כלכלה בימי משבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כלכלה בימי משבר
הוספה למועדפים

כלכלה בימי משבר

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כבר לפני עשור חזה פול קְרוּגמַן, הזוכה הטרי בפרס נובל לכלכלה, את מה שעתדי להתרחש. ב-1999 הוא העריך כי משבר כלכלי בינלאומי קשה ממשמש ובא. הוא הזהיר אז מפני "שובו של השפל הגדול" - אותה קריסה כלכלית טראומטית של תחילת שנות השלושים של המאה העשרים.
 
עשור חלף, שנים של שגשוג בבורסות העולמיות, של רווחי עתק, חגיגה לא-נגמרת בשוקי ההון, בשוק הנדל"ן ובתעשיית ההיי-טק, והנה, המשבר הגדול באמת הגיע, והוא כאן. ומה עכשיו? העולם כמרקחה: לא רק היועצים הפיננסיים אובדי העצות, אלה גם הבנקים (אלה ששרדו את פשיטות הרגל), המשקיעים הגדולים שאיבדו מיליארדי דולרים, בתי העסק הבינוניים והקטנים, שרבים מהם נסגרים מדי יום, ובעיקר האנשים הרבים מספור המבקשים לשמור על מקום העבודה שלהם - כולם, בלי יוצא מן הכלל, חוששים.
 
בספר כלכלה בימי משבר קרוגמן לא רק מסביר איך כל זה קרה (למשל, מה חלקן של הממשלות במשבר הנוכחי), אלא גם מציע דרכים לצאת מזה - מה צריך לעשות כדי לייצב את המצב ולחלץ את הכלכלה מן המיתון העמוק שהיא הולכת ושוקעת בו.
 
כלכלה בימי משבר היה לרב-מכר מייד עם צאתו לאור, ונמכר לעשרות שפות ברחבי העולם. הספר כתוב בשפה פשוטה ובהירה, המובנת לציבור הרחב לא פחות מאשר לקוראים מקצועיים.
 
 
"ספר מבריק מאת אחד הכלכלנים החריפים ביותר בעולם."
The Guardian 
 
"כל מה שקרוגמן אומר הוא תמיד חכם, חשוב ואפילו מענג לקריאה."
New York Times Book Review 
 
"פול קרוגמן כותב טוב יותר מכל כלכלן אחר מאז ג'ון מיינרד קיינס."
Fortune

פרק ראשון

מבוא
 
בעיני רוב הכלכלנים של המאה ה 20, במידה שהם בכלל חושבים על הנושא, השפל הגדול של שנות השלושים היה טרגדיה מיותרת, בלתי נחוצה. אילו רק לא היה הֶרְבֶּרְט הוּבֶר* מנסה לאזן את התקציב לנוכח האטה כלכלית; אילו רק לא היה הבנק המרכזי של ארצות הברית, הפֶדֶרָל רִיזֶרְב ("הפֶד"), מגונן על בסיס הזהב על חשבון הכלכלה המקומית; אילו רק היו פקידי המימשל מזרימים מזומנים לבנקים בסיכון, וכך מרגיעים את בהלת הבנקים שהתפתחה בשנים 1930-31 - או אז קריסת שוק המניות בשנת 1929 היתה מובילה למיתון רגיל ולא יותר, מיתון שהיה נשכח במהרה. וכיוון שהכלכלנים וקובעי המדיניות למדו את הלקח - שום שר אוצר מודרני לא ישמיע הד לעצתו המפורסמת של אֶנְדרוּ מֶלוֹן: "לחסל את הפועלים, לחסל את המניות, לחסל את האיכרים, לחסל את נכסי דלא ניידי... לטהר את המערכת מן הריקבון" - שוב לא יוכל משהו כמו השפל הגדול לחזור ולקרות, לעולם.
ואולי כן יוכל? בשלהי שנות התשעים, קבוצת כלכלות אסיאתיות - כלכלות שהניבו כרבע מן הייצור העולמי והיו ביתם של כשני שליש מיליארד איש - חוותה האטה כלכלית שדמתה דמיון מצמרר לשפל הגדול. כמו השפל הגדול, המשבר פרץ כרעם ביום בהיר, בעוד רוב הפרשנים חוזים גאות מתמשכת ממש בעת שהמיתון צבר תאוצה; כבשנות השלושים, התרופה הכלכלית השגורה התבררה כבלתי יעילה, ואולי אף כמזיקה. העובדה שמשהו כזה יכול היה להתרחש בעולם המודרני צריכה היתה להעביר צמרמורת במעלה עמוד השידרה של כל בעל חוש להיסטוריה.
היא העבירה ללא ספק צמרמורת אצלי בעמוד השידרה. המהדורה הראשונה של הספר הזה נכתבה בתגובה למשבר האסיאתי של שנות התשעים. אף על פי שהיו מי שראו את המשבר כתופעה אסיאתית נקודתית, ראיתי בו אני אות מאיים על כולנו, התראה כי בעיותיה של כלכלת השפל לא נעלמו מן העולם המודרני. צר לי לומר שצדקתי בדאגה שלי: עם השלמת המהדורה הזאת, המעודכנת לסוף שנת 2008, רוב העולם, ובכלל זה במידה רבה גם ארצות הברית, מתמודד עם משבר פיננסי וכלכלי הדומה לשפל הגדול דמיון רב עוד יותר מאשר המצוקות האסיאתיות של שנות התשעים.
מיגוון הבעיות הכלכליות שחוותה אסיה לפני עשור, ושכולנו חוֹוים עכשיו, הוא בדיוק מסוג הדברים שחשבנו כי למדנו כבר איך למנוע. אי פעם, בימים הרעים ההם, כלכלות גדולות ומפותחות עם ממשלות יציבות - כמו בריטניה בשנות העשרים - יכלו אולי להיות חסרות מענה לנוכח תקופות ממושכות של סְטַגְנַצְיָה ודֶפְלַצְיָה; אבל בין ג'וֹן מֵיינַרְד קיינס לבין מילטוֹן פְרידְמַן, חשבנו שאנחנו יודעים מספיק כדי למנוע שזה יתרחש שוב. פעם, מדינות קטנות יותר - כמו אוסטריה בשנת 1931 - היו אולי נתונות לחסדי הזרמים הכלכליים, בלא יכולת לשלוט על גורלן הכלכלי; אלא שבימינו בנקאים מתוחכמים ופקידי מימשל (שלא לומר קרן המטבע הבינלאומית) אמורים לגבש במהירות חבילות הצלה המרסנות משברים כאלה ובולמות אותם לפני שיתפשטו. פעם, ממשלות - כמו זו של ארצות הברית בין השנים 1930-31 - ניצבו אולי בחוסר ישע אל מול התמוטטות מערכות הבנקאות הלאומיות; אבל בעולם המודרני, ביטוח פיקדונות ונכונות הבנק המרכזי להזרים מזומנים למוסדות בסיכון אמורים למנוע מחזות כאלה. שום בר דעת לא חשב שעידן הדאגות הכלכליות חלף; אבל יהיו אשר יהיו הבעיות שעימן יהיה עלינו להתמודד בעתיד, היינו בטוחים שהן לא יהיו דומות כלל לאלה של שנות העשרים והשלושים.
אבל כבר לפני עשור היה עלינו להבין שהביטחון שלנו, אין לו על מה לסמוך. יפן בילתה את רוב שנות התשעים של המאה הקודמת במלכודת כלכלית שהיתה נראית מוכרת במיוחד לקיינס ולתומכיו. מנגד, הכלכלות הקטנות יותר באסיה עברו כמעט בן לילה מגאות לאסון - וסיפור האסון שלהן נשמע כאילו נלקח היישר מן ההיסטוריה הפיננסית של שנות השלושים.
באותה עת, נהגתי לתאר זאת לעצמי כך: כאילו שב וצץ לו חיידק שגרם בעבר למגיפות, חיידק שכולם סברו כי הודבר זה כבר על ידי הרפואה המודרנית; והוא שב וצץ לו בגלגול עמיד בפני כל אנטיביוטיקה רגילה. וכך כתבתי במבוא למהדורה הראשונה: "עד כה רק מספר מוגבל של אנשים נפלו קורבן לזן החדש, חשׂוך המרפא; אבל תהיה זו טיפשות אפילו מצידנו, מצד אלה ששׂיחק להם עד כה מזלם, שלא לחפש תרופות חדשות, טיפולים מוֹנעים חדשים, כל מה שדרוש, שאם לא כן נהיה אנו עצמנו הקורבנות הבאים."
ובכן, היינו טיפשים. ועכשיו יורדת עלינו המגיפה.
חלק ניכר מן המהדורה החדשה הזאת מוקדש למשבר האסיאתי של שנות התשעים ההן, המשבר שהתברר כמעין חזרה לקראת המשבר העולמי המתחולל כעת. אבל הוספתי גם שפע חומר חדש, במגמה להסביר כיצד קורה שארצות הברית מוצאת את עצמה נראֵית כפי שנראתה יפן עשר שנים קודם לכן, כיצד קורה שאיסלנד מוצאת את עצמה נראית כמו תאילנד, וכיצד קורה שמדינות המשבר המקורי משנות התשעים מגלות את עצמן, למרבה הזוועה, שוב על סף התהום.
 
בנוגע לספר הזה
אודה מייד שהספר הזה הוא ביסודו מסה אנליטית. הוא עוסק לא כל כך בשאלה מה קרה, אלא בשאלה כיצד זה קרה; מה שחשוב להבין, לדעתי, הוא כיצד יכול היה האסון הזה להתרחש, כיצר יוכלו הקורבנות להשתקם, וכיצד נוכל למנוע ממנו לשוב ולהתרחש. פירושו של דבר כי המטרה הסופית, כנהוג לומר בבתי ספר למינהל עסקים, היא לפתח את התיאוריה של המקרה - לברר כיצד יש לחשוב על העניין הזה.
אבל ניסיתי להימנע מלהפוך את הספר להרצאה תיאורטית יבשה. אין בו משוואות, אין בו תרשימים מעורפלים, וכן אין בו (כך אני מקווה) ז'רגון שאינו ניתן להבנה. בתור כלכלן שיש לו מעמד טוב, אני מסוגל בהחלט לכתוב דברים שאיש לא יהיה מסוגל לקרוא. האמת, חיבורים בלתי ניתנים לקריאה - משֶלי ומשל אחרים - מילאו תפקיד מפתח בגיבוש הדעות המוצגות כאן. אבל מה שהעולם זקוק לו כעת הוא פעולה מוּשׂכּלת; וכדי לארגן פעולה כזו, יש להציג באופן נגיש רעיונות לאנשים הנוגעים בדבר באשר הם, לא רק לבעלי תואר דוקטור לכלכלה. בכל אופן, המשוואות והתרשימים של מדע הכלכלה הפורמלי אינם, לעיתים קרובות, אלא פיגום שנעזרים בו לבניית מבנה מחשבתי. כאשר המבנה תם ונשלם, אפשר להסיר את הפיגומים ולהותיר מאחור שׂפה ברורה בלבד.
מתברר גם כי אף על פי שהמטרה הסופית כאן היא אנליטית, הרבה ממה שכתוב כאן עוסק בסיפור. במידת מה נובע הדבר מכך שקו העלילה - רצף המאורעות כפי שהתרחשו - הוא לעיתים קרובות בגדר רמז חשוב לגבי השאלה איזוהי התיאוריה של המקרה המתקבלת על הדעת. (למשל, כל השקפה "פונדמנטליסטית" על משבר כלכלי - כלומר, השקפה שלפיה כלכלות פשוט מקבלות את העונש שהן ראויות לו - חייבת להתמודד עם צירוף המקרים המשונה, שהִנה כלכלות רבות כל כך ולכאורה כה שונות נתקעות כולן בקיר במהלך חודשים ספורים.) אבל אני ער גם לכך שקו העלילה הוא מה שמעניק הֶקשר הכרחי לניסיונותי לתת הסבר, ולכך שרוב האנשים לא בילו את 18 החודשים האחרונים במעקב כפייתי אחרי הדראמה המתחוללת. לא כל אחד זוכר מה אמר ראש ממשלת מלזיה, מָחָתִיר, בקוּאַלָה לוּמפּוּר באוגוסט 1997, או מקשר זאת למה שעשה בסופו של דבר סֶר דוֹנַלד טְסַאנְג בהונג קונג מקץ שנה; ובכן, הספר הזה ירענן לכם את הזיכרון.
 
***
 
הערה אחת בנוגע לסגנון אינטלקטואלי: פיתוי ידוע שלוקים בו לעיתים קרובות מי שכותבים בענייני כלכלה, בפרט בנושא כל כך חמור, הוא הנטייה להיות מכובד באופן מוגזם. לא שהאירועים שאנו דנים בהם אינם חשובים, לעיתים אף מדובר בעניינים של חיים ומוות. אלא שלעיתים קרובות מדי סבורים הפרשנים כי מאחר שהנושא רציני, יש לגשת אליו באופן חמור סבר: מאחר שהנושאים גדולים, יש לדון בהם במילים גדולות; חל איסור על אמירה בלתי פורמלית, או על שובבות. אך מתברר שכדי להבין תופעה חדשה ומוזרה, צריך להיות מוכנים לשחק ברעיונות. ואני משתמש במילה "לשחק" במודע: אנשים עם מכובדוּת, נטולי גחמנות ונטייה להשתעשע, כמעט לעולם אינם מניבים תובנות חדשות ורעננות, בכלכלה או בכל תחום אחר. נניח שהייתי אומר לכם, כי "יפן סובלת מחוסר התאמה יסודי, משום שדגם הצמיחה שלה בהתערבות הממשלה מוליך לנוקשות מבנית." נחשו מה? לא אמרתי כלום; לכל היותר העברתי תחושה שהבעיות הן קשות מאוד, וכי אין תשובות קלות - תחושה שאפשר בהחלט שהיא שגויה לגמרי. נניח, מצד שני, שהייתי מדגים את בעיותיה של יפן באמצעות הסיפור המשעשע על העליות והמורדות של קואופרטיב לשמרטפות (סיפור שאכן יופיע כמה פעמים בספר הזה). אולי זה נשמע טיפשי, אולי הקלילוּת תפגע ברגישויות שלכם, אבל לגחמנות ולשובבות יש מטרה: הן ממריצות את המחשבה אל ערוץ אחר, ורומזות במקרה זה כי אפשר שאכן יש מוצא קל להפתיע - לפחות במה שנוגע לחלק מבעיותיה של יפן. אז אל תצפו לספר חמור סבר, מלא הדרת כבוד: המטרות כאן הן הרציניות ביותר שיכולות בכלל להיות, אבל הכתיבה תהיה קלילה ככל שידרוש זאת הנושא.
ובזאת בואו ונצא למסע שלנו, ונפתח בתיאור העולם כפי שהוא נראָה לנו רק לפני כמה שנים.
 
1
"הבעיה המרכזית נפתרה"
 
בשנת 2003, רוֹבּרט לוּקאס, פרופסור באוניברסיטת שיקאגו וחתן פרס נובל לכלכלה בשנת 1995, נשׂא נאום נשיאותי באספה השנתית של האגודה הכלכלית האמריקאית. לאחר שהסביר כי ענף המקרו כלכלה החל כתגובה לשפל הגדול, הכריז כי הגיעה השעה שהתחום יעבור הלאה: "הבעיה המרכזית של מניעת שפל," הכריז, "נפתרה, מכל בחינה מעשית."
לוקאס לא טען שמחזור העסקים,* אותם חילופים בלתי סדירים בין מיתון והתרחבות המלַווים אותנו במשך 150 שנה לפחות, הגיע אל קיצו. אבל הוא כן טען שהמחזור אוּלף עד לנקודה שבה הרווחים מכל אילוּף עתידי יהיו זניחים: החלקת התנודות בצמיחה הכלכלית, כך טען, תניב הישגים זניחים בלבד במונחים של רווחת הציבור. כך שהגיעה השעה לשנות את המיקוד ולהתרכז בדברים כמו צמיחה כלכלית ארוכת טווח.
לוקאס לא היה היחיד שטען כי מניעת שפל היא בעיה פתורה. שנה לאחר מכן, בֶּן בֶּרְנַנְקי, פרופסור לשעבר באוניברסיטת פְּרינְסטוֹן שהחל לכהן במועצת הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית - ושעתיד היה להתמנות בתוך זמן קצר ליושב ראש הבנק - נשׂא נאום שופע אופטימיות שכותרתו "המתינות הגדולה", ובו טען, ממש כמו לוקאס, כי המדיניות המקרו כלכלית המודרנית פתרה את בעיית מחזור העסקים - או ליתר דיוק, הקטינה את הבעיה עד לנקודה שבה היא יותר בגדר טירדה מאשר בעיה מן השורה הראשונה.
אם מסתכלים לאחור ממרחק של שנים ספורות בלבד, בעוד רוב העולם נתון בחבלי משבר פיננסי וכלכלי המזכיר מאוד את שנות השלושים ההן, ההכרזות האלה נשמעות זחוחות במידה מדהימה. מה שמוזר במיוחד באופטימיות הזאת היא העובדה שבמהלך שנות התשעים דווקא כן צצו בכמה מדינות - בהן יפן, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם - בעיות כלכליות המזכירות את השפל הגדול. אלא שבשנים הראשונות של העשור הראשון במאה ה 21, עדיין לא פקדו בעיות מתחום השפל את ארצות הברית, ונדמה היה כי האינפלציה - קללת שנות השבעים - נתונה בשליטה. והחדשות הכלכליות המרגיעות יחסית באו על רקע הֶקשר פוליטי שעודד אופטימיות: נראה היה שהעולם נוטה כיום להעדיף כלכלות שוק יותר מכפי שהעדיף אותן לאורך כמעט תשעים שנה.
 
הקפיטליזם המנצח
זהו ספר על כלכלה; אבל הכלכלה מתרחשת בהכרח בהקשר פוליטי, ואי אפשר להבין את העולם כפי שנראָה לפני שנים ספורות בלי להביא בחשבון את העובדה הפוליטית היסודית של שנות התשעים: קריסת הסוציאליזם, לא רק כאידיאולוגיה שלטת, אלא כרעיון שיש לו הכוח להניע את מחשבות בני האדם.
הקריסה החלה, באורח מוזר למדי, בסין. הדעת עודנה מסתחררת מן המחשבה כי שליט סין, דֶנְג שְיָאוֹפּינְג, שיגר את ארצו אל הדרך שהתבררה כמובילה אל הקפיטליזם בשנת 1978, שלוש שנים בלבד לאחר הניצחון הקומוניסטי בווייטנאם, שנתיים בלבד לאחר התבוסה בתוך סין עצמה של המאואיסטים הרדיקלים שביקשו לחדש את "המהפכה התרבותית". קרוב לוודאי שדנג לא שיער את מלוא אורכה של הדרך הזאת; וּודאי שלשאר העולם נדרש זמן רב לתפוס כי מיליארד איש אכן נטשו חרש את המרקסיזם. לאמיתו של דבר, עוד בראשית שנות התשעים לא הצליחו שמאלני הכורסה להבין במלואה את התפנית שהתרחשה בסין; ברבי המכר של התקופה, עולם הכלכלה היה זירה של מאבק "ראש בראש" בין אירופה, אמריקה ויפן - סין נחשבה, אם בכלל חשבו עליה, כשחקנית ספסל, אולי כחלק מגוש היֶן העולה.
עם זאת, כולם הבינו שמשהו השתנה, ואותו "משהו" היה קריסת ברית המועצות.
אף אחד לא מבין באמת מה קרה למשטר הסובייטי. בראייה לאחור אנו חושבים כעת על המבנה כולו כעל מין עניין רעוע, שנדון מראש לכישלון. אבל זה היה משטר ששמר על אחיזתו גם תוך כדי מלחמת אזרחים ורעב, שהצליח - למרות שהדבר נראה כמבצע חסר כל סיכוי - להביס את הנאצים, שהצליח לגייס משאבים מדעיים ותעשייתיים כדי להתחרות בעליונותה הגרעינית של אמריקה. השאלה כיצד יכול היה לבוא אל קיצו באופן פתאומי כל כך, לא בתרועה אלא בקול ענות חלושה, צריכה להיחשב לאחת החידות הגדולות בכלכלה הפוליטית. אולי היה זה רק עניין של זמן - נראֶה כי הלהט המהפכני, ומעל לכל הנכונות לרצוח את יריביך בשם טובת הכלל, אינם יכולים להימשך יותר משני דורות. או אולי ערער את המשטר סירובו העיקש של הקפיטליזם להפגין מידה ראויה של ניווּן: לי יש תיאוריה פרטית, שאינה מבוססת על שום ראָיה שהיא, כי עליית הכלכלות הקפיטליסטיות של אסיה גרמה לדכדוך סמוי אך עמוק בקרב המשטר הסובייטי, בכך שגרמה לטענה שלו - כי ההיסטוריה ניצבת לצידו - להישמע פחות ופחות סבירה. המלחמה המשתקת באפגניסטאן, שאי אפשר היה לנצח בה, סייעה כמובן לתהליך, וכך גם חוסר היכולת הניכר לעין של התעשייה הסובייטית לתת מענה להתחמשות שהוביל נשיא ארצות הברית, רוֹנַלד רֵייגֶן. יהיו הסיבות אשר יהיו, בשנת 1989 התפרקה לפתע האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, ובשנת 1991 התפרקה גם ברית המועצות עצמה.
השפעות ההתפרקות הורגשו בכל העולם, באופנים גלויים וסמויים. וכל ההשפעות תמכו בעליונותו הפוליטית והאידיאולוגית של הקפיטליזם.
קודם כל, כמובן, מאות מיליוני אנשים, שחיו תחת משטרים מרקסיסטיים, נעשו לפתע לאזרחי מדינות שהיו מוכנות לתת לשווקים הזדמנות. אך באופן מפתיע משהו, מבחינות מסוימות היתה זו אחת התוצאות הפחות חשובות של ההתמוטטות הסובייטית. בניגוד למה שציפו רוב האנשים, "כלכלות המעבר" במזרח אירופה לא הפכו במהירות לכוח מהותי בשוק העולמי, או ליעד מועדף להשקעות חוץ. להיפך, בדרך כלל תקופת המעבר היתה קשה עליהן מאוד: גרמניה המזרחית, למשל, הפכה למקבילה הגרמנית של המֶצוֹג'וֹרְנוֹ באיטליה, אזור השרוי בשפל מתמיד, והוא מקור מתמשך לדאגה חברתית ותקציבית. רק כיום, כמעט שני עשורים לאחר נפילת הקומוניזם, מתחילות כמה מדינות - פולין, אֶסטוֹניה, צ'כיה - להיראות כסיפור הצלחה. ורוסיה עצמה הפכה, עבור שאר העולם, מקור מפתיע ורב עוצמה לחוסר יציבות פיננסי ופוליטי. אך הבה נניח לסיפור הזה עד שנגיע לפרק 6.
השפעה ישירה נוספת של קריסת המשטר הסובייטי היתה בכך שממשלות אחרות, אשר הסתמכו על נדיבותו, נעזבו כעת לנפשן. כיוון שכמה מן המדינות הללו היו מושא להערצה ולאידיאליזציה מצד מתנגדי הקפיטליזם, עוניין הפתאומי - והגילוי הנובע מכך על תלותן בעבר - סייע לערער את הלגיטימיות של כל אותן תנועות. כאשר קוּבּה נראתה כאומה גיבורה, הניצבת לבדה באגרופים קמוצים נגד ארצות הברית, היא היתה סמל מושך לב עבור מהפכנים בכל רחבי דרום אמריקה - מושכת לב הרבה יותר, כמובן, מן הביורוקרטים האפורים של מוסקבה. המרוּפּטוּת של קוּבּה בעידן הפוסט סובייטי אינה רק מאירת עיניים כשלעצמה; היא מבהירה עד כאב כי עמידת הגבורה מן העבר התאפשרה רק הודות לסובסידיות אדירות מטעם אותם ביורוקרטים בדיוק. בדומה לכך, עד שנות התשעים ממשלת צפון קוריאה, חרף כל זוועותיה, הילכה קסם מסוים על רדיקלים, בפרט בקרב סטודנטים מדרום קוריאה. כעת, בשעה שאוכלוסייתה ממש גוֹועת ברעב משום שאינה מקבלת יותר סיוע סובייטי, פג הקסם.
השפעה נוספת, פחות או יותר ישירה, של הקריסה הסובייטית היתה היעלמותן של התנועות הרדיקליות הרבות שיומרותיהן - יהיו מה שיהיו - לייצג רוח מהפכנית טהורה יותר, כיסו את העובדה שלמעשה הן מסוגלות לפעול רק משום שמוסקבה סיפקה להן את הנשק, את מחנות האימונים ואת הכסף. אירופאים אוהבים לציין כי הטרוריסטים הרדיקלים משנות השבעים והשמונים - בּאדֶר מַיינְהוֹף בגרמניה, הבריגדות האדומות באיטליה - טענו כולם כי הם מרקסיסטים אמיתיים, שאינם קשורים לקומוניסטים הזקנים והמושחתים ברוסיה. אבל אנחנו יודעים כי הם היו תלויים מאוד בסיוע מן הגוש הסובייטי, וברגע שהסיוע הזה נעלם, נעלמו גם אותן תנועות.
יותר מכל, הכישלון המחפיר של ברית המועצות הרס את החלום הסוציאליסטי. במשך מאה ומחצית המאה, הרעיון הסוציאליסטי - מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד כפי צרכיו - שימש נקודת מיקוד אינטלקטואלית עבור אלה שלא אהבו את הקלפים שחילק להם השוק. מנהיגים לאומניים נשׂאו את שם הרעיונות הסוציאליסטים כאשר מנעו השקעות חוץ או התכחשו לחובות חיצוניים; אירגוני עובדים השתמשו ברטוריקה של הסוציאליזם כאשר תבעו משׂכורות גבוהות יותר; אפילו אנשי עסקים פנו אל עקרונות סוציאליסטיים מעורפלים כאשר תבעו מכסי מגן או סובסידיות. ואותן ממשלות שבכל זאת אימצו שווקים פחות או יותר חופשיים, עשו כן בזהירות, בשמץ בושה, משום שחששו תמיד כי מחויבות מוחלטת מדי לאַפשר לשווקים לנהוג כאוות נפשם תיתפס כמדיניות ברוטלית, בלתי אנושית, אנטי-סוציאלית.
אך מי יכול היה עכשיו להשתמש במילות הסוציאליזם בארשת רצינית? כבן לדור הבּייבּי בּוּם, אני עוד זוכר את הזמנים שבהם רעיון המהפכה, הרעיון על אנשים אמיצים הדוחפים את ההיסטוריה קדימה, היה לו זוהר מסוים. והנה המהפכה נהייתה לבדיחה חולנית: לאחר כל הטיהורים והגוּלאגים, רוסיה נותרה מפגרת ומושחתת כפי שהיתה מאז ומתמיד; לאחר כל "הקפיצות הגדולות" ו"המהפכות התרבותיות", סין החליטה כי עשיית כסף היא הטוב העליון. ישנם עדיין פה ושם שמאלנים רדיקלים, הטוענים בעקשנות כי הסוציאליזם האמיתי טרם נוסה; וישנם עדיין שמאלנים מתונים הטוענים, עם יותר הצדקה, כי ניתן לדחות את המרקסיזם לניניזם בלי להפוך בהכרח לחסיד של מילטון פרידמן. אבל האמת היא שאש ההתנגדות לקפיטליזם כבתה.
לראשונה מאז שנת 1917, אם כן, אנו חיים בעולם שבו זכויות הקניין והשווקים החופשיים נתפסים כעקרונות יסוד, לא כאמצעים מסויגים; עולם שבו ההיבטים הלא נעימים של שיטת השוק - אי שוויון, אבטלה, אי צדק - מתקבלים כעובדות החיים. כמו בעידן הוויקטוריאני, הקפיטליזם בטוח היום לא רק הודות להצלחתו - וכפי שנראה בעוד רגע, אכן היתה זו הצלחה ממשית מאוד - אלא משום שאין לאיש חלופה מתקבלת על הדעת.
המצב הזה לא יימשך לנצח. לבטח יהיו אידיאולוגיות אחרות, יהיו חלומות אחרים; והם יצוצו מוקדם מן הצפוי אם המשבר הכלכלי הנוכחי יימשך ויעמיק. אלא שלפי שעה שולט הקפיטליזם בעולם ללא עוררין.
 
אילוף מחזור העסקים
אויביה הגדולים של יציבות הקפיטליזם היו מאז ומעולם מלחמה ושפל כלכלי. המלחמה, אין צורך לומר, עודנה איתנו. אך המלחמות שכמעט הביאו את הקפיטליזם אל קיצו באמצע המאה ה 20 היו עימותי ענק בין מעצמות כבירות - וקשה לראות כיצד סוג זה של מלחמה עלול לפרוץ בעתיד הנראה לעין.
ומה בדבר שֵפֶל? השפל הגדול היה קרוב להרוס הן את הקפיטליזם והן את הדמוקרטיה, והוביל פחות או יותר במישרין למלחמה. אבל בעקבותיו בא בעולם המתועשׂ דור של צמיחה כלכלית מתמשכת, שבמהלכו התרחשו מיתונים קצרים וקלים והתאוששויות חזקות וממושכות. בשלהי שנות השישים, כרבע מאה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית כבר לא ידעה מיתון זמן רב כל כך, שכלכלנים היו עורכים כנסים הנושאים כותרות כגון "האם עבר זמנו של מחזור העסקים?"
השאלה היתה מוקדמת מדי: שנות השבעים היו עידן ה"סְטַגְפלַצְיָה", שילוב של האטה כלכלית ואינפלציה. שני משברי האנרגיה של 1973 ו 1979 הביאו בעקבותיהם את שני המיתונים החמורים ביותר מאז שנות השלושים. אך בשנות התשעים כבר חזרה השאלה ונשאלה; וכפי שראינו זה עתה, גם רוברט לוּקאס וגם בּן בּרננקי טענו לפני שנים מספר, כפי שצוטטו בפומבי, כי אף על פי שהכלכלה תוסיף לסבול לעיתים מנסיגות, ימי המיתונים החמורים באמת, שלא לדבר על שפל כלל עולמי, כבר מאחורינו.
כיצד נוכל לקבוע עמדה בנוגע לקביעה זו, אם לא על ידי כך שנשים לב שהכלכלה לא חוותה מיתון רציני לאחרונה? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לפנות לרגע אל התיאוריה ולשאול את עצמנו מהו בכלל מחזור עסקים. ובפרט, מדוע עוברות כלכלות שוק תקופות של מיתון?
אבל תאמרו מה שתאמרו, אל תאמרו כי התשובה מובנת מאליה - כי תקופות מיתון מתרחשות בגלל X, כאשר X מסמל את הדעה הקדומה החביבה עליכם. האמת היא שכאשר חושבים על כך - בפרט אם מאמינים באופן כללי ברעיון שהשווקים מצליחים בדרך כלל להתאים בין היצע וביקוש, ומבינים אותו - מיתון הוא דבר מוזר מאוד באמת ובתמים. שכן במהלך מיתון, בפרט במהלך מיתון חמור, נראה כאילו בכל מקום ישנם היצעים ואילו הביקוש אינו נמצא בשום מקום. ישנם פועלים חדורי רצון אבל אין די משׂרות, ישנם בתי חרושת מוצלחים בהחלט אבל לא די הזמנות, ישנן חנויות פתוחות אבל לא די קונים. קל למדי להבין כיצד עלולה להתרחש צניחה בביקוש למצרך כלשהו: אם היצרנים מייצרים המון בובות בּארבּי, אבל מתברר שהצרכנים רוצים דווקא בובות בְּראץ, חלק מבובות הבארבי עלולות שלא להימכר. אבל איך יכול להיות פחות מדי ביקוש בכלל למצרכים? אנשים לא צריכים להוציא את כספם על משהו?
חלק מן הבעיה שאנשים נתקלים בה בבואם לדבר בהיגיון על תקופות מיתון, הוא שקשה לשער מה מתחולל במהלך מיתון, להקטין זאת לקנה מידה של בני אנוש. אבל יש סיפור חביב שאני אוהב להשתמש בו, גם כדי להסביר מה העניין במיתון וגם כ"משאבת אינטואיציה" למען מחשבותי שלי. (אלה שקראו את ספרַי הקודמים כבר שמעו זאת בעבר.) זהו סיפור אמיתי, גם אם בפרק 3 אשתמש בהרחבה דמיונית שלו כדי לנסות ולהבין את תחלואיה של יפן.
הסיפור מסופר במאמר מאת ג'וֹאַן וריצ'רד סְוויני (Sueeney), שיצא לאור בשנת 1978 בשם "תיאוריה מוניטרית והמשבר הגדול של קואופרטיב השמרטפות גבעת הקפיטול". אל תירתעו מן הכותרת: זה רציני.
במהלך שנות השבעים היו בני הזוג סוויני חברים - הפתעה - בקואופרטיב שמרטפות: אגודה של זוגות צעירים, במקרה זה בעיקר אנשים שעבדו בקונגרס, שהיו מוכנים להשגיח אלה על ילדי אלה. הקואופרטיב המסוים הזה היה גדול בצורה יוצאת דופן, בערך 150 זוגות, ופירושו של דבר הוא לא רק שהיו שפע של שמרטפים פוטנציאליים, אלא גם שניהול האירגון - בפרט הצורך לוודא שכל זוג ממלא את חלקו באופן הוגן - לא היה עניין של מה בכך.
כמוסדות רבים אחרים מסוג זה (ובעיסקאות חליפין אחרות), התמודד קואופרטיב גבעת הקפיטול עם הבעיה על ידי חלוקת שטרי תחליף כסף: תלושים המזכים את בעליהם בשעת שמרטפות אחת. כשהיו משגיחים על ילדים, היו השמרטפים מקבלים מספר מתאים של תלושים מן המשמוּרטפים. השיטה היתה, מטבע בנייתה, חסינה בפני השתמטות: היא הבטיחה באופן אוטומטי שעם הזמן, כל זוג יספק בדיוק אותו מספר שעות שמרטפות שקיבל.
אבל זה לא היה באמת כל כך פשוט. התברר כי מערכת כזו דורשת מספר הגון של תלושים במחזור. זוגות שהיו להם כמה ערבים פנויים ברצף, ולא היו להם תוכניות מיידיות לצאת לבלות, ניסו לצבור עתודות לקראת הימים הבאים; צבירה זו באה במקביל להידלדלות עתודותיהם של זוגות אחרים, אבל עם הזמן, בממוצע, היה ודאי כל זוג מבקש להחזיק די תלושים שיאפשרו לו לצאת לבלות כמה פעמים בין סבב שמרטפות למשנהו. חלוקת התלושים בקואופרטיב היתה עניין מסובך: זוגות קיבלו תלושים עם הצטרפותם, והיו אמורים לשלם את תמורתם עם עזיבתם, אך גם לשלם את מיסיהם בתלושי שמרטפות ששימשו כתשלום לפקידים, וכן הלאה. הפרטים אינם חשובים; הנקודה היא שהגיע רגע שבו היו במחזור תלושים מעטים יחסית - למעשה, מעטים מכדי למלא את צורכי הקואופרטיב.
התוצאה היתה משונה. זוגות שחשו כי עתודות התלושים שלהם אינן מספיקות, היו להוטים לשמש כשמרטפים אך נמנעו מלצאת לבלות. אבל החלטתו של זוג אחד לצאת היתה ההזדמנות של זוג אחר לשמש כשמרטפים; על כן ההזדמנויות לשמש כשמרטפים נעשו נדירות, מה שגרם לזוגות לרצות עוד פחות להשתמש בעתודותיהם למַעט באירועים מיוחדים, מה שהפך את ההזדמנויות לשמרטפות לנדירות אף יותר...
בקיצור, הקואופרטיב נכנס למיתון.
אוקיי, פסק זמן. איך הגבתם למשמע הסיפור הזה?
אם אתם נבוכים - זה אמור להיות ספר על המשבר העולמי, ולא על טיפול בילדים, לא? - החמצתם את הנקודה. הדרך היחידה להבין כל מערכת מורכבת, בין אם מדובר באקלים הגלובלי ובין אם בכלכלה הגלובלית, היא להשתמש במודלים - ייצוגים פשוטים של אותה מערכת שאת אופן פעולתה מבקשים להבין. לפעמים המודלים כוללים מערכת משוואות, לפעמים תוכנות מחשב (כמו ההדמיות המספקות לכם את תחזית מזג האוויר היומית); אבל לעיתים הם כמו דגמי מטוסים שהמתכננים בוחנים במנהרות רוח, גירסאות מוקטנות של הדבר האמיתי, נגישות יותר להתבוננות ולניסוי. "קואופרטיב השמרטפות גבעת קפיטול" היה משק מיניאטורי; למעשה, הוא היה כמעט המשק הזעיר ביותר המסוגל לחווֹת מיתון. אך מה שחווה אכן היה מיתון אמיתי, ממש כפי שכוח העילוי הפועל על כנפי דגמי המטוסים הוא כוח עילוי אמיתי. וממש כשם שהתנהגותו של דגם עשויה להעניק למתכננים תובנות יקרות ערך בנוגע לביצועי מטוס ג'מבו, כן עשויות העליות והמורדות של הקואופרטיב להעניק לנו תובנות מהותיות באשר לשאלת שׂגשׂוגן או כישלונן של כלכלות בקנה מידה מלא.
אם אתם לא כל כך תמהים, אלא דווקא נעלבים - אנחנו אמורים לדון כאן בנושאים חשובים, ובמקום זה מספרים לנו משלים חמודים על יאפּים בוושינגטון - תתביישו לכם. זִכרו מה אמרתי בהקדמה: גחמנות ושעשוע, הנכונות לשׂחק ברעיונות, אינן רק מבדרות אלא ממש חיוניות בזמנים שכאלה. לעולם אל תסמכו על מתכנן כלי טיס המסרב לשׂחק בדגמי מטוסים, ולעולם אל תסמכו על פרשן כלכלי המסרב לשחק בדגמי שוק.
והאמת היא שהמעשייה על קואופרטיב השמרטפות תתברר ככלי רב עוצמה להבנת הבעיות הלא משעשעות בכלל שמהן סובלת הכלכלה בעולם האמיתי. המודלים התיאורטיים שבהם משתמשים הכלכלנים, בפרט המבנים המתמטיים, נשמעים לעיתים קרובות מסובכים הרבה יותר; אבל את לקחיהם ניתן לתרגם למשלים פשוטים כמו זה של קואופרטיב גבעת הקפיטול (ואם לא ניתן לעשות כן, זהו לעיתים קרובות אות לכך שמשהו פגום במודל). עוד אשוב ואחזור אל סיפור השמרטפות כמה וכמה פעמים במהלך הספר, ובמיגוון של הקשרים. אבל לפי שעה, הבה נבחן שתי השלכות מהותיות של הסיפור: האחת בנוגע לאופן שבו מתרחש מיתון, השנייה בנוגע לאופן ההתמודדות איתו.
ראשית, מדוע נכנס קואופרטיב השמרטפות למיתון? זה לא קרה בגלל שחברי הקואופרטיב לא ביצעו את השמרטפות כהלכה: אולי ביצעו אותה כהלכה, אולי לא, אבל זהו בכלל נושא צדדי. זה לא קרה בגלל שהקואופרטיב סבל מ"ערכי גבעת הקפיטול" או היה מעורב ב"יד משמרטפת יד" או לא היטיב כמתחריו להסתגל לטכנולוגיות שמרטפוּת משתנות. הבעיה לא היתה נעוצה ביכולת הייצור של הקואופרטיב, אלא פשוט במחסור ב"ביקוש אפקטיבי": הוצאה מועטה מדי על טובין ממשיים (שעות שמרטפות), משום שאנשים ניסו במקום זאת לצבור מזומנים (תלושי שמרטפות). הלקח לעולם האמיתי הוא כי פגיעותך למחזור העסקים כמעט שאינה קשורה, או בכלל אינה קשורה, לחוסן הכלכלי היסודי שלך ולחולשותיך הכלכליות היסודיות: דברים רעים עלולים לקרות לכלכלות טובות.
שנית, במקרה הזה, מה היה הפיתרון? בני הזוג סוויני דיווחו כי במקרה של קואופרטיב גבעת הקפיטול היה קשה למדי לשכנע את הוועד המנהל, שהורכב ברובו מעורכי דין, כי הבעיה היא בעיקרה טכנית ויש לה פיתרון קל. פקידי הקואופרטיב התייחסו אליה תחילה כאל מה שכלכלנים מכנים בעיה "מבנית", הדורשת פעולה ישירה: הם העבירו חוק המחייב כל זוג לצאת לבלות לפחות פעמיים בחודש. אך בסופו של דבר גברה ידם של הכלכלנים, והוגדל היצע התלושים. התוצאות היו כבמטה קסם: נוכח עתודות תלושים גדולות יותר, גבר רצונם של הזוגות לצאת לבלות, מה שהגדיל את כמות ההזדמנויות לשמש כשמרטף, מה שגרם לזוגות לעוד יותר נכונות לצאת לבלות, וכך הלאה. התש"ג של הקואופרטיב - תוצר שמרטפות גולמי, הנמדד ביחידות של תינוקות מושגחים - נסק. שוב, זה לא קרה משום שהזוגות נעשו שמרטפים טובים יותר, או משום שהקואופרטיב עבר איזו רפורמה יסודית; זה קרה פשוט משום שהפַשְלָה המוניטרית תוקנה. במילים אחרות, במיתון אפשר להילחם פשוט באמצעות הדפסת כסף - ולעיתים (בדרך כלל) ניתן לרפא אותו במהירות מפליאה.
ועכשיו הבה נחזור אל מחזור העסקים בְּעולם בקנה מידה מלא.
כלכלתה של אומה, ואפילו אומה קטנה, כמובן מורכבת הרבה יותר מזו של קואופרטיב שמרטפות. בין היתר, אנשים בעולם הגדול לא רק מוציאים כסף על עינוגים עכשוויים אלא גם משקיעים לקראת העתיד (שערו בנפשכם לשׂכור חברי קואופרטיב לא רק כדי להשגיח על התינוק שלכם אלא גם לצורך בניית משחקיה חדשה). ובעולם הגדול קיים גם שוק הון אשר בו יכולים בעלי עודף מזומנים להלוות אותם בריבית לאלה הזקוקים להם כעת. אבל עקרונות היסוד זהים: מיתון הוא בדרך כלל מקרה שבו הציבור בכללו מנסה לצבור מזומנים (או, מה שבעצם הוא אותו דבר, מנסה לחסוך יותר מכפי שהוא משקיע), וניתן בדרך כלל לריפוי פשוט על ידי חלוקת תלושים נוספים.
מחלקי התלושים בעולם המודרני ידועים בשם בנקים מרכזיים: הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האירופאי, בנק יפן, וכן הלאה. והם המופקדים לשמור על איזון הכלכלה באמצעות הוספת מזומנים או הפחתתם, על פי הצורך.
אבל אם זה כל כך פשוט, מדוע אנחנו חוֹוים בכלל האטות כלכליות? מדוע אין הבנקים המרכזיים מדפיסים תמיד די כסף כדי לשמור על תעסוקה מלאה עבורנו?
לפני מלחמת העולם השנייה, פשוט לא היה לקובעי המדיניות שמץ של מושג מה הם אמורים לעשות. כיום ישנה הסכמה בקרב כל קשת הכלכלנים כמעט, ממילטון פרידמן ושׂמאלה, כי השפל הגדול נגרם בשל קריסת הביקוש האפקטיבי וכי על הפדרל ריזרב היה להילחם בהאטה באמצעות הזרקות כסף גדולות. אך באותה תקופה לא היתה זו בשום אופן החוכמה המקובלת. לאמיתו של דבר, כלכלנים בכירים רבים נטו למעין פָטָליזם מוּסרני, אשר ראה בשפל תוצאה בלתי נמנעת של הפרזותיה של הכלכלה בעבר, ולמעשה ראו בו תהליך בריא: הבראה, הכריז הכלכלן האוסטרי אמריקאי ג'וֹזֶף שוּמפֶּטֶר (Schumpeter), "תהיה הבראה כהלכה רק [אם תבוא] מעצמה. שכן כל תחייה שאיננה אלא תוצאת גירויים מלאכותיים, מותירה חלק ממלאכת השפל בלתי עשויה, ומוסיפה על השׂרידים הבלתי מעוכלים של אי התאמות קודמות אי התאמות חדשות משלה, שאותן יהיה צורך לחסל בתורן, ובכך היא מאיימת על העסקים במשבר נוסף [וחמור יותר] בעוד זמן."
פטליזם ממין זה נעלם לאחר המלחמה, ובמשך שנות דור אכן ניסו רוב מדינות העולם לשלוט באורח פעיל במחזור העסקים, ובהצלחה ניכרת; תקופות המיתון היו קלות, ובדרך כלל היו מקומות עבודה בשפע. בשלהי שנות השישים כבר החלו רבים להאמין כי מחזור העסקים שוב איננו בעיה רצינית; אפילו הנשיא ריצ'רד ניקסון הבטיח "לכַוונֵן" את הכלכלה בארצות הברית.
היה זה חטא ההיבּריס, חטא הגאווה, והפגם הטראגי שבמדיניות התעסוקה המלאה נעשה גלוי לעין בשנות השבעים. אם לוקה הבנק המרכזי באופטימיות יתר באשר למספר מקומות העבודה שניתן ליצור, אם הוא מכניס למחזור כסף רב מדי, התוצאה היא אינפלציה. וברגע שבו האינפלציה מכה שורש עמוק בציפיותיו של הציבור, ניתן לעקור אותה מן המערכת רק באמצעות תקופה של אבטלה גבוהה. הוסיפו לכך זעזוע חיצוני המייקר לפתע את המחירים - כמו הכפלת מחיר הנפט - והרי לכם מתכון למיתון חריף, אם לא בממדים של שפל.
אלא שבאמצע שנות השמונים שבה האינפלציה וצנחה לרמות נסבלות, היה היצע שופע של נפט, ונראה היה כי אנשי הבנקים המרכזיים הצליחו סוף סוף לתפוס את עניין ניהול הכלכלה. אכן, נדמה היה כי הזעזועים שחוותה המערכת מחזקים את התחושה שפיצחנו את העניין הזה. בשנת 1987, למשל, קרס שוק המניות האמריקאי - והיה גם יום אחד שבו הצניחה היתה חמורה כמו זו שביום הקריסה הראשון בשנת 1929. אך הפדרל ריזרב הזרים מזומנים למערכת, הכלכלה הריאלית אף לא האטה, ומדד הדָאוּ ג'וֹנְס התאושש במהרה. בשלהי שנות השמונים החמיצו אנשי הבנקים המרכזיים את הסימנים המעידים על מיתון מתפתח ופיגרו במאבק בו; אבל אף על פי שאותו מיתון עלה לג'ורג' בוש האב במשׂרתו, המיתון הזה הגיב בסופו של דבר לתרופה הרגילה, וארצות הברית נכנסה לתקופה נוספת של התרחבות ממושכת. בשלהי שנות התשעים כבר נראה היה בטוח לומר כי מחזור העסקים, אם לא חוסל, לפחות אולף באופן יסודי.
הרבה מן הקרדיט על אילופו שייך למנהלי המדיניות המוניטרית: בשום תקופה בהיסטוריה לא נהנה בנקאי מרכזי מן ההילה שממנה נהנה אלן גרינספּן, נגיד הפדרל ריזרב. אלא שנתלוותה לכך גם תחושה כי מבנה התשתית הכלכלית השתנה באופנים שהגבירו את הסבירות לשׂגשׂוג מתמשך.
 
