החיים מתחילים כאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים מתחילים כאן
מכר
מאות
עותקים
החיים מתחילים כאן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

החיים מתחילים כאן

4.3 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

האם ההבדל בין אדם לפרעוש קטן מהדמיון ביניהם? איך, מתי והיכן נולדו החיים מתוך החומר הדומם? האם נפגוש אי פעם חייזרים? מהי תכלית החיים והאם יש להם משמעות? מיהו האב הקדמון המשותף לכל היצורים והצמחים? דורות של מדענים מנסים לפצח את חידת מוצא החיים, להבין איך התחיל הכל - ונכשלים שוב ושוב. הספר הזה מתאר בשפה שווה לכל נפש את מסע ההרפתקאות של התבונה האנושית, במאמץ לפיענוח הסוד השמור ביותר של הטבע. תעלומה בסדר גודל כזה, עשויה לבוא על פתרונה רק בעוד אלף שנים - או בשבוע הבא.
 
פרופ’ אהרן צ’חנובר, חתן פרס נובל בכימיה, הטכניון, ישראל: “תעלומת מוצא החיים מרתקת אולי אף יותר מתעלומת יצירת היקום. כיצד מולקולות פשוטות חברו למורכבות, ובמיוחד כיצד יצרו אלו מכלולים מתפקדים - חומצות גרעין וחלבונים - המעבירים מידע מדור לדור בעודם מנגנים את המופלאה שבסימפוניות - זו של החיים. תעלומה זו רחוקה מפתרון גם בעצם היום הזה. יבשם עזגד מתאר בכישרון, ובשילוב מרתק ונדיר בין מדע, פילוסופיה, היסטוריה ואמנות, את התיאוריות הרבות שחלקן הביאו אותנו כמעט אל סף הפתרון לתעלומה, אך מודה בסופו של דבר שאמא טבע מסתירה מאיתנו, עדיין, את גדול סודותיה. מדענים אינם נוהגים להתנבא - אך אולי הפתרון לסוד זה לא יתגלה לעולם”.
 
מיכל רובנר, אמנית, כלת פרס א.מ.ת (אמנות, מדע ותרבות): “הרצון להתבונן, לפענח ולבטא ממדים שונים של הקיום נוכח בעשייה האמנותית משחר ימי האנושות. במקביל, מתחילת דרכו של המדע, הסקרנות מבטאת שאיפה להבין ולמפות את העולם ואת תופעת החיים. בכתיבתו הייחודית, יבשם עזגד יוצר חיבורים מרתקים ונקודות מבט מקוריות על הסינרגיה מעוררת ההשראה במפגש בין שדות המדע והאמנות”.
 
פרופ’ דניאל סגרה, אוניברסיטת בוסטון, ארצות הברית: “מדענים נהנים מהזכות הגדולה לצאת שוב ושוב למסעות מסעירים אל הלא–נודע, שלפעמים מובילים אותנו לתגליות מפתיעות ומרתקות. התובנות העולות מהמחקרים הן, לפעמים, כה עמוקות, ומעוררות רגשות כה עזים, כמו אלה הנלווים למעשה אמנות. בחקר מקורות החיים - אחת התעלומות הלא–פתורות הגדולות במדע - נוספות לכל אלה תחושות של פליאה וענווה. הסיפורים, ההשתקפויות, ההבנות והדימויים שיבשם עזגד פורש לפנינו בספר זה הם דרך נהדרת ונדירה בשביל הציבור הרחב לחוות את תחושת הפליאה, וכן את היופי האינטלקטואלי והאמנותי שמלווים את מסע המחקר המתמשך אל מקור החיים”.

פרק ראשון

עץ הדעת אינו גם עץ החיים
לורד ביירון
 
 
הקדמה 
האושר לחיות
 
 
המשפט הבא עלול לקומם רבים, אבל אם חושבים על זה, ההבדל בין אדם לפרעוש קטן בהרבה מהדמיון ביניהם. הנה מבחן שעשוי להבהיר את האמירה הזאת: אם לפנינו אדם, פרעוש ואבן, מי מבין השלושה הוא יוצא הדופן? החיים, המפכים באדם ובפרעוש כאחד, הם גורם כל כך דומיננטי, עד שלעומת עצם דומם, הם נראים כמעט בני משפחה, וכל ההבדלים האינטלקטואליים, התרבותיים והאחרים ביניהם מתגמדים.
האדם והפרעוש, שניהם ינוסו על חייהם במידת הצורך, שניהם חשים ומוקירים את האושר לחיות, מה שהצרפתים מכנים Joie de vivre, את עצם ההוויה, עצם הקיום השקט של תהליכי החיים הבסיסיים. קליטה, פליטה, עיבוד, התחלקות, התרבות, העברת מסרים - וחלק מעצמך - לדורות הבאים. ההבדל ביניהם מתבלט בעיקר לנוכח העובדה שהפרעוש מסתפק, אולי, באושר לחיות כפשוטו, אבל האדם מנסה להבין את העולם, לפענח את החוקים העמוקים שמניעים את מה שקורה סביבו, לרבות שאלת השאלות: כיצד נוצרו החיים?
המפץ הגדול, ראשיתו של היקום המוכר, יצר את המרחב והזמן והמיר תועפות אנרגיה בכמויות גדולות של חומר דומם. בהדרגה התארגן החומר במבנים גלקטיים, כוכבים נדלקו באנרגיה גרעינית והחלו להפיק חומרים מורכבים יותר ויותר. כוכבי לכת נוצרו והחלו לנוע סביב כוכבים - אבל כל אלה התחוללו בממלכת הדומם. בשלב כלשהו, בערך 11 מיליארד שנים לאחר המפץ הגדול, ופחות מארבעה מיליארד שנים לפני שהמילים האלה נכתבו על ידי אורגניזם חי, חל האירוע המשמעותי והמסתורי ביותר בדברי ימי היקום: חומר דומם התארגן במבנה שהתאפיין בתכונה חדשה, לא צפויה, ואשר לא ברור עד כמה היא מתחייבת - אם בכלל - מחוקי הפיסיקה: חיים. איך זה קרה? איפה? מדוע? מה, באמת, ההבדל בין כמות מסוימת של אטומים מסוגים שונים ובין אותם אטומים עצמם, המרכיבים יצור חי, שלא לומר אדם מסוים, החביב עלינו?
בהיעדר תשובות, השאלות מוסיפות לעלות. האם הופעת החיים היתה מתחוללת - בהינתן חומר דומם ודי זמן - בכל מקרה? בכל מקום? ואם התשובה על כך חיובית, מה בדיוק קרה שם? או, במילים אחרות, כיצד נוצרו החיים מתוך החומר הדומם?
דורות של מדענים, פילוסופים וסופרים ניסו - ועדיין מנסים - לפענח את החידה הזאת. לעתים, כדי להבין מה היה בעבר ואת המשמעויות העמוקות של תופעה מסוימת, אפשר לנסות לדמיין התרחשויות עתידיות. זה, פחות או יותר, אחד מתחומי הפעילות המסורתיים של המדע הבדיוני (מד"ב). זו המסגרת שבה, בשנת 1941, פִרסם תיאודור סטרג'ן (1985-1918 Theodore Sturgeon) את אחד מסיפורי המד"ב הטובים שבכל הזמנים: "אל בזעיר אנפין". גיבור הסיפור, ג'יימס קידר, מצליח לפתח מערכות מולקולריות שמסוגלות לשכפל את עצמן באופן עצמאי - זו התכונה המאפיינת את תופעת החיים. המערכות המולקולריות החדשות המלאכותיות של קידר היו, לפיכך, מעין חלופה סינתטית לעולם החי והצומח בכדור הארץ, המבוסס על יכולת השכפול העצמי של הדי־אן־אי והאר־אן־אי, אלא שקידר "עיצב" בשבילן מערכת חדשה לחלוטין של קידוד מידע וחילוף חומרים, שתוכננה לבצע תהליכים כימיים שונים, מהירים בהרבה מתהליכי החיים שמתחוללים באורגניזמים המוכרים לנו בכדור הארץ. חילוף החומרים הוא - בין היתר - המנוע של האבולוציה. היצורים החדשים של קידר הציפו מוטציות חדשות בקצב מסחרר והגישו אותן ל"ועדות הקידום" של הברירה הטבעית, דבר שיצר אבולוציה מהירה שהובילה את היצורים החד־תאיים הראשוניים, בתוך שנים אחדות, ליכולת לעקוף את האדם. בסיפור של סטרג'ן, היצורים החדשים הסתפקו בהתבדלות וביכולתם להגן על עצמם משיגיונותיהם של בני האדם. במובן הזה, יש לסיפור סוף טוב.
קידר ברא חיים אחרים וכך רכש לעצמו, כפי שתיאר זאת סטרג'ן, כוח רב מדי. בשביל היצורים החדשים הוא היה אלוהים. בורא עולם שאין עוד מלבדו. וכשהם אמרו, או חשבו או האמינו ש"הכול כתוב", הם התכוונו לנוסחאות הכימיות של קידר.
עלילתו של "אל בזעיר אנפין" מתרחשת באי קטן באוקיינוס האטלנטי, מול חופי מסצ'וסטס. לא רחוק מהמכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס, MIT, שבו כבר בשנות ה-90 של המאה שעברה בנה הכימאי ג'וליוס רבק (1944 Julius Rebek) מערכת מולקולרית שמסוגלת לשכפל את עצמה. מאז הוצעו עוד כמה רעיונות באשר למערכות שמסוגלות לשכפל את עצמן, אבל איש עדיין לא הצליח לעלות למעלתו של "אל בזעיר אנפין".
קבוצות מחקר לא רבות בעולם מעיזות להתמודד עם האתגר הזה ולהגדיר אותו כתחום העיסוק העיקרי שלהן. כנסים מדעיים מתקיימים בנושא מעת לעת, אך לפחות חלק מהם סגורים לתקשורת. רוב המדענים שעוסקים בנושא עושים זאת כפרויקט נוסף לעבודתם המחקרית ה"רגילה". העיסוק בניסיונות לברוא חיים נתפס במידה לא מבוטלת כמעין שיגיון, "מוזרות", או, גרוע מזה, "ילדותיות"; דברים שלא ממש מועילים למדען חוקר כשעניינו מובא לפני ועדות קידום אקדמיות או ועדות שיפוט של מענקי מחקר.
 
 
אל תנסו
 
המילים Don't Try - אל תנסו - החקוקות על המצבה של המשורר והסופר צ'רלס בוקובסקי (1994-1920 Charles Bukowski), מבטאות היטב את המסר של עולם המדע למי שמנסה להתחקות אחר מוצא החיים. כולם מסכימים שמדובר באחת השאלות המרכזיות והעמוקות שעומדות לפתחנו. אבל רוב המדענים סבורים שעדיין אין בידינו יכולת וכלים להתמודדות של ממש עמה. ובינתיים, אל תחקור במופלא ממך. חכה. זו משימה שממתינה לדורות הבאים. ממש כמו בוקובסקי, שכתב פעם לחברתו: "אתה מחכה, ואם שום דבר לא קורה, אתה מחכה עוד". הספר הזה מביא את סיפוריהם של מדענים אמיצים, שאינם מוכנים לחכות, שאינם חוששים לנסות ונוטלים סיכון כדי לחקור במופלא מאיתנו, כדי להגיע למקור, לנקודת ההתחלה של השורש, כדי להבין מאיפה באמת באנו.
 
 
תודה
 
לד"ר אילנה אגמון, פרופ' גונן אשכנזי, עמית בן־בסט, פרופ' רועי בר־זיו, פרופ' טים הוטון, ד"ר נתנאל וגנר, ד"ר יונתן וינטראוב, ד"ר עמרי ונדל, פרופ' משה זיפר, פרופ' ערן טרומר, פרופ' אנטוניו לזקאנו, פרופ' דורון לנצט, פרופ' טל מור, פרופ' רון מילוא, פרופ' אהוד מירון, פרופ' מרדכי מלגרום, ד"ר עומר מרקוביץ', פרופ' דניאל סגרה, ד"ר צבי עצמון, פרופ' יואב עצמון־רז, ד"ר שראל פליישמן, פרופ' רפאל פלק, פרופ' עדי פרוס, ד"ר נועם פריווס, פרופ' חגי פרץ, פרופ' ג'וליוס רבק, פרופ' אירית שגיא, רונית שורק, פרופ' דן תופיק.
חלק מהתובנות שהובילו לכתיבת הספר הזה עלו בשיחות עם פרופ' שניאור ליפסון.

