כן, בטח, מה שתגידי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כן, בטח, מה שתגידי
הוספה למועדפים

כן, בטח, מה שתגידי

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"הסיפורים הכי רגישים, חכמים וכתובים היטב שקראתי מימיי."
- Mail on Sunday
 
הלן סימפסון היא המתעדת הנפלאה ביותר של אמהוּת בת-זמננו – אותו שילוב בלתי אפשרי וכה מוכר של תסכול תהומי, שעמום עמוק ואהבה חסרת גבולות – והיא עושה את מלאכתה באמצעות עין חדה לסצנות משפחתיות, אוזן נפלאה לדיאלוגים והומור שנון לעילא. הסיפורים בקובץ כן, בטח, מה שתגידי – המהדהדים בחייה של כל אם, צעירה או מנוסה – מטפלים בגיבורותיהם במנות נדיבות של תבונה ורגישות בעוד אלה מנסות למצוא את מקומן בעולם תחת אש חיה של התקפי זעם, תביעות בלתי הגיוניות ורגשות אשם.
 
הלן סימפסון היא אחת היוצרות הבולטות בין הסופרים הצעירים המבטיחים בבריטניה. פרסמה ארבעה קובצי סיפורים קצרים וזכתה בפרסים ספרותיים ובתארים מכובדים, בהם פרס סומרסט מוהם ותואר הסופרת הצעירה של השנה של העיתון "סנדיי טיימס".
 
 
 
"זה זמן רב שאמהות היא רק מין תת-נושא – לא עניין בפני עצמו. הלן סימפסון מצאה את הדרך להעמיד את האמהות במרכז הבמה, והקול שלה ראוי שיישמע מעבר לקווים של הקהל השבוי שלה."
- Evening Standard
 
"הפרוזה של הלן סימפסון דורשת להישמע... כתיבה נועזת, חדת עין ועתירת דמיון בצורה יוצאת מן הכלל."
- Guardian
 
"כל מי שמעריך כתיבה טובה חייב לקרוא את הסיפורים האלה. הם חדים, פיוטיים ושנונים להפליא."
- Observer
 
"כתיבה כנה וישירה. הבעיה היחידה בסיפורים האלה היא שהם נגמרים כל כך מהר."
- Daily Telegraph
 
"קובץ של סיפורים קצרים הכתובים בידי אמנית אמיתית בספר שמגיע לו להימכר בטריליון עותקים."
- Financial Times

פרק ראשון

אפונים ושושנים
 
ג'ייד בּוֹמוֹנט ישבה לכאורה בחדרה שבקומה העליונה והתכוננה לבחינות הבגרות שייערכו בתוך שבועות ספורים. בית הספר שלח את התלמידים ללמוד בבית, אחרי שורה של הטפות מוסר על אמון ובטלנות. ברגע זה ממש היתה אמורה לנתח את ההבדלים בין וורדסוורת לקולרידג'.
בשלווה הפרוורית של רחוב מיניוֶור הצלו עצי פרי על המדרכות, והגינות שבחזיתות הווילות האדוארדיאניות הקטנות חייכו אליה בניצני לילך, בפריחה ארגמנית של שיחי דמדמניות ובבוהק כחול ורגעי של פרחי זכריני. היא חשה קלת רגליים ופיקחית כחתולה, רחרחה את האוויר וצבטה בין אצבעותיה עלה דמדמנית חריף.
בקרב חברותיה של ג'ייד רווחה הסברה כי ככל שאת אוזרת אומץ וחושפת את עורך לשמש מוקדם יותר, כן יהיה השיזוף עמוק ואחיד יותר. לפיכך לבשה הבוקר חצאית לבנה קצרצרה וטי שירט. היא היתה בדרכה לריאיון עבודה במשתלה, בשביל משרת קיץ. קיץ! שיבוא כבר! הבוקר היה נאה אך צונן, והפלומה הזהבהבה לבנה שעל זרועותיה ורגליה סמרה והתקמרה למעטה בלתי נראה שכלא בתוכו שכבת אוויר חם בעובי סנטימטר.
 
לֹא בְּמִבְנִים חִיצוֹנִיִּים אָשִׂים אֶת מִבְטָחִי;
חַיִּים וְתַאֲוָה - מַעְיָנָם הוּא בְּתוֹכִי.
 
זה ממש מגניב, אבל קולרידג' הוא שדה מוקשים. בדיוק כשנדמה לך שהוא אומר משהו ממש מבריק, הוא מתחיל פתאום להתלהם בכל הכוח על שום כלום. פשוט סיוט לכתוב עליו. היא עצמה, מכל מקום, היתה מרותקת לחלוטין למבנים חיצוניים - צבע הבגדים, מרקם העור, ריח האוכל והפרחים. היא לא הצליחה להבין מה הטעם בהשלכה. קיטס הרי הרבה יותר מוצלח מכל המשוררים האחרים, אבל לא הוא מופיע בשאלות הבחירה במבחן.
היא עצרה רגע לשאוף את האוויר המתוק שאפף את שיח הפילָדֶלפוּס עם פרחיו הלבנים, ואז הבחינה בהמוני הנרקיסים העייפים שלמרגלותיו.
 
קָמִים אַט אַט כָּל צִלְלֵי הַבּוֹר
עַל עוּל יָמִים וָרָךְ;
אַךְ הוּא יִרְאֶה הַזִּיו וּמְקוֹר הָאוֹר
בּוֹ יֶחֱזֶה גִיל זָךְ!
 
היא הרהרה בשנות הלימודים שמאחוריה, בתחושה הכובלת, בשעמום המטמטם, במורים העומדים בכיתות כמאלפי אריות עייפים, והרגישה את ההפך הגמור. היא עמדה להיחלץ מן הבור, ומדי יום כשעזבה את הבית חשה בתשומת הלב המרגשת מהסביבה, התחממה בזיו המבטים הנחים עליה, במודעות ההולכת ונגלית של יכולתה לצודד אחרים. היא זיהתה את עצמה בכל סרט שראתה, בכל רומן שקראה. היא עומדת לצאת לחופשי, נטולת רסן וזוהרת.
 
יוֹם בָּא, בּוֹ נַפְשְׁךָ תָּעֳמַס מַשָּׂא -
הַיְקוּם וִיהִי מִנְהָג לָךְ מַעֲמָסָה,
יִכְבַּד כַּכְּפוֹר וְכַחַיִּים יֶעְמָק!
 
אין סיכוי שהיא תמות מבפנים, או תחיה במקום משעמם כל כך. היא תקפיד לשלוט בכל עבודה שתעבוד בה, ולא תניח לזה להשתלט עליה. אין סיכוי שיקרה לה מה שקרה לאמה, סבב אינסופי של תורנויות ורשימות וסידורים, תעייה נצחית ביער של פרטים מפרפרים, וכל הדיבורים המתוחים האלה על השמיניות באוויר והתמרונים, וההתרברבות בעניין המשרה החשובה שלה והמשימה המשמימה של "ניהול המשפחה". לא, החיים הם לא מבצע צבאי - החיים שלה, על כל פנים, לא יהיו כאלה.
כשנזכרה באמה ראתה גידים וחבלים, דמות דרוכה על מפתן הדלת שצועקת על כולם להתאמן בנגינה. תמיד יצאה לאנשהו. היא נתנה להם הוראות בשלט רחק. הבעיה שלה היא שכבר שכחה איך נרגעים. אין פלא שאבא מתנהג כמו שהוא מתנהג.
וכולם תמיד אומרים שהיא כזאת מדהימה, מה שהיא מצליחה לדחוס בעשרים וארבע שעות! אבא עובד קשה, אומרים, אבל גם היא עובדת קשה ובכל זאת מנהלת גם את המשמרת השנייה בבית, מה שלא תהיה הכוונה. האמת? היא לא כזאת מדהימה. לפני שבועיים, למשל, היא שכחה למלא דלק והאוטו נתקע באמצע הדרך לבית הספר. האמת? יש אנשים שיגידו שהיא ממש לא יעילה.
מעבר לכביש הלכה נערה גבוהה ודחפה עגלה כפולה ובה תינוקות מייבבים, אוזניות ווקמן נעוצות באוזניה. אוֹפֶּר, פסקה ג'ייד בינה לבינה במומחיות, ובחנה את נעליה של הנערה - נעלי פלסטיק בצבע דובדבן מנצנץ. היא רצתה כאלה בדיוק, רק בלי השוליים הסגולים.
גם היא גדלה אצל שורה של אופֶּריות. אמה שנאה לשמוע אותה אומרת את זה. אחרי הכול, היא היתה אמורה ליהנות מאיתנו! חשבה ג'ייד ברשעות. היא עמדה דוממת לחלוטין, זועמת; כאילו, להיות איתנו. בשבילנו.
עצי הדובדבן שמעליה היו צמריריים, דחוסים בקצף של עלעלים לבנים. קרני שמש חמימות וקלילות נשקו לפניה המורמים ונשברו כבוהק תוסס מבעד לשולי ריסיה. היא הסתובבה אל הגינה הסמוכה והביטה היישר אל תוך עץ מגנוליה. המעטה שכיסה את קימורי פרחיו הנוקשים נצבע בפסי ארגמן פתייניים. האור והעצים נשאו אותה הרחק מכאן, וממש כפי שהילדה הפנימית שלה מילאה פעם תפקיד של לוחמת זעירה בין משעולים ירוקים, כך ראתה את עצמה עתה מרחפת באור השמש הרך הזה, נעה כפנתר אל תוך העתיד הארוך והזוהר המצפה לה.
נופים מופלאים וניצחונות והרפתקאות נרעדו לנגד עיניה, והאור המזגזג העניק להם מסגרת מגונדרת כנטיפי בדולח על נברשת. היה שם שובל זוהר של כוכב שביט שנמשך שנים על גבי שנים, עד שגווע בגיל שלושים ושלוש או שלושים וארבע והותיר אותה בשלב כלשהו של האלהה עצמית, גבוהה ואצילית וחסינה מכל פגע, אחת מנסיכות התקרה היפהפיות של טייפולו המביטות מטה בהתרסה מתוך ענן של כוכבות קולנוע. גם הרומנים והסרטים הביאו אותה תמיד רק עד כאן, ולא יותר.
אנחה של עונג נפלטה מגרונה לאחר שהחיזיון התפוגג, והיא החלה שוב ללכת, לחלוף על פני הבתים השלווים, הזכוכיות הצבעוניות של חלונות המבואה שצבעו את האור הביתי, אופני ילדים שנשענו על גזעו של שיח ורדים. היא חשה את התינוקות הנושמים בעריסותיהם בחדרי הקומה השנייה, את הנשים הנחות לבדן בקומת הקרקע, קולפות פירות או מארגנות בטלפון מסיבת תה לפעוטות. הכול סביב היה מכוסה במעין רעלה פרוורית. הן מזכירות תרנגולות, לא? שורות שורות של לולים זהים, מסודרים ונקיים. וצרי אופקים. תארי לעצמך מה זה להיות כל היום בבית, להתבשל במיץ של עצמך. איך הן לא יוצאות מדעתן מרוב שעמום? הדבר נשגב מבינתה.
וכל כך חומרניות. היא בזה להן בלבה כשראתה באחד מחדרי המגורים וילונות שהתפרשו על כל החלון, בדוגמת "גנבי התותים" של ויליאם מוריס - כל כך בורגני. ואילו בת דודתה חזרה לא מזמן מהודו, ובשנה שלמה הוציאה שם פחות ממאתיים ליש"ט.
 
