פגישה בקצה הערב

נשארו רק ארבעה אנשים שהסיכוי לראות אותם עדיין מתעתע בי עד כדי כך. רק בשביל לראות פעם נוספת, אולי אחרונה, את הַאשֶק או את דוֹלְפִי או את רוּבִּי או את דפני אני מסוגלת לשבת ככה כל הערב, תשושה מרוב סקרנות, מכורסמת מרוב ניחושים. האחים שלי שבוהים בטלוויזיה מאמצים את כל כוחות ההתאפקות שלהם כדי להתנהג כאילו עוד ערב רגיל. ״מירקה?״ זאב קורא בשמי בקול רם ומתבונן בי כדי לאמוד עד כמה אני מנותקת וכלואה בתוך עצמי. בגללו אני מקפיאה ככל האפשר את מבע פני. מדי פעם הוא אומר את שמי, מדי פעם הוא מישיר אלי את מבטו הצלול, מדי פעם נדמה שהוא לא לגמרי מאמין לי שאני אכן מנותקת ותשושה.
נולדתי ב־1915. אחי זאב ב־1918. אחינו הקטן בצלאל ב־1919. רֵייזֶלֶה, שנולדה ביני לבינם, איננה מזמן. אחריה נולדה עוד תינוקת שאפילו את שמה אני לא זוכרת. כל הלילה היא צרחה ובבוקר מצאנו אותה קרה. בצלאל, זאב ואני יושבים יחד בחדרי הקטן ומחכים. לעתים רחוקות כל כך הם באים אלי יחד ומעולם לא האריכו כך את ישיבתם לצדי. הם יודעים למי אנחנו מחכים ועל כן לבשו חולצות נקיות ואף גילחו את זיפי הפנים. מי שעושה עכשיו את דרכו לעברנו מוכרח להיות האשק או דולפי או רובי או דפני. רק אחד מן הארבעה. האשק היה אהבתי הראשונה וכדי לספר עליו אני צריכה לחזור אל בית ילדותי שבעיר לודז׳ ואל בית המלאכה המשפחתי שלנו. דולפי מוּנִיךְ היה אהבתי השנייה. כדי לתאר אותו עלי לשוב אל מחנה העבודה של הנאצים. רובי הוא בנו של אחי בצלאל. אי אפשר לספר עליו מבלי לגלות כל מה שאני יודעת על האחים שלי. דפני הוא שמה של בתי היחידה.
״לא שומעים כלום.״ זה קולו של אחי בצלאל שצועק ומביע מורת רוח מן הטלוויזיה שלי. הגיל חיבל בשמיעתם של האחים ועל כן הם צועקים במקום לדבר וגם את הטלוויזיה מגבירים עד קצה יכולתה. אני מאמנת את עצמי, מתַרגלת את שרירי, כדי ששום נימה בדריכותי לא תסגיר את סקרנותי שגועשת ויש לי סיפוק מהאופן שבו הציפייה אוספת אותנו בתוך חדרי, מלכדת את שניהם לצדי ומשכיחה כעסים. המחלוקות שהפרידו בינינו, המבוכות, הבגידות, הכול כאילו חלף. אני בת שמונים וחמש עכשיו. זאב בן שמונים ושתיים. אחינו הקטן בצלאל בן שמונים ואחת. ״מירקה?״ אני שומעת את זאב אחי שב וקורא לי בשמי. בכל הזדמנות הוא פונה אלי כדי לבחון את ערנותי. רק אותו מכולם עוד לא הצלחתי לשכנע שאני אכן מנותקת ותשושה. אני עוקבת אחרי האחים, מבטי נצמד בעיקשות אל הנתיב שעושים מבטיהם מן המיטה שעליה הם יושבים אל מסך הטלוויזיה ואל הדלת. אני מרחרחת אחרי השבילים שמותחות הנשימות שלהם, כמו סימנים דביקים שמותיר אחריו חרק. המבטים שלהם מתרוצצים חסרי מנוחה על מסך הטלוויזיה ונתלים על ידית הדלת. אני משתוקקת לדעת למי הם מחכים ובו בזמן כובשת את סקרנותי.
אני מרגישה איך הנחיריים שלי השחוקים מרוב שימוש נפערים עד קצה גבול היכולת ואד קלוש של שיער סמור חודר דרכם. האחים שלי כולאים את הציפייה והיא, יש לה סדרי עדיפויות משל עצמה, מסתננת דרך נקבוביות העור ומציפה את החדר בניחוחה. יחד עם הציפייה מסתנן לכאן צלו של רובי, משהו מצליל קולו, מריחם המלוח של מפרשי כפות ידיו. רובי הוא בנם של בצלאל ובַּרַנֶקָה. רובי גדל אצל זאב. בשביל להסביר צריך לספר על ברנקה. אחר כך. את רובי גירשו מפה בגללי. ככה אומרים אצלנו. אחרי שגירשו אותו הוא עזב את ישראל. ״זה עניין פרטי,״ הוא נוהג לענות לעיתונאים ששואלים אותו על זיקה אפשרית בין התערוכות והפרסים וההצלחה לבין ילדותו ונעוריו בקיבוץ נאות מדבר.
הטלוויזיה שלי ממשיכה לזמזם. אין בקיבוץ שלנו טלוויזיה יותר משוכללת משלי. קניתי אותה בכספי הירושה שקיבלתי מאבי והיא רובצת פה מולי ומול האחים שלי כמו תזכורת אימתנית למחלוקת העתיקה שהפרידה בינינו. ריחו של חוסר אונים עומד באוויר בקו העיניים, ריצודים שחורים מעקצצים בשורש אפי. אני, כמו האחים שלי, יודעת היטב להתאפק ורק החולשה המוכרת משכבר, אותה סחרחורת שעולה ממעמקי הבטן, לופתת אותי. כאילו רק אני חשופה וחסרת הגנה ומולי ניצבת הציפייה והיא לעומתי אדירת ממדים, מלגלגת. לְמה, אני יכולה לשמוע את הציפייה שואלת את עצמה, לְמה לעזאזל מחכים כאן שלושת הישישים.
״מירקה?״ אני שוב שומעת את אחי זאב שמנסה לקרוע מעל פני את מסכַת האטימות. הוא מושיט את כף ידו לעבר פני ובוחן את התגובות שלי, מנופף בידו ומנסה לפענח את מבעי. בשביל לא לראות את כתמי הזִקנה שצימח עור ידיו אני עוצמת את עיני ורואה רק את העור החום החלק, קפה בחלב, של האיש הצעיר שהיה. הוא, כמו בצלאל, דומה לאמא. אותו צבע, אותו ריח, ניחוחם של אנשים נמרצים שסובבים בחוצות ומחככים כפותיהם באלה של זרים. בצלאל תמיר כמו אמא. זאב, שתמיד היה קצר קומה, התנמך במשך השנים. בצלאל עדיין יפה תואר כמו סלע שהניח לרוחות לשייף את פניו ולרכך את מבעם. אבל גם בריחו של בצלאל כבר דבק משהו דונגי כמו של נר שמתמעט. בתווי פניו של זאב בקושי ניתן למצוא את הגבר היפה שהיה. שניהם היו יפי תואר. כחולי עיניים, שערם שחור וסמיך, האפים הנשריים. מובן שבצלאל היה יותר יפה. שום שחקן קולנוע - נהגתי להשוות את אחי בצלאל למרלון ברנדו, לפול ניומן, לרוברט מיצ'ם, לריצ׳רד ברטון - לא הגיע למדרגת יופיו של בצלאל. מתנת היופי הגברי עברה הלאה, לדור הבנים, אבל אף אחד מהם לא בורך במראה החף מכל דופי של בצלאל. רובי ירש את המבנה החסון אבל לא את הקומה התמירה. אותו מבט כובש וכפות ידיים דמויות שורשים של עץ זית עתיק. אבל אין ברובי את מה שמבדיל את בצלאל מכל האחרים, את מה שכישף את כל הסובבים אותו. אמא שלנו, כשהביטה בבצלאל היו זוויות עיניה מרצדות, אהבה אותו בלהט, כאילו קרה לה נס.
״זאב,״ אני שומעת את בצלאל מעיר כמו תמיד לאחיו, ״שוב לבשת חולצה בת חמישים שנה. חבל שלא מצאת לנכון לכבד את הערב הזה בחולצה קצת יותר מתאימה.״ זאב פושט קדימה את זרועותיו הקצרות ואומר שהשרוולים שלמים וכל הכפתורים במקומם. בצלאל מתעקש שזה ערב מיוחד ומן הראוי ללבוש חולצה הולמת. זה תמיד היה כך. אפילו לגבי חולצה קשה להם להסכים. ״מי קבע,״ אני שומעת את זאב, ששואל ולא מצפה לתשובה, ״שכל מה שחדש יותר טוב מן הישן?״