עוד על הספר

החיים מתחילים כאן יבשם עזגד
עץ הדעת אינו גם עץ החיים
לורד ביירון
 
 
הקדמה 
האושר לחיות
 
 
המשפט הבא עלול לקומם רבים, אבל אם חושבים על זה, ההבדל בין אדם לפרעוש קטן בהרבה מהדמיון ביניהם. הנה מבחן שעשוי להבהיר את האמירה הזאת: אם לפנינו אדם, פרעוש ואבן, מי מבין השלושה הוא יוצא הדופן? החיים, המפכים באדם ובפרעוש כאחד, הם גורם כל כך דומיננטי, עד שלעומת עצם דומם, הם נראים כמעט בני משפחה, וכל ההבדלים האינטלקטואליים, התרבותיים והאחרים ביניהם מתגמדים.
האדם והפרעוש, שניהם ינוסו על חייהם במידת הצורך, שניהם חשים ומוקירים את האושר לחיות, מה שהצרפתים מכנים Joie de vivre, את עצם ההוויה, עצם הקיום השקט של תהליכי החיים הבסיסיים. קליטה, פליטה, עיבוד, התחלקות, התרבות, העברת מסרים - וחלק מעצמך - לדורות הבאים. ההבדל ביניהם מתבלט בעיקר לנוכח העובדה שהפרעוש מסתפק, אולי, באושר לחיות כפשוטו, אבל האדם מנסה להבין את העולם, לפענח את החוקים העמוקים שמניעים את מה שקורה סביבו, לרבות שאלת השאלות: כיצד נוצרו החיים?
המפץ הגדול, ראשיתו של היקום המוכר, יצר את המרחב והזמן והמיר תועפות אנרגיה בכמויות גדולות של חומר דומם. בהדרגה התארגן החומר במבנים גלקטיים, כוכבים נדלקו באנרגיה גרעינית והחלו להפיק חומרים מורכבים יותר ויותר. כוכבי לכת נוצרו והחלו לנוע סביב כוכבים - אבל כל אלה התחוללו בממלכת הדומם. בשלב כלשהו, בערך 11 מיליארד שנים לאחר המפץ הגדול, ופחות מארבעה מיליארד שנים לפני שהמילים האלה נכתבו על ידי אורגניזם חי, חל האירוע המשמעותי והמסתורי ביותר בדברי ימי היקום: חומר דומם התארגן במבנה שהתאפיין בתכונה חדשה, לא צפויה, ואשר לא ברור עד כמה היא מתחייבת - אם בכלל - מחוקי הפיסיקה: חיים. איך זה קרה? איפה? מדוע? מה, באמת, ההבדל בין כמות מסוימת של אטומים מסוגים שונים ובין אותם אטומים עצמם, המרכיבים יצור חי, שלא לומר אדם מסוים, החביב עלינו?
בהיעדר תשובות, השאלות מוסיפות לעלות. האם הופעת החיים היתה מתחוללת - בהינתן חומר דומם ודי זמן - בכל מקרה? בכל מקום? ואם התשובה על כך חיובית, מה בדיוק קרה שם? או, במילים אחרות, כיצד נוצרו החיים מתוך החומר הדומם?
דורות של מדענים, פילוסופים וסופרים ניסו - ועדיין מנסים - לפענח את החידה הזאת. לעתים, כדי להבין מה היה בעבר ואת המשמעויות העמוקות של תופעה מסוימת, אפשר לנסות לדמיין התרחשויות עתידיות. זה, פחות או יותר, אחד מתחומי הפעילות המסורתיים של המדע הבדיוני (מד"ב). זו המסגרת שבה, בשנת 1941, פִרסם תיאודור סטרג'ן (1985-1918 Theodore Sturgeon) את אחד מסיפורי המד"ב הטובים שבכל הזמנים: "אל בזעיר אנפין". גיבור הסיפור, ג'יימס קידר, מצליח לפתח מערכות מולקולריות שמסוגלות לשכפל את עצמן באופן עצמאי - זו התכונה המאפיינת את תופעת החיים. המערכות המולקולריות החדשות המלאכותיות של קידר היו, לפיכך, מעין חלופה סינתטית לעולם החי והצומח בכדור הארץ, המבוסס על יכולת השכפול העצמי של הדי־אן־אי והאר־אן־אי, אלא שקידר "עיצב" בשבילן מערכת חדשה לחלוטין של קידוד מידע וחילוף חומרים, שתוכננה לבצע תהליכים כימיים שונים, מהירים בהרבה מתהליכי החיים שמתחוללים באורגניזמים המוכרים לנו בכדור הארץ. חילוף החומרים הוא - בין היתר - המנוע של האבולוציה. היצורים החדשים של קידר הציפו מוטציות חדשות בקצב מסחרר והגישו אותן ל"ועדות הקידום" של הברירה הטבעית, דבר שיצר אבולוציה מהירה שהובילה את היצורים החד־תאיים הראשוניים, בתוך שנים אחדות, ליכולת לעקוף את האדם. בסיפור של סטרג'ן, היצורים החדשים הסתפקו בהתבדלות וביכולתם להגן על עצמם משיגיונותיהם של בני האדם. במובן הזה, יש לסיפור סוף טוב.
קידר ברא חיים אחרים וכך רכש לעצמו, כפי שתיאר זאת סטרג'ן, כוח רב מדי. בשביל היצורים החדשים הוא היה אלוהים. בורא עולם שאין עוד מלבדו. וכשהם אמרו, או חשבו או האמינו ש"הכול כתוב", הם התכוונו לנוסחאות הכימיות של קידר.
עלילתו של "אל בזעיר אנפין" מתרחשת באי קטן באוקיינוס האטלנטי, מול חופי מסצ'וסטס. לא רחוק מהמכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס, MIT, שבו כבר בשנות ה-90 של המאה שעברה בנה הכימאי ג'וליוס רבק (1944 Julius Rebek) מערכת מולקולרית שמסוגלת לשכפל את עצמה. מאז הוצעו עוד כמה רעיונות באשר למערכות שמסוגלות לשכפל את עצמן, אבל איש עדיין לא הצליח לעלות למעלתו של "אל בזעיר אנפין".
קבוצות מחקר לא רבות בעולם מעיזות להתמודד עם האתגר הזה ולהגדיר אותו כתחום העיסוק העיקרי שלהן. כנסים מדעיים מתקיימים בנושא מעת לעת, אך לפחות חלק מהם סגורים לתקשורת. רוב המדענים שעוסקים בנושא עושים זאת כפרויקט נוסף לעבודתם המחקרית ה"רגילה". העיסוק בניסיונות לברוא חיים נתפס במידה לא מבוטלת כמעין שיגיון, "מוזרות", או, גרוע מזה, "ילדותיות"; דברים שלא ממש מועילים למדען חוקר כשעניינו מובא לפני ועדות קידום אקדמיות או ועדות שיפוט של מענקי מחקר.
 