המושיעה: הטכנולוגיה
במובן טכנולוגי צר, ניתן לומר כי עידן המידע המודרני החל כאשר הציגה חברת אינטל את המיקרו מעבד - הקרביים של המחשב מרוכזים ברכיב אחד - בשנת 1971. עד שנות השמונים המוקדמות, המכשירים המשתמשים במוצר זה בצורה ניכרת לעין - מכשירי פקס, משחקי וידאו ומחשבים אישיים - כבר נעשו נפוצים מאוד. אך באותה עת לא שׂררה תחושה של מהפכה. רוב האנשים הניחו כי תעשׂיות המידע יוסיפו להיות נשלטות על ידי חברות גדולות וביורוקרטיות כמו IBM - או שכל הטכנולוגיות החדשות ילכו בדרכם של מכשירי הפקס, הווידאוטייפים ומשחקי הווידאו: יומצאו על ידי אמריקאים חדשנים אך יהפכו למוצר נושא רווחים רק בידי יצרנים יפנים חסרי פנים.
אבל עד שנות התשעים כבר התברר כי עולם תעשׂיות המידע שינה באורח דרמטי את מראה הכלכלה שלנו ואת אופיה.
ניתן עדיין להטיל ספק במידת התועלת הכלכלית שתביא בסופו של דבר טכנולוגיית המידע בכנפיה. מה שלא ניתן להכחיש הוא כי לטכנולוגיות החדשות היתה יותר השפעה גלויה על אופן עבודתנו מאשר לכל דבר אחר בעשרים או שלושים השנים האחרונות. אחרי הכל, העובד האמריקאי הממוצע יושב כיום במשרד; ומאז 1900 ועד שנות השמונים נותרו המראה הכללי של משרד עסקי ואופן פעולתו - מכונות כתיבה וארונות תיוק, מיזכרים וישיבות - במידה רבה ללא שינוי. (כן, מכונות הצילום אכן שמו קץ לניירות העתקה.) ואז, בתוך זמן קצר למדי, הכל השתנה: מחשבים מרושתים על כל שולחן, דואר אלקטרוני והאינטרנט, שיחות ועידה מצולמות ועבודה מרחוק. זה היה שינוי איכותי שלא ניתן לטעות בו, אשר יצר תחושה של התקדמות של ממש, כזו שלא הצליחו ליצור השיפורים הכמותיים. ותחושת קידמה זו סייעה להביא עימה אופטימיות חדשה בנוגע לקפיטליזם.
יתר על כן, התעשׂיות החדשות החזירו את מה שניתן לכנות ההיבט הרומנטי של הקפיטליזם: רעיון היזם הגיבור הבונה מלכודת עכברים משופרת, והודות לכך נעשה עשיר כגמולו. מאז ימי הֶנְרי פוֹרְד הלכה דמות זו ונעשתה אגדית יותר ויותר, עם שהכלכלה הלכה ועברה לשליטתם של תאגידי ענק, שנוהלו לא על ידי חדשנים רומנטיים אלא על ידי אנשי מנגנון שיכלו בה במידה להיות גם פקידי מימשל. בשנת 1968 כתב ג'וֹן קנת גאלבּריית, "עם עליית התאגיד המודרני, עם בוא האירגון הנחוץ לטכנולוגיה המודרנית והנתק בין בעלי ההון לבין ניהול הפירמה, שוב לא קיים היזם כפרט בפירמה התעשׂייתית הבוגרת." ומי יכול להתלהב מקפיטליזם שנראה פחות או יותר כמו סוציאליזם ללא הצֶדק?
אבל תעשׂיות הטכנולוגיה זעזעו את הסדר התעשׂייתי. כמו במאה ה 19, הסיפור הכלכלי נעשה לסיפור של אנשים יוצאי דופן: של גברים (ולעיתים, לפחות, נשים) שהיה להם רעיון מוצלח יותר, שפיתחו אותו במוסך שלהם או על שולחן האוכל בביתם, ונעשו עשירים. כתבי העת העסקיים נעשו ממש מעניינים לקריאה; והצלחה עסקית נתפסה עכשיו כראויה להערכה, באופן שלא נתפסה זה למעלה ממאה שנה.
וכל זה הוא קרקע פוריה לרעיונות השוק החופשי. לפני ארבעים שנה היתה לאלה שהגנו על השוק החופשי, ועל התועלת שביזמות ללא הפרעה, בעיית תדמית: כאשר אמרו "יוזמה פרטית", חשבו רוב האנשים על חברת גֶ'נֶרָל מוֹטוֹרְס; כאשר אמרו "אנשי עסקים", חשבו רוב האנשים על האיש בחליפת העסקים האפורה. בשנות התשעים חזר במלוא התנופה הרעיון שעושר הוא תוצר של מידות טובות, או לפחות תוצר של יצירתיות.
אלא שמה שבאמת הדליק את האופטימיות הכלכלית היה התפשטותו הראויה לציון של השׂגשׂוג - לא רק בקרב המדינות המתקדמות (שם דווקא לא זכו ההישגים לתפוצה שניתן היה לקוות לה), אלא בקרב ארצות רבות אשר עד לפני זמן לא רב נהגו לפטור אותן כנטולות תקווה כלכלית.
 
פירות הגלובליזציה
המונח "עולם שלישי" כוּון במקורו כאות של גאווה: ראש ממשלת הודו, גַ'וַוהְרַלַאל נֶהרוּ, טבע אותו לגבי אותן מדינות ששמרו על עצמאותן, וסירבו להזדהות עם המערב או עם ברית המועצות. אך במהרה קרסה הכוונה הפוליטית תחת נטל המציאות הכלכלית: הביטוי "עולם שלישי" קיבל משמעות של מקום מפגר, עני, פחות מפותח. והביטוי החל לשמש לא בהקשר של תביעה צודקת אלא של חוסר תקווה.
מה ששינה את כל זה היה הגלובליזציה: המעבר של טכנולוגיה והון ממדינות שהשכר בהן גבוה אל מדינות שהשכר בהן נמוך, והצמיחה שהתחוללה בעקבות זאת ביצוא מוצרים עתירי עבודה מן העולם השלישי.
קצת קשה להיזכר כיצד נראה העולם לפני הגלובליזציה: הבה ננסה אם כן להחזיר לרגע לאחור את מחוגי השעון, אל העולם השלישי כפי שהיה לפני שנות דור אחד (וכפי שעודנו במדינות רבות). באותם ימים, אף על פי שצמיחתן הכלכלית המהירה של קומץ מדינות קטנות במזרח אסיה כבר החלה למשוך תשומת לב, מדינות מתפתחות כמו הפיליפּינים, או אינדונזיה, או בֶּנְגְלָדֶש, היו עדיין במידה רבה כפי שהיו מאז ומעולם: יצואניות של חומרי גלם, יבואניות של מוצרי תעשייה. את השווקים המקומיים שירתו מיגזרים יצרניים בלתי יעילים, מוגנים על ידי מיכסות יבוא, אך מיגזרים אלה הניבו מקומות עבודה מעטים. בתוך כך, מתוך לחץ האוכלוסייה, נדחקו איכרים נואשים לעבד אדמות נידחות יותר ויותר, או לבקש את מחייתם בכל דרך אפשרית, למשל - הם נטו את אוהליהם על הררי הזבל שנמצאו ליד ערים רבות בעולם השלישי.
נוכח מחסור כזה בהזדמנויות תעסוקה, יכולתָ לשׂכור פועלים בגָ'קַרְטָה או במָנילָה תמורת פרוטות. אך באמצע שנות השבעים, לא היה די בכוח עבודה זול כדי לאפשר למדינה מתפתחת להתחרות בשווקים העולמיים למוצרי תעשייה. נראה היה שהיתרונות המבוצרים של המדינות המפותחות - התשתיות שלהן והידע הטכני שלהן, הממדים הגדולים פי כמה של השווקים שלהן וקירבתן לספקים של רכיבי מפתח, יציבותן הפוליטית וההתאמות החברתיות העדינות אך חיוניות, הנחוצות להפעלה יעילה של הכלכלה - כל אלה גברו אף על פערי שכר של פי עשרה, או אפילו פי עשרים. נראה היה שגם הרדיקלים נואשו מלהפוך על פיהם את אותם יתרונות מבוצרים: בשנות השבעים התמקדו התביעות ל"סדר כלכלי בינלאומי חדש" בניסיונות להעלות את מחירי מוצרי הגלם, במקום לשלב את מדינות העולם השלישי בעולם התעשׂייה המודרני.
ואז משהו השתנה. איזשהו צירוף גורמים שעדיין איננו מבינים לאשורו - מחסומי מכס נמוכים יותר, טלקומוניקציה משופרת, עליית השינוע האווירי הזול - צימצם את חסרונותיו של הייצור במדינות מתפתחות. כאשר כל שאר הגורמים שווים, עדיין עדיף לייצר בעולם הראשון - נפוצים למדי הסיפורים על חברות שהעבירו את הייצור שלהן למקסיקו או למזרח אסיה, ומאוחר יותר החליטו לעבור חזרה לאחר שחווּ על בשרן את החסרונות הסביבתיים בעולם השלישי - אבל היה כעת מספר ניכר של ענפים שבהם השכר הנמוך העניק יתרון תחרותי למדינות המתפתחות, יתרון שדי בו כדי לפרוץ אל שוּקי העולם. וכך החלו מדינות שעד כה מצאו את מחייתן במכירת יוּטה או קפה, לייצר במקום זאת חולצות או נעלי ספורט.
העובדים באותם בתי חרושת לחולצות ולנעלי ספורט משׂתכרים, באורח בלתי נמנע, מעט מאוד, ומצפים מהם לסבול ולהסכים לתנאי עבודה איומים. אני אומר "באורח בלתי נמנע" משום שהמעבידים שלהם לא נכנסו לעסקים למען בריאותם (או בריאות עובדיהם); הם ינסו כמובן לשלם מעט ככל האפשר, ואותו מינימום נקבע על ידי שאר ההזדמנויות הפתוחות בפני העובדים. ובמקרים רבים אלה הן עדיין מדינות עניות מאוד.
אבל אותן מדינות שבהן היכו שורש ענפי הייצור החדשים, בהן חל שיפור שאין לטעות בו בחייהם של האנשים הרגילים. בחלקו נובע השיפור מכך שתעשׂייה צומחת מוכרחה להציע לעובדיה שׂכר מעט גבוה יותר מכפי שיוכלו להשׂיג במקום אחר שיציע להם זאת כדי לשכנע אותם לעבור. אך חשוב מכך, צמיחת הייצור, והגדלת מספר מקומות העבודה שיצר מיגזר היצוא החדש, היתה להם השפעה גלית שהחלה להתגלגל בכל רחבי הכלכלה. הלחץ על הקרקע נחלש, ועל כן עלה השכר בכפרים; מאגר תושבי הערים המובטלים, הלהוטים תמיד אחר עבודה, הצטמק, ועל כן החלו בתי חרושת להתחרות זה בזה על עובדים, וגם השכר בעיר החל לעלות. במדינות שבהן נמשך תהליך זה די זמן - למשל, בקוריאה הדרומית או בטייוואן - הגיע השכר לרמה של מדינות מתקדמות. (בשנת 1975 הגיע שׂכר השעה הממוצע בקוריאה הדרומית ל 5 אחוזים בלבד מן השכר המקביל בארצות הברית; בשנת 2006 הוא צמח כבר ל 62 אחוזים.)
היתרונות שהניבה צמיחת הכלכלה מוּבֶלת היצוא להמוני האנשים בכלכלות שתועשו זה עתה, לא היו עניין לסתם השערה. מקום כמו אינדונזיה הוא עדיין כל כך עני, שניתן למדוד את הקידמה במונחים של כמה מזון אוכל האדם הממוצע; בין 1968 ל 1990, צמחה התזונה לנפש מ 2,000 קלוריות ביום ל 2,700, ותוחלת החיים עלתה מ 46 שנים ל 63. שיפורים דומים ניתן היה לראות בכל רחבי אגן האוקיאנוס השקט, ואפילו במקומות כמו בֶּנְגְלָדֶש. שיפורים אלה לא התרחשו משום שאנשים מערביים מלאי כוונות טובות הושיטו יד לעזרה - סיוע החוץ, שמעולם לא היה גדול, הצטמק במהלך שנות התשעים לכלום כמעט. הם גם לא התרחשו כתוצאה מן המדיניות שוחרת הטוב של הממשלות הלאומיות אשר - כפי שעתידים היינו להיווכח תוך זמן קצר באופן בוטה - נותרו גסות לב ומושחתות כמאז ומתמיד. השיפורים הללו באו כתוצאה בלתי ישירה ובלתי מכוּונת של פעולותיהם של תאגידים רב לאומיים נטולי נשמה ושל יזמים מקומיים להוטים לטרף, שהדבר היחיד שעניֵין אותם היה לנצל את הזדמנויות הרווח שזימן כוח העבודה הזול. לא היה זה מחזה מעורר השראה; אבל יהיו מניעיהם של הנוגעים בדבר גסים ככל שיהיו, התוצאה היתה העברת מאות מילוני אנשים מעוני נורא אל משהו שהיה במקרים מסוימים עדיין נורא, אבל בכל זאת באופן משמעותי טוב יותר.
ושוב, הקפיטליזם יכול במידה רבה של הצדקה לטעון כי לוֹ מגיעה התהילה. הסוציאליסטים הבטיחו פיתוח מזה זמן רב; היתה תקופה שבה נשׂא העולם השלישי את עיניו אל "תוכניות החומש" של סטלין כאל אות ודוגמה לאופן שבו על אומה מפגרת לדחוף את עצמה אל עֵבר המאה ה 20 והלאה. ואפילו לאחר שברית המועצות איבדה את הילת הקידמה שלה, אינטלקטואלים רבים האמינו כי רק אם ינתקו את עצמן מן התחרות מול כלכלות מפותחות יותר, יוכלו אומות עניות לקווֹת להיחלץ מן המלכודות שבהן הן נתונות. אלא שבשנות התשעים כבר היו קיימים מושׂאי חיקוי שהראו כי פיתוח מהיר אכן אפשרי למרות הכל - וכי הוא מושׂג לא באמצעות בידוד סוציאליסטי גאה אלא דווקא על ידי התחברות מלאה ככל האפשר עם הקפיטליזם העולמי.

עוד על הספר

כלכלה בימי משבר פול קרוגמן
מבוא
 
בעיני רוב הכלכלנים של המאה ה 20, במידה שהם בכלל חושבים על הנושא, השפל הגדול של שנות השלושים היה טרגדיה מיותרת, בלתי נחוצה. אילו רק לא היה הֶרְבֶּרְט הוּבֶר* מנסה לאזן את התקציב לנוכח האטה כלכלית; אילו רק לא היה הבנק המרכזי של ארצות הברית, הפֶדֶרָל רִיזֶרְב ("הפֶד"), מגונן על בסיס הזהב על חשבון הכלכלה המקומית; אילו רק היו פקידי המימשל מזרימים מזומנים לבנקים בסיכון, וכך מרגיעים את בהלת הבנקים שהתפתחה בשנים 1930-31 - או אז קריסת שוק המניות בשנת 1929 היתה מובילה למיתון רגיל ולא יותר, מיתון שהיה נשכח במהרה. וכיוון שהכלכלנים וקובעי המדיניות למדו את הלקח - שום שר אוצר מודרני לא ישמיע הד לעצתו המפורסמת של אֶנְדרוּ מֶלוֹן: "לחסל את הפועלים, לחסל את המניות, לחסל את האיכרים, לחסל את נכסי דלא ניידי... לטהר את המערכת מן הריקבון" - שוב לא יוכל משהו כמו השפל הגדול לחזור ולקרות, לעולם.
ואולי כן יוכל? בשלהי שנות התשעים, קבוצת כלכלות אסיאתיות - כלכלות שהניבו כרבע מן הייצור העולמי והיו ביתם של כשני שליש מיליארד איש - חוותה האטה כלכלית שדמתה דמיון מצמרר לשפל הגדול. כמו השפל הגדול, המשבר פרץ כרעם ביום בהיר, בעוד רוב הפרשנים חוזים גאות מתמשכת ממש בעת שהמיתון צבר תאוצה; כבשנות השלושים, התרופה הכלכלית השגורה התבררה כבלתי יעילה, ואולי אף כמזיקה. העובדה שמשהו כזה יכול היה להתרחש בעולם המודרני צריכה היתה להעביר צמרמורת במעלה עמוד השידרה של כל בעל חוש להיסטוריה.
היא העבירה ללא ספק צמרמורת אצלי בעמוד השידרה. המהדורה הראשונה של הספר הזה נכתבה בתגובה למשבר האסיאתי של שנות התשעים. אף על פי שהיו מי שראו את המשבר כתופעה אסיאתית נקודתית, ראיתי בו אני אות מאיים על כולנו, התראה כי בעיותיה של כלכלת השפל לא נעלמו מן העולם המודרני. צר לי לומר שצדקתי בדאגה שלי: עם השלמת המהדורה הזאת, המעודכנת לסוף שנת 2008, רוב העולם, ובכלל זה במידה רבה גם ארצות הברית, מתמודד עם משבר פיננסי וכלכלי הדומה לשפל הגדול דמיון רב עוד יותר מאשר המצוקות האסיאתיות של שנות התשעים.
מיגוון הבעיות הכלכליות שחוותה אסיה לפני עשור, ושכולנו חוֹוים עכשיו, הוא בדיוק מסוג הדברים שחשבנו כי למדנו כבר איך למנוע. אי פעם, בימים הרעים ההם, כלכלות גדולות ומפותחות עם ממשלות יציבות - כמו בריטניה בשנות העשרים - יכלו אולי להיות חסרות מענה לנוכח תקופות ממושכות של סְטַגְנַצְיָה ודֶפְלַצְיָה; אבל בין ג'וֹן מֵיינַרְד קיינס לבין מילטוֹן פְרידְמַן, חשבנו שאנחנו יודעים מספיק כדי למנוע שזה יתרחש שוב. פעם, מדינות קטנות יותר - כמו אוסטריה בשנת 1931 - היו אולי נתונות לחסדי הזרמים הכלכליים, בלא יכולת לשלוט על גורלן הכלכלי; אלא שבימינו בנקאים מתוחכמים ופקידי מימשל (שלא לומר קרן המטבע הבינלאומית) אמורים לגבש במהירות חבילות הצלה המרסנות משברים כאלה ובולמות אותם לפני שיתפשטו. פעם, ממשלות - כמו זו של ארצות הברית בין השנים 1930-31 - ניצבו אולי בחוסר ישע אל מול התמוטטות מערכות הבנקאות הלאומיות; אבל בעולם המודרני, ביטוח פיקדונות ונכונות הבנק המרכזי להזרים מזומנים למוסדות בסיכון אמורים למנוע מחזות כאלה. שום בר דעת לא חשב שעידן הדאגות הכלכליות חלף; אבל יהיו אשר יהיו הבעיות שעימן יהיה עלינו להתמודד בעתיד, היינו בטוחים שהן לא יהיו דומות כלל לאלה של שנות העשרים והשלושים.
אבל כבר לפני עשור היה עלינו להבין שהביטחון שלנו, אין לו על מה לסמוך. יפן בילתה את רוב שנות התשעים של המאה הקודמת במלכודת כלכלית שהיתה נראית מוכרת במיוחד לקיינס ולתומכיו. מנגד, הכלכלות הקטנות יותר באסיה עברו כמעט בן לילה מגאות לאסון - וסיפור האסון שלהן נשמע כאילו נלקח היישר מן ההיסטוריה הפיננסית של שנות השלושים.
באותה עת, נהגתי לתאר זאת לעצמי כך: כאילו שב וצץ לו חיידק שגרם בעבר למגיפות, חיידק שכולם סברו כי הודבר זה כבר על ידי הרפואה המודרנית; והוא שב וצץ לו בגלגול עמיד בפני כל אנטיביוטיקה רגילה. וכך כתבתי במבוא למהדורה הראשונה: "עד כה רק מספר מוגבל של אנשים נפלו קורבן לזן החדש, חשׂוך המרפא; אבל תהיה זו טיפשות אפילו מצידנו, מצד אלה ששׂיחק להם עד כה מזלם, שלא לחפש תרופות חדשות, טיפולים מוֹנעים חדשים, כל מה שדרוש, שאם לא כן נהיה אנו עצמנו הקורבנות הבאים."
ובכן, היינו טיפשים. ועכשיו יורדת עלינו המגיפה.
חלק ניכר מן המהדורה החדשה הזאת מוקדש למשבר האסיאתי של שנות התשעים ההן, המשבר שהתברר כמעין חזרה לקראת המשבר העולמי המתחולל כעת. אבל הוספתי גם שפע חומר חדש, במגמה להסביר כיצד קורה שארצות הברית מוצאת את עצמה נראֵית כפי שנראתה יפן עשר שנים קודם לכן, כיצד קורה שאיסלנד מוצאת את עצמה נראית כמו תאילנד, וכיצד קורה שמדינות המשבר המקורי משנות התשעים מגלות את עצמן, למרבה הזוועה, שוב על סף התהום.
 
בנוגע לספר הזה
אודה מייד שהספר הזה הוא ביסודו מסה אנליטית. הוא עוסק לא כל כך בשאלה מה קרה, אלא בשאלה כיצד זה קרה; מה שחשוב להבין, לדעתי, הוא כיצד יכול היה האסון הזה להתרחש, כיצר יוכלו הקורבנות להשתקם, וכיצד נוכל למנוע ממנו לשוב ולהתרחש. פירושו של דבר כי המטרה הסופית, כנהוג לומר בבתי ספר למינהל עסקים, היא לפתח את התיאוריה של המקרה - לברר כיצד יש לחשוב על העניין הזה.
אבל ניסיתי להימנע מלהפוך את הספר להרצאה תיאורטית יבשה. אין בו משוואות, אין בו תרשימים מעורפלים, וכן אין בו (כך אני מקווה) ז'רגון שאינו ניתן להבנה. בתור כלכלן שיש לו מעמד טוב, אני מסוגל בהחלט לכתוב דברים שאיש לא יהיה מסוגל לקרוא. האמת, חיבורים בלתי ניתנים לקריאה - משֶלי ומשל אחרים - מילאו תפקיד מפתח בגיבוש הדעות המוצגות כאן. אבל מה שהעולם זקוק לו כעת הוא פעולה מוּשׂכּלת; וכדי לארגן פעולה כזו, יש להציג באופן נגיש רעיונות לאנשים הנוגעים בדבר באשר הם, לא רק לבעלי תואר דוקטור לכלכלה. בכל אופן, המשוואות והתרשימים של מדע הכלכלה הפורמלי אינם, לעיתים קרובות, אלא פיגום שנעזרים בו לבניית מבנה מחשבתי. כאשר המבנה תם ונשלם, אפשר להסיר את הפיגומים ולהותיר מאחור שׂפה ברורה בלבד.
מתברר גם כי אף על פי שהמטרה הסופית כאן היא אנליטית, הרבה ממה שכתוב כאן עוסק בסיפור. במידת מה נובע הדבר מכך שקו העלילה - רצף המאורעות כפי שהתרחשו - הוא לעיתים קרובות בגדר רמז חשוב לגבי השאלה איזוהי התיאוריה של המקרה המתקבלת על הדעת. (למשל, כל השקפה "פונדמנטליסטית" על משבר כלכלי - כלומר, השקפה שלפיה כלכלות פשוט מקבלות את העונש שהן ראויות לו - חייבת להתמודד עם צירוף המקרים המשונה, שהִנה כלכלות רבות כל כך ולכאורה כה שונות נתקעות כולן בקיר במהלך חודשים ספורים.) אבל אני ער גם לכך שקו העלילה הוא מה שמעניק הֶקשר הכרחי לניסיונותי לתת הסבר, ולכך שרוב האנשים לא בילו את 18 החודשים האחרונים במעקב כפייתי אחרי הדראמה המתחוללת. לא כל אחד זוכר מה אמר ראש ממשלת מלזיה, מָחָתִיר, בקוּאַלָה לוּמפּוּר באוגוסט 1997, או מקשר זאת למה שעשה בסופו של דבר סֶר דוֹנַלד טְסַאנְג בהונג קונג מקץ שנה; ובכן, הספר הזה ירענן לכם את הזיכרון.
 
***
 
הערה אחת בנוגע לסגנון אינטלקטואלי: פיתוי ידוע שלוקים בו לעיתים קרובות מי שכותבים בענייני כלכלה, בפרט בנושא כל כך חמור, הוא הנטייה להיות מכובד באופן מוגזם. לא שהאירועים שאנו דנים בהם אינם חשובים, לעיתים אף מדובר בעניינים של חיים ומוות. אלא שלעיתים קרובות מדי סבורים הפרשנים כי מאחר שהנושא רציני, יש לגשת אליו באופן חמור סבר: מאחר שהנושאים גדולים, יש לדון בהם במילים גדולות; חל איסור על אמירה בלתי פורמלית, או על שובבות. אך מתברר שכדי להבין תופעה חדשה ומוזרה, צריך להיות מוכנים לשחק ברעיונות. ואני משתמש במילה "לשחק" במודע: אנשים עם מכובדוּת, נטולי גחמנות ונטייה להשתעשע, כמעט לעולם אינם מניבים תובנות חדשות ורעננות, בכלכלה או בכל תחום אחר. נניח שהייתי אומר לכם, כי "יפן סובלת מחוסר התאמה יסודי, משום שדגם הצמיחה שלה בהתערבות הממשלה מוליך לנוקשות מבנית." נחשו מה? לא אמרתי כלום; לכל היותר העברתי תחושה שהבעיות הן קשות מאוד, וכי אין תשובות קלות - תחושה שאפשר בהחלט שהיא שגויה לגמרי. נניח, מצד שני, שהייתי מדגים את בעיותיה של יפן באמצעות הסיפור המשעשע על העליות והמורדות של קואופרטיב לשמרטפות (סיפור שאכן יופיע כמה פעמים בספר הזה). אולי זה נשמע טיפשי, אולי הקלילוּת תפגע ברגישויות שלכם, אבל לגחמנות ולשובבות יש מטרה: הן ממריצות את המחשבה אל ערוץ אחר, ורומזות במקרה זה כי אפשר שאכן יש מוצא קל להפתיע - לפחות במה שנוגע לחלק מבעיותיה של יפן. אז אל תצפו לספר חמור סבר, מלא הדרת כבוד: המטרות כאן הן הרציניות ביותר שיכולות בכלל להיות, אבל הכתיבה תהיה קלילה ככל שידרוש זאת הנושא.
ובזאת בואו ונצא למסע שלנו, ונפתח בתיאור העולם כפי שהוא נראָה לנו רק לפני כמה שנים.
 
1
"הבעיה המרכזית נפתרה"
 
בשנת 2003, רוֹבּרט לוּקאס, פרופסור באוניברסיטת שיקאגו וחתן פרס נובל לכלכלה בשנת 1995, נשׂא נאום נשיאותי באספה השנתית של האגודה הכלכלית האמריקאית. לאחר שהסביר כי ענף המקרו כלכלה החל כתגובה לשפל הגדול, הכריז כי הגיעה השעה שהתחום יעבור הלאה: "הבעיה המרכזית של מניעת שפל," הכריז, "נפתרה, מכל בחינה מעשית."
לוקאס לא טען שמחזור העסקים,* אותם חילופים בלתי סדירים בין מיתון והתרחבות המלַווים אותנו במשך 150 שנה לפחות, הגיע אל קיצו. אבל הוא כן טען שהמחזור אוּלף עד לנקודה שבה הרווחים מכל אילוּף עתידי יהיו זניחים: החלקת התנודות בצמיחה הכלכלית, כך טען, תניב הישגים זניחים בלבד במונחים של רווחת הציבור. כך שהגיעה השעה לשנות את המיקוד ולהתרכז בדברים כמו צמיחה כלכלית ארוכת טווח.
לוקאס לא היה היחיד שטען כי מניעת שפל היא בעיה פתורה. שנה לאחר מכן, בֶּן בֶּרְנַנְקי, פרופסור לשעבר באוניברסיטת פְּרינְסטוֹן שהחל לכהן במועצת הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארצות הברית - ושעתיד היה להתמנות בתוך זמן קצר ליושב ראש הבנק - נשׂא נאום שופע אופטימיות שכותרתו "המתינות הגדולה", ובו טען, ממש כמו לוקאס, כי המדיניות המקרו כלכלית המודרנית פתרה את בעיית מחזור העסקים - או ליתר דיוק, הקטינה את הבעיה עד לנקודה שבה היא יותר בגדר טירדה מאשר בעיה מן השורה הראשונה.
אם מסתכלים לאחור ממרחק של שנים ספורות בלבד, בעוד רוב העולם נתון בחבלי משבר פיננסי וכלכלי המזכיר מאוד את שנות השלושים ההן, ההכרזות האלה נשמעות זחוחות במידה מדהימה. מה שמוזר במיוחד באופטימיות הזאת היא העובדה שבמהלך שנות התשעים דווקא כן צצו בכמה מדינות - בהן יפן, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם - בעיות כלכליות המזכירות את השפל הגדול. אלא שבשנים הראשונות של העשור הראשון במאה ה 21, עדיין לא פקדו בעיות מתחום השפל את ארצות הברית, ונדמה היה כי האינפלציה - קללת שנות השבעים - נתונה בשליטה. והחדשות הכלכליות המרגיעות יחסית באו על רקע הֶקשר פוליטי שעודד אופטימיות: נראה היה שהעולם נוטה כיום להעדיף כלכלות שוק יותר מכפי שהעדיף אותן לאורך כמעט תשעים שנה.
 
