטפט כרגיל, ואבא שלו שוב שרף את הטוסט.
פטריק חשב על מר בָּטֶרְווֹרְת', שהיה המחנך ומאמן הכדורגל שלו, על שיעורי הבית שנתן בחיבור - הסיפור המפגר הזה על מפגש עם מישהו זר בתור לקופה - שפטריק עדיין לא סיים, ועל כך שהפעם מר בטרוורת' בטח יכריח אותו להישאר בבית הספר ולסיים לכתוב אותו. זה אומר שהמנהלת, גברת בְּרַייטְווֶל, תראה אותו בכיתה אחרי הלימודים, ואז הוא יהיה ממש בצרות. היא תמיד הציקה לפטריק בגלל שהוא לא מסודר, או כי הוא רץ במסדרונות, או חולם בהקיץ, או משתמש במה שכינתה "מילים עצלות", כמו "קוּל", "מגניב", והגרוע מכול - "לא־משנה".
בכל פעם שגברת ברייטוול שמעה מישהו אומר "לא־משנה" היא התפוצצה ממש, במיוחד אם בד בבד הוא גם משך בכתפיו. הצרה היתה שבדיוק כרגע, וללא כל סיבה הגיונית, "לא־משנה" היה דווקא הביטוי האהוב על פטריק. הוא ידע שזה עצבן גם את אמו ואביו, הוא ידע כמה גברת ברייטוול שונאת את זה, אבל המילה פשוט קפצה לה החוצה על דעת עצמה, מלווה במשיכת כתף. הוא לא הצליח להתאפק. וברור שבדרך כלל גברת ברייטוול היתה בדיוק בסביבה, והתפוצצה מזעם. ואחרי שהכול נגמר, כולם היו מסתובבים וצוחקים עליו. זה היה הדבר שפטריק הכי חשש ממנו בבית הספר - שיצחקו עליו.
הוא גם פחד מגִ'ימִי רִינְגְטוֹן, גִ'ימְבּוֹ בפי חבריו, ופטריק לא היה אחד מהם, לפחות לא מאז אתמול, כשנתן לגול ההוא להיכנס לשער, הגול שעלה להם בהפסד הגביע בגמר נגד בית ספר בַּרְבִּג'. זאת לא היתה אשמתו של פטריק, לא לגמרי בכל אופן. זאת היתה גם אשמתו של הבז. העניין הוא שפטריק בילה ימים בתצפיות על הבז הזה. הציפור קיננה בראש הארובה של בית החרושת לרוטב־סטייק, ופטריק כל כך אהב לראות אותה עפה במהירות למטה ומרחפת מעל הדשא בקצה המגרש. הוא היה יכול להסתכל על הבז כל יום, כל היום. ברגע שראה את הבז לא הצליח להסיר ממנו את העיניים. זאת לא היתה אשמתו שהבז דאה מעל מגרש הכדורגל בדיוק ברגע שהחלוץ המרכזי של ברבג' שחרר בעיטה ארוכה מרחוק, בעיטה שפטריק היה יכול לבלום בקלות.
פתאום נשמעו צעקות. הוא צלל נואשות אחר הכדור שחלף על פניו ונורה אל תוך השער, וסיים את הקפיצה כשפניו שקועות בבוץ. כשהרים את מבטו, ראה את ג'ימי רינגטון והאחרים רצים לעברו, צועקים וצווחים: "לוּזֶר! לוּזֶר!" מר בטרוורת' אמר שזה לא סוף העולם, אבל פטריק לא הסכים איתו. כך שבאותו בוקר היו לו הרבה סיבות לדאגה.
לכן הוא גם איחר לרדת לארוחת הבוקר. הוא בקושי הספיק להאכיל את דג הזהב שלו, שַׂחְייָנִי, ולטרוף מנת קורנפלקס, לפני שאמו, שעברה מאחוריו, נישקה אותו לפרֵדה על ראשו. היא דיברה תוך כדי הליכה - לא אל פטריק אלא אל אביו - משהו על לא לשכוח להכניס את המכונית למוסך, ואז יצאה. רגעים ספורים לאחר מכן אבא של פטריק דחק בו להיכנס לאוטו ואמר לו להיזהר כשהוא חוצה את הכביש לבית הספר, ולחכות עד שהאיש ממשמרות הבטיחות יגיד לו לעבור - זה מה שהוא אמר לו בכל בוקר.
פטריק ירד מהאוטו ליד הגשר, כרגיל, וצעד לאורך התעלה, לבד סוף סוף. פתאום לא היה אכפת לו מג'ימי רינגטון או מהגול שהובקע באשמתו, או מזה שיוצא לו "לא־משנה" או מהתקפות הזעם של גברת ברייטוול. הוא שאף את הריח החמוץ־מתוק של בית החרושת לרוטב־סטייק. מוזר, הוא אהב את הריח אבל שנא את טעמו של הרוטב עצמו. הוא הצל בידו על עיניו והביט אל הארובה כדי לראות אם הבז נמצא שם. הוא לא היה, אבל לפטריק לא היה אכפת. להקת ברווזים שייטה לידו באותו רגע, ועוד אחד בסמוך עם ישבן מזדקר באוויר, וזה תמיד גרם לו לחייך. סוּפית חצתה את נתיב הגרירה שלפניו ונעלמה לתוך העשב הגבוה.
הוא הרים את הילקוט על גבו והרגיש לפתע קליל ועליז, ואז ראה את הברבור, עומד על השביל לא רחוק משם ומחכה לו. זה הדאיג אותו. פטריק הכיר את הברבור הזה, הכיר אותו טוב מדי. הם כבר נפגשו פעם. הוא נראה כמו הברבור שחסם לו את השביל בדרך לבית הספר רק לפני שבועיים. הברבור רץ אז אל פטריק בכנפיים פרושות, צווארו מורכן ודרוך למתקפה, כשהוא שורק כמו מאה נחשים. פטריק נאלץ לרוץ לתוך השיחים כדי להימלט ממנו, ונפל לתוך חלקת סרפדים. כך שהוא בכלל לא חיבב את הברבור הזה, אפילו לא טיפ־טיפה. אבל הוא יצטרך לחלוף על פניו בכל זאת - זאת הדרך היחידה להגיע לבית הספר, והוא חייב להגיע לבית הספר. השאלה היחידה היתה איך לעשות את זה.