כמעט בלתי נראה

אומץ

הקדמה מאת עוזי וייל

1.

פעם חלמתי חלום.

זה ישמע לכם כאילו המצאתי את זה, אבל לא, כאלה החלומות שלי. לא כולם - החלום על מקהלת אש"ף היה די משעשע, וכך גם החלום על "25 שנים לחלומות של עוזי וייל", שהיה, אני הראשון להודות, טיפה מגלומני. אבל החלום הזה היה פשוט מאוד, ומוזר מאוד.

הייתי במסיבה בבית גדול.

והיה שם נחמד ונעים, והרבה אנשים שאני אוהב היו שם. וגם אני הייתי שם, עם צב ביד. והחלום מתחיל כשאני עומד ומדגים לאנשים סביבי סצנה שקרתה: איך מישהו שאני מכיר התאבד.

אז אני מתיישב לרצפה, מניח את הצב על שפת אחד הכיסאות שהיו שם צמודים לקיר, ומראה לאנשים סביבי: "נגיד הצב הוא האיש? אז הוא עמד ככה על הקצה, ואמר:"

ובשלב הזה אני עובר לקול צפצפני ומדגים עם הצב -

"'נמאס לי מהחיים, נמאס לי מהחיים!'"

"ואז," אני אומר, "האיש נפל -"

ואני נותן לצב ליפול, אבל הוא נופל עלי במקום על הרצפה, וזה לא האפקט שרציתי. אז אני מנסה שוב, אבל בשלב הזה אף אחד כבר לא שם לב אלי; הבינו את הבדיחה ועברו הלאה. בכל זאת אני מתעקש ומפיל אותו, והפעם הצב פוגע ברצפה ומתגלגל הלאה, ונעלם איפשהו. וכשאני מסתכל אני לא רואה אותו. ואני מסתכל ומסתכל אבל לא מוצא אותו.

ובמסיבה הזו היו שני אנשים מאוד יקרים לי. אני רץ אליהם ומנסה לומר להם שהצב נעלם, אבל הם לא שמים לב אלי,

ואז, בזווית עיני, אני רואה משהו על מסך המחשב הקרוב אלי: זהו אתר באינטרנט, והאתר הזה הוא דף מתוך ספר קודש יהודי שמעולם לא שמעתי עליו קודם. ואני רואה שכתוב שם כך:

יש רווח בקיר.

וברווח הזה דברים נעלמים.

זה הרווח בין הקיר לרצפה.

שהוא הרווח בין העולם הזה לעולם הבא.

והוא הרווח בין טומאה לטוהרה.

וצריך מאוד מאוד להיזהר כשנמצאים לידו,

כשעוברים מטומאה לטוהרה,

כי אפשר ליפול ברווח הזה,

ומי שנופל לשם אי אפשר למצוא אותו לעולם.

זה מה שהיה כתוב שם.

אני מחפש את שני האנשים היקרים לי כדי לספר להם על זה, והמסיבה מלאה באנשים נהנים ומצחקקים ואני מחפש ומחפש, ובסוף מוצא אותם. ואז אני גורר אותם למחשב, אבל עד שאנחנו מגיעים הדף הזה כבר נעלם מהמסך.

אני עושה חיפוש במחשב עוד ועוד, באינטרנט, בזיכרון המחשב, וכלום - כאילו האתר הזה לא היה קיים מעולם.

הם מתייאשים ממני והולכים, ואני נשאר לבד מול המחשב באובססיביות, וממשיך לחפש בגוגל, ואז אני מגיע לדף אחד חצי כתוב, וכמעט לא קיים, משהו שחציו מספרים וחציו ג'יבריש, אבל בחלקו העליון כתוב:

מי שמנסה לחפש את המסמך על הרווח בקיר -

זה שהיה כתוב כאן קודם -

לא ימצא אותו לעולם.

כי כל מלה כתובה שעוסקת ברווח בקיר

נופלת גם היא ברווח הזה

ונעלמת

ואני רוצה להראות לפחות את הדף הזה לשני היקרים לי, אבל הם בחדרים אחרים, ואני יודע שאם אלך לחפש אותם גם הדף הזה ייעלם. אני רואה אותם בזווית העין ויודע שאין טעם ללכת לקרוא להם.

