כמעט מושלם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמעט מושלם
מכר
מאות
עותקים
כמעט מושלם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כמעט מושלם

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון בג' בתמוז תשי"ט, 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. במקביל למדה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, וקיבלה תואר ראשון ב-1986. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". "שייכת לקבוצה גדלה והולכת של סופרים וסופרות ישראליים הכותבים ספרות פנאי בידורית קלה. עלילותיה הריאליסטיות זורמות ומלאות תפניות, הדמויות מפותחות, מערכות היחסים אמינות ושפת הכתיבה תקנית, אך לא גבוהה מדי".

     

    ראיון "ראש בראש"

    תקציר

     

    במהלך טיול ג´יפים תמים מתגלה מכונית שרופה ובתוכה גופת גבר. התעלומה מתגברת כשמתברר כי להרוג, עורך דין צעיר ומצליח, אין לכאורה אויבים או שונאים.

     

    שלוש נשים, שלכל אחת מהן קשר עמוק אל הנרצח, נסחפות אל תוך החקירה, שמעורבים בה גם פרשת אהבה מלפני קום המדינה, מעילה בכספי קיבוץ וחוקר משטרה מבריק. כשהאמת יוצאת לאור - מתברר שאין כל קשר בינה ובין מה שהיה גלוי לעין, ומאחורי כל פיסת מציאות מסתתרת מציאות אחרת, קשה יותר ומורכבת.

     

    כמעט מושלם הוא ספר רב פנים, סוחף ומלא תהפוכות, שעלילתו ארוגה בתוך מסכת חיינו, כאן ועכשיו. כמו ספריה האחרים של אורלי קראוס-ויינר, גם בו משמשים יחד עלילת מתח וסיפור רומנטי, והדמויות אמינות ומוכרות, כאילו התהלכו בינינו.

     

    כמעט מושלם הוא ספרה העשירי של אורלי קראוס-ויינר. ספריה היו לרבי-מכר, ובהם "דיוקן הונגרי", "מחול הפלמינגו", "התרוממות", "נחיתת חירום", "זאבים בשלג" ו"מה שצריך לקרות".

    פרק ראשון

     

    פרולוג


    החשכה ירדה בבת אחת, קודרת ומאיימת. בד בבד החלו גם זרזיפי גשם אלכסוני להתדפק בזעף על השמשה הקדמית, מבשרים על סערה מתקרבת. זו הסערה שעליה הודיעו אתמול בחדשות הלילה. אלא שהוא, כתמיד, לא נטה לסמוך על תחזיות מזג האוויר. "חכמולוג," כינתה אותו אשתו בגלל הנטייה הזאת.
    "מציאותי," הוא נהג לענות לה. הרי פעם חישב במשך שנה שלמה את ההתפלגות הסטטיסטית של כישלונות והצלחות החזאים, ומה הייתה התוצאה? שלושים ושמונה אחוז כישלונות, תוצאה כושלת לכל הדעות.
    הצמיגים חרקו, עוד סיבוב לשום מקום. הוא בלם בעצבנות והבליע קללה עסיסית. ידע שגם אם יצליחו אי פעם להיחלץ מהיער הארור הזה, חצי לילה הוא ייאלץ לשמוע את רשימת הטענות של אשתו.
    מובן שהוא לא רצה לנדב סעיפים לרשימת התלונות. צללית פניה הזועפות הסתמנה היטב באפלה. היא רק חיפשה על מה לכעוס. וכל זה מכיוון שכבר בבוקר לא התחשק לה לצאת לטיול.
    "אמרו שירד היום גשם, שתהיה סערה אפילו, למה לנו להסתבך?" היא ליטפה את כתפו ברוך, "רק בגלל שהחבר'ה רוצים לבדוק את הביצועים של הג'יפים שלהם? נישאר שבת אחת במיטה, מה יכול להיות רע? מזמן כבר לא עשינו את זה..."
    הרמז היה ברור, אבל הוא בחר להתעלם ממנו. הוא ידע שממילא, בתוך שעה קלה יתחילו הילדים להעסיק אותם. קודם הם ידרשו ארוחת בוקר, אחר כך יתלוננו על האינטרנט שתמיד מתקלקל דווקא בשבת. ואז הגדולים ירצו הסעה לחברים שלהם, אלה שאף פעם לא מתקלקל אצלם האינטרנט. והם יישארו עם הקטנה בבית ויצטרכו לשעשע אותה. אשתו אף פעם לא הסכימה להניח לה לשבת סתם מול הטלוויזיה. היא טענה שלהפוך את המכשיר לבייביסיטר זה לא חינוכי.
    בקיצור, הבטחה גדולה לא הייתה גלומה בהצעה שלה להישאר במיטה כל היום. הוא כבר היה מתוסכל ותיק בתחום הזה. לכן התהפך על הצד כדי שלא להישבות בקסמו של החיוך המפתה שלה ואמר, "עזבי, הילדים סתם ישגעו אותנו בסוף, בואי נתארגן ונצא." וכבר התיישב וחייג לחבר שארגן את הטיול.
    "אנחנו באים!" הודיע.
    "אבל מה עם התחזית? והסערה שבדרך?" היא עוד ניסתה לעצור אותו, ושלחה יד מלטפת מתחת לחולצת הטריינינג שלו.
    "שטויות," הוא התנער וקם לפתוח את התריסים, "את רואה איזה שמש בחוץ? ועוד בשבע בבוקר! בטוח שיהיה חם היום, החזאים האלה סתם קשקשנים, אין להם שום מושג בכלום."
    "ברור! רק לך ולחברים שלך יש מושג!" היא ענתה בזעף והתיישבה במיטה.
    "את לא חייבת לבוא. אם את כל כך דואגת למזג האוויר, אני אקח את הילדים," הוא מלמל בעצבנות תוך כדי רכיסת מכנסי הג'ינס שלו, ושמח לגלות שהם נסגרים בקלות בהשוואה לנטייתם לפני חודש, כשנכנע ללחץ של חבריו והחל לבקר איתם במכון הכושר. גם על זה היה לאשתו מה להגיד: את מעט הזמן שיש לו אחרי העבודה רצוי שיבלה איתה ועם הילדים, במקום לדאוג לאיזו כרס וירטואלית שהיא לא הבחינה בה אפילו.
    "ממש! אם תצא לבד עם הילדים אני בטח לא אדאג!" היא ענתה ומיהרה לפשוט את כתונת הלילה שלה. בעל כורחו בחן דרך המראה את גופה הדקיק. אי אפשר היה לגלות בו כמעט שום סימן לשלוש הלידות, חוץ משדיה שגדלו כפליים בכל היריון, מה שהפך אותה אפילו יותר סקסית מאשר בצעירותה.
    לשבריר שנייה שקל מחדש את הצעתה להישאר במיטה, אבל מיד הבין שאחרי הוויכוח הקצר היא כבר לא תהיה כל כך נדיבה, ובמקרה הטוב הם יבלו את היום בהתנצחויות.
    איך הגיעו למצב כזה? שאל את עצמו כשהכין את הסנדוויצ'ים לארוחת הבוקר. במקביל היא הוציאה מהמקפיא את ארוחת הצהריים, סושי ושניצלים, שהם טעימים גם כשהם קרים, וסידרה אותם בתוך הצידנית. הרי על פני השטח הם היו זוג כל כך מתואם ומתוקתק. כשגרו בארצות הברית הוא חשב שהתיאום וההתאמה ביניהם כמעט מושלמים. אבל מאז שחזרו לארץ היא רק מתווכחת ומבקרת אותו כל הזמן, חופרת בקרבו בור של תסכול בטורייה בלתי נראית.

    בתוך האפֵלה התקשה לראות את הדרך. לכן הרפה מדוושת הגז ונהג לאט. הוא חשש להיתקל בסלעים או לשקוע בקרקע בוצית מדי. הג'יפ שלו היה עדין יחסית לאלו שבהם נסעו החבר'ה. גם זה בגלל אשתו, שסירבה בתוקף לשמוע על קניית האמר או לפחות איזה לנדרובר.
    "בשביל מה אנחנו צריכים את המפלצות האלה?" שאלה, "זה רק יוציא פה את העיניים לכולם, ואת זה אנחנו ממש לא צריכים."
    בסוף כמובן הוא זה שיצאו לו העיניים, מכיוון שלכל החברים שלו היו "מפלצות", כמו שכינתה אותן. בארצות הברית לא היה לה אכפת להפגין את רמת החיים הגבוהה, רק כאן פתאום הפריע לה מה אנשים יגידו. אמנם בינו לבין עצמו הודה שהיה משהו בדבריה; לנוכח נסיבות חזרתם ארצה רצוי היה שלא ינהלו אורח חיים ראוותני מדי. אבל בגלל זה הם לא קנו בית בשכונת הווילות של הקיבוץ, שנקראה "ההרחבה", אלא רק שכרו בית, וגם החליטו לקנות מכונית אחת בלבד לשניהם, ולכן נראה לו שנהגו בצניעות מספקת.
    אז למה, לעזאזל, הייתה צריכה להתעקש כל כך על הרכב הקטן הטיפשי הזה, שהתאים בעיקר לנסיעות לעבודה ולקניון? לא היה לו שום מושג.
    הטיול התחיל דווקא נחמד. הם נסעו לכרמל, טיילו ברגל בשוויצריה הקטנה, הילדים התרוצצו בשטח ומצאו שבילים חדשים ונדמה היה להם שהם הראשונים שגילו אותם. בשעת ארוחת הבוקר נדמה היה לו אפילו שראה חיוך קטן של שביעות רצון מרצד בעיניה. אבל אחר כך החבר'ה התעקשו לחזור לכביש החוף דרך איזה מסלול ביער שגילו בחורף שעבר.
    הוא הרגיש שהיא מעדיפה לצאת כבר מהיער לכביש הקרוב ביותר, בעיקר כשעננים קודרים החלו להתעבות בשמים. אבל למרות זאת החליט לנסוע בעקבות חבריו. הוא חש ביטחון ביער הזה, בילדותו נהג אביו לקחת אותו אליו לעתים קרובות. אבל בשלב מסוים הוא איבד את החברים, וגם הג'י-פי-אס המטופש מצא לו זמן להתקלקל, וכך מצאו את עצמם בלב יער חשוך ומאיים, שאם לא היה יודע שהוא בסך הכול יער של הקרן הקיימת היה ודאי נכנס להיסטריה ומזעיק את חבריו שיבואו לחלץ אותו.
    אבל מכיוון שהניח שאת היער הזה, כמו רבים מיערות הסביבה, שתלו הוא והחברים באיזה ט"ו בשבט בילדותם, ניסה בכל זאת להיחלץ משם בכוחות עצמו. בעיקר כדי לא ליהפך לבדיחה של החבר'ה.
    "אמרתי לךָ שנסתבך," שמע אותה מסננת מימינו, "הגשם הזה לא עוזר בכלל."