הקפיטליזם המנצח
זהו ספר על כלכלה; אבל הכלכלה מתרחשת בהכרח בהקשר פוליטי, ואי אפשר להבין את העולם כפי שנראָה לפני שנים ספורות בלי להביא בחשבון את העובדה הפוליטית היסודית של שנות התשעים: קריסת הסוציאליזם, לא רק כאידיאולוגיה שלטת, אלא כרעיון שיש לו הכוח להניע את מחשבות בני האדם.
הקריסה החלה, באורח מוזר למדי, בסין. הדעת עודנה מסתחררת מן המחשבה כי שליט סין, דֶנְג שְיָאוֹפּינְג, שיגר את ארצו אל הדרך שהתבררה כמובילה אל הקפיטליזם בשנת 1978, שלוש שנים בלבד לאחר הניצחון הקומוניסטי בווייטנאם, שנתיים בלבד לאחר התבוסה בתוך סין עצמה של המאואיסטים הרדיקלים שביקשו לחדש את "המהפכה התרבותית". קרוב לוודאי שדנג לא שיער את מלוא אורכה של הדרך הזאת; וּודאי שלשאר העולם נדרש זמן רב לתפוס כי מיליארד איש אכן נטשו חרש את המרקסיזם. לאמיתו של דבר, עוד בראשית שנות התשעים לא הצליחו שמאלני הכורסה להבין במלואה את התפנית שהתרחשה בסין; ברבי המכר של התקופה, עולם הכלכלה היה זירה של מאבק "ראש בראש" בין אירופה, אמריקה ויפן - סין נחשבה, אם בכלל חשבו עליה, כשחקנית ספסל, אולי כחלק מגוש היֶן העולה.
עם זאת, כולם הבינו שמשהו השתנה, ואותו "משהו" היה קריסת ברית המועצות.
אף אחד לא מבין באמת מה קרה למשטר הסובייטי. בראייה לאחור אנו חושבים כעת על המבנה כולו כעל מין עניין רעוע, שנדון מראש לכישלון. אבל זה היה משטר ששמר על אחיזתו גם תוך כדי מלחמת אזרחים ורעב, שהצליח - למרות שהדבר נראה כמבצע חסר כל סיכוי - להביס את הנאצים, שהצליח לגייס משאבים מדעיים ותעשייתיים כדי להתחרות בעליונותה הגרעינית של אמריקה. השאלה כיצד יכול היה לבוא אל קיצו באופן פתאומי כל כך, לא בתרועה אלא בקול ענות חלושה, צריכה להיחשב לאחת החידות הגדולות בכלכלה הפוליטית. אולי היה זה רק עניין של זמן - נראֶה כי הלהט המהפכני, ומעל לכל הנכונות לרצוח את יריביך בשם טובת הכלל, אינם יכולים להימשך יותר משני דורות. או אולי ערער את המשטר סירובו העיקש של הקפיטליזם להפגין מידה ראויה של ניווּן: לי יש תיאוריה פרטית, שאינה מבוססת על שום ראָיה שהיא, כי עליית הכלכלות הקפיטליסטיות של אסיה גרמה לדכדוך סמוי אך עמוק בקרב המשטר הסובייטי, בכך שגרמה לטענה שלו - כי ההיסטוריה ניצבת לצידו - להישמע פחות ופחות סבירה. המלחמה המשתקת באפגניסטאן, שאי אפשר היה לנצח בה, סייעה כמובן לתהליך, וכך גם חוסר היכולת הניכר לעין של התעשייה הסובייטית לתת מענה להתחמשות שהוביל נשיא ארצות הברית, רוֹנַלד רֵייגֶן. יהיו הסיבות אשר יהיו, בשנת 1989 התפרקה לפתע האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, ובשנת 1991 התפרקה גם ברית המועצות עצמה.
השפעות ההתפרקות הורגשו בכל העולם, באופנים גלויים וסמויים. וכל ההשפעות תמכו בעליונותו הפוליטית והאידיאולוגית של הקפיטליזם.
קודם כל, כמובן, מאות מיליוני אנשים, שחיו תחת משטרים מרקסיסטיים, נעשו לפתע לאזרחי מדינות שהיו מוכנות לתת לשווקים הזדמנות. אך באופן מפתיע משהו, מבחינות מסוימות היתה זו אחת התוצאות הפחות חשובות של ההתמוטטות הסובייטית. בניגוד למה שציפו רוב האנשים, "כלכלות המעבר" במזרח אירופה לא הפכו במהירות לכוח מהותי בשוק העולמי, או ליעד מועדף להשקעות חוץ. להיפך, בדרך כלל תקופת המעבר היתה קשה עליהן מאוד: גרמניה המזרחית, למשל, הפכה למקבילה הגרמנית של המֶצוֹג'וֹרְנוֹ באיטליה, אזור השרוי בשפל מתמיד, והוא מקור מתמשך לדאגה חברתית ותקציבית. רק כיום, כמעט שני עשורים לאחר נפילת הקומוניזם, מתחילות כמה מדינות - פולין, אֶסטוֹניה, צ'כיה - להיראות כסיפור הצלחה. ורוסיה עצמה הפכה, עבור שאר העולם, מקור מפתיע ורב עוצמה לחוסר יציבות פיננסי ופוליטי. אך הבה נניח לסיפור הזה עד שנגיע לפרק 6.
השפעה ישירה נוספת של קריסת המשטר הסובייטי היתה בכך שממשלות אחרות, אשר הסתמכו על נדיבותו, נעזבו כעת לנפשן. כיוון שכמה מן המדינות הללו היו מושא להערצה ולאידיאליזציה מצד מתנגדי הקפיטליזם, עוניין הפתאומי - והגילוי הנובע מכך על תלותן בעבר - סייע לערער את הלגיטימיות של כל אותן תנועות. כאשר קוּבּה נראתה כאומה גיבורה, הניצבת לבדה באגרופים קמוצים נגד ארצות הברית, היא היתה סמל מושך לב עבור מהפכנים בכל רחבי דרום אמריקה - מושכת לב הרבה יותר, כמובן, מן הביורוקרטים האפורים של מוסקבה. המרוּפּטוּת של קוּבּה בעידן הפוסט סובייטי אינה רק מאירת עיניים כשלעצמה; היא מבהירה עד כאב כי עמידת הגבורה מן העבר התאפשרה רק הודות לסובסידיות אדירות מטעם אותם ביורוקרטים בדיוק. בדומה לכך, עד שנות התשעים ממשלת צפון קוריאה, חרף כל זוועותיה, הילכה קסם מסוים על רדיקלים, בפרט בקרב סטודנטים מדרום קוריאה. כעת, בשעה שאוכלוסייתה ממש גוֹועת ברעב משום שאינה מקבלת יותר סיוע סובייטי, פג הקסם.
השפעה נוספת, פחות או יותר ישירה, של הקריסה הסובייטית היתה היעלמותן של התנועות הרדיקליות הרבות שיומרותיהן - יהיו מה שיהיו - לייצג רוח מהפכנית טהורה יותר, כיסו את העובדה שלמעשה הן מסוגלות לפעול רק משום שמוסקבה סיפקה להן את הנשק, את מחנות האימונים ואת הכסף. אירופאים אוהבים לציין כי הטרוריסטים הרדיקלים משנות השבעים והשמונים - בּאדֶר מַיינְהוֹף בגרמניה, הבריגדות האדומות באיטליה - טענו כולם כי הם מרקסיסטים אמיתיים, שאינם קשורים לקומוניסטים הזקנים והמושחתים ברוסיה. אבל אנחנו יודעים כי הם היו תלויים מאוד בסיוע מן הגוש הסובייטי, וברגע שהסיוע הזה נעלם, נעלמו גם אותן תנועות.
יותר מכל, הכישלון המחפיר של ברית המועצות הרס את החלום הסוציאליסטי. במשך מאה ומחצית המאה, הרעיון הסוציאליסטי - מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד כפי צרכיו - שימש נקודת מיקוד אינטלקטואלית עבור אלה שלא אהבו את הקלפים שחילק להם השוק. מנהיגים לאומניים נשׂאו את שם הרעיונות הסוציאליסטים כאשר מנעו השקעות חוץ או התכחשו לחובות חיצוניים; אירגוני עובדים השתמשו ברטוריקה של הסוציאליזם כאשר תבעו משׂכורות גבוהות יותר; אפילו אנשי עסקים פנו אל עקרונות סוציאליסטיים מעורפלים כאשר תבעו מכסי מגן או סובסידיות. ואותן ממשלות שבכל זאת אימצו שווקים פחות או יותר חופשיים, עשו כן בזהירות, בשמץ בושה, משום שחששו תמיד כי מחויבות מוחלטת מדי לאַפשר לשווקים לנהוג כאוות נפשם תיתפס כמדיניות ברוטלית, בלתי אנושית, אנטי-סוציאלית.
אך מי יכול היה עכשיו להשתמש במילות הסוציאליזם בארשת רצינית? כבן לדור הבּייבּי בּוּם, אני עוד זוכר את הזמנים שבהם רעיון המהפכה, הרעיון על אנשים אמיצים הדוחפים את ההיסטוריה קדימה, היה לו זוהר מסוים. והנה המהפכה נהייתה לבדיחה חולנית: לאחר כל הטיהורים והגוּלאגים, רוסיה נותרה מפגרת ומושחתת כפי שהיתה מאז ומתמיד; לאחר כל "הקפיצות הגדולות" ו"המהפכות התרבותיות", סין החליטה כי עשיית כסף היא הטוב העליון. ישנם עדיין פה ושם שמאלנים רדיקלים, הטוענים בעקשנות כי הסוציאליזם האמיתי טרם נוסה; וישנם עדיין שמאלנים מתונים הטוענים, עם יותר הצדקה, כי ניתן לדחות את המרקסיזם לניניזם בלי להפוך בהכרח לחסיד של מילטון פרידמן. אבל האמת היא שאש ההתנגדות לקפיטליזם כבתה.
לראשונה מאז שנת 1917, אם כן, אנו חיים בעולם שבו זכויות הקניין והשווקים החופשיים נתפסים כעקרונות יסוד, לא כאמצעים מסויגים; עולם שבו ההיבטים הלא נעימים של שיטת השוק - אי שוויון, אבטלה, אי צדק - מתקבלים כעובדות החיים. כמו בעידן הוויקטוריאני, הקפיטליזם בטוח היום לא רק הודות להצלחתו - וכפי שנראה בעוד רגע, אכן היתה זו הצלחה ממשית מאוד - אלא משום שאין לאיש חלופה מתקבלת על הדעת.
המצב הזה לא יימשך לנצח. לבטח יהיו אידיאולוגיות אחרות, יהיו חלומות אחרים; והם יצוצו מוקדם מן הצפוי אם המשבר הכלכלי הנוכחי יימשך ויעמיק. אלא שלפי שעה שולט הקפיטליזם בעולם ללא עוררין.
 
אילוף מחזור העסקים
אויביה הגדולים של יציבות הקפיטליזם היו מאז ומעולם מלחמה ושפל כלכלי. המלחמה, אין צורך לומר, עודנה איתנו. אך המלחמות שכמעט הביאו את הקפיטליזם אל קיצו באמצע המאה ה 20 היו עימותי ענק בין מעצמות כבירות - וקשה לראות כיצד סוג זה של מלחמה עלול לפרוץ בעתיד הנראה לעין.
ומה בדבר שֵפֶל? השפל הגדול היה קרוב להרוס הן את הקפיטליזם והן את הדמוקרטיה, והוביל פחות או יותר במישרין למלחמה. אבל בעקבותיו בא בעולם המתועשׂ דור של צמיחה כלכלית מתמשכת, שבמהלכו התרחשו מיתונים קצרים וקלים והתאוששויות חזקות וממושכות. בשלהי שנות השישים, כרבע מאה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית כבר לא ידעה מיתון זמן רב כל כך, שכלכלנים היו עורכים כנסים הנושאים כותרות כגון "האם עבר זמנו של מחזור העסקים?"
השאלה היתה מוקדמת מדי: שנות השבעים היו עידן ה"סְטַגְפלַצְיָה", שילוב של האטה כלכלית ואינפלציה. שני משברי האנרגיה של 1973 ו 1979 הביאו בעקבותיהם את שני המיתונים החמורים ביותר מאז שנות השלושים. אך בשנות התשעים כבר חזרה השאלה ונשאלה; וכפי שראינו זה עתה, גם רוברט לוּקאס וגם בּן בּרננקי טענו לפני שנים מספר, כפי שצוטטו בפומבי, כי אף על פי שהכלכלה תוסיף לסבול לעיתים מנסיגות, ימי המיתונים החמורים באמת, שלא לדבר על שפל כלל עולמי, כבר מאחורינו.
כיצד נוכל לקבוע עמדה בנוגע לקביעה זו, אם לא על ידי כך שנשים לב שהכלכלה לא חוותה מיתון רציני לאחרונה? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לפנות לרגע אל התיאוריה ולשאול את עצמנו מהו בכלל מחזור עסקים. ובפרט, מדוע עוברות כלכלות שוק תקופות של מיתון?
אבל תאמרו מה שתאמרו, אל תאמרו כי התשובה מובנת מאליה - כי תקופות מיתון מתרחשות בגלל X, כאשר X מסמל את הדעה הקדומה החביבה עליכם. האמת היא שכאשר חושבים על כך - בפרט אם מאמינים באופן כללי ברעיון שהשווקים מצליחים בדרך כלל להתאים בין היצע וביקוש, ומבינים אותו - מיתון הוא דבר מוזר מאוד באמת ובתמים. שכן במהלך מיתון, בפרט במהלך מיתון חמור, נראה כאילו בכל מקום ישנם היצעים ואילו הביקוש אינו נמצא בשום מקום. ישנם פועלים חדורי רצון אבל אין די משׂרות, ישנם בתי חרושת מוצלחים בהחלט אבל לא די הזמנות, ישנן חנויות פתוחות אבל לא די קונים. קל למדי להבין כיצד עלולה להתרחש צניחה בביקוש למצרך כלשהו: אם היצרנים מייצרים המון בובות בּארבּי, אבל מתברר שהצרכנים רוצים דווקא בובות בְּראץ, חלק מבובות הבארבי עלולות שלא להימכר. אבל איך יכול להיות פחות מדי ביקוש בכלל למצרכים? אנשים לא צריכים להוציא את כספם על משהו?
חלק מן הבעיה שאנשים נתקלים בה בבואם לדבר בהיגיון על תקופות מיתון, הוא שקשה לשער מה מתחולל במהלך מיתון, להקטין זאת לקנה מידה של בני אנוש. אבל יש סיפור חביב שאני אוהב להשתמש בו, גם כדי להסביר מה העניין במיתון וגם כ"משאבת אינטואיציה" למען מחשבותי שלי. (אלה שקראו את ספרַי הקודמים כבר שמעו זאת בעבר.) זהו סיפור אמיתי, גם אם בפרק 3 אשתמש בהרחבה דמיונית שלו כדי לנסות ולהבין את תחלואיה של יפן.
הסיפור מסופר במאמר מאת ג'וֹאַן וריצ'רד סְוויני (Sueeney), שיצא לאור בשנת 1978 בשם "תיאוריה מוניטרית והמשבר הגדול של קואופרטיב השמרטפות גבעת הקפיטול". אל תירתעו מן הכותרת: זה רציני.
במהלך שנות השבעים היו בני הזוג סוויני חברים - הפתעה - בקואופרטיב שמרטפות: אגודה של זוגות צעירים, במקרה זה בעיקר אנשים שעבדו בקונגרס, שהיו מוכנים להשגיח אלה על ילדי אלה. הקואופרטיב המסוים הזה היה גדול בצורה יוצאת דופן, בערך 150 זוגות, ופירושו של דבר הוא לא רק שהיו שפע של שמרטפים פוטנציאליים, אלא גם שניהול האירגון - בפרט הצורך לוודא שכל זוג ממלא את חלקו באופן הוגן - לא היה עניין של מה בכך.
כמוסדות רבים אחרים מסוג זה (ובעיסקאות חליפין אחרות), התמודד קואופרטיב גבעת הקפיטול עם הבעיה על ידי חלוקת שטרי תחליף כסף: תלושים המזכים את בעליהם בשעת שמרטפות אחת. כשהיו משגיחים על ילדים, היו השמרטפים מקבלים מספר מתאים של תלושים מן המשמוּרטפים. השיטה היתה, מטבע בנייתה, חסינה בפני השתמטות: היא הבטיחה באופן אוטומטי שעם הזמן, כל זוג יספק בדיוק אותו מספר שעות שמרטפות שקיבל.
אבל זה לא היה באמת כל כך פשוט. התברר כי מערכת כזו דורשת מספר הגון של תלושים במחזור. זוגות שהיו להם כמה ערבים פנויים ברצף, ולא היו להם תוכניות מיידיות לצאת לבלות, ניסו לצבור עתודות לקראת הימים הבאים; צבירה זו באה במקביל להידלדלות עתודותיהם של זוגות אחרים, אבל עם הזמן, בממוצע, היה ודאי כל זוג מבקש להחזיק די תלושים שיאפשרו לו לצאת לבלות כמה פעמים בין סבב שמרטפות למשנהו. חלוקת התלושים בקואופרטיב היתה עניין מסובך: זוגות קיבלו תלושים עם הצטרפותם, והיו אמורים לשלם את תמורתם עם עזיבתם, אך גם לשלם את מיסיהם בתלושי שמרטפות ששימשו כתשלום לפקידים, וכן הלאה. הפרטים אינם חשובים; הנקודה היא שהגיע רגע שבו היו במחזור תלושים מעטים יחסית - למעשה, מעטים מכדי למלא את צורכי הקואופרטיב.
התוצאה היתה משונה. זוגות שחשו כי עתודות התלושים שלהם אינן מספיקות, היו להוטים לשמש כשמרטפים אך נמנעו מלצאת לבלות. אבל החלטתו של זוג אחד לצאת היתה ההזדמנות של זוג אחר לשמש כשמרטפים; על כן ההזדמנויות לשמש כשמרטפים נעשו נדירות, מה שגרם לזוגות לרצות עוד פחות להשתמש בעתודותיהם למַעט באירועים מיוחדים, מה שהפך את ההזדמנויות לשמרטפות לנדירות אף יותר...
בקיצור, הקואופרטיב נכנס למיתון.
אוקיי, פסק זמן. איך הגבתם למשמע הסיפור הזה?
אם אתם נבוכים - זה אמור להיות ספר על המשבר העולמי, ולא על טיפול בילדים, לא? - החמצתם את הנקודה. הדרך היחידה להבין כל מערכת מורכבת, בין אם מדובר באקלים הגלובלי ובין אם בכלכלה הגלובלית, היא להשתמש במודלים - ייצוגים פשוטים של אותה מערכת שאת אופן פעולתה מבקשים להבין. לפעמים המודלים כוללים מערכת משוואות, לפעמים תוכנות מחשב (כמו ההדמיות המספקות לכם את תחזית מזג האוויר היומית); אבל לעיתים הם כמו דגמי מטוסים שהמתכננים בוחנים במנהרות רוח, גירסאות מוקטנות של הדבר האמיתי, נגישות יותר להתבוננות ולניסוי. "קואופרטיב השמרטפות גבעת קפיטול" היה משק מיניאטורי; למעשה, הוא היה כמעט המשק הזעיר ביותר המסוגל לחווֹת מיתון. אך מה שחווה אכן היה מיתון אמיתי, ממש כפי שכוח העילוי הפועל על כנפי דגמי המטוסים הוא כוח עילוי אמיתי. וממש כשם שהתנהגותו של דגם עשויה להעניק למתכננים תובנות יקרות ערך בנוגע לביצועי מטוס ג'מבו, כן עשויות העליות והמורדות של הקואופרטיב להעניק לנו תובנות מהותיות באשר לשאלת שׂגשׂוגן או כישלונן של כלכלות בקנה מידה מלא.
אם אתם לא כל כך תמהים, אלא דווקא נעלבים - אנחנו אמורים לדון כאן בנושאים חשובים, ובמקום זה מספרים לנו משלים חמודים על יאפּים בוושינגטון - תתביישו לכם. זִכרו מה אמרתי בהקדמה: גחמנות ושעשוע, הנכונות לשׂחק ברעיונות, אינן רק מבדרות אלא ממש חיוניות בזמנים שכאלה. לעולם אל תסמכו על מתכנן כלי טיס המסרב לשׂחק בדגמי מטוסים, ולעולם אל תסמכו על פרשן כלכלי המסרב לשחק בדגמי שוק.
והאמת היא שהמעשייה על קואופרטיב השמרטפות תתברר ככלי רב עוצמה להבנת הבעיות הלא משעשעות בכלל שמהן סובלת הכלכלה בעולם האמיתי. המודלים התיאורטיים שבהם משתמשים הכלכלנים, בפרט המבנים המתמטיים, נשמעים לעיתים קרובות מסובכים הרבה יותר; אבל את לקחיהם ניתן לתרגם למשלים פשוטים כמו זה של קואופרטיב גבעת הקפיטול (ואם לא ניתן לעשות כן, זהו לעיתים קרובות אות לכך שמשהו פגום במודל). עוד אשוב ואחזור אל סיפור השמרטפות כמה וכמה פעמים במהלך הספר, ובמיגוון של הקשרים. אבל לפי שעה, הבה נבחן שתי השלכות מהותיות של הסיפור: האחת בנוגע לאופן שבו מתרחש מיתון, השנייה בנוגע לאופן ההתמודדות איתו.
ראשית, מדוע נכנס קואופרטיב השמרטפות למיתון? זה לא קרה בגלל שחברי הקואופרטיב לא ביצעו את השמרטפות כהלכה: אולי ביצעו אותה כהלכה, אולי לא, אבל זהו בכלל נושא צדדי. זה לא קרה בגלל שהקואופרטיב סבל מ"ערכי גבעת הקפיטול" או היה מעורב ב"יד משמרטפת יד" או לא היטיב כמתחריו להסתגל לטכנולוגיות שמרטפוּת משתנות. הבעיה לא היתה נעוצה ביכולת הייצור של הקואופרטיב, אלא פשוט במחסור ב"ביקוש אפקטיבי": הוצאה מועטה מדי על טובין ממשיים (שעות שמרטפות), משום שאנשים ניסו במקום זאת לצבור מזומנים (תלושי שמרטפות). הלקח לעולם האמיתי הוא כי פגיעותך למחזור העסקים כמעט שאינה קשורה, או בכלל אינה קשורה, לחוסן הכלכלי היסודי שלך ולחולשותיך הכלכליות היסודיות: דברים רעים עלולים לקרות לכלכלות טובות.
שנית, במקרה הזה, מה היה הפיתרון? בני הזוג סוויני דיווחו כי במקרה של קואופרטיב גבעת הקפיטול היה קשה למדי לשכנע את הוועד המנהל, שהורכב ברובו מעורכי דין, כי הבעיה היא בעיקרה טכנית ויש לה פיתרון קל. פקידי הקואופרטיב התייחסו אליה תחילה כאל מה שכלכלנים מכנים בעיה "מבנית", הדורשת פעולה ישירה: הם העבירו חוק המחייב כל זוג לצאת לבלות לפחות פעמיים בחודש. אך בסופו של דבר גברה ידם של הכלכלנים, והוגדל היצע התלושים. התוצאות היו כבמטה קסם: נוכח עתודות תלושים גדולות יותר, גבר רצונם של הזוגות לצאת לבלות, מה שהגדיל את כמות ההזדמנויות לשמש כשמרטף, מה שגרם לזוגות לעוד יותר נכונות לצאת לבלות, וכך הלאה. התש"ג של הקואופרטיב - תוצר שמרטפות גולמי, הנמדד ביחידות של תינוקות מושגחים - נסק. שוב, זה לא קרה משום שהזוגות נעשו שמרטפים טובים יותר, או משום שהקואופרטיב עבר איזו רפורמה יסודית; זה קרה פשוט משום שהפַשְלָה המוניטרית תוקנה. במילים אחרות, במיתון אפשר להילחם פשוט באמצעות הדפסת כסף - ולעיתים (בדרך כלל) ניתן לרפא אותו במהירות מפליאה.
ועכשיו הבה נחזור אל מחזור העסקים בְּעולם בקנה מידה מלא.
כלכלתה של אומה, ואפילו אומה קטנה, כמובן מורכבת הרבה יותר מזו של קואופרטיב שמרטפות. בין היתר, אנשים בעולם הגדול לא רק מוציאים כסף על עינוגים עכשוויים אלא גם משקיעים לקראת העתיד (שערו בנפשכם לשׂכור חברי קואופרטיב לא רק כדי להשגיח על התינוק שלכם אלא גם לצורך בניית משחקיה חדשה). ובעולם הגדול קיים גם שוק הון אשר בו יכולים בעלי עודף מזומנים להלוות אותם בריבית לאלה הזקוקים להם כעת. אבל עקרונות היסוד זהים: מיתון הוא בדרך כלל מקרה שבו הציבור בכללו מנסה לצבור מזומנים (או, מה שבעצם הוא אותו דבר, מנסה לחסוך יותר מכפי שהוא משקיע), וניתן בדרך כלל לריפוי פשוט על ידי חלוקת תלושים נוספים.
מחלקי התלושים בעולם המודרני ידועים בשם בנקים מרכזיים: הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האירופאי, בנק יפן, וכן הלאה. והם המופקדים לשמור על איזון הכלכלה באמצעות הוספת מזומנים או הפחתתם, על פי הצורך.
אבל אם זה כל כך פשוט, מדוע אנחנו חוֹוים בכלל האטות כלכליות? מדוע אין הבנקים המרכזיים מדפיסים תמיד די כסף כדי לשמור על תעסוקה מלאה עבורנו?
לפני מלחמת העולם השנייה, פשוט לא היה לקובעי המדיניות שמץ של מושג מה הם אמורים לעשות. כיום ישנה הסכמה בקרב כל קשת הכלכלנים כמעט, ממילטון פרידמן ושׂמאלה, כי השפל הגדול נגרם בשל קריסת הביקוש האפקטיבי וכי על הפדרל ריזרב היה להילחם בהאטה באמצעות הזרקות כסף גדולות. אך באותה תקופה לא היתה זו בשום אופן החוכמה המקובלת. לאמיתו של דבר, כלכלנים בכירים רבים נטו למעין פָטָליזם מוּסרני, אשר ראה בשפל תוצאה בלתי נמנעת של הפרזותיה של הכלכלה בעבר, ולמעשה ראו בו תהליך בריא: הבראה, הכריז הכלכלן האוסטרי אמריקאי ג'וֹזֶף שוּמפֶּטֶר (Schumpeter), "תהיה הבראה כהלכה רק [אם תבוא] מעצמה. שכן כל תחייה שאיננה אלא תוצאת גירויים מלאכותיים, מותירה חלק ממלאכת השפל בלתי עשויה, ומוסיפה על השׂרידים הבלתי מעוכלים של אי התאמות קודמות אי התאמות חדשות משלה, שאותן יהיה צורך לחסל בתורן, ובכך היא מאיימת על העסקים במשבר נוסף [וחמור יותר] בעוד זמן."
פטליזם ממין זה נעלם לאחר המלחמה, ובמשך שנות דור אכן ניסו רוב מדינות העולם לשלוט באורח פעיל במחזור העסקים, ובהצלחה ניכרת; תקופות המיתון היו קלות, ובדרך כלל היו מקומות עבודה בשפע. בשלהי שנות השישים כבר החלו רבים להאמין כי מחזור העסקים שוב איננו בעיה רצינית; אפילו הנשיא ריצ'רד ניקסון הבטיח "לכַוונֵן" את הכלכלה בארצות הברית.
היה זה חטא ההיבּריס, חטא הגאווה, והפגם הטראגי שבמדיניות התעסוקה המלאה נעשה גלוי לעין בשנות השבעים. אם לוקה הבנק המרכזי באופטימיות יתר באשר למספר מקומות העבודה שניתן ליצור, אם הוא מכניס למחזור כסף רב מדי, התוצאה היא אינפלציה. וברגע שבו האינפלציה מכה שורש עמוק בציפיותיו של הציבור, ניתן לעקור אותה מן המערכת רק באמצעות תקופה של אבטלה גבוהה. הוסיפו לכך זעזוע חיצוני המייקר לפתע את המחירים - כמו הכפלת מחיר הנפט - והרי לכם מתכון למיתון חריף, אם לא בממדים של שפל.
אלא שבאמצע שנות השמונים שבה האינפלציה וצנחה לרמות נסבלות, היה היצע שופע של נפט, ונראה היה כי אנשי הבנקים המרכזיים הצליחו סוף סוף לתפוס את עניין ניהול הכלכלה. אכן, נדמה היה כי הזעזועים שחוותה המערכת מחזקים את התחושה שפיצחנו את העניין הזה. בשנת 1987, למשל, קרס שוק המניות האמריקאי - והיה גם יום אחד שבו הצניחה היתה חמורה כמו זו שביום הקריסה הראשון בשנת 1929. אך הפדרל ריזרב הזרים מזומנים למערכת, הכלכלה הריאלית אף לא האטה, ומדד הדָאוּ ג'וֹנְס התאושש במהרה. בשלהי שנות השמונים החמיצו אנשי הבנקים המרכזיים את הסימנים המעידים על מיתון מתפתח ופיגרו במאבק בו; אבל אף על פי שאותו מיתון עלה לג'ורג' בוש האב במשׂרתו, המיתון הזה הגיב בסופו של דבר לתרופה הרגילה, וארצות הברית נכנסה לתקופה נוספת של התרחבות ממושכת. בשלהי שנות התשעים כבר נראה היה בטוח לומר כי מחזור העסקים, אם לא חוסל, לפחות אולף באופן יסודי.
הרבה מן הקרדיט על אילופו שייך למנהלי המדיניות המוניטרית: בשום תקופה בהיסטוריה לא נהנה בנקאי מרכזי מן ההילה שממנה נהנה אלן גרינספּן, נגיד הפדרל ריזרב. אלא שנתלוותה לכך גם תחושה כי מבנה התשתית הכלכלית השתנה באופנים שהגבירו את הסבירות לשׂגשׂוג מתמשך.
 
המושיעה: הטכנולוגיה
במובן טכנולוגי צר, ניתן לומר כי עידן המידע המודרני החל כאשר הציגה חברת אינטל את המיקרו מעבד - הקרביים של המחשב מרוכזים ברכיב אחד - בשנת 1971. עד שנות השמונים המוקדמות, המכשירים המשתמשים במוצר זה בצורה ניכרת לעין - מכשירי פקס, משחקי וידאו ומחשבים אישיים - כבר נעשו נפוצים מאוד. אך באותה עת לא שׂררה תחושה של מהפכה. רוב האנשים הניחו כי תעשׂיות המידע יוסיפו להיות נשלטות על ידי חברות גדולות וביורוקרטיות כמו IBM - או שכל הטכנולוגיות החדשות ילכו בדרכם של מכשירי הפקס, הווידאוטייפים ומשחקי הווידאו: יומצאו על ידי אמריקאים חדשנים אך יהפכו למוצר נושא רווחים רק בידי יצרנים יפנים חסרי פנים.
אבל עד שנות התשעים כבר התברר כי עולם תעשׂיות המידע שינה באורח דרמטי את מראה הכלכלה שלנו ואת אופיה.
ניתן עדיין להטיל ספק במידת התועלת הכלכלית שתביא בסופו של דבר טכנולוגיית המידע בכנפיה. מה שלא ניתן להכחיש הוא כי לטכנולוגיות החדשות היתה יותר השפעה גלויה על אופן עבודתנו מאשר לכל דבר אחר בעשרים או שלושים השנים האחרונות. אחרי הכל, העובד האמריקאי הממוצע יושב כיום במשרד; ומאז 1900 ועד שנות השמונים נותרו המראה הכללי של משרד עסקי ואופן פעולתו - מכונות כתיבה וארונות תיוק, מיזכרים וישיבות - במידה רבה ללא שינוי. (כן, מכונות הצילום אכן שמו קץ לניירות העתקה.) ואז, בתוך זמן קצר למדי, הכל השתנה: מחשבים מרושתים על כל שולחן, דואר אלקטרוני והאינטרנט, שיחות ועידה מצולמות ועבודה מרחוק. זה היה שינוי איכותי שלא ניתן לטעות בו, אשר יצר תחושה של התקדמות של ממש, כזו שלא הצליחו ליצור השיפורים הכמותיים. ותחושת קידמה זו סייעה להביא עימה אופטימיות חדשה בנוגע לקפיטליזם.
יתר על כן, התעשׂיות החדשות החזירו את מה שניתן לכנות ההיבט הרומנטי של הקפיטליזם: רעיון היזם הגיבור הבונה מלכודת עכברים משופרת, והודות לכך נעשה עשיר כגמולו. מאז ימי הֶנְרי פוֹרְד הלכה דמות זו ונעשתה אגדית יותר ויותר, עם שהכלכלה הלכה ועברה לשליטתם של תאגידי ענק, שנוהלו לא על ידי חדשנים רומנטיים אלא על ידי אנשי מנגנון שיכלו בה במידה להיות גם פקידי מימשל. בשנת 1968 כתב ג'וֹן קנת גאלבּריית, "עם עליית התאגיד המודרני, עם בוא האירגון הנחוץ לטכנולוגיה המודרנית והנתק בין בעלי ההון לבין ניהול הפירמה, שוב לא קיים היזם כפרט בפירמה התעשׂייתית הבוגרת." ומי יכול להתלהב מקפיטליזם שנראה פחות או יותר כמו סוציאליזם ללא הצֶדק?
אבל תעשׂיות הטכנולוגיה זעזעו את הסדר התעשׂייתי. כמו במאה ה 19, הסיפור הכלכלי נעשה לסיפור של אנשים יוצאי דופן: של גברים (ולעיתים, לפחות, נשים) שהיה להם רעיון מוצלח יותר, שפיתחו אותו במוסך שלהם או על שולחן האוכל בביתם, ונעשו עשירים. כתבי העת העסקיים נעשו ממש מעניינים לקריאה; והצלחה עסקית נתפסה עכשיו כראויה להערכה, באופן שלא נתפסה זה למעלה ממאה שנה.
וכל זה הוא קרקע פוריה לרעיונות השוק החופשי. לפני ארבעים שנה היתה לאלה שהגנו על השוק החופשי, ועל התועלת שביזמות ללא הפרעה, בעיית תדמית: כאשר אמרו "יוזמה פרטית", חשבו רוב האנשים על חברת גֶ'נֶרָל מוֹטוֹרְס; כאשר אמרו "אנשי עסקים", חשבו רוב האנשים על האיש בחליפת העסקים האפורה. בשנות התשעים חזר במלוא התנופה הרעיון שעושר הוא תוצר של מידות טובות, או לפחות תוצר של יצירתיות.
אלא שמה שבאמת הדליק את האופטימיות הכלכלית היה התפשטותו הראויה לציון של השׂגשׂוג - לא רק בקרב המדינות המתקדמות (שם דווקא לא זכו ההישגים לתפוצה שניתן היה לקוות לה), אלא בקרב ארצות רבות אשר עד לפני זמן לא רב נהגו לפטור אותן כנטולות תקווה כלכלית.
 
פירות הגלובליזציה
המונח "עולם שלישי" כוּון במקורו כאות של גאווה: ראש ממשלת הודו, גַ'וַוהְרַלַאל נֶהרוּ, טבע אותו לגבי אותן מדינות ששמרו על עצמאותן, וסירבו להזדהות עם המערב או עם ברית המועצות. אך במהרה קרסה הכוונה הפוליטית תחת נטל המציאות הכלכלית: הביטוי "עולם שלישי" קיבל משמעות של מקום מפגר, עני, פחות מפותח. והביטוי החל לשמש לא בהקשר של תביעה צודקת אלא של חוסר תקווה.
מה ששינה את כל זה היה הגלובליזציה: המעבר של טכנולוגיה והון ממדינות שהשכר בהן גבוה אל מדינות שהשכר בהן נמוך, והצמיחה שהתחוללה בעקבות זאת ביצוא מוצרים עתירי עבודה מן העולם השלישי.
קצת קשה להיזכר כיצד נראה העולם לפני הגלובליזציה: הבה ננסה אם כן להחזיר לרגע לאחור את מחוגי השעון, אל העולם השלישי כפי שהיה לפני שנות דור אחד (וכפי שעודנו במדינות רבות). באותם ימים, אף על פי שצמיחתן הכלכלית המהירה של קומץ מדינות קטנות במזרח אסיה כבר החלה למשוך תשומת לב, מדינות מתפתחות כמו הפיליפּינים, או אינדונזיה, או בֶּנְגְלָדֶש, היו עדיין במידה רבה כפי שהיו מאז ומעולם: יצואניות של חומרי גלם, יבואניות של מוצרי תעשייה. את השווקים המקומיים שירתו מיגזרים יצרניים בלתי יעילים, מוגנים על ידי מיכסות יבוא, אך מיגזרים אלה הניבו מקומות עבודה מעטים. בתוך כך, מתוך לחץ האוכלוסייה, נדחקו איכרים נואשים לעבד אדמות נידחות יותר ויותר, או לבקש את מחייתם בכל דרך אפשרית, למשל - הם נטו את אוהליהם על הררי הזבל שנמצאו ליד ערים רבות בעולם השלישי.
נוכח מחסור כזה בהזדמנויות תעסוקה, יכולתָ לשׂכור פועלים בגָ'קַרְטָה או במָנילָה תמורת פרוטות. אך באמצע שנות השבעים, לא היה די בכוח עבודה זול כדי לאפשר למדינה מתפתחת להתחרות בשווקים העולמיים למוצרי תעשייה. נראה היה שהיתרונות המבוצרים של המדינות המפותחות - התשתיות שלהן והידע הטכני שלהן, הממדים הגדולים פי כמה של השווקים שלהן וקירבתן לספקים של רכיבי מפתח, יציבותן הפוליטית וההתאמות החברתיות העדינות אך חיוניות, הנחוצות להפעלה יעילה של הכלכלה - כל אלה גברו אף על פערי שכר של פי עשרה, או אפילו פי עשרים. נראה היה שגם הרדיקלים נואשו מלהפוך על פיהם את אותם יתרונות מבוצרים: בשנות השבעים התמקדו התביעות ל"סדר כלכלי בינלאומי חדש" בניסיונות להעלות את מחירי מוצרי הגלם, במקום לשלב את מדינות העולם השלישי בעולם התעשׂייה המודרני.
ואז משהו השתנה. איזשהו צירוף גורמים שעדיין איננו מבינים לאשורו - מחסומי מכס נמוכים יותר, טלקומוניקציה משופרת, עליית השינוע האווירי הזול - צימצם את חסרונותיו של הייצור במדינות מתפתחות. כאשר כל שאר הגורמים שווים, עדיין עדיף לייצר בעולם הראשון - נפוצים למדי הסיפורים על חברות שהעבירו את הייצור שלהן למקסיקו או למזרח אסיה, ומאוחר יותר החליטו לעבור חזרה לאחר שחווּ על בשרן את החסרונות הסביבתיים בעולם השלישי - אבל היה כעת מספר ניכר של ענפים שבהם השכר הנמוך העניק יתרון תחרותי למדינות המתפתחות, יתרון שדי בו כדי לפרוץ אל שוּקי העולם. וכך החלו מדינות שעד כה מצאו את מחייתן במכירת יוּטה או קפה, לייצר במקום זאת חולצות או נעלי ספורט.
העובדים באותם בתי חרושת לחולצות ולנעלי ספורט משׂתכרים, באורח בלתי נמנע, מעט מאוד, ומצפים מהם לסבול ולהסכים לתנאי עבודה איומים. אני אומר "באורח בלתי נמנע" משום שהמעבידים שלהם לא נכנסו לעסקים למען בריאותם (או בריאות עובדיהם); הם ינסו כמובן לשלם מעט ככל האפשר, ואותו מינימום נקבע על ידי שאר ההזדמנויות הפתוחות בפני העובדים. ובמקרים רבים אלה הן עדיין מדינות עניות מאוד.
אבל אותן מדינות שבהן היכו שורש ענפי הייצור החדשים, בהן חל שיפור שאין לטעות בו בחייהם של האנשים הרגילים. בחלקו נובע השיפור מכך שתעשׂייה צומחת מוכרחה להציע לעובדיה שׂכר מעט גבוה יותר מכפי שיוכלו להשׂיג במקום אחר שיציע להם זאת כדי לשכנע אותם לעבור. אך חשוב מכך, צמיחת הייצור, והגדלת מספר מקומות העבודה שיצר מיגזר היצוא החדש, היתה להם השפעה גלית שהחלה להתגלגל בכל רחבי הכלכלה. הלחץ על הקרקע נחלש, ועל כן עלה השכר בכפרים; מאגר תושבי הערים המובטלים, הלהוטים תמיד אחר עבודה, הצטמק, ועל כן החלו בתי חרושת להתחרות זה בזה על עובדים, וגם השכר בעיר החל לעלות. במדינות שבהן נמשך תהליך זה די זמן - למשל, בקוריאה הדרומית או בטייוואן - הגיע השכר לרמה של מדינות מתקדמות. (בשנת 1975 הגיע שׂכר השעה הממוצע בקוריאה הדרומית ל 5 אחוזים בלבד מן השכר המקביל בארצות הברית; בשנת 2006 הוא צמח כבר ל 62 אחוזים.)
היתרונות שהניבה צמיחת הכלכלה מוּבֶלת היצוא להמוני האנשים בכלכלות שתועשו זה עתה, לא היו עניין לסתם השערה. מקום כמו אינדונזיה הוא עדיין כל כך עני, שניתן למדוד את הקידמה במונחים של כמה מזון אוכל האדם הממוצע; בין 1968 ל 1990, צמחה התזונה לנפש מ 2,000 קלוריות ביום ל 2,700, ותוחלת החיים עלתה מ 46 שנים ל 63. שיפורים דומים ניתן היה לראות בכל רחבי אגן האוקיאנוס השקט, ואפילו במקומות כמו בֶּנְגְלָדֶש. שיפורים אלה לא התרחשו משום שאנשים מערביים מלאי כוונות טובות הושיטו יד לעזרה - סיוע החוץ, שמעולם לא היה גדול, הצטמק במהלך שנות התשעים לכלום כמעט. הם גם לא התרחשו כתוצאה מן המדיניות שוחרת הטוב של הממשלות הלאומיות אשר - כפי שעתידים היינו להיווכח תוך זמן קצר באופן בוטה - נותרו גסות לב ומושחתות כמאז ומתמיד. השיפורים הללו באו כתוצאה בלתי ישירה ובלתי מכוּונת של פעולותיהם של תאגידים רב לאומיים נטולי נשמה ושל יזמים מקומיים להוטים לטרף, שהדבר היחיד שעניֵין אותם היה לנצל את הזדמנויות הרווח שזימן כוח העבודה הזול. לא היה זה מחזה מעורר השראה; אבל יהיו מניעיהם של הנוגעים בדבר גסים ככל שיהיו, התוצאה היתה העברת מאות מילוני אנשים מעוני נורא אל משהו שהיה במקרים מסוימים עדיין נורא, אבל בכל זאת באופן משמעותי טוב יותר.
ושוב, הקפיטליזם יכול במידה רבה של הצדקה לטעון כי לוֹ מגיעה התהילה. הסוציאליסטים הבטיחו פיתוח מזה זמן רב; היתה תקופה שבה נשׂא העולם השלישי את עיניו אל "תוכניות החומש" של סטלין כאל אות ודוגמה לאופן שבו על אומה מפגרת לדחוף את עצמה אל עֵבר המאה ה 20 והלאה. ואפילו לאחר שברית המועצות איבדה את הילת הקידמה שלה, אינטלקטואלים רבים האמינו כי רק אם ינתקו את עצמן מן התחרות מול כלכלות מפותחות יותר, יוכלו אומות עניות לקווֹת להיחלץ מן המלכודות שבהן הן נתונות. אלא שבשנות התשעים כבר היו קיימים מושׂאי חיקוי שהראו כי פיתוח מהיר אכן אפשרי למרות הכל - וכי הוא מושׂג לא באמצעות בידוד סוציאליסטי גאה אלא דווקא על ידי התחברות מלאה ככל האפשר עם הקפיטליזם העולמי.