הקדמה
מדוע על מקשי המקלדת בכספומטים הנגישים למכוניות (drive-up) יש נקודות בכתב ברייל? הלוא כמעט כל המשתמשים במכשירים האלה הם נהגים, ואיש מהם אינו עיוור. לדברי תלמידי לשעבר, ביל טחואה, בלאו הכי יצרני הכספומטים מחויבים לייצר מקלדות ועליהן נקודות בכתב ברייל בעבור המכשירים הרגילים של הבנקים, ולכן זול יותר לייצר מקשי מקלדת זהים בעבור שני סוגי המכשירים. החלופה היא "להחזיק" שני מלאים נפרדים ולוודא שכל אחד מהמכשירים יותקן במקום המתאים. לוּ נקודות הברייל היו מפריעות למשתמשים הרואים, ייתכן שההוצאה הנוספת היתה מוצדקת. אבל אין זה כך.
נקודות בכתב ברייל על מקשים של כספומטים הנגישים למכוניות: למה לא?
שאלתו של מר טחואה היתה כותרתו של אחד משני חיבורים קצרים שהגיש. הכנת החיבורים היתה מטלת כתיבה בנושא "הנטורליסט הכלכלי" במסגרת קורס מבוא לכלכלה שלימדתי. המטלה המסוימת הנ"ל היתה "להשתמש בעיקרון או בעקרונות שנדונו בקורס כדי להציג שאלה מעניינת על דפוס מסוים של אירועים או של התנהגות שאתם עצמכם חזיתם בו ולהשיב על השאלה הזאת".
"אתם מוגבלים," כתבתי להם, "ל-500 מילים. קיימים לא מעט מאמרים מצוינים קצרים בהרבה. נא לא לשבץ בחיבור שלכם מונחים מורכבים. דמיינו שאתם משוחחים עם קרוב משפחה שמעולם לא למד קורס בכלכלה. החיבורים הטובים ביותר הם אלו שגם הוא יוכל להבין אותם, ובדרך כלל אין בעבודות כאלה נוסחאות או עקומות כלשהן."
בדומה לשאלתו של ביל טחואה על המקשים של כספומטים, החיבורים הטובים ביותר מכילים רכיב של פרדוקס. דוגמה לכך היא המאמר החביב עלי ביותר שנכתב ב-1997 בידי ג'ניפר דולסקי. שאלתה היתה: "מדוע כלות מבזבזות כל כך הרבה כסף, לפעמים אלפים רבים של דולר, על שמלות כלה שלא ילבשו שוב לעולם; ולעומת זאת חתנים בדרך כלל שוכרים חליפות טוקסידו זולות, אף שבעתיד הם יהיו באירועים רבים שיצריכו לבישת חליפות טוקסידו?"
דולסקי טענה כי מאחר שרוב הכלות מבקשות להצהיר הצהרה אופנתית ביום חתונתן, חברת השכרה תידרש להיות בעלת מלאי עצום של שמלות - כארבעים או חמישים דגמים בכל מידה. כל אחת מהשמלות תושכר לעתים רחוקות, אולי רק אחת לארבע או חמש שנים. דמי השכירוּת שהחברה תיאלץ לגבות רק כדי לכסות את העלויות שלה יהיו גבוהים ממחיר הקנייה של הבגד. מאחר שיהיה זול יותר לקנות את השמלה, אף כלה לא תשכור אותה. לעומת זאת, חתנים מוכנים להסתפק בחליפה בסגנון סטנדרטי, ולכן חברת השכרה מסוגלת לעמוד בדרישות השוק הזה באמצעות מלאי של שתיים או שלוש חליפות בכל מידה. כל חליפה מושכרת כמה פעמים בשנה, ולכן עלות דמי השכירות מהווה רק אחוז קטן ממחיר הקנייה.
ספר זה מאגד בתוכו את הדוגמאות המעניינות ביותר בתחום הנטורליזם הכלכלי שאספתי במהלך השנים. הוא מיועד לאנשים שבדומה לביל טחואה ולג'ניפר דולסקי נהנים לפתור את התעלומות של ההתנהגות האנושית בחיי היומיום. אף שרבים רואים בכלכלה נושא מסתורי ובלתי-מובן, עקרונותיה הבסיסיים הם פשוטים והגיוניים. בראותנו כיצד העקרונות הללו מתבטאים באמצעות דוגמאות מעשיות, אנחנו מקבלים הזדמנות להבין אותם ללא מאמץ.
למרבה הצער, בדרך כלל לא מלמדים כך כלכלה בקורסים באוניברסיטה. זמן קצר לאחר שהתחלתי ללמד באוניברסיטת קורנל, כמה חברים המתגוררים בערים שונות שלחו לי את הקריקטורה הזאת של אד ארנו:
"אני רוצה להכיר לך את מרטי תורנדקר. הוא כלכלן, אבל הוא בכל זאת נחמד מאוד."
קריקטורות הן מידע. אם אנשים צוחקים מהן, זה מספר לנו משהו על העולם. עוד לפני שהקריקטורה של ארנו התפרסמה, שמתי לב לתופעה הבאה: אנשים שפגשתי באירועים חברתיים ושאלו אותי מה אני עושה למחייתי, התאכזבו לגלות שאני כלכלן. התחלתי לתהות מדוע זה כך. לאחר מחשבה אמרו לי רבים שלפני שנים הם נטלו חלק בקורס מבוא לכלכלה "עם כל התרשימים האיומים האלה".
תשעה-עשר אחוזים מהתלמידים לתואר ראשון בארצות הברית לומדים רק קורס אחד בכלכלה, עשרים ואחד אחוזים נוספים לומדים יותר מקורס אחד, ורק שני אחוזים ממשיכים ללמוד לימודי תואר שני בכלכלה.3 רק אחוז זניח מהתלמידים משלים תואר דוקטור בכלכלה. ובכל זאת הרבה קורסי מבוא לכלכלה, מלאים במשוואות ובעקומות, מיועדים לאותו אחוז זניח.
התוצאה היא שרוב הסטודנטים המשתתפים בקורסים האלה אינם לומדים הרבה. מבחנים האמורים לבחון את הידע של סטודנטים בכלכלה בסיסית נערכים שישה חודשים לאחר סיום הקורס, וסטודנטים שהשתתפו בקורס המבוא אינם מצליחים בהם הרבה יותר מאשר אלה שלא למדו בקורס הזה.4 זו שערורייה. האם יש הצדקה לכך שהאוניברסיטה גובה אלפי דולר תמורת קורסים שאינם מעניקים ערך מוסף כלשהו?
דומה כי אפילו עקרונות הכלכלה הבסיסיים ביותר אינם נקלטים. אם אי-פעם נטלתם חלק בקורס בכלכלה, שמעתם את המונח "עלות חלופית". העלות החלופית של עיסוק בפעילות מסוימת היא הערך של כל הדברים האחרים שאתם מוותרים עליהם כדי לעסוק באותה הפעילות.
כדי להמחיש זאת דַמיינו שזכיתם בכרטיס חינם להופעה של אריק קלפטון הנערכת הלילה. אינכם יכולים למכור אותו. גם בוב דילן מופיע הערב, וההופעה שלו היא הפעילות היחידה שאתם שוקלים לצפות בה. עלות כרטיס להופעה של דילן היא ארבעים דולר, ובכל יום אחר הייתם מוכנים לשלם עד חמישים דולר כדי לצפות בהופעה שלו. (במילים אחרות, אם הכרטיסים להופעה של בוב דילן היו נמכרים במחיר של יותר מחמישים דולר, הייתם מוותרים על האפשרות לראות אותו - גם אילו לא היה שום דבר אחר שברצונכם לעשות.) בשתי ההופעות אין שום עלות נוספת לעלות הצפייה. מהי העלות החלופית של הבחירה בצפייה בהופעה של קלפטון?
הדבר היחידי בעל הערך שאתם מקריבים כדי לצפות בהופעה של קלפטון הוא הצפייה בהופעה של דילן. אם לא תלכו להופעה של דילן, תפסידו הופעה שעלותה עבורכם היא חמישים דולר ותחסכו הוצאה בסך ארבעים דולר בגין כרטיס להופעה. לפיכך ערך הוויתור שלכם על ההופעה שלו הוא עשרה דולר: 10$=40$-50$. אם לדעתכם ערך ההופעה של קלפטון עולה על עשרה דולר, לכו להופעה שלו. אם לא, לכו להופעה של דילן.
הכול מסכימים שעלות חלופית היא אחד משלושת הרעיונות החשובים ביותר המופיעים בקורס המבוא לכלכלה. לאחרונה יש בידינו גם ראיה משכנעת לכך שרוב הסטודנטים אינם מבינים את הרעיון הזה באופן יסודי.5 הכלכלנים פול פרארו ולורה טיילור הציגו לא מזמן את שאלת הבחירה בין קלפטון לדילן בפני קבוצות של סטודנטים כדי לבדוק אם הם מסוגלים להשיב עליה נכונה. הם הציגו למשיבים ארבע אפשרויות בחירה בלבד:
א. 0 דולר
ב. 10 דולר
ג. 40 דולר
ד. 50 דולר
כפי שצוין, התשובה הנכונה היא עשרה דולר, ערך הוויתור שלכם בעצם אי-ההליכה להופעה של דילן. פרארו וטיילור הציגו את השאלה ל-270 סטודנטים לתואר ראשון שהשתתפו בעבר בקורס בכלכלה, ובכל זאת רק 7.4 אחוזים מהם השיבו נכונה. מאחר שהיו רק ארבע אפשרויות בחירה, סטודנטים שענו אקראית השיבו נכונה ברבע מהמקרים. מתברר שלהיות בעל ידע מועט הוא דבר מסוכן מאוד כאן.
פרארו וטיילור הציגו את השאלה שלעיל לשמונים ושמונה סטודנטים שלא השתתפו מעולם בקורס בכלכלה. 17.2 אחוזים מהם השיבו נכונה. שיעור זה הוא יותר מכפול משיעור התשובות הנכונות של תלמידים שלמדו בעבר כלכלה, אבל עדיין נמוך מסיכויי הניחוש האקראי.
מדוע הסטודנטים לכלכלה לא הצליחו יותר? אני חושד כי הסיבה העיקרית לכך היא שעלות חלופית היא רק אחד מכמה מאות מושגים שפרופסורים מטיחים בסטודנטים במהלך קורס המבוא המקובל, והמשמעות פשוט חומקת מהם ונותרת ערטילאית. אם הסטודנטים אינם מקדישים די זמן ללמידת מושג מסוים ואינם משתמשים בו שוב ושוב בדוגמאות שונות, הוא אינו חודר לתודעתם.
אבל פרארו וטיילור מציעים הסבר אחר: ייתכן שהמרצים עצמם, אלה שמלמדים כלכלה, אינם מבינים היטב את המשמעות היסודית של מושג העלות החלופית. ב-2005 הציגו החוקרים את השאלה שלעיל למדגם של 199 כלכלנים מקצועיים בזמן המפגש השנתי של האגודה האמריקנית לכלכלה, ורק 21.6 אחוזים מהנשאלים בחרו בתשובה הנכונה. 25.1 אחוזים מהכלכלנים המקצועיים חשבו שהעלות החלופית של צפייה בהופעה של קלפטון היא אפס, 25.6 אחוזים מהם חשבו שהיא ארבעים דולר ו-27.6 אחוזים חשבו שהעלות החלופית היא חמישים דולר.
פרארו וטיילור בדקו את ספרי הלימוד המובילים בקורס מבוא לכלכלה וגילו שרובם אינם מקדישים למושג העלות החלופית תשומת לב מספקת, כזו שתאפשר לסטודנטים להשיב נכונה לשאלה אם לבחור בדילן או בקלפטון. הם גם גילו כי הסבר המושג אינו סבלני ומעמיק בספרי לימוד העוסקים בנושאים מתקדמים יותר מאלה הנלמדים בקורס מבוא לכלכלה, והמושג "עלות חלופית" אינו מופיע כלל במפתחות של טקסטים חשובים במיקרו-כלכלה המיועדים לתלמידים לתואר שני.
עלות חלופית עוזרת להסביר הרבה דפוסי התנהגות מעניינים. חִשבו למשל על ההבדלים התרבותיים העמוקים בין ערי חוף גדולות בארצות הברית לבין ערים קטנות יותר במערב התיכון. מדוע תושבי מנהטן נוטים להיות גסי רוח וחסרי סבלנות, ואילו תושבי טופקה הם ידידותיים ואדיבים?
מובן שאתם יכולים לחלוק על ההנחה הזאת, אבל דומה כי רוב האנשים יסכימו כי ההכללה הגסה הזאת מתארת נכונה את מצב העניינים. אם אתם נמצאים בטופקה ומבקשים שידריכו אתכם איך להגיע למקום מסוים, אנשים יעצרו ויעזרו לכם. במנהטן רובם יתחמקו אפילו מיצירת קשר עין. מאחר שהשכר הממוצע במנהטן הוא הגבוה ביותר ומגוון אפשרויות העיסוק והבילוי שהיא מציעה הוא העשיר ביותר בתבל, העלות החלופית של הזמן הפנוי העומד לרשותם של האנשים שם היא גבוהה מאוד. לכן אין זה פלא שהניו יורקים יפגינו יותר חוסר סבלנות.
אני מכנה את מטלת הכתיבה שאני נותן לסטודנטים שלי בשם "הנטורליסט הכלכלי", וזאת מפני שהיא שאבה את השראתה מסוג השאלות שקורס מבוא לביולוגיה מאפשר לסטודנטים לענות עליהן. אם אתם מכירים מעט את תורת האבולוציה, אתם מסוגלים לראות דברים שלא הבחנתם בהם קודם. התיאוריה מזהה מרקם ודפוסים הקיימים בעולם, כאלה שמרתק להבחין בהם ולחשוב עליהם.
להלן שאלה דרוויניסטית סטנדרטית: מדוע בקֶרֶב רוב המינים של בעלי החוליות הזכרים גדולים יותר מהנקבות?6 כך למשל אורכו של פיל הים עשוי להגיע לשישה מטרים ומשקלו ל-2,700 קילוגרמים (כמו מכונית לינקולן נוויגייטור), ולעומת זאת משקלה של הנקבה נע בין 370 ל-550 קילוגרמים בלבד.
מדוע פיל הים הזכר גדול הרבה יותר מאשר הנקבה?
דימורפיזם (דו-צורתיוּת) דומה בין זכר לנקבה קיים אצל רוב המינים של בעלי החוליות. ההסבר הדרוויניסטי לכך הוא שרוב בעלי החוליות הם פוליגמיים (כלומר לזכרים יש יותר מבת זוג אחת, אם הם יכולים "להשיג" זאת), ולכן הזכרים חייבים להתחרות ביניהם על הנגישות לנקבות. פילי הים חובטים זה בזה על החוף במשך שעות עד שלבסוף אחד מהם נסוג, שותת דם ומותש.
המנצחים בקרבות אלה זוכים בזכות בלעדית כמעט להיות בעלי הרמון של לא פחות ממאה נקבות ולהזדווג עם כולן.7 זהו פרס דרוויניסטי ממדרגה ראשונה, והדבר מסביר מדוע הזכרים הרבה יותר גדולים מהנקבות. זכר הנושא גֵן שעבר מוטציה וגרם לו להיות גדול יותר הוא בעל סיכויים גבוהים יותר לשרוד בקרבות עם זכרים אחרים, ולפיכך הגן הזה יופיע בתדירות גבוהה יותר בדור הבא. בקצרה, הסיבה לכך שהזכרים גדולים כל כך היא שלזכרים קטנים אין כמעט נגישות לנקבות.
הסבר דומה קיים לזנב המפואר של טווסים. ניסויים הוכיחו שטווסות מעדיפות טווסים בעלי נוצות זנב ארוכות יותר. הן מאמינות כי הנוצות הארוכות מלמדות על בריאות איתנה, מפני שזנבו של זכר הסובל מטפילים אינו יכול להמשיך להיות ארוך ומבריק.
הן אצל פילי הים הגדולים והן אצל הטווסים בעלי הזנב הארוך אותה תכונה המקנה יתרון לכל אחד מהזכרים בנפרד היא חיסרון מבחינתם כקבוצה. פיל ים שמשקלו 2,700 קילוגרמים מתקשה להימלט מהכריש הלבן, הטורף העיקרי שלו. אילו פילי הים הללו היו יכולים לאבד מחצית ממשקלם, מצבו של כל אחד מהם היה טוב יותר. התוצאה של כל אחד מהקרבות לא היתה משתנה, אולם היכולת של כולם להימלט מרודפיהם היתה טובה יותר. בדומה לכך אפשר לומר שאילו אורכו של כל זנב מפואר של טווס היה מחצית מאורכו הנוכחי, הנקבות היו בוחרות באותם הזכרים, אבל היכולת של כולם להימלט מרודפיהם היתה רבה יותר. אולם בפועל פילי הים "תקועים" עם גודלם העצום והטווסים "תקועים" עם נוצות הזנב הארוכות שלהם.
מובן שמרוץ החימוש האבולוציוני אינו נמשך ללא שום מגבלה. בשלב מסוים משקלה של הפגיעוּת הנוספת הנובעת מהגודל הרב יותר או מהזנב הארוך יותר עולה על היתרון שבנגישות הטובה יותר לנקבות. המאזן הזה של עלות מול תועלת משתקף בתכונותיהם של הזכרים הנותרים בחיים.
נקודת המבט הביולוגית הנ"ל מעניינת. היא עקבית, ודומה שגם נכונה. לפיכך אם תסתכלו בזנים מונוגמיים, כלומר באותם זנים שהזכר והנקבה בוחרים זה בזו ונשארים יחדיו במשך כל ימי חייהם, לא תמצאו שם דימורפיזם מיני. זהו "יוצא מן הכלל המוכיח את הכלל" במשמעות המיושנת של המילה "הוכחה": הוא בוחן את הכלל. בזנים פוליגמיים יש לצפות כי הזכרים יהיו גדולים יותר, ובהיעדרה של פוליגמיה לא יקרה כך: מאחר שהאלבטרוס מונוגמי, התיאוריה צופה שהזכרים והנקבות יהיו בעלי אותו הגודל בערך. ואכן זה כך.
היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל: אצל האלבטרוס המונוגמי אין הבדל ניכר בין גודלם של זכרים לגודלן של נקבות
לנקודת המבט הביולוגית על הדימורפיזם המיני יש אחיזה בשטח. קל לזכור את הסיפור ומהנה לספר אותו לאחרים. אם אתם מסוגלים לספר סיפורים כאלה ולהבין את הסיבות שמאחוריהם, הצלחתם להבין מהי ביולוגיה הרבה יותר טוב מאשר אילו שיננתם שציפורים משתייכות למחלקת העופות. אותו הדבר קורה בהסברים המבוססים על עקרונות הכלכלה.
רוב קורסי המבוא לכלכלה (ובראשית הדרך הקורס שלי לא היה שונה מהם) אינם עושים שימוש בסיפורי מעשה. במקום זאת הם מציפים את הסטודנטים במשוואות ובעקומות. פורמליזם מתמטי הוא מקור חשוב ביותר להתפתחות אינטלקטואלית בכלכלה, אבל הוא לא הוכח ככלי אפקטיבי להסבר הנושא שלנו למצטרפים חדשים. פרט לסטודנטים להנדסה ולקומץ סטודנטים אחרים בעלי הכשרה מתמטית רחבה קודמת, רוב הסטודנטים שמנסים ללמוד כלכלה בעיקר באמצעות משוואות ועקומות אינם מבינים באמת את הלך המחשבה הייחודי המכונה "חשיבה כלכלית". רובם מקדישים מאמצים כה רבים לניסיון להבין את הפרטים המתמטיים, ובשל כך חומקת מהם האינטואיציה העומדת מאחורי הרעיונות הכלכליים.
המוח האנושי גמיש להפליא. האיבר הזה מסוגל לספוג מידע חדש בצורות רבות ושונות. בכל אופן, רוב המוחות קולטים את המידע בקלות רבה יותר אם הוא מועבר אליהם בדרכים מסוימות ולא באחרות. ברוב המקרים סטודנטים מתקשים לעבד משוואות ועקומות. אולם מאחר שהמין שלנו התפתח כמין של מספרי סיפורים, כמעט כולם מצליחים לקלוט בקלות את המידע הנ"ל אם הוא מועבר בצורת סיפור מעשה.
גיליתי זאת בדרך מקרה לפני כעשרים שנה בעת שהשתתפתי בתוכנית לימודים באוניברסיטת קורנל שעסקה בכתיבה בפקולטות השונות באוניברסיטה. התוכנית קיבלה את השראתה ממחקר שהראה כי אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו היא לכתוב עליו. וולטר דויל וקאתי קרטר, שניים מחסידי התיאוריה של למידה באמצעות נרטיב, כתבו: "בלבה של נקודת המבט הנרטיבית עומדת התפישה שבקרב בני האדם קיימת נטייה 'לספר' את ניסיונם, כלומר לכפות פרשנות סיפורית על מידע וניסיון."8 הפסיכולוג ג'רום ברונר, גם הוא תיאורטיקן של הלימוד הנרטיבי, טוען שילדים "הופכים דברים לסיפורים. כשהם מנסים להבין את חייהם הם משתמשים בגרסה הסיפורית של חווייתם כבסיס לחשיבה נוספת... אם אינם קולטים משהו במבנה סיפורי, לא יצליחו לזכור אותו היטב. המידע הזה לא יהיה נגיש לסוגים נוספים של חקירה ומחשבה עמוקה".9
בקצרה, דומה כי המוח האנושי מתמחה בקליטת מידע הנמסר לו כסיפור. הנטורליסט הכלכלי שלי מנצל את היתרון הזה בעת שהוא כותב את המטלה שלו. הדרישה היא שכותרת החיבור של כל אחד מהסטודנטים תנוסח כשאלה. גיליתי כי עלי לעמוד על כך שהסטודנטים יציגו את השאלות המעניינות ביותר העולות בדעתם, וזאת משלוש סיבות. ראשית, כדי להציג שאלה מעניינת עליהם לחשוב על הרבה שאלות מקדימות, ודבר זה כשלעצמו הוא תרגיל שימושי. שנית, סטודנטים שמחברים שאלות מעניינות נהנים יותר מהמטלה ומשקיעים אנרגיה רבה יותר בהכנתה. ושלישית, סטודנטים שמציגים שאלה מעניינת נוטים יותר לספר עליה לאחרים. אם אינכם מסוגלים להוציא רעיון אל מחוץ לכיתה ולהשתמש בו, לא הבנתם אותו כראוי. אבל אם אתם משתמשים בו לצורכיכם, הוא שלכם לעד.
העיקרון של עלות-תועלת
העיקרון של עלות-תועלת הוא אבי כל הרעיונות הכלכליים. הרעיון המצוי בבסיסו הוא שיש לנקוט פעולה אך ורק אם הערך המוסף של פעולה זו גדול מהעלות הנוספת הנגרמת בגינה. זהו עיקרון פשוט ביותר, ולמרות זאת לא תמיד קל ליישם אותו.10
דוגמה מספר 1: אתם עומדים לקנות שעון מעורר שמחירו עשרים דולר בחנות הקמפוס הסמוכה, אבל אז חבר מספר לכם שאפשר לקנות את אותו השעון תמורת עשרה דולר בחנות כלבו גדולה הנמצאת בעיר. האם תסעו העירה כדי לקנות את השעון תמורת עשרה דולר? האם תקנו אותו בחנות הקמפוס הסמוכה? בשני המקרים אם השעון יתקלקל בתקופת האחריות, תיאלצו לשלוח אותו לתיקון אצל היצרן.
מובן שבמקרה הזה אין תשובה אחת ויחידה של "נכון" או "לא נכון". על כל אחד לשקול את העלות והתועלת הרלוונטיות מבחינתו. אבל אם נשאל אנשים מה הם היו עושים במצב כזה, רובם יאמרו שהיו נוסעים העירה כדי לקנות את השעון.
דוגמה מספר 2: אתם עומדים לקנות מחשב נייד שמחירו 2,510 דולר בחנות הקמפוס הסמוכה. את המחשב הנייד הזה תוכלו לקנות בחנות כלבו גדולה בעיר במחיר של 2,500 דולר (למחשב הנייד תהיה אותה האחריות: לא חשוב היכן תקנו אותו, בכל מקרה יהיה עליכם לשלוח אותו לתיקון אצל היצרן אם יתקלקל). היכן הייתם קונים את המחשב הנייד?
הפעם רוב האנשים אומרים שהם יקנו בחנות הקמפוס. אין זו תשובה שגויה כשלעצמה. אבל אם תשאלו מה אדם הגיוני צריך לעשות בשני המקרים הללו, הרי שהעיקרון של עלות-תועלת מבהיר כי על שתי התשובות להיות זהות. הרווח (או התועלת) שבקנייה בעיר מסתכם בעשרה דולר בשני המקרים, זהו הסכום שאתם חוסכים. העלות היא הערך שאתם מייחסים לטרחה הכרוכה בנסיעה העירה. גם היא שווה בשני המקרים. אם העלות זהה והתועלת זהה בשני המקרים, הרי שגם על התשובה להיות זהה.
למרות זאת רוב האנשים סבורים כי לחיסכון של חמישים אחוזים בקניית השעון בעיר יש תועלת גבוהה יותר מאשר לחיסכון של עשרה דולר בלבד בקנייה של מחשב נייד שמחירו 2,510 דולר. אולם אין זו הדרך הנכונה לחשוב על הדברים. חשיבה במונחים של אחוזים היא הגיונית בהקשרים אחרים, אך לא במקרה הזה.
לפיכך עליכם לשקול את העלות לעומת התועלת. דוגמה מפתיעה שאפשר להמחיש באמצעותה איך פועל העיקרון של עלות-תועלת מספקת לכם הזדמנות לספר סיפור מעניין. הציגו את השאלות האלה לחבריכם וראו איך הם יגיבו. השיחות הללו יעמיקו את הבנתכם בנושא העיקרון של עלות לעומת תועלת.
מיד לאחר שאני מראה לסטודנטים דוגמאות המדגימות עיקרון כללי כלשהו, אני נותן להם תרגיל הדורש מהם ליישם את העיקרון בעצמם. להלן השאלה שאני מציג להם לאחר שראו את הדוגמאות של השעון והמחשב:
דוגמה מספר 3: בקרוב אתם עומדים לצאת לשתי נסיעות עסקים. ברשותכם שובר הנחה שתוכלו להשתמש בו רק באחת מהנסיעות. תוכלו לחסוך תשעים דולר בנסיעת העסקים שלכם לשיקגו שמחירה מאתיים דולר, או לחסוך מאה דולר בנסיעה שלכם לטוקיו שמחירה אלפיים דולר. באיזו מהנסיעות עליכם להשתמש בשובר ההנחה שלכם?
כמעט כולם עונים תשובה נכונה: כדאי להשתמש בשובר ההנחה בנסיעה לטוקיו, מפני שכך תחסכו מאה דולר, שהם יותר מהחיסכון של תשעים דולר שתקבלו בנסיעה לשיקגו. העובדה שכולם עונים נכונה, אין פירושה שהשאלה איננה ראויה להישאל. אם המטרה שלכם היא להפוך את רעיונות הליבה לחלק מהידע הפרקטי שלכם, הדרך היחידה להשיג זאת היא באמצעות מעורבות וחזרה על הדברים.
בחרתי את השאלות המופיעות בספר הזה לא רק מפני שאני סבור כי הן מעניינות, אלא מפני שהן מבטאות את העקרונות החשובים ביותר של כלכלה בסיסית. אני מקווה שתראו בספר דרך קלה ואפילו משעשעת ללמוד את העקרונות הללו. ומאחר שהשאלות מעניינות והתשובות קצרות, הן מספקות "חומר טוב" לשיחה.
אני אומר לסטודנטים שלי שעליהם לראות בתשובותיהם לשאלות השערות אינטליגנטיות הראויות לשכלול ולבדיקה נוספים. הן אינן אמורות להיות המילה האחרונה. לאחר שבן ברננקי ואני תיארנו בספר ההדרכה שלנו ללימוד מבוא לכלכלה את הדוגמה של ביל טחואה בנושא מקשים של כספומטים נגישים למכוניות שנמצאות עליהם גם נקודות של כתב ברייל,11 מישהו שלח לי דוא"ל נזעם. הוא טען כי הסיבה האמיתית לתופעה היא שהחוק למען אמריקנים עם מוגבלויות דורש זאת. הוא שלח לי קישור לדף אינטרנט המתעד את טענתו. נכון, קיימת דרישה שכל המקלדות של כספומטים יכללו נקודות בכתב ברייל, גם במכשירים הנגישים למכוניות.12 הימצאותן של נקודות בכתב ברייל במכשירים אלה עשויה להיות שימושית אפילו במקרה הנדיר שאדם עיוור מגיע למכשיר במונית ואינו רוצה לגלות את הקוד הסודי שלו לנהג.
השבתי לכותב שאני אומר לתלמידי כי תשובותיהם אינן חייבות להיות מדויקות. כמו כן קראתי לו לחשוב על הנסיבות שהביאו לאימוץ התקנה. אילו העלות של התקנת נקודות בכתב ברייל במכשירים הנגישים למכוניות היתה גבוהה הרבה יותר, האם החוק היה מופעל? כמעט בטוח שלא. העובדה היא שהוספתן לא עלתה דבר. מאחר שהנקודות אינן גורמות נזק כלשהו ועשויות להיות שימושיות מפעם לפעם, המחוקקים חשבו כי כדאי שהחוק ידרוש את הימצאותן. כך הם יוכלו לומר לעצמם בסוף השנה שהם עשו משהו שימושי. במקרה הזה ההסבר של מר טחואה היה הגיוני יותר מתגובתו של אותו כותב נזעם. אבל במקרים אחרים ישנן ודאי תשובות טובות יותר או מלאות יותר.
אם כן, קִראו את התשובות לשאלות בעין ביקורתית. ייתכן שיש לכם ידע אישי שיאפשר לשפר אותן. הבעלים של חנות לשמלות כלה אמר לי שסיבה נוספת לכך שכלות קונות את השמלות ואינן שוכרות אותן היא שבדרך כלל שמלות כלה צמודות מאוד לגוף, ולכן ברוב המקרים נדרשים תיקונים רבים שאי-אפשר לעשותם שוב ושוב בבגדים שכורים. זו נקודה מעניינת, אך היא איננה מבטלת את התובנה הכלכלית הבסיסית הקיימת בהסבר של ג'ניפר דולסקי.
3. W. L. Hansen, M. K. Salemi and J. J. Siegfried, “Use It or Lose It: Teaching Economic Literacy”, American Economic Review (Papers and Proceedings), May 2002, 463-472.
4. שם.
5. Paul J. Ferraro and Laura O. Taylor, “Do Economists Recognize an Opportunity Cost When They See One? A Dismal Performance from the Dismal Science”, B. E. Journals in Economic Analysis and Policy 4, no. 1 (2005).
6. הקדמה מצוינת לדרך החשיבה הדרוויניסטית מופיעה אצל ריצ'רד דוקינס, The Selfish Gene, ניו יורק, 2006 (למהדורה העברית ראו הגן האנוכי, עברית: עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1991).
7. ראו באתר www.pbs.org/wgbh/nova/bowerbirds/courtship.html
8. Walter Doyle and Kathy Carter, “Narrative and Learning to Teach: Implications for Teacher Education Curriculum”,
http://feculty.ed. uiuc.edu/westbury/JCS/Vol35/DOYLE.HTM
9. Jerome Bruner, “Narrative and Paradigmatic Modes of Thought”, in E. W. Eisner (ed.), Learning and Teaching the Ways of Knowing, 84th Yearbook, part 2, of the National Society for the Study of Education (Chicago: University of Chicago Press, 1985), 97-115.
10. הדוגמאות שלהלן מבוססות על עבודתם של הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי המנוח. הפניות מספר לעבודתם מופיעות בהערות לפרק 10.
11. רוברט ה' פרנק ובן ס' ברננקי, Principles of Economics, ניו יורק, 2000.
12. בסעיף 4.34.4 של ה-ADA Accessibility Guidelines for Buildings and Facilities (נספח לחלק 1191, 36 CSR פרק 11, שפורסם בעקבות החוק למען אמריקנים בעלי מוגבלויות) נקבע כי "ההוראות וכל המידע הדרוש לשימוש [במכשיר בנק אוטומטי] יהיו נגישים וניתנים לשימוש עצמאי בידי אנשים עם ליקויי ראייה."
הקדמה
מדוע על מקשי המקלדת בכספומטים הנגישים למכוניות (drive-up) יש נקודות בכתב ברייל? הלוא כמעט כל המשתמשים במכשירים האלה הם נהגים, ואיש מהם אינו עיוור. לדברי תלמידי לשעבר, ביל טחואה, בלאו הכי יצרני הכספומטים מחויבים לייצר מקלדות ועליהן נקודות בכתב ברייל בעבור המכשירים הרגילים של הבנקים, ולכן זול יותר לייצר מקשי מקלדת זהים בעבור שני סוגי המכשירים. החלופה היא "להחזיק" שני מלאים נפרדים ולוודא שכל אחד מהמכשירים יותקן במקום המתאים. לוּ נקודות הברייל היו מפריעות למשתמשים הרואים, ייתכן שההוצאה הנוספת היתה מוצדקת. אבל אין זה כך.
נקודות בכתב ברייל על מקשים של כספומטים הנגישים למכוניות: למה לא?
שאלתו של מר טחואה היתה כותרתו של אחד משני חיבורים קצרים שהגיש. הכנת החיבורים היתה מטלת כתיבה בנושא "הנטורליסט הכלכלי" במסגרת קורס מבוא לכלכלה שלימדתי. המטלה המסוימת הנ"ל היתה "להשתמש בעיקרון או בעקרונות שנדונו בקורס כדי להציג שאלה מעניינת על דפוס מסוים של אירועים או של התנהגות שאתם עצמכם חזיתם בו ולהשיב על השאלה הזאת".
"אתם מוגבלים," כתבתי להם, "ל-500 מילים. קיימים לא מעט מאמרים מצוינים קצרים בהרבה. נא לא לשבץ בחיבור שלכם מונחים מורכבים. דמיינו שאתם משוחחים עם קרוב משפחה שמעולם לא למד קורס בכלכלה. החיבורים הטובים ביותר הם אלו שגם הוא יוכל להבין אותם, ובדרך כלל אין בעבודות כאלה נוסחאות או עקומות כלשהן."
בדומה לשאלתו של ביל טחואה על המקשים של כספומטים, החיבורים הטובים ביותר מכילים רכיב של פרדוקס. דוגמה לכך היא המאמר החביב עלי ביותר שנכתב ב-1997 בידי ג'ניפר דולסקי. שאלתה היתה: "מדוע כלות מבזבזות כל כך הרבה כסף, לפעמים אלפים רבים של דולר, על שמלות כלה שלא ילבשו שוב לעולם; ולעומת זאת חתנים בדרך כלל שוכרים חליפות טוקסידו זולות, אף שבעתיד הם יהיו באירועים רבים שיצריכו לבישת חליפות טוקסידו?"
דולסקי טענה כי מאחר שרוב הכלות מבקשות להצהיר הצהרה אופנתית ביום חתונתן, חברת השכרה תידרש להיות בעלת מלאי עצום של שמלות - כארבעים או חמישים דגמים בכל מידה. כל אחת מהשמלות תושכר לעתים רחוקות, אולי רק אחת לארבע או חמש שנים. דמי השכירוּת שהחברה תיאלץ לגבות רק כדי לכסות את העלויות שלה יהיו גבוהים ממחיר הקנייה של הבגד. מאחר שיהיה זול יותר לקנות את השמלה, אף כלה לא תשכור אותה. לעומת זאת, חתנים מוכנים להסתפק בחליפה בסגנון סטנדרטי, ולכן חברת השכרה מסוגלת לעמוד בדרישות השוק הזה באמצעות מלאי של שתיים או שלוש חליפות בכל מידה. כל חליפה מושכרת כמה פעמים בשנה, ולכן עלות דמי השכירות מהווה רק אחוז קטן ממחיר הקנייה.
ספר זה מאגד בתוכו את הדוגמאות המעניינות ביותר בתחום הנטורליזם הכלכלי שאספתי במהלך השנים. הוא מיועד לאנשים שבדומה לביל טחואה ולג'ניפר דולסקי נהנים לפתור את התעלומות של ההתנהגות האנושית בחיי היומיום. אף שרבים רואים בכלכלה נושא מסתורי ובלתי-מובן, עקרונותיה הבסיסיים הם פשוטים והגיוניים. בראותנו כיצד העקרונות הללו מתבטאים באמצעות דוגמאות מעשיות, אנחנו מקבלים הזדמנות להבין אותם ללא מאמץ.
למרבה הצער, בדרך כלל לא מלמדים כך כלכלה בקורסים באוניברסיטה. זמן קצר לאחר שהתחלתי ללמד באוניברסיטת קורנל, כמה חברים המתגוררים בערים שונות שלחו לי את הקריקטורה הזאת של אד ארנו:
"אני רוצה להכיר לך את מרטי תורנדקר. הוא כלכלן, אבל הוא בכל זאת נחמד מאוד."
קריקטורות הן מידע. אם אנשים צוחקים מהן, זה מספר לנו משהו על העולם. עוד לפני שהקריקטורה של ארנו התפרסמה, שמתי לב לתופעה הבאה: אנשים שפגשתי באירועים חברתיים ושאלו אותי מה אני עושה למחייתי, התאכזבו לגלות שאני כלכלן. התחלתי לתהות מדוע זה כך. לאחר מחשבה אמרו לי רבים שלפני שנים הם נטלו חלק בקורס מבוא לכלכלה "עם כל התרשימים האיומים האלה".
תשעה-עשר אחוזים מהתלמידים לתואר ראשון בארצות הברית לומדים רק קורס אחד בכלכלה, עשרים ואחד אחוזים נוספים לומדים יותר מקורס אחד, ורק שני אחוזים ממשיכים ללמוד לימודי תואר שני בכלכלה.3 רק אחוז זניח מהתלמידים משלים תואר דוקטור בכלכלה. ובכל זאת הרבה קורסי מבוא לכלכלה, מלאים במשוואות ובעקומות, מיועדים לאותו אחוז זניח.
התוצאה היא שרוב הסטודנטים המשתתפים בקורסים האלה אינם לומדים הרבה. מבחנים האמורים לבחון את הידע של סטודנטים בכלכלה בסיסית נערכים שישה חודשים לאחר סיום הקורס, וסטודנטים שהשתתפו בקורס המבוא אינם מצליחים בהם הרבה יותר מאשר אלה שלא למדו בקורס הזה.4 זו שערורייה. האם יש הצדקה לכך שהאוניברסיטה גובה אלפי דולר תמורת קורסים שאינם מעניקים ערך מוסף כלשהו?
דומה כי אפילו עקרונות הכלכלה הבסיסיים ביותר אינם נקלטים. אם אי-פעם נטלתם חלק בקורס בכלכלה, שמעתם את המונח "עלות חלופית". העלות החלופית של עיסוק בפעילות מסוימת היא הערך של כל הדברים האחרים שאתם מוותרים עליהם כדי לעסוק באותה הפעילות.
כדי להמחיש זאת דַמיינו שזכיתם בכרטיס חינם להופעה של אריק קלפטון הנערכת הלילה. אינכם יכולים למכור אותו. גם בוב דילן מופיע הערב, וההופעה שלו היא הפעילות היחידה שאתם שוקלים לצפות בה. עלות כרטיס להופעה של דילן היא ארבעים דולר, ובכל יום אחר הייתם מוכנים לשלם עד חמישים דולר כדי לצפות בהופעה שלו. (במילים אחרות, אם הכרטיסים להופעה של בוב דילן היו נמכרים במחיר של יותר מחמישים דולר, הייתם מוותרים על האפשרות לראות אותו - גם אילו לא היה שום דבר אחר שברצונכם לעשות.) בשתי ההופעות אין שום עלות נוספת לעלות הצפייה. מהי העלות החלופית של הבחירה בצפייה בהופעה של קלפטון?
הדבר היחידי בעל הערך שאתם מקריבים כדי לצפות בהופעה של קלפטון הוא הצפייה בהופעה של דילן. אם לא תלכו להופעה של דילן, תפסידו הופעה שעלותה עבורכם היא חמישים דולר ותחסכו הוצאה בסך ארבעים דולר בגין כרטיס להופעה. לפיכך ערך הוויתור שלכם על ההופעה שלו הוא עשרה דולר: 10$=40$-50$. אם לדעתכם ערך ההופעה של קלפטון עולה על עשרה דולר, לכו להופעה שלו. אם לא, לכו להופעה של דילן.
הכול מסכימים שעלות חלופית היא אחד משלושת הרעיונות החשובים ביותר המופיעים בקורס המבוא לכלכלה. לאחרונה יש בידינו גם ראיה משכנעת לכך שרוב הסטודנטים אינם מבינים את הרעיון הזה באופן יסודי.5 הכלכלנים פול פרארו ולורה טיילור הציגו לא מזמן את שאלת הבחירה בין קלפטון לדילן בפני קבוצות של סטודנטים כדי לבדוק אם הם מסוגלים להשיב עליה נכונה. הם הציגו למשיבים ארבע אפשרויות בחירה בלבד:
א. 0 דולר
ב. 10 דולר
ג. 40 דולר
ד. 50 דולר
כפי שצוין, התשובה הנכונה היא עשרה דולר, ערך הוויתור שלכם בעצם אי-ההליכה להופעה של דילן. פרארו וטיילור הציגו את השאלה ל-270 סטודנטים לתואר ראשון שהשתתפו בעבר בקורס בכלכלה, ובכל זאת רק 7.4 אחוזים מהם השיבו נכונה. מאחר שהיו רק ארבע אפשרויות בחירה, סטודנטים שענו אקראית השיבו נכונה ברבע מהמקרים. מתברר שלהיות בעל ידע מועט הוא דבר מסוכן מאוד כאן.
פרארו וטיילור הציגו את השאלה שלעיל לשמונים ושמונה סטודנטים שלא השתתפו מעולם בקורס בכלכלה. 17.2 אחוזים מהם השיבו נכונה. שיעור זה הוא יותר מכפול משיעור התשובות הנכונות של תלמידים שלמדו בעבר כלכלה, אבל עדיין נמוך מסיכויי הניחוש האקראי.
מדוע הסטודנטים לכלכלה לא הצליחו יותר? אני חושד כי הסיבה העיקרית לכך היא שעלות חלופית היא רק אחד מכמה מאות מושגים שפרופסורים מטיחים בסטודנטים במהלך קורס המבוא המקובל, והמשמעות פשוט חומקת מהם ונותרת ערטילאית. אם הסטודנטים אינם מקדישים די זמן ללמידת מושג מסוים ואינם משתמשים בו שוב ושוב בדוגמאות שונות, הוא אינו חודר לתודעתם.
אבל פרארו וטיילור מציעים הסבר אחר: ייתכן שהמרצים עצמם, אלה שמלמדים כלכלה, אינם מבינים היטב את המשמעות היסודית של מושג העלות החלופית. ב-2005 הציגו החוקרים את השאלה שלעיל למדגם של 199 כלכלנים מקצועיים בזמן המפגש השנתי של האגודה האמריקנית לכלכלה, ורק 21.6 אחוזים מהנשאלים בחרו בתשובה הנכונה. 25.1 אחוזים מהכלכלנים המקצועיים חשבו שהעלות החלופית של צפייה בהופעה של קלפטון היא אפס, 25.6 אחוזים מהם חשבו שהיא ארבעים דולר ו-27.6 אחוזים חשבו שהעלות החלופית היא חמישים דולר.
פרארו וטיילור בדקו את ספרי הלימוד המובילים בקורס מבוא לכלכלה וגילו שרובם אינם מקדישים למושג העלות החלופית תשומת לב מספקת, כזו שתאפשר לסטודנטים להשיב נכונה לשאלה אם לבחור בדילן או בקלפטון. הם גם גילו כי הסבר המושג אינו סבלני ומעמיק בספרי לימוד העוסקים בנושאים מתקדמים יותר מאלה הנלמדים בקורס מבוא לכלכלה, והמושג "עלות חלופית" אינו מופיע כלל במפתחות של טקסטים חשובים במיקרו-כלכלה המיועדים לתלמידים לתואר שני.
עלות חלופית עוזרת להסביר הרבה דפוסי התנהגות מעניינים. חִשבו למשל על ההבדלים התרבותיים העמוקים בין ערי חוף גדולות בארצות הברית לבין ערים קטנות יותר במערב התיכון. מדוע תושבי מנהטן נוטים להיות גסי רוח וחסרי סבלנות, ואילו תושבי טופקה הם ידידותיים ואדיבים?
מובן שאתם יכולים לחלוק על ההנחה הזאת, אבל דומה כי רוב האנשים יסכימו כי ההכללה הגסה הזאת מתארת נכונה את מצב העניינים. אם אתם נמצאים בטופקה ומבקשים שידריכו אתכם איך להגיע למקום מסוים, אנשים יעצרו ויעזרו לכם. במנהטן רובם יתחמקו אפילו מיצירת קשר עין. מאחר שהשכר הממוצע במנהטן הוא הגבוה ביותר ומגוון אפשרויות העיסוק והבילוי שהיא מציעה הוא העשיר ביותר בתבל, העלות החלופית של הזמן הפנוי העומד לרשותם של האנשים שם היא גבוהה מאוד. לכן אין זה פלא שהניו יורקים יפגינו יותר חוסר סבלנות.
אני מכנה את מטלת הכתיבה שאני נותן לסטודנטים שלי בשם "הנטורליסט הכלכלי", וזאת מפני שהיא שאבה את השראתה מסוג השאלות שקורס מבוא לביולוגיה מאפשר לסטודנטים לענות עליהן. אם אתם מכירים מעט את תורת האבולוציה, אתם מסוגלים לראות דברים שלא הבחנתם בהם קודם. התיאוריה מזהה מרקם ודפוסים הקיימים בעולם, כאלה שמרתק להבחין בהם ולחשוב עליהם.
להלן שאלה דרוויניסטית סטנדרטית: מדוע בקֶרֶב רוב המינים של בעלי החוליות הזכרים גדולים יותר מהנקבות?6 כך למשל אורכו של פיל הים עשוי להגיע לשישה מטרים ומשקלו ל-2,700 קילוגרמים (כמו מכונית לינקולן נוויגייטור), ולעומת זאת משקלה של הנקבה נע בין 370 ל-550 קילוגרמים בלבד.
מדוע פיל הים הזכר גדול הרבה יותר מאשר הנקבה?
דימורפיזם (דו-צורתיוּת) דומה בין זכר לנקבה קיים אצל רוב המינים של בעלי החוליות. ההסבר הדרוויניסטי לכך הוא שרוב בעלי החוליות הם פוליגמיים (כלומר לזכרים יש יותר מבת זוג אחת, אם הם יכולים "להשיג" זאת), ולכן הזכרים חייבים להתחרות ביניהם על הנגישות לנקבות. פילי הים חובטים זה בזה על החוף במשך שעות עד שלבסוף אחד מהם נסוג, שותת דם ומותש.
המנצחים בקרבות אלה זוכים בזכות בלעדית כמעט להיות בעלי הרמון של לא פחות ממאה נקבות ולהזדווג עם כולן.7 זהו פרס דרוויניסטי ממדרגה ראשונה, והדבר מסביר מדוע הזכרים הרבה יותר גדולים מהנקבות. זכר הנושא גֵן שעבר מוטציה וגרם לו להיות גדול יותר הוא בעל סיכויים גבוהים יותר לשרוד בקרבות עם זכרים אחרים, ולפיכך הגן הזה יופיע בתדירות גבוהה יותר בדור הבא. בקצרה, הסיבה לכך שהזכרים גדולים כל כך היא שלזכרים קטנים אין כמעט נגישות לנקבות.
הסבר דומה קיים לזנב המפואר של טווסים. ניסויים הוכיחו שטווסות מעדיפות טווסים בעלי נוצות זנב ארוכות יותר. הן מאמינות כי הנוצות הארוכות מלמדות על בריאות איתנה, מפני שזנבו של זכר הסובל מטפילים אינו יכול להמשיך להיות ארוך ומבריק.
הן אצל פילי הים הגדולים והן אצל הטווסים בעלי הזנב הארוך אותה תכונה המקנה יתרון לכל אחד מהזכרים בנפרד היא חיסרון מבחינתם כקבוצה. פיל ים שמשקלו 2,700 קילוגרמים מתקשה להימלט מהכריש הלבן, הטורף העיקרי שלו. אילו פילי הים הללו היו יכולים לאבד מחצית ממשקלם, מצבו של כל אחד מהם היה טוב יותר. התוצאה של כל אחד מהקרבות לא היתה משתנה, אולם היכולת של כולם להימלט מרודפיהם היתה טובה יותר. בדומה לכך אפשר לומר שאילו אורכו של כל זנב מפואר של טווס היה מחצית מאורכו הנוכחי, הנקבות היו בוחרות באותם הזכרים, אבל היכולת של כולם להימלט מרודפיהם היתה רבה יותר. אולם בפועל פילי הים "תקועים" עם גודלם העצום והטווסים "תקועים" עם נוצות הזנב הארוכות שלהם.
מובן שמרוץ החימוש האבולוציוני אינו נמשך ללא שום מגבלה. בשלב מסוים משקלה של הפגיעוּת הנוספת הנובעת מהגודל הרב יותר או מהזנב הארוך יותר עולה על היתרון שבנגישות הטובה יותר לנקבות. המאזן הזה של עלות מול תועלת משתקף בתכונותיהם של הזכרים הנותרים בחיים.
נקודת המבט הביולוגית הנ"ל מעניינת. היא עקבית, ודומה שגם נכונה. לפיכך אם תסתכלו בזנים מונוגמיים, כלומר באותם זנים שהזכר והנקבה בוחרים זה בזו ונשארים יחדיו במשך כל ימי חייהם, לא תמצאו שם דימורפיזם מיני. זהו "יוצא מן הכלל המוכיח את הכלל" במשמעות המיושנת של המילה "הוכחה": הוא בוחן את הכלל. בזנים פוליגמיים יש לצפות כי הזכרים יהיו גדולים יותר, ובהיעדרה של פוליגמיה לא יקרה כך: מאחר שהאלבטרוס מונוגמי, התיאוריה צופה שהזכרים והנקבות יהיו בעלי אותו הגודל בערך. ואכן זה כך.
היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל: אצל האלבטרוס המונוגמי אין הבדל ניכר בין גודלם של זכרים לגודלן של נקבות
לנקודת המבט הביולוגית על הדימורפיזם המיני יש אחיזה בשטח. קל לזכור את הסיפור ומהנה לספר אותו לאחרים. אם אתם מסוגלים לספר סיפורים כאלה ולהבין את הסיבות שמאחוריהם, הצלחתם להבין מהי ביולוגיה הרבה יותר טוב מאשר אילו שיננתם שציפורים משתייכות למחלקת העופות. אותו הדבר קורה בהסברים המבוססים על עקרונות הכלכלה.
רוב קורסי המבוא לכלכלה (ובראשית הדרך הקורס שלי לא היה שונה מהם) אינם עושים שימוש בסיפורי מעשה. במקום זאת הם מציפים את הסטודנטים במשוואות ובעקומות. פורמליזם מתמטי הוא מקור חשוב ביותר להתפתחות אינטלקטואלית בכלכלה, אבל הוא לא הוכח ככלי אפקטיבי להסבר הנושא שלנו למצטרפים חדשים. פרט לסטודנטים להנדסה ולקומץ סטודנטים אחרים בעלי הכשרה מתמטית רחבה קודמת, רוב הסטודנטים שמנסים ללמוד כלכלה בעיקר באמצעות משוואות ועקומות אינם מבינים באמת את הלך המחשבה הייחודי המכונה "חשיבה כלכלית". רובם מקדישים מאמצים כה רבים לניסיון להבין את הפרטים המתמטיים, ובשל כך חומקת מהם האינטואיציה העומדת מאחורי הרעיונות הכלכליים.
המוח האנושי גמיש להפליא. האיבר הזה מסוגל לספוג מידע חדש בצורות רבות ושונות. בכל אופן, רוב המוחות קולטים את המידע בקלות רבה יותר אם הוא מועבר אליהם בדרכים מסוימות ולא באחרות. ברוב המקרים סטודנטים מתקשים לעבד משוואות ועקומות. אולם מאחר שהמין שלנו התפתח כמין של מספרי סיפורים, כמעט כולם מצליחים לקלוט בקלות את המידע הנ"ל אם הוא מועבר בצורת סיפור מעשה.
גיליתי זאת בדרך מקרה לפני כעשרים שנה בעת שהשתתפתי בתוכנית לימודים באוניברסיטת קורנל שעסקה בכתיבה בפקולטות השונות באוניברסיטה. התוכנית קיבלה את השראתה ממחקר שהראה כי אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו היא לכתוב עליו. וולטר דויל וקאתי קרטר, שניים מחסידי התיאוריה של למידה באמצעות נרטיב, כתבו: "בלבה של נקודת המבט הנרטיבית עומדת התפישה שבקרב בני האדם קיימת נטייה 'לספר' את ניסיונם, כלומר לכפות פרשנות סיפורית על מידע וניסיון."8 הפסיכולוג ג'רום ברונר, גם הוא תיאורטיקן של הלימוד הנרטיבי, טוען שילדים "הופכים דברים לסיפורים. כשהם מנסים להבין את חייהם הם משתמשים בגרסה הסיפורית של חווייתם כבסיס לחשיבה נוספת... אם אינם קולטים משהו במבנה סיפורי, לא יצליחו לזכור אותו היטב. המידע הזה לא יהיה נגיש לסוגים נוספים של חקירה ומחשבה עמוקה".9
בקצרה, דומה כי המוח האנושי מתמחה בקליטת מידע הנמסר לו כסיפור. הנטורליסט הכלכלי שלי מנצל את היתרון הזה בעת שהוא כותב את המטלה שלו. הדרישה היא שכותרת החיבור של כל אחד מהסטודנטים תנוסח כשאלה. גיליתי כי עלי לעמוד על כך שהסטודנטים יציגו את השאלות המעניינות ביותר העולות בדעתם, וזאת משלוש סיבות. ראשית, כדי להציג שאלה מעניינת עליהם לחשוב על הרבה שאלות מקדימות, ודבר זה כשלעצמו הוא תרגיל שימושי. שנית, סטודנטים שמחברים שאלות מעניינות נהנים יותר מהמטלה ומשקיעים אנרגיה רבה יותר בהכנתה. ושלישית, סטודנטים שמציגים שאלה מעניינת נוטים יותר לספר עליה לאחרים. אם אינכם מסוגלים להוציא רעיון אל מחוץ לכיתה ולהשתמש בו, לא הבנתם אותו כראוי. אבל אם אתם משתמשים בו לצורכיכם, הוא שלכם לעד.
העיקרון של עלות-תועלת
העיקרון של עלות-תועלת הוא אבי כל הרעיונות הכלכליים. הרעיון המצוי בבסיסו הוא שיש לנקוט פעולה אך ורק אם הערך המוסף של פעולה זו גדול מהעלות הנוספת הנגרמת בגינה. זהו עיקרון פשוט ביותר, ולמרות זאת לא תמיד קל ליישם אותו.10
דוגמה מספר 1: אתם עומדים לקנות שעון מעורר שמחירו עשרים דולר בחנות הקמפוס הסמוכה, אבל אז חבר מספר לכם שאפשר לקנות את אותו השעון תמורת עשרה דולר בחנות כלבו גדולה הנמצאת בעיר. האם תסעו העירה כדי לקנות את השעון תמורת עשרה דולר? האם תקנו אותו בחנות הקמפוס הסמוכה? בשני המקרים אם השעון יתקלקל בתקופת האחריות, תיאלצו לשלוח אותו לתיקון אצל היצרן.
מובן שבמקרה הזה אין תשובה אחת ויחידה של "נכון" או "לא נכון". על כל אחד לשקול את העלות והתועלת הרלוונטיות מבחינתו. אבל אם נשאל אנשים מה הם היו עושים במצב כזה, רובם יאמרו שהיו נוסעים העירה כדי לקנות את השעון.
דוגמה מספר 2: אתם עומדים לקנות מחשב נייד שמחירו 2,510 דולר בחנות הקמפוס הסמוכה. את המחשב הנייד הזה תוכלו לקנות בחנות כלבו גדולה בעיר במחיר של 2,500 דולר (למחשב הנייד תהיה אותה האחריות: לא חשוב היכן תקנו אותו, בכל מקרה יהיה עליכם לשלוח אותו לתיקון אצל היצרן אם יתקלקל). היכן הייתם קונים את המחשב הנייד?