וכך אני נשאר לשבת.

זה היה החלום שחלמתי, וכשקמתי מיד רשמתי אותו, כי באותו רגע היה נדמה לי שחשוב מאוד לזכור אותו. זה היה חלום שהכריז על חשיבותו. אבל מה היא חשיבותו - לא גיליתי מעולם.

2.

כדי להביט אל תוך התהום הפעורה בין הדברים שאתה רואה לבין אלה שאתה לא רואה - דרוש אומץ. אין גבול חד, ברור, משורטט היטב, בין הגלוי לנסתר; אין שלט שאומר לך, עד כאן אתה רואה, מכאן זו תעלומה.

בין לבין, יש שטח לוט בערפל, שבו אתה לא רואה ברור, ושמוביל למקום שבו אתה כבר לא רואה דבר.

צריך אומץ כדי להתבונן במקום הזה.

נטיית הלב היא לוותר. ממילא זה ייגמר בחשכה.

והמאמץ גדול כל כך. והתשלום קטן כל כך. אז ראית הבהוב של אמת; אז חטפת נצנוץ של אינסוף, שעוד רגע ייעלם וכל מה שישאיר אחריו יהיה זיכרון כה קלוש, שכמעט לגיטימי לחזור בך ולומר שזה לא קרה. אז בשביל מה המאמץ?

בשביל זה:

זיכרון האינסוף, קלוש וחלש ולא ממשי ככל שיהיה, הוא הנגיעה היחידה שיכולה להיות לנו באינסוף עצמו. ובגלל שהזיכרון הזה כמעט ולא קיים, בגלל שהוא יותר רעיון מאשר ממשות, הוא הכי דומה לאינסוף עצמו - שגם הוא קיים רק כרעיון בתוך חיינו הסופיים. המוגבלים.

אבל זה לא מספיק לחשוב עליו כרעיון, על האינסוף. צריך לחוש אותו, ממש, ממש, לרגע, גם אם זה רגע חולף, אבל באותו רגע חולף אחד לחוש את מהותו, את ממשותו.

והנה, כדי לחוש אותו ממש צריך להישיר מבט אל המקום בו הוא נראה לאחרונה. והוא נראה לאחרונה במקום שבו כמעט הכל נעלם. המקום שבו, לכאורה, אי אפשר לראות יותר.

אבל אם יש לך אומץ, ואתה מישיר מבט אל המקום ההוא, ולא נותן להרגשת האפסות המושכת אותך מטה להפחיד אותך, אז אתה רואה ניצוץ. לרגע. ואז כותב מה שראית.

לכך דרוש אומץ. אומץ להיות בתוך אפסותך שלך. ולחזור לספר על זה.

3.

"פיסות כתיבה", כך מכנה מארק סטרנד את הקטעים הללו, שהם פרוזה הנקראת כשיר, או שיר הנקרא כפרוזה. והנה פיסת כתיבה בדיוק על המקום הזה:

חידת הזערוריות

ראית אותם בדמדומים, בעודך מהלך על החוף. ראית אותם עומדים בפתחי דלתות, נשענים מחלונות, או רוכבים על קצה של צל הנע לאיטו. אוהבי המקום שבין המקומות - הם לא כאן, ולא שם. לא בפנים ולא בחוץ. הם נשמות אומללות, חייבים להתנסות בבלתי אפשרי. אפילו בלילה, הם שוכבים במיטה עם עין אחת עצומה ואחת פקוחה, מקווים לתפוס את השניה האחרונה של התודעה והראשונה של השינה, להתגורר בשטח ההפקר הזה, האזור היפה הזה, לראות מה שרק אל יכול לראות: את השילוב הזורח של כלום, והכל.

4.

תרבות.

רוב רובה של היצירה האמנותית האנושית, בוודאי בימים דיגיטליים אלה של "פורמטים" ושל "תוכן גולשים" - היא תוצר כנוע וצייתן שנועד להחמיא לשלטונות. לאו דווקא לשלטונות הפוליטיים, אלא לתודעה השלטת. לתפיסת העולם של היוצר, איתה הוא בא מהבית.

רוב הספרים, רוב הסרטים, רוב המנגינות, אפילו המחול - הם תרבות פחדנית, שבאה לעולם מתוך פחד, ומצייתת לעולם הפחד. יצירות שכל מטרתן היא לעזור למלך להמשיך למלוך; לעזור לעולם הצורות הסופי, המוגבל, להמשיך לשלוט בתפיסת העולם שלנו.

לבסס את הנרטיב. לגרום ליוצר ולצרכן התרבות גם יחד, להרגיש אמיתיים. להרגיש קיימים, בתוך העולם החולף הזה. ש"הסיפור" שלהם הוא "אמיתי". שהיינו. שאהבנו. שצדקנו.

אבל ככל שהתרבות יותר מתאמצת לשכנע אותנו במוצקות קיומנו, כך יותר ויותר היא מותירה זיכרון של אימת הריק בתודעתנו. כמה שיותר נכחיש את האין, כך הוא יגדל. ככל שנספר סיפור טוב יותר, כך - מעצם היותו "סיפור" - הוא יהיה רק הסחת דעת זמנית מהריק. וכמה שהאמנת יותר לסיפור, כך הריק שהסיפור הזה הכחיש גדל בתוכך.

אבל מדי פעם בפעם, בא מישהו כמו מארק סטרנד ומתבונן אל תוך האין. ויש לו מספיק אומץ להישאר אדם במקום הזה, אדם עם גוף ושפה והומור וזיכרון - שעומד ומביט אל תוך היעדר הגוף והשפה וההומור והזיכרון.

ויוצאת לו פיסת כתיבה על כלום.

וכשאתה קורא את פיסת הכתיבה הזו, אתה חי באמת. כי מישהו התבונן באינסוף ואתה התבוננת איתו. ולכן גם הוא, וגם אתה, ברגע הזה, אינסופיים לרגע. ואז, כשאתה מרים את העיניים משיר של סטרנד, אתה מביט לרגע בעולם הסופי בעיניים אינסופיות. ואז נולד סיפור חדש. בריאה חדשה בעולם. וגם אותה נצטרך לאבד. אבל יישאר לנצח הזיכרון הזה, שלרגע היינו אינסופיים.

ואז אתה מביט בסיפור חייך, ואומר, גם זה רק סיפור, אבל זה סיפור יפה. ואז אתה מפסיק לפחד.

5.

איך לקרוא את הספר הזה? כמו שהוא נכתב, באומץ.

האומץ של הקורא דומה מאוד לאומץ של הכותב. זה האומץ להמשיך ולהתבונן, לקרוא עוד פעם, ועוד פעם, את אותה פסקה, אף על פי שיש לך את כל היכולת בעולם לקום וללכת, לראות טלוויזיה, לבדוק מיילים, לישון.

דרוש אומץ לקרוא מילים שכמעט נעלמות מהדף בשעה שאתה קורא אותן. אבל אם קראת אותן, המשהו הנעלם בתוכך מתחיל להאיר, לרגע.

ובאותו רגע אתה מרגיש בחוש, מרגיש בגוף, את הדבר הממשי היחיד שקיים בעולם: תודעה המביטה בעצמה, ואז להרף עין נהיית, ובאותו הרף עין נעלמת.

כמעט בלתי נראה

בנקאי בבית הזונות של הנשים העיוורות

בנקאי אחד צעד בגאווה לתוך בית הזונות של הנשים העיוורות. "אני רועה צאן," הכריז, "ואני משתמש בחליל הרועים שלי כמה שרק אפשר, אבל איבדתי את העדר ונראה לי שאני בנקודת מפנה בחיי." "לפי איך שאתה מדבר," אמרה אשה אחת, "אתה בנקאי שרק מתחזה לרועה צאן כדי שנרחם עליך. ובאמת אנחנו מרחמות עליך, כי הידרדרת כל כך שאתה מנסה לרמות אותנו." "יקירתי," אמר הבנקאי לאותה אשה, "לפי איך שאת מדברת, את אלמנה עשירה שמחפשת קצת ריגושים, ובכלל אינך עיוורת." "אם אתה יכול להבחין בזה," אמרה האשה, "יכול להיות שאתה, אחרי הכל, באמת רועה צאן. כי מי האלמנה העשירה שתמצא ניחומים בלהיות זונה, רק כדי למצוא את עצמה בסוף עם בנקאי?" "בדיוק," אמר הבנקאי.