    "יהיה בסדר," הוא ענה באומץ והגביר את הלחץ על דוושת הגז, "צריכה להיות איזו קרחת יער בסביבה, אזור כזה שאין בו עצים צפופים. אבא שלי היה נוסע אתנו לשם הרבה פעמים לפיקניקים." ואכן, ברגע שסיים את המשפט הבחין באותה קרחת יער וכיוון את הרכב לשם בתקווה שלא יהיו שם סלעים או מהמורות. השביל שלפניו נראה ברור יותר כשהואר בפנסים. הדבר עודד אותו להמשיך במהירות, עד שלפתע שמע את צעקתה, "תעצור! תעצור! יש שם משהו שחוסם את הדרך!"
    הוא בלם בבת אחת בקול חריקה מהדהדת. הילדים התעוררו והקטנה פרצה בבכי. עצביו היו מרוטים עד הקצה. מזל שלאשתו עוד הייתה סבלנות להסתובב אחורה ולהרגיע אותם. בשלב זה הבחין בַּ"משהו" שבגללו עצרה אותו בצעקות. הוא נראה כמו מכונית, אבל לא ממש. במרחק מטרים ספורים ממנו הסתמן גוש כהה מפחיד ומאיים בגודל של מכונית. לאור הפנסים הוא נראה שחור ומפוחם. רעד חלף בבשרו כשהבין שהוא צופה במכונית שרופה שחוסמת את הגישה לקרחת היער.
    "שיט!" הוא אמר ויצא מהג'יפ, מתעלם ממחאותיה של אשתו. לאט לאט התקדם לכיוון החפץ הדומם והמפוחם והביט סביבו בדריכות לגלות סימני חיים בין העצים המרוחקים.
    הגשם הרטיב את ראשו, והוא מיהר לכסות אותו בברדס. בלב הולם הגיע למכונית השרופה וניגש אל אחד החלונות שהיה פתוח. הריח היכה בו כמעט מיד. אותו ריח שהיה שב לרדוף אותו בסיוטים אחרי המלחמה, ריח של בשר אדם חרוך מעורב בניחוח מתקתק של אדמה רטובה ופריחת הדרים. תערובת בלתי אפשרית לעיכול. לרגע התנודד על רגליו, ובחילה איומה טיפסה במעלה גרונו. מרחוק שמע את אשתו והילדים צועקים לו שיחזור. אבל הוא לא הצליח להסתובב. הוא התבונן כמכושף ממרחק של חמישה סנטימטרים בגופת האדם המושחתת שהייתה מוטלת על המושב שליד הנהג. "אלוהים!" הוא מלמל ונשען בידיו על הרכב השרוף, ואז הקיא את נשמתו. אחר כך הרגיש קצת יותר טוב.
    "תתקשרי למשטרה! דחוף!" צעק לאשתו בגרון ניחר. הוא החל לצעוד בכבדות בחזרה לג'יפ, מהרהר בקדחתנות באפשרות המבעיתה שמי שאחראי לשרפת המכונית על נוסעה האומלל עלול להיות בסביבה.
    למרות הרגשתו הכבדה והגשם והבוץ שהקשו על ההליכה, הוא נשא את רגליו והחל לרוץ לכיוון משפחתו. משאת נפשו התמצתה עתה בחזרה לרכב ונעילתו מבפנים, עד שתגיע המשטרה.
    לפתע נתקל במשהו והשתטח בתוך הבוץ. הוא שמע את דלת הג'יפ נטרקת, ואימה לפתה את לבו. אבל כעבור שניות ספורות שמע את קולה המודאג של אשתו מעליו. "מה קרה? אתה בסדר?"