הפעם רוב האנשים אומרים שהם יקנו בחנות הקמפוס. אין זו תשובה שגויה כשלעצמה. אבל אם תשאלו מה אדם הגיוני צריך לעשות בשני המקרים הללו, הרי שהעיקרון של עלות-תועלת מבהיר כי על שתי התשובות להיות זהות. הרווח (או התועלת) שבקנייה בעיר מסתכם בעשרה דולר בשני המקרים, זהו הסכום שאתם חוסכים. העלות היא הערך שאתם מייחסים לטרחה הכרוכה בנסיעה העירה. גם היא שווה בשני המקרים. אם העלות זהה והתועלת זהה בשני המקרים, הרי שגם על התשובה להיות זהה.
למרות זאת רוב האנשים סבורים כי לחיסכון של חמישים אחוזים בקניית השעון בעיר יש תועלת גבוהה יותר מאשר לחיסכון של עשרה דולר בלבד בקנייה של מחשב נייד שמחירו 2,510 דולר. אולם אין זו הדרך הנכונה לחשוב על הדברים. חשיבה במונחים של אחוזים היא הגיונית בהקשרים אחרים, אך לא במקרה הזה.
לפיכך עליכם לשקול את העלות לעומת התועלת. דוגמה מפתיעה שאפשר להמחיש באמצעותה איך פועל העיקרון של עלות-תועלת מספקת לכם הזדמנות לספר סיפור מעניין. הציגו את השאלות האלה לחבריכם וראו איך הם יגיבו. השיחות הללו יעמיקו את הבנתכם בנושא העיקרון של עלות לעומת תועלת.
מיד לאחר שאני מראה לסטודנטים דוגמאות המדגימות עיקרון כללי כלשהו, אני נותן להם תרגיל הדורש מהם ליישם את העיקרון בעצמם. להלן השאלה שאני מציג להם לאחר שראו את הדוגמאות של השעון והמחשב:
דוגמה מספר 3: בקרוב אתם עומדים לצאת לשתי נסיעות עסקים. ברשותכם שובר הנחה שתוכלו להשתמש בו רק באחת מהנסיעות. תוכלו לחסוך תשעים דולר בנסיעת העסקים שלכם לשיקגו שמחירה מאתיים דולר, או לחסוך מאה דולר בנסיעה שלכם לטוקיו שמחירה אלפיים דולר. באיזו מהנסיעות עליכם להשתמש בשובר ההנחה שלכם?
כמעט כולם עונים תשובה נכונה: כדאי להשתמש בשובר ההנחה בנסיעה לטוקיו, מפני שכך תחסכו מאה דולר, שהם יותר מהחיסכון של תשעים דולר שתקבלו בנסיעה לשיקגו. העובדה שכולם עונים נכונה, אין פירושה שהשאלה איננה ראויה להישאל. אם המטרה שלכם היא להפוך את רעיונות הליבה לחלק מהידע הפרקטי שלכם, הדרך היחידה להשיג זאת היא באמצעות מעורבות וחזרה על הדברים.
בחרתי את השאלות המופיעות בספר הזה לא רק מפני שאני סבור כי הן מעניינות, אלא מפני שהן מבטאות את העקרונות החשובים ביותר של כלכלה בסיסית. אני מקווה שתראו בספר דרך קלה ואפילו משעשעת ללמוד את העקרונות הללו. ומאחר שהשאלות מעניינות והתשובות קצרות, הן מספקות "חומר טוב" לשיחה.
אני אומר לסטודנטים שלי שעליהם לראות בתשובותיהם לשאלות השערות אינטליגנטיות הראויות לשכלול ולבדיקה נוספים. הן אינן אמורות להיות המילה האחרונה. לאחר שבן ברננקי ואני תיארנו בספר ההדרכה שלנו ללימוד מבוא לכלכלה את הדוגמה של ביל טחואה בנושא מקשים של כספומטים נגישים למכוניות שנמצאות עליהם גם נקודות של כתב ברייל,11 מישהו שלח לי דוא"ל נזעם. הוא טען כי הסיבה האמיתית לתופעה היא שהחוק למען אמריקנים עם מוגבלויות דורש זאת. הוא שלח לי קישור לדף אינטרנט המתעד את טענתו. נכון, קיימת דרישה שכל המקלדות של כספומטים יכללו נקודות בכתב ברייל, גם במכשירים הנגישים למכוניות.12 הימצאותן של נקודות בכתב ברייל במכשירים אלה עשויה להיות שימושית אפילו במקרה הנדיר שאדם עיוור מגיע למכשיר במונית ואינו רוצה לגלות את הקוד הסודי שלו לנהג.
השבתי לכותב שאני אומר לתלמידי כי תשובותיהם אינן חייבות להיות מדויקות. כמו כן קראתי לו לחשוב על הנסיבות שהביאו לאימוץ התקנה. אילו העלות של התקנת נקודות בכתב ברייל במכשירים הנגישים למכוניות היתה גבוהה הרבה יותר, האם החוק היה מופעל? כמעט בטוח שלא. העובדה היא שהוספתן לא עלתה דבר. מאחר שהנקודות אינן גורמות נזק כלשהו ועשויות להיות שימושיות מפעם לפעם, המחוקקים חשבו כי כדאי שהחוק ידרוש את הימצאותן. כך הם יוכלו לומר לעצמם בסוף השנה שהם עשו משהו שימושי. במקרה הזה ההסבר של מר טחואה היה הגיוני יותר מתגובתו של אותו כותב נזעם. אבל במקרים אחרים ישנן ודאי תשובות טובות יותר או מלאות יותר.
אם כן, קִראו את התשובות לשאלות בעין ביקורתית. ייתכן שיש לכם ידע אישי שיאפשר לשפר אותן. הבעלים של חנות לשמלות כלה אמר לי שסיבה נוספת לכך שכלות קונות את השמלות ואינן שוכרות אותן היא שבדרך כלל שמלות כלה צמודות מאוד לגוף, ולכן ברוב המקרים נדרשים תיקונים רבים שאי-אפשר לעשותם שוב ושוב בבגדים שכורים. זו נקודה מעניינת, אך היא איננה מבטלת את התובנה הכלכלית הבסיסית הקיימת בהסבר של ג'ניפר דולסקי.
3. W. L. Hansen, M. K. Salemi and J. J. Siegfried, “Use It or Lose It: Teaching Economic Literacy”, American Economic Review (Papers and Proceedings), May 2002, 463-472.
4. שם.
5. Paul J. Ferraro and Laura O. Taylor, “Do Economists Recognize an Opportunity Cost When They See One? A Dismal Performance from the Dismal Science”, B. E. Journals in Economic Analysis and Policy 4, no. 1 (2005).
6. הקדמה מצוינת לדרך החשיבה הדרוויניסטית מופיעה אצל ריצ'רד דוקינס, The Selfish Gene, ניו יורק, 2006 (למהדורה העברית ראו הגן האנוכי, עברית: עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1991).
7. ראו באתר www.pbs.org/wgbh/nova/bowerbirds/courtship.html
8. Walter Doyle and Kathy Carter, “Narrative and Learning to Teach: Implications for Teacher Education Curriculum”,
http://feculty.ed. uiuc.edu/westbury/JCS/Vol35/DOYLE.HTM
9. Jerome Bruner, “Narrative and Paradigmatic Modes of Thought”, in E. W. Eisner (ed.), Learning and Teaching the Ways of Knowing, 84th Yearbook, part 2, of the National Society for the Study of Education (Chicago: University of Chicago Press, 1985), 97-115.
10. הדוגמאות שלהלן מבוססות על עבודתם של הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי המנוח. הפניות מספר לעבודתם מופיעות בהערות לפרק 10.
11. רוברט ה' פרנק ובן ס' ברננקי, Principles of Economics, ניו יורק, 2000.
12. בסעיף 4.34.4 של ה-ADA Accessibility Guidelines for Buildings and Facilities (נספח לחלק 1191, 36 CSR פרק 11, שפורסם בעקבות החוק למען אמריקנים בעלי מוגבלויות) נקבע כי "ההוראות וכל המידע הדרוש לשימוש [במכשיר בנק אוטומטי] יהיו נגישים וניתנים לשימוש עצמאי בידי אנשים עם ליקויי ראייה."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