הַיְקוּם קָרוֹב מִדַּי הוּא; יוֹם וָלֵיל
נִשָּׂא נִתֵּן, לְאַל נָשִׂים הַמְּאֹד,
וּבְחֵיק הַטֶּבַע לֹא רַבּוֹת נַחְמֹד,
לִבֵּנוּ כִּי נָתַנּוּ שַׁי קְלוֹקֵל!
 
אמנם היא מתכננת לפצוח בקריירה מצליחה, אחרי תקופה נעימה של חופש, והדרך לפניה סלולה בתארים העתידיים שתצבור במנהל עסקים ובשיווק. אבל היא בחיים לא תמצא את עצמה במקום כמו זה. בחיים לא! היא תגור בלופט שהוסב למגורים, עם נוף לכוכבים ובלי רהיטים. אולי רק אחד, הספה המושלמת.
ג'ייד פנתה אל הרחוב הבא, ונתקלה פתאום בבעיה. על המדרכה שכבה ילדה צורחת על גבה, וגבר בסרבל עבודה גהר מעליה, מסיכת האבק מוזחת ממצחו כאיש צפרדע. מעל שניהם עמדה אישה בהירה ורחבת גרם שיעצה לילדה להירגע ובדחיפות.
"את בטח יותר טובה ממני עם ילדים," אמר הפועל בהכרת טובה בעת שג'ייד התקרבה אליהם, ולפני שהספיקה להביע את הסכמתה - או את אי הסכמתה - הוא חזר כחץ מקשת אל מלאכת התזת החול.
"היא דחפה לעצמה אפון לתוך האף," אמרה האישה בכעס, בדאגה. "היא כבר עשתה את זה פעם. יותר מפעם אחת. אני חייבת להוציא אותו."
היא נופפה באוויר בפינצטה. ג'ייד הציצה בילדה השמנמנה הגועה בבכי, באפה הקטן והפחוס ובעיסת הדמעות והנזלת, ונרתעה לאחור באי נוחות.
"אנחנו כל הזמן מגיעים איתה לחדר מיון," אמרה האם במין בהילות נואשת, כסטנדאפיסטית חסרת כישרון. "בשבוע שעבר היא בלעה מטבע של פני. במיון אמרו: פני זה בסדר, חכו שזה יצא מהצד השני. וכך היה. אבל אם זה היה מטבע של חמישה פני, אז היו צריכים לפתוח לה את הבטן בגלל השוליים החדים או הגודל. אחר כך היא דחפה לעצמה סיכה לאף. חששו שזה יגיע לה למוח, אבל בסוף היא התעטשה וזה יצא. פעם היא אפילו דחפה צ'יפס לתוך הנחיר, ממש עמוק, והיו צריכים להוציא לה אותו ממערות האף."
ג'ייד התנשמה באנינות ופסעה לאחור.
"אולי כדאי שנכניס אותה פנימה," הציעה האישה, ידה על זרועה של ג'ייד. "הבית ממש כאן מעבר לכביש."
"אני לא חושבת..." החלה ג'ייד.
"התינוק, אוי, התינוק!" ייללה פתאום האישה. "הוא נשאר במכונית. שכחתי. אני חייבת ל..."
בטרם הספיקה ג'ייד להימלט חצתה האישה את הכביש בריצת יען לעבר וולוו כחולה. דלת הנוסעים שלה היתה פתוחה אל המדרכה ובקעה מתוכה יבבה של תינוק חגור למושב. ג'ייד הפטירה משהו בקוצר רוח והביטה בבגדיה הצחים, אבל לא נותרה לה ברירה אלא להרים את הילדה המייבבת וללכת בעקבות האם. היא לא רצתה להסתבך ברשת הנשיות הרופסת של ההתרחשות ונעצה מבט כועס בדמות הבשרנית שלפניה, חלקה העליון כבד עד כדי גיחוך, לבושה בסווטשירט מגושם ומוכתם ובחותלות רפויות.
מקרוב יותר, בפרוזדור הכניסה, הבחינו עיני בת העשרה ההיפר אסתטית בעור המוזנח סביב ציפורניה של האם, בעקבי הרגליים שבלטו בחוסר חן מתוך סנדליה כשני גושי פרמזן, בעיניים שהצטמצמו לראשי סיכה עמומים. התינוק בזרועותיה היה ארגמני כתפוח בר מרוב צרחות, אבל השתתק כשפיו נסתם בבקבוק.
בסלון המצב היה אפילו יותר גרוע. ג'ייד הורידה את משאה המייבב אל השטיח והביטה סביבה בבוז גלוי. הרהיטים היו משעממים ומכוערים, והתמונות, הא, התמונות דמו למסע תעמולה למען ערכי המשפחה - קבוצות אינסופיות מסודרות על קירות ועל כרכובים ועל מדפים ובהן תצלומי חתונה ותינוקות, אוסף לבנבן ומעורר מחנק של קלישאות.
על שולחן הקפה עמדו משיבון מהבהב ונרקיס כתום, מכוער להפליא ונוטה למות, שאבקניו האדומים זהובים השירו אבקה. ג'ייד התיישבה לידו, ובקצה אצבעה שרטטה את ראשי התיבות של שמה באבק הצהוב חלמוני.
"פעם נורא אהבתי גינון," אמרה האישה כשראתה זאת. "אבל עכשיו אין לי זמן. יש לי מחשב בחדר הפנוי ואני מנסה לעבוד קצת כשהם ישנים. קצת יחסי ציבור בפרילאנס. הדפסת קורות חיים."
היא נופפה שוב בפינצטה וגהרה מעל בתה השרועה על השטיח.
אני לא הייתי נותנת לך לגעת בקורות החיים שלי, חשבה ג'ייד ברתיעה. בחיים לא. זה בטח היה חוזר אלי מרוח בריבה.
הילדה היתה חסונה למדי וניסתה להתאפק מלבכות, ובין חיטוט לחיטוט הרשתה לאמה לחבק אותה. אבל היא התלהטה יותר ויותר, וכשג'ייד החזיקה בה באי חשק, על פי בקשת האישה, הרגישה שמנוע בעירה קטן, מלא מצוקה, רוטט בידיה.
"בואי נראה, אולי אני אחזיק אותה ואת תנסי להוציא," אמרה האישה והושיטה לה את הפינצטה.
ג'ייד היתה מרותקת ומבועתת. היא הביטה לתוך אפה של הילדה, ובמעלה אחד הנחיריים הבשרניים ראתה כדור ירקרק. היא נופפה בהיסוס בפינצטה הכסופה. הילדה החלה ליילל, כצפוי. האם הצמידה ארצה את ראשה ואת כתפיה באלימות יגעה.
"לא נראה לי מתאים שאני אעשה את זה," אמרה ג'ייד. היא פחדה שחוד המתכת בתוך הפנים החמים והצעירים בשילוב תנועה עזה פתאומית יביאו לתוצאות הרות אסון.
האישה ניסתה שוב והקירות הדהדו בזעקות בתה.
"אלוהים," אמרה. "מה אני יכולה לעשות?"
"אולי תצלצלי לבעלך?" הציעה ג'ייד.
"הוא בלידס," אמרה האישה. "או במנצ'סטר. אוי ואבוי."
"אה," אמרה ג'ייד. אפשר לחשוב שאנחנו עדיין בשנות החמישים, הגברים משוטטים בעולם והנשים נשארות בבית. האישי הוא פוליטי, לא כך אומרים?
"אני חייבת לצלצל ולהודיע שאני מאחרת," אמרה האישה, מוטרדת אך נרפית. נראה שלא הצליחה לחשוב מעבר לדקות הבאות או לגבש תוכנית פעולה, והיתה במין מצב של תשישות סופנית. ג'ייד חשה טינה מעורפלת. אם אי פעם תמצא את עצמה במצב דומה לזה, גבר, תינוקות, וכולי; בבוא הזמן; אִם. אז כן, הוא יצטרך לקחת על עצמו חצי מהטיפול בילדים וחצי מעבודות הבית. לפחות. היא האמינה בערך הצדק, בניגוד לגוש הבשר חסר התועלת הזה כאן.
"למה שלא תתקשרי למיון?" הציעה. "תבדקי מה מצב התור שם?"
"כבר עשיתי את זה," אמרה האישה עמומות. "הם אמרו לי: נסי להוציא את זה בעצמך."
"אני מצטערת," אמרה ג'ייד וקמה. "אני בדרך לריאיון עבודה. אני עלולה לאחר אם אשאר כאן." אנשים צריכים להתמודד בעצמם עם הבעיות שלהם, רצתה לומר. אסור לך להכניס את עצמך למצבים שאת לא מסוגלת להתמודד איתם ואחר כך לזרוק אותם על אחרים.
"כן," אמרה האישה. "תודה בכל אופן."
"את יכולה לצלצל לרופא," אמרה ג'ייד בדרכה לדלת. "להזמין ביקור בית."
"תכף אעשה את זה," אמרה האישה ופניה התבהרו מעט. ואז הוסיפה פתאום: "זאת היתה השנה הכי קשה בחיים שלי, שני אלה."
"לאמא שלי יש ארבעה," אמרה ג'ייד בביקורתיות. "וגם עבודה מחוץ לבית. שלום."
היא חזרה בתחושת הקלה אל בוקר האביב הזוהר והחלה לרוץ, זריזה וקלילה, מדלגת על אבני המדרכה במהירות כאילו היתה אָטְלַנטָה.

עוד על הספר

כן, בטח, מה שתגידי הלן סימפסון
אפונים ושושנים
 
ג'ייד בּוֹמוֹנט ישבה לכאורה בחדרה שבקומה העליונה והתכוננה לבחינות הבגרות שייערכו בתוך שבועות ספורים. בית הספר שלח את התלמידים ללמוד בבית, אחרי שורה של הטפות מוסר על אמון ובטלנות. ברגע זה ממש היתה אמורה לנתח את ההבדלים בין וורדסוורת לקולרידג'.
בשלווה הפרוורית של רחוב מיניוֶור הצלו עצי פרי על המדרכות, והגינות שבחזיתות הווילות האדוארדיאניות הקטנות חייכו אליה בניצני לילך, בפריחה ארגמנית של שיחי דמדמניות ובבוהק כחול ורגעי של פרחי זכריני. היא חשה קלת רגליים ופיקחית כחתולה, רחרחה את האוויר וצבטה בין אצבעותיה עלה דמדמנית חריף.
בקרב חברותיה של ג'ייד רווחה הסברה כי ככל שאת אוזרת אומץ וחושפת את עורך לשמש מוקדם יותר, כן יהיה השיזוף עמוק ואחיד יותר. לפיכך לבשה הבוקר חצאית לבנה קצרצרה וטי שירט. היא היתה בדרכה לריאיון עבודה במשתלה, בשביל משרת קיץ. קיץ! שיבוא כבר! הבוקר היה נאה אך צונן, והפלומה הזהבהבה לבנה שעל זרועותיה ורגליה סמרה והתקמרה למעטה בלתי נראה שכלא בתוכו שכבת אוויר חם בעובי סנטימטר.
 
לֹא בְּמִבְנִים חִיצוֹנִיִּים אָשִׂים אֶת מִבְטָחִי;
חַיִּים וְתַאֲוָה - מַעְיָנָם הוּא בְּתוֹכִי.
 
זה ממש מגניב, אבל קולרידג' הוא שדה מוקשים. בדיוק כשנדמה לך שהוא אומר משהו ממש מבריק, הוא מתחיל פתאום להתלהם בכל הכוח על שום כלום. פשוט סיוט לכתוב עליו. היא עצמה, מכל מקום, היתה מרותקת לחלוטין למבנים חיצוניים - צבע הבגדים, מרקם העור, ריח האוכל והפרחים. היא לא הצליחה להבין מה הטעם בהשלכה. קיטס הרי הרבה יותר מוצלח מכל המשוררים האחרים, אבל לא הוא מופיע בשאלות הבחירה במבחן.
היא עצרה רגע לשאוף את האוויר המתוק שאפף את שיח הפילָדֶלפוּס עם פרחיו הלבנים, ואז הבחינה בהמוני הנרקיסים העייפים שלמרגלותיו.
 
קָמִים אַט אַט כָּל צִלְלֵי הַבּוֹר
עַל עוּל יָמִים וָרָךְ;
אַךְ הוּא יִרְאֶה הַזִּיו וּמְקוֹר הָאוֹר
בּוֹ יֶחֱזֶה גִיל זָךְ!
 
היא הרהרה בשנות הלימודים שמאחוריה, בתחושה הכובלת, בשעמום המטמטם, במורים העומדים בכיתות כמאלפי אריות עייפים, והרגישה את ההפך הגמור. היא עמדה להיחלץ מן הבור, ומדי יום כשעזבה את הבית חשה בתשומת הלב המרגשת מהסביבה, התחממה בזיו המבטים הנחים עליה, במודעות ההולכת ונגלית של יכולתה לצודד אחרים. היא זיהתה את עצמה בכל סרט שראתה, בכל רומן שקראה. היא עומדת לצאת לחופשי, נטולת רסן וזוהרת.
 
יוֹם בָּא, בּוֹ נַפְשְׁךָ תָּעֳמַס מַשָּׂא -
הַיְקוּם וִיהִי מִנְהָג לָךְ מַעֲמָסָה,
יִכְבַּד כַּכְּפוֹר וְכַחַיִּים יֶעְמָק!
 
אין סיכוי שהיא תמות מבפנים, או תחיה במקום משעמם כל כך. היא תקפיד לשלוט בכל עבודה שתעבוד בה, ולא תניח לזה להשתלט עליה. אין סיכוי שיקרה לה מה שקרה לאמה, סבב אינסופי של תורנויות ורשימות וסידורים, תעייה נצחית ביער של פרטים מפרפרים, וכל הדיבורים המתוחים האלה על השמיניות באוויר והתמרונים, וההתרברבות בעניין המשרה החשובה שלה והמשימה המשמימה של "ניהול המשפחה". לא, החיים הם לא מבצע צבאי - החיים שלה, על כל פנים, לא יהיו כאלה.
כשנזכרה באמה ראתה גידים וחבלים, דמות דרוכה על מפתן הדלת שצועקת על כולם להתאמן בנגינה. תמיד יצאה לאנשהו. היא נתנה להם הוראות בשלט רחק. הבעיה שלה היא שכבר שכחה איך נרגעים. אין פלא שאבא מתנהג כמו שהוא מתנהג.
וכולם תמיד אומרים שהיא כזאת מדהימה, מה שהיא מצליחה לדחוס בעשרים וארבע שעות! אבא עובד קשה, אומרים, אבל גם היא עובדת קשה ובכל זאת מנהלת גם את המשמרת השנייה בבית, מה שלא תהיה הכוונה. האמת? היא לא כזאת מדהימה. לפני שבועיים, למשל, היא שכחה למלא דלק והאוטו נתקע באמצע הדרך לבית הספר. האמת? יש אנשים שיגידו שהיא ממש לא יעילה.
מעבר לכביש הלכה נערה גבוהה ודחפה עגלה כפולה ובה תינוקות מייבבים, אוזניות ווקמן נעוצות באוזניה. אוֹפֶּר, פסקה ג'ייד בינה לבינה במומחיות, ובחנה את נעליה של הנערה - נעלי פלסטיק בצבע דובדבן מנצנץ. היא רצתה כאלה בדיוק, רק בלי השוליים הסגולים.
גם היא גדלה אצל שורה של אופֶּריות. אמה שנאה לשמוע אותה אומרת את זה. אחרי הכול, היא היתה אמורה ליהנות מאיתנו! חשבה ג'ייד ברשעות. היא עמדה דוממת לחלוטין, זועמת; כאילו, להיות איתנו. בשבילנו.
עצי הדובדבן שמעליה היו צמריריים, דחוסים בקצף של עלעלים לבנים. קרני שמש חמימות וקלילות נשקו לפניה המורמים ונשברו כבוהק תוסס מבעד לשולי ריסיה. היא הסתובבה אל הגינה הסמוכה והביטה היישר אל תוך עץ מגנוליה. המעטה שכיסה את קימורי פרחיו הנוקשים נצבע בפסי ארגמן פתייניים. האור והעצים נשאו אותה הרחק מכאן, וממש כפי שהילדה הפנימית שלה מילאה פעם תפקיד של לוחמת זעירה בין משעולים ירוקים, כך ראתה את עצמה עתה מרחפת באור השמש הרך הזה, נעה כפנתר אל תוך העתיד הארוך והזוהר המצפה לה.
נופים מופלאים וניצחונות והרפתקאות נרעדו לנגד עיניה, והאור המזגזג העניק להם מסגרת מגונדרת כנטיפי בדולח על נברשת. היה שם שובל זוהר של כוכב שביט שנמשך שנים על גבי שנים, עד שגווע בגיל שלושים ושלוש או שלושים וארבע והותיר אותה בשלב כלשהו של האלהה עצמית, גבוהה ואצילית וחסינה מכל פגע, אחת מנסיכות התקרה היפהפיות של טייפולו המביטות מטה בהתרסה מתוך ענן של כוכבות קולנוע. גם הרומנים והסרטים הביאו אותה תמיד רק עד כאן, ולא יותר.
אנחה של עונג נפלטה מגרונה לאחר שהחיזיון התפוגג, והיא החלה שוב ללכת, לחלוף על פני הבתים השלווים, הזכוכיות הצבעוניות של חלונות המבואה שצבעו את האור הביתי, אופני ילדים שנשענו על גזעו של שיח ורדים. היא חשה את התינוקות הנושמים בעריסותיהם בחדרי הקומה השנייה, את הנשים הנחות לבדן בקומת הקרקע, קולפות פירות או מארגנות בטלפון מסיבת תה לפעוטות. הכול סביב היה מכוסה במעין רעלה פרוורית. הן מזכירות תרנגולות, לא? שורות שורות של לולים זהים, מסודרים ונקיים. וצרי אופקים. תארי לעצמך מה זה להיות כל היום בבית, להתבשל במיץ של עצמך. איך הן לא יוצאות מדעתן מרוב שעמום? הדבר נשגב מבינתה.
וכל כך חומרניות. היא בזה להן בלבה כשראתה באחד מחדרי המגורים וילונות שהתפרשו על כל החלון, בדוגמת "גנבי התותים" של ויליאם מוריס - כל כך בורגני. ואילו בת דודתה חזרה לא מזמן מהודו, ובשנה שלמה הוציאה שם פחות ממאתיים ליש"ט.
 
הַיְקוּם קָרוֹב מִדַּי הוּא; יוֹם וָלֵיל
נִשָּׂא נִתֵּן, לְאַל נָשִׂים הַמְּאֹד,
וּבְחֵיק הַטֶּבַע לֹא רַבּוֹת נַחְמֹד,
לִבֵּנוּ כִּי נָתַנּוּ שַׁי קְלוֹקֵל!
 
אמנם היא מתכננת לפצוח בקריירה מצליחה, אחרי תקופה נעימה של חופש, והדרך לפניה סלולה בתארים העתידיים שתצבור במנהל עסקים ובשיווק. אבל היא בחיים לא תמצא את עצמה במקום כמו זה. בחיים לא! היא תגור בלופט שהוסב למגורים, עם נוף לכוכבים ובלי רהיטים. אולי רק אחד, הספה המושלמת.
ג'ייד פנתה אל הרחוב הבא, ונתקלה פתאום בבעיה. על המדרכה שכבה ילדה צורחת על גבה, וגבר בסרבל עבודה גהר מעליה, מסיכת האבק מוזחת ממצחו כאיש צפרדע. מעל שניהם עמדה אישה בהירה ורחבת גרם שיעצה לילדה להירגע ובדחיפות.
"את בטח יותר טובה ממני עם ילדים," אמר הפועל בהכרת טובה בעת שג'ייד התקרבה אליהם, ולפני שהספיקה להביע את הסכמתה - או את אי הסכמתה - הוא חזר כחץ מקשת אל מלאכת התזת החול.
"היא דחפה לעצמה אפון לתוך האף," אמרה האישה בכעס, בדאגה. "היא כבר עשתה את זה פעם. יותר מפעם אחת. אני חייבת להוציא אותו."
היא נופפה באוויר בפינצטה. ג'ייד הציצה בילדה השמנמנה הגועה בבכי, באפה הקטן והפחוס ובעיסת הדמעות והנזלת, ונרתעה לאחור באי נוחות.
"אנחנו כל הזמן מגיעים איתה לחדר מיון," אמרה האם במין בהילות נואשת, כסטנדאפיסטית חסרת כישרון. "בשבוע שעבר היא בלעה מטבע של פני. במיון אמרו: פני זה בסדר, חכו שזה יצא מהצד השני. וכך היה. אבל אם זה היה מטבע של חמישה פני, אז היו צריכים לפתוח לה את הבטן בגלל השוליים החדים או הגודל. אחר כך היא דחפה לעצמה סיכה לאף. חששו שזה יגיע לה למוח, אבל בסוף היא התעטשה וזה יצא. פעם היא אפילו דחפה צ'יפס לתוך הנחיר, ממש עמוק, והיו צריכים להוציא לה אותו ממערות האף."
ג'ייד התנשמה באנינות ופסעה לאחור.
"אולי כדאי שנכניס אותה פנימה," הציעה האישה, ידה על זרועה של ג'ייד. "הבית ממש כאן מעבר לכביש."
"אני לא חושבת..." החלה ג'ייד.
"התינוק, אוי, התינוק!" ייללה פתאום האישה. "הוא נשאר במכונית. שכחתי. אני חייבת ל..."
בטרם הספיקה ג'ייד להימלט חצתה האישה את הכביש בריצת יען לעבר וולוו כחולה. דלת הנוסעים שלה היתה פתוחה אל המדרכה ובקעה מתוכה יבבה של תינוק חגור למושב. ג'ייד הפטירה משהו בקוצר רוח והביטה בבגדיה הצחים, אבל לא נותרה לה ברירה אלא להרים את הילדה המייבבת וללכת בעקבות האם. היא לא רצתה להסתבך ברשת הנשיות הרופסת של ההתרחשות ונעצה מבט כועס בדמות הבשרנית שלפניה, חלקה העליון כבד עד כדי גיחוך, לבושה בסווטשירט מגושם ומוכתם ובחותלות רפויות.
מקרוב יותר, בפרוזדור הכניסה, הבחינו עיני בת העשרה ההיפר אסתטית בעור המוזנח סביב ציפורניה של האם, בעקבי הרגליים שבלטו בחוסר חן מתוך סנדליה כשני גושי פרמזן, בעיניים שהצטמצמו לראשי סיכה עמומים. התינוק בזרועותיה היה ארגמני כתפוח בר מרוב צרחות, אבל השתתק כשפיו נסתם בבקבוק.
בסלון המצב היה אפילו יותר גרוע. ג'ייד הורידה את משאה המייבב אל השטיח והביטה סביבה בבוז גלוי. הרהיטים היו משעממים ומכוערים, והתמונות, הא, התמונות דמו למסע תעמולה למען ערכי המשפחה - קבוצות אינסופיות מסודרות על קירות ועל כרכובים ועל מדפים ובהן תצלומי חתונה ותינוקות, אוסף לבנבן ומעורר מחנק של קלישאות.
על שולחן הקפה עמדו משיבון מהבהב ונרקיס כתום, מכוער להפליא ונוטה למות, שאבקניו האדומים זהובים השירו אבקה. ג'ייד התיישבה לידו, ובקצה אצבעה שרטטה את ראשי התיבות של שמה באבק הצהוב חלמוני.
"פעם נורא אהבתי גינון," אמרה האישה כשראתה זאת. "אבל עכשיו אין לי זמן. יש לי מחשב בחדר הפנוי ואני מנסה לעבוד קצת כשהם ישנים. קצת יחסי ציבור בפרילאנס. הדפסת קורות חיים."
היא נופפה שוב בפינצטה וגהרה מעל בתה השרועה על השטיח.
אני לא הייתי נותנת לך לגעת בקורות החיים שלי, חשבה ג'ייד ברתיעה. בחיים לא. זה בטח היה חוזר אלי מרוח בריבה.
הילדה היתה חסונה למדי וניסתה להתאפק מלבכות, ובין חיטוט לחיטוט הרשתה לאמה לחבק אותה. אבל היא התלהטה יותר ויותר, וכשג'ייד החזיקה בה באי חשק, על פי בקשת האישה, הרגישה שמנוע בעירה קטן, מלא מצוקה, רוטט בידיה.
"בואי נראה, אולי אני אחזיק אותה ואת תנסי להוציא," אמרה האישה והושיטה לה את הפינצטה.
ג'ייד היתה מרותקת ומבועתת. היא הביטה לתוך אפה של הילדה, ובמעלה אחד הנחיריים הבשרניים ראתה כדור ירקרק. היא נופפה בהיסוס בפינצטה הכסופה. הילדה החלה ליילל, כצפוי. האם הצמידה ארצה את ראשה ואת כתפיה באלימות יגעה.
"לא נראה לי מתאים שאני אעשה את זה," אמרה ג'ייד. היא פחדה שחוד המתכת בתוך הפנים החמים והצעירים בשילוב תנועה עזה פתאומית יביאו לתוצאות הרות אסון.
האישה ניסתה שוב והקירות הדהדו בזעקות בתה.
"אלוהים," אמרה. "מה אני יכולה לעשות?"
"אולי תצלצלי לבעלך?" הציעה ג'ייד.
"הוא בלידס," אמרה האישה. "או במנצ'סטר. אוי ואבוי."
"אה," אמרה ג'ייד. אפשר לחשוב שאנחנו עדיין בשנות החמישים, הגברים משוטטים בעולם והנשים נשארות בבית. האישי הוא פוליטי, לא כך אומרים?
"אני חייבת לצלצל ולהודיע שאני מאחרת," אמרה האישה, מוטרדת אך נרפית. נראה שלא הצליחה לחשוב מעבר לדקות הבאות או לגבש תוכנית פעולה, והיתה במין מצב של תשישות סופנית. ג'ייד חשה טינה מעורפלת. אם אי פעם תמצא את עצמה במצב דומה לזה, גבר, תינוקות, וכולי; בבוא הזמן; אִם. אז כן, הוא יצטרך לקחת על עצמו חצי מהטיפול בילדים וחצי מעבודות הבית. לפחות. היא האמינה בערך הצדק, בניגוד לגוש הבשר חסר התועלת הזה כאן.
"למה שלא תתקשרי למיון?" הציעה. "תבדקי מה מצב התור שם?"
"כבר עשיתי את זה," אמרה האישה עמומות. "הם אמרו לי: נסי להוציא את זה בעצמך."
"אני מצטערת," אמרה ג'ייד וקמה. "אני בדרך לריאיון עבודה. אני עלולה לאחר אם אשאר כאן." אנשים צריכים להתמודד בעצמם עם הבעיות שלהם, רצתה לומר. אסור לך להכניס את עצמך למצבים שאת לא מסוגלת להתמודד איתם ואחר כך לזרוק אותם על אחרים.
"כן," אמרה האישה. "תודה בכל אופן."
"את יכולה לצלצל לרופא," אמרה ג'ייד בדרכה לדלת. "להזמין ביקור בית."
"תכף אעשה את זה," אמרה האישה ופניה התבהרו מעט. ואז הוסיפה פתאום: "זאת היתה השנה הכי קשה בחיים שלי, שני אלה."
"לאמא שלי יש ארבעה," אמרה ג'ייד בביקורתיות. "וגם עבודה מחוץ לבית. שלום."
היא חזרה בתחושת הקלה אל בוקר האביב הזוהר והחלה לרוץ, זריזה וקלילה, מדלגת על אבני המדרכה במהירות כאילו היתה אָטְלַנטָה.