 
אל תנסו
 
המילים Don't Try - אל תנסו - החקוקות על המצבה של המשורר והסופר צ'רלס בוקובסקי (1994-1920 Charles Bukowski), מבטאות היטב את המסר של עולם המדע למי שמנסה להתחקות אחר מוצא החיים. כולם מסכימים שמדובר באחת השאלות המרכזיות והעמוקות שעומדות לפתחנו. אבל רוב המדענים סבורים שעדיין אין בידינו יכולת וכלים להתמודדות של ממש עמה. ובינתיים, אל תחקור במופלא ממך. חכה. זו משימה שממתינה לדורות הבאים. ממש כמו בוקובסקי, שכתב פעם לחברתו: "אתה מחכה, ואם שום דבר לא קורה, אתה מחכה עוד". הספר הזה מביא את סיפוריהם של מדענים אמיצים, שאינם מוכנים לחכות, שאינם חוששים לנסות ונוטלים סיכון כדי לחקור במופלא מאיתנו, כדי להגיע למקור, לנקודת ההתחלה של השורש, כדי להבין מאיפה באמת באנו.
 
 
תודה
 
לד"ר אילנה אגמון, פרופ' גונן אשכנזי, עמית בן־בסט, פרופ' רועי בר־זיו, פרופ' טים הוטון, ד"ר נתנאל וגנר, ד"ר יונתן וינטראוב, ד"ר עמרי ונדל, פרופ' משה זיפר, פרופ' ערן טרומר, פרופ' אנטוניו לזקאנו, פרופ' דורון לנצט, פרופ' טל מור, פרופ' רון מילוא, פרופ' אהוד מירון, פרופ' מרדכי מלגרום, ד"ר עומר מרקוביץ', פרופ' דניאל סגרה, ד"ר צבי עצמון, פרופ' יואב עצמון־רז, ד"ר שראל פליישמן, פרופ' רפאל פלק, פרופ' עדי פרוס, ד"ר נועם פריווס, פרופ' חגי פרץ, פרופ' ג'וליוס רבק, פרופ' אירית שגיא, רונית שורק, פרופ' דן תופיק.
חלק מהתובנות שהובילו לכתיבת הספר הזה עלו בשיחות עם פרופ' שניאור ליפסון.