    "כן," הוא נאנח וניסה להתרומם. כשראה שהיא כורעת לידו אמר בטון בהול, "תחזרי מיד לג'יפ! יש גופה ברכב ההוא! קראת למשטרה?!"
    "כן, והודעתי גם לחבר'ה, הם בדרך לפה." היא לא זזה ממקומה וגם לא נשמעה מבוהלת. תמיד במצבי לחץ הייתה נוהגת בקור רוח במידה שהביכה אותו.
    "בוא, אני אעזור לך לקום," אמרה ותמכה בו כשניסה להתרומם, "מעדת פה על משהו."
    "נו, מה נראה לך? שסתם החלקתי בבוץ בשביל הקטע?" הוא רטן וקם על רגליו, "בואי ניכנס כבר לג'יפ, מסוכן להשאיר שם את הילדים לבדם. הרוצח עלול להיות פה בסביבה."
    "לא נראה לי," היא ענתה והרימה תיק של מחשב נייד. מן הסתם זה החפץ שנתקל בו כשמעד קודם. "המכונית הזאת בערה פה הרבה מאוד זמן, ורוצחים לא נוטים להישאר יותר מדי זמן במקום הפשע."
    "יופי, שֶרלוק, מצאת לך זמן לשחק את הבלשית!" הוא המשיך לרטון, אבל בתוך תוכו חש אסיר תודה כלפיה. היא עזרה לו לא לאבד את העשתונות. הוא תיאר לעצמו שנתקף בהיסטריה בגלל הריח והסיוטים מהמלחמה. ובכל זאת הרגיש הרבה יותר בטוח כשנכנסו לרכבם.
    הילדים התנפלו עליהם בהתרגשות. "אבא, למה קראתם למשטרה?!" שאל הבכור. "נצטרך להישאר פה עד שהם יגיעו?" חקר השני, והקטנה התערסלה בין שניהם, בעטה ברגליה באוויר וקראה, "יופי! נעשה פה מסיבת פיג'מות! יהיה נורא כיף!"
    "ילדים, תירגעו," אמרה אשתו ופתחה את התיק המלוכלך בבוץ. הוא היה מופתע להיווכח שהפעם הכריעה הסקרנות את נטייתה הטבעית לסדר וניקיון ורשם את העובדה הזאת לפניו. בפעם הבאה שיחזור הביתה עם הילדים מהים יצטרך רק להמציא לה איזו חידה בלשית, כדי שלא תתעקש שירחץ אותם קודם בחוץ עם הצינור.
    "תראה, יש פה לפ-טופ," היא הכריזה וניסתה לשלוף את המכשיר מהתיק הצפוד.
    "עזבי, הוא בטח התקלקל מהגשם," הוא אמר, תוהה בלבו כמה זמן עוד יצטרכו לחכות עד שתגיע המשטרה, "וכדאי שלא תיגעי בכלום, כדי לא לחבל בחקירה."
    "נו, באמת," היא אמרה ושלפה כמה מסמכים מהתיק, הדליקה את האור ונעצה עיניים סקרניות בתעודה שנראתה כמו רישיון נהיגה. "אני לא מאמינה!" היא סיננה פתאום בשקט, "אתה יודע מי זה? ליאור אלמוג!"
    "העורך דין?!" הוא שאל, נדהם, מזועזע עד עמקי נשמתו. היא הנהנה בשקט ומבטה לא הרפה מהתמונה שהתנוססה על הרישיון. "לא ייאמן! איזה צירוף מקרים מטורף!" הוא הוסיף ומלמל בעצבנות, ובדיוק אז נשמע מרחוק שאון הסירנות.

    אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון בג' בתמוז תשי"ט, 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. במקביל למדה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, וקיבלה תואר ראשון ב-1986. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". "שייכת לקבוצה גדלה והולכת של סופרים וסופרות ישראליים הכותבים ספרות פנאי בידורית קלה. עלילותיה הריאליסטיות זורמות ומלאות תפניות, הדמויות מפותחות, מערכות היחסים אמינות ושפת הכתיבה תקנית, אך לא גבוהה מדי".

     

    ראיון "ראש בראש"

    עוד על הספר

    כמעט מושלם אורלי קראוס-ויינר

     

    פרולוג


    החשכה ירדה בבת אחת, קודרת ומאיימת. בד בבד החלו גם זרזיפי גשם אלכסוני להתדפק בזעף על השמשה הקדמית, מבשרים על סערה מתקרבת. זו הסערה שעליה הודיעו אתמול בחדשות הלילה. אלא שהוא, כתמיד, לא נטה לסמוך על תחזיות מזג האוויר. "חכמולוג," כינתה אותו אשתו בגלל הנטייה הזאת.
    "מציאותי," הוא נהג לענות לה. הרי פעם חישב במשך שנה שלמה את ההתפלגות הסטטיסטית של כישלונות והצלחות החזאים, ומה הייתה התוצאה? שלושים ושמונה אחוז כישלונות, תוצאה כושלת לכל הדעות.
    הצמיגים חרקו, עוד סיבוב לשום מקום. הוא בלם בעצבנות והבליע קללה עסיסית. ידע שגם אם יצליחו אי פעם להיחלץ מהיער הארור הזה, חצי לילה הוא ייאלץ לשמוע את רשימת הטענות של אשתו.
    מובן שהוא לא רצה לנדב סעיפים לרשימת התלונות. צללית פניה הזועפות הסתמנה היטב באפלה. היא רק חיפשה על מה לכעוס. וכל זה מכיוון שכבר בבוקר לא התחשק לה לצאת לטיול.
    "אמרו שירד היום גשם, שתהיה סערה אפילו, למה לנו להסתבך?" היא ליטפה את כתפו ברוך, "רק בגלל שהחבר'ה רוצים לבדוק את הביצועים של הג'יפים שלהם? נישאר שבת אחת במיטה, מה יכול להיות רע? מזמן כבר לא עשינו את זה..."
    הרמז היה ברור, אבל הוא בחר להתעלם ממנו. הוא ידע שממילא, בתוך שעה קלה יתחילו הילדים להעסיק אותם. קודם הם ידרשו ארוחת בוקר, אחר כך יתלוננו על האינטרנט שתמיד מתקלקל דווקא בשבת. ואז הגדולים ירצו הסעה לחברים שלהם, אלה שאף פעם לא מתקלקל אצלם האינטרנט. והם יישארו עם הקטנה בבית ויצטרכו לשעשע אותה. אשתו אף פעם לא הסכימה להניח לה לשבת סתם מול הטלוויזיה. היא טענה שלהפוך את המכשיר לבייביסיטר זה לא חינוכי.
    בקיצור, הבטחה גדולה לא הייתה גלומה בהצעה שלה להישאר במיטה כל היום. הוא כבר היה מתוסכל ותיק בתחום הזה. לכן התהפך על הצד כדי שלא להישבות בקסמו של החיוך המפתה שלה ואמר, "עזבי, הילדים סתם ישגעו אותנו בסוף, בואי נתארגן ונצא." וכבר התיישב וחייג לחבר שארגן את הטיול.
    "אנחנו באים!" הודיע.
    "אבל מה עם התחזית? והסערה שבדרך?" היא עוד ניסתה לעצור אותו, ושלחה יד מלטפת מתחת לחולצת הטריינינג שלו.
    "שטויות," הוא התנער וקם לפתוח את התריסים, "את רואה איזה שמש בחוץ? ועוד בשבע בבוקר! בטוח שיהיה חם היום, החזאים האלה סתם קשקשנים, אין להם שום מושג בכלום."
    "ברור! רק לך ולחברים שלך יש מושג!" היא ענתה בזעף והתיישבה במיטה.
    "את לא חייבת לבוא. אם את כל כך דואגת למזג האוויר, אני אקח את הילדים," הוא מלמל בעצבנות תוך כדי רכיסת מכנסי הג'ינס שלו, ושמח לגלות שהם נסגרים בקלות בהשוואה לנטייתם לפני חודש, כשנכנע ללחץ של חבריו והחל לבקר איתם במכון הכושר. גם על זה היה לאשתו מה להגיד: את מעט הזמן שיש לו אחרי העבודה רצוי שיבלה איתה ועם הילדים, במקום לדאוג לאיזו כרס וירטואלית שהיא לא הבחינה בה אפילו.
    "ממש! אם תצא לבד עם הילדים אני בטח לא אדאג!" היא ענתה ומיהרה לפשוט את כתונת הלילה שלה. בעל כורחו בחן דרך המראה את גופה הדקיק. אי אפשר היה לגלות בו כמעט שום סימן לשלוש הלידות, חוץ משדיה שגדלו כפליים בכל היריון, מה שהפך אותה אפילו יותר סקסית מאשר בצעירותה.
    לשבריר שנייה שקל מחדש את הצעתה להישאר במיטה, אבל מיד הבין שאחרי הוויכוח הקצר היא כבר לא תהיה כל כך נדיבה, ובמקרה הטוב הם יבלו את היום בהתנצחויות.
    איך הגיעו למצב כזה? שאל את עצמו כשהכין את הסנדוויצ'ים לארוחת הבוקר. במקביל היא הוציאה מהמקפיא את ארוחת הצהריים, סושי ושניצלים, שהם טעימים גם כשהם קרים, וסידרה אותם בתוך הצידנית. הרי על פני השטח הם היו זוג כל כך מתואם ומתוקתק. כשגרו בארצות הברית הוא חשב שהתיאום וההתאמה ביניהם כמעט מושלמים. אבל מאז שחזרו לארץ היא רק מתווכחת ומבקרת אותו כל הזמן, חופרת בקרבו בור של תסכול בטורייה בלתי נראית.

    בתוך האפֵלה התקשה לראות את הדרך. לכן הרפה מדוושת הגז ונהג לאט. הוא חשש להיתקל בסלעים או לשקוע בקרקע בוצית מדי. הג'יפ שלו היה עדין יחסית לאלו שבהם נסעו החבר'ה. גם זה בגלל אשתו, שסירבה בתוקף לשמוע על קניית האמר או לפחות איזה לנדרובר.
    "בשביל מה אנחנו צריכים את המפלצות האלה?" שאלה, "זה רק יוציא פה את העיניים לכולם, ואת זה אנחנו ממש לא צריכים."
    בסוף כמובן הוא זה שיצאו לו העיניים, מכיוון שלכל החברים שלו היו "מפלצות", כמו שכינתה אותן. בארצות הברית לא היה לה אכפת להפגין את רמת החיים הגבוהה, רק כאן פתאום הפריע לה מה אנשים יגידו. אמנם בינו לבין עצמו הודה שהיה משהו בדבריה; לנוכח נסיבות חזרתם ארצה רצוי היה שלא ינהלו אורח חיים ראוותני מדי. אבל בגלל זה הם לא קנו בית בשכונת הווילות של הקיבוץ, שנקראה "ההרחבה", אלא רק שכרו בית, וגם החליטו לקנות מכונית אחת בלבד לשניהם, ולכן נראה לו שנהגו בצניעות מספקת.
    אז למה, לעזאזל, הייתה צריכה להתעקש כל כך על הרכב הקטן הטיפשי הזה, שהתאים בעיקר לנסיעות לעבודה ולקניון? לא היה לו שום מושג.
    הטיול התחיל דווקא נחמד. הם נסעו לכרמל, טיילו ברגל בשוויצריה הקטנה, הילדים התרוצצו בשטח ומצאו שבילים חדשים ונדמה היה להם שהם הראשונים שגילו אותם. בשעת ארוחת הבוקר נדמה היה לו אפילו שראה חיוך קטן של שביעות רצון מרצד בעיניה. אבל אחר כך החבר'ה התעקשו לחזור לכביש החוף דרך איזה מסלול ביער שגילו בחורף שעבר.
    הוא הרגיש שהיא מעדיפה לצאת כבר מהיער לכביש הקרוב ביותר, בעיקר כשעננים קודרים החלו להתעבות בשמים. אבל למרות זאת החליט לנסוע בעקבות חבריו. הוא חש ביטחון ביער הזה, בילדותו נהג אביו לקחת אותו אליו לעתים קרובות. אבל בשלב מסוים הוא איבד את החברים, וגם הג'י-פי-אס המטופש מצא לו זמן להתקלקל, וכך מצאו את עצמם בלב יער חשוך ומאיים, שאם לא היה יודע שהוא בסך הכול יער של הקרן הקיימת היה ודאי נכנס להיסטריה ומזעיק את חבריו שיבואו לחלץ אותו.
    אבל מכיוון שהניח שאת היער הזה, כמו רבים מיערות הסביבה, שתלו הוא והחברים באיזה ט"ו בשבט בילדותם, ניסה בכל זאת להיחלץ משם בכוחות עצמו. בעיקר כדי לא ליהפך לבדיחה של החבר'ה.
    "אמרתי לךָ שנסתבך," שמע אותה מסננת מימינו, "הגשם הזה לא עוזר בכלל."
    "יהיה בסדר," הוא ענה באומץ והגביר את הלחץ על דוושת הגז, "צריכה להיות איזו קרחת יער בסביבה, אזור כזה שאין בו עצים צפופים. אבא שלי היה נוסע אתנו לשם הרבה פעמים לפיקניקים." ואכן, ברגע שסיים את המשפט הבחין באותה קרחת יער וכיוון את הרכב לשם בתקווה שלא יהיו שם סלעים או מהמורות. השביל שלפניו נראה ברור יותר כשהואר בפנסים. הדבר עודד אותו להמשיך במהירות, עד שלפתע שמע את צעקתה, "תעצור! תעצור! יש שם משהו שחוסם את הדרך!"
    הוא בלם בבת אחת בקול חריקה מהדהדת. הילדים התעוררו והקטנה פרצה בבכי. עצביו היו מרוטים עד הקצה. מזל שלאשתו עוד הייתה סבלנות להסתובב אחורה ולהרגיע אותם. בשלב זה הבחין בַּ"משהו" שבגללו עצרה אותו בצעקות. הוא נראה כמו מכונית, אבל לא ממש. במרחק מטרים ספורים ממנו הסתמן גוש כהה מפחיד ומאיים בגודל של מכונית. לאור הפנסים הוא נראה שחור ומפוחם. רעד חלף בבשרו כשהבין שהוא צופה במכונית שרופה שחוסמת את הגישה לקרחת היער.
    "שיט!" הוא אמר ויצא מהג'יפ, מתעלם ממחאותיה של אשתו. לאט לאט התקדם לכיוון החפץ הדומם והמפוחם והביט סביבו בדריכות לגלות סימני חיים בין העצים המרוחקים.
    הגשם הרטיב את ראשו, והוא מיהר לכסות אותו בברדס. בלב הולם הגיע למכונית השרופה וניגש אל אחד החלונות שהיה פתוח. הריח היכה בו כמעט מיד. אותו ריח שהיה שב לרדוף אותו בסיוטים אחרי המלחמה, ריח של בשר אדם חרוך מעורב בניחוח מתקתק של אדמה רטובה ופריחת הדרים. תערובת בלתי אפשרית לעיכול. לרגע התנודד על רגליו, ובחילה איומה טיפסה במעלה גרונו. מרחוק שמע את אשתו והילדים צועקים לו שיחזור. אבל הוא לא הצליח להסתובב. הוא התבונן כמכושף ממרחק של חמישה סנטימטרים בגופת האדם המושחתת שהייתה מוטלת על המושב שליד הנהג. "אלוהים!" הוא מלמל ונשען בידיו על הרכב השרוף, ואז הקיא את נשמתו. אחר כך הרגיש קצת יותר טוב.
    "תתקשרי למשטרה! דחוף!" צעק לאשתו בגרון ניחר. הוא החל לצעוד בכבדות בחזרה לג'יפ, מהרהר בקדחתנות באפשרות המבעיתה שמי שאחראי לשרפת המכונית על נוסעה האומלל עלול להיות בסביבה.
    למרות הרגשתו הכבדה והגשם והבוץ שהקשו על ההליכה, הוא נשא את רגליו והחל לרוץ לכיוון משפחתו. משאת נפשו התמצתה עתה בחזרה לרכב ונעילתו מבפנים, עד שתגיע המשטרה.
    לפתע נתקל במשהו והשתטח בתוך הבוץ. הוא שמע את דלת הג'יפ נטרקת, ואימה לפתה את לבו. אבל כעבור שניות ספורות שמע את קולה המודאג של אשתו מעליו. "מה קרה? אתה בסדר?"
    "כן," הוא נאנח וניסה להתרומם. כשראה שהיא כורעת לידו אמר בטון בהול, "תחזרי מיד לג'יפ! יש גופה ברכב ההוא! קראת למשטרה?!"
    "כן, והודעתי גם לחבר'ה, הם בדרך לפה." היא לא זזה ממקומה וגם לא נשמעה מבוהלת. תמיד במצבי לחץ הייתה נוהגת בקור רוח במידה שהביכה אותו.
    "בוא, אני אעזור לך לקום," אמרה ותמכה בו כשניסה להתרומם, "מעדת פה על משהו."
    "נו, מה נראה לך? שסתם החלקתי בבוץ בשביל הקטע?" הוא רטן וקם על רגליו, "בואי ניכנס כבר לג'יפ, מסוכן להשאיר שם את הילדים לבדם. הרוצח עלול להיות פה בסביבה."
    "לא נראה לי," היא ענתה והרימה תיק של מחשב נייד. מן הסתם זה החפץ שנתקל בו כשמעד קודם. "המכונית הזאת בערה פה הרבה מאוד זמן, ורוצחים לא נוטים להישאר יותר מדי זמן במקום הפשע."
    "יופי, שֶרלוק, מצאת לך זמן לשחק את הבלשית!" הוא המשיך לרטון, אבל בתוך תוכו חש אסיר תודה כלפיה. היא עזרה לו לא לאבד את העשתונות. הוא תיאר לעצמו שנתקף בהיסטריה בגלל הריח והסיוטים מהמלחמה. ובכל זאת הרגיש הרבה יותר בטוח כשנכנסו לרכבם.
    הילדים התנפלו עליהם בהתרגשות. "אבא, למה קראתם למשטרה?!" שאל הבכור. "נצטרך להישאר פה עד שהם יגיעו?" חקר השני, והקטנה התערסלה בין שניהם, בעטה ברגליה באוויר וקראה, "יופי! נעשה פה מסיבת פיג'מות! יהיה נורא כיף!"
    "ילדים, תירגעו," אמרה אשתו ופתחה את התיק המלוכלך בבוץ. הוא היה מופתע להיווכח שהפעם הכריעה הסקרנות את נטייתה הטבעית לסדר וניקיון ורשם את העובדה הזאת לפניו. בפעם הבאה שיחזור הביתה עם הילדים מהים יצטרך רק להמציא לה איזו חידה בלשית, כדי שלא תתעקש שירחץ אותם קודם בחוץ עם הצינור.
    "תראה, יש פה לפ-טופ," היא הכריזה וניסתה לשלוף את המכשיר מהתיק הצפוד.
    "עזבי, הוא בטח התקלקל מהגשם," הוא אמר, תוהה בלבו כמה זמן עוד יצטרכו לחכות עד שתגיע המשטרה, "וכדאי שלא תיגעי בכלום, כדי לא לחבל בחקירה."
    "נו, באמת," היא אמרה ושלפה כמה מסמכים מהתיק, הדליקה את האור ונעצה עיניים סקרניות בתעודה שנראתה כמו רישיון נהיגה. "אני לא מאמינה!" היא סיננה פתאום בשקט, "אתה יודע מי זה? ליאור אלמוג!"
    "העורך דין?!" הוא שאל, נדהם, מזועזע עד עמקי נשמתו. היא הנהנה בשקט ומבטה לא הרפה מהתמונה שהתנוססה על הרישיון. "לא ייאמן! איזה צירוף מקרים מטורף!" הוא הוסיף ומלמל בעצבנות, ובדיוק אז נשמע מרחוק שאון הסירנות.