הבוקר הרגתי איש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבוקר הרגתי איש
הוספה למועדפים

הבוקר הרגתי איש

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1997
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 195 עמ' מודפסים

גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. בשנת 5102 יצא לאור בארצות הברית תרגום אנגלי לרומן ״השקרים האחרונים של הגוף״, וזכה לשבחי המבקרים.
בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
יצירתה של הראבן רחבה ומגוונת. בלמעלה מעשרים שנות כתיבה, היא לא היססה לחקור נושאים מגוונים ולכתוב בז'אנרים שונים. ״הדרך לגן עדן״ הוא קובץ סיפורי מד״ב, ״שפת קיר״ (שהוציאה יחד עם עליזה אולמרט) הוא אלבום תצלומים שעניינו אמנות גרפיטי ישראלית, והרומן ״האיש הנכון״ משתייך לז'אנר ספרי המתח. בנוסף, היא תירגמה את הסונטות של שייקספיר יחד עם אבי הסנר (הוצאת דביר, 2011) ופיתחה עם השנים כתיבה עיתונאית ותיעודית ענפה. בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
 

תקציר

פילגשו של גבר נשוי מתוודה באוזני בנה של מאהבה; רווקה מזדקנת מצייתת למתכוני האושר של עיתוני הנשים; קיבוצניק מבוגר מבכה את בנו שנהרג; וגבר צעיר מסיים בהצלחה מפוקפקת את האנליזה שלו - אלה כמה מגיבוריו התמימים להכעיס של קובץ הסיפורים הבוקר הרגתי איש. אך מאחורי החזות היומיומית מסתתרים סודות ומעשי רמייה של אנשים המשקרים בעיקר לעצמם. רומנטיקה היא רשעות מוסווית, הגעגועים מכסים על ניכור, שיקוי האהבה מזויף, ואהבה אמיתית אפשר למצוא רק במקומות שאין מחפשים בהם.

 

שלושה-עשר הסיפורים בקובץ מציעים זווית ראייה שנונה ומקורית על מצבים אנושיים ומוכרים. הם בוחנים את המסכות שאנו מאמצים ואת הקשר הנסתר בין האני האמיתי לבין האני המזויף.

 

הבוקר הרגתי איש הוא ספרה השישי של גיל הראבן.

פרק ראשון

 

מלאך

האשה הזאת לא התכוונה לראות מלאך. היא התכוונה לגמור לבדוק את המבחנים בסטטיסטיקה, לפני ששי מתעורר ודורש את הבק־בוק שלו, ואולי גם להספיק לטלפן לכמה אנשים. מלאכים לא היו בתכנית. מלאכים היו בניגוד גמור לעמדותיה, אילו נדרשה לחשוב עליהם, אבל מירה לא יכלה לזכור שאי פעם חשבה בכלל על מלאכים.
המלאך הופיע פתאום. הרימה עיניים מהדף, עיסתה לעצמה את העורף, סובבה קצת את הראש, ושם הוא היה - מאחוריה, במרפסת הסגורה. היה גדול באופן מפתיע, בגודל של איש מבוגר, ומאוחר יותר עלה בדעתה שהנוכחות הזרה היתה צריכה להבהיל, אבל מלאכים מטבעם כנראה אינם מעוררים פחד. מירה חשבה שהוא גדול מדי. דברים כאלה אמורים לעמוד על ראש סיכה או לעופף אל תוך מגירות, ולא להביך אותך בעודף גוף, למרות שגוף אולי אינו המושג הנכון: מרכזו מוצק למדי, ושוליו מטושטשים, נמוגים בתוך כתמי שמש בוקר. הוא לבש משהו שהיו בו קפלים ארוכים, ושמא לא היה הוא אלא היא, איך אפשר לדעת, גם אלה אולי לא מושגים מתאימים.
״תלך מכאן,״ אמרה לו, ושפשפה את עיניה מתחת לעדשות המשקפיים. המלאך לא השיב. אוזניים דווקא היו לו, קטנות וחמודות, נחבאות מתחת לתלתלים הארוכים. מירה סובבה את הכיסא בתנופה אחת.
״תלך,״ חזרה ואמרה, ״תלך מכאן. אין לך מה לעשות פה,״ אבל המלאך לא הלך, ולא נעלם. הוא אפילו לא מצמץ, ומירה לקחה נשימה עמוקה.
״תראה,״ אמרה, ״אני מבינה מי אתה. זה לא שאני לא מבינה. זה יפה, זה מרשים, אבל כרגע בדיוק אין לי חשק להתמודד עם זה.״ באמת היה יפה, טובל באור מתוק, קורן ברטט גלים של אור. חשבה שאפקט כזה סטיבן שפילברג היה שמח להפיק.
״העניין הוא,״ אמרה, ״שאני משוכנעת שיש כאן טעות. לא שאתה טעות, חלילה. אין לי כוונה להעליב. אותי לגמרי שכנעת. אבל אני חושבת שיש איזו טעות בכתובת, כי ברור לי שאתה לא החלום שלי. אולי של השכנה מלמטה? היא בטריפ של קריסטלים, ולה זה יכול להתאים.״
המלאך לא השיב. אפשר שלא הבין את שפתה, ואפשר שמלאכים אינם מדברים, אלא סתם ניצבים להם ומצפים שתתפעל. במחשבה שנייה לא נראה לה מתאים אפילו לשכנה מלמטה, והטעות בכתובת נראתה חמורה יותר, כי כבר די ברור שהחרק הזוהר הזה נועד לנחות בכלל בעידן אחר, במקום אחר לגמרי. ומה אם אין לו דרך להסתלק? כמו מכונית שירדה מהאוטוסטרדה במחלף הלא נכון, ואין לה אפשרות להסתובב ולחזור אלא בנטילת סיכון נורא. בשום אופן לא היתה רוצה לפגוע בו, ואפילו שגה בשליחותו, יצער אותה אם ייענש על כך, מאוד יצער. קרובה היתה להתמלא בתוגה על גורלו האפשרי של היצור האילם ופעור העיניים, אשר נפל או נשלח אליה השד יודע מנין, אבל אמהות אינן יכולות להזדהות עם גורלו של כל אחד. זה הרי יסוד האימהות: בצדק או שלא בצדק הילד שלך קודם לכול, ומלאכים אצלה אינם בתכנית. אלמלא היה זה חול המועד פסח, ויום חופשה במעון, אפשר שהיתה משתהה קצת מול החיזיון יוצא הדופן, שמשום מה אינו מפתיע אותה במיוחד. משום מה? אחר־כך נחשוב על זה, לא עכשיו.
״בוא נעשה דבר כזה,״ אמרה מירה, ״אני אסתובב עכשיו בחזרה לשולחן שלי, ואבדוק עוד שלושה מבחנים. אני בוחרת כאלה שיש בהם הרבה טעויות, ככה שהתיקון ייקח לי לפחות איזה רבע שעה. רק אחרי זה אני מסתכלת שוב, ואז - שיהיה ברור לך - אני מצפה לראות שניצלת את הזמן להיעלם.״ וכשהפנתה את גופה אל השולחן חשבה: ייתכן שאסור לו להיעלם לנגד עיני, כמו לחשוף טריק של קוסם, או כמו לפשוט את הבגדים מול חברים על שפת הים, שזה אחרת לגמרי מסתם להופיע בבגד ים. תנועות לא צנועות. יש אפילו תקנה עירונית ישנה שאוסרת את זה.
שבע דקות חלפו, ומירה לא בדקה בהן מבחנים. בלי לאבד קשר עם השעון, עצמה את עיניה, והתמסרה לתחושת החמימות בגבה כמו לאמבטיית שמש. לרגע לא הטילה ספק בחושיה. מלאכים אינם מעוררים חרדה, גם לא את החרדה המסוימת הזאת; והנה ריח היערה מלמטה, ריח שום מהמסעדה, שקט יחסי בעיר שהתרוקנה בחג, ואוטובוס מספר 62 מתנשף בתחנה. ימים יפים ימי ראשית הקיץ, נעימות רבה באוויר, דבש זורם בעורקים, ורק שוטה מאמין שהכול הוא יודע ושאת הכול ניתן להבין. שיהיה. שיהיה. מה יהיה? כמה דקות הרי אפשר גם כך, עם מלאך במרפסת.

שי, שלא כדרכו, התעורר ללא בכי, ורק מה שמכנים אינסטינקט אימהי גרם לה לפקוח עיניים, ולראות אותו עומד בכניסה. מירה התרוממה במהירות כשהמלאך הושיט את זרועותיו, ובנה גם הוא הושיט את זרועותיו, מצחקק.
״לא!״ בתנועה אחת חטפה את הילד ונסוגה לאחור, משהו קר ובהיר מחליף את הסמיך בעורקיה. ״אסור!״
המלאך ריחף צעד לעברם, עדיין לא עפעף, אבל חיוך העלה גומות חן בלחייו. שי לא נבהל אפילו מהתנועה החטופה, רק הגביר את צחוקו, וכבר הוא מדביק עצמו בצחוק נוסף, מתפתל כאילו דגדגה אותו, ומנסה להיחלץ ולרוץ אל היצור המכונף, שמה הוא רוצה? מה הוא רוצה?
שיסתלק. ואיזו טיפשה הייתי שלא עשיתי כלום עד עכשיו. מה השיתוק הנורא הזה שעשה לי?
ביד אחת הידקה אליה את בנה, שראשו כבר גלש עד לגובה בטנה, ובשנייה הכתה בכוח דרך מה? דרך שום דבר לוהט. לפני שהצמידה את ידה לפיה, עוד הספיקה לסגור את דלת ההזזה.
״איש,״ אמר שי, וצנח לרצפה. מעבר לדלת הזכוכית הניע המלאך את כנפיו, ואז פרש אותן לאט למלוא גודלן, עד ששוליהן נגעו בתריסים. עיגולים של שמש ציירו שלל צבעים שקופים על השקוף, נקודות של אור רוקד מהפנט, עולה ויורד מקצות הבהונות היחפים קצת מעל לרצפה, ועד לזהב התלתלים. היתה תחושת הלם באצבעותיה, ועדיין לא התפנתה לבחון אותן.
״אתה רוצה,״ אמר הילד הנפעם, שעדיין לא ידע לכנות עצמו ״אני״. ״רוצה.״
עיני תכלת זדון אירופיות היו למלאך. סתומות כעיני פסיכופת, אוצרות תכניות שאיש לא יכול להבין. איך לא הבחינה קודם?
״לך מפה. אנחנו לא אוהבים אותך. תסתלק.״ בכל זאת נראה פגיע. מאחת הדירות הסמוכות שמעה את צפצוף מהדורת החדשות של שתים־עשרה. המלאך, מתבונן ישר לעברם, התנועע על מקומו, בתנועות קטנות של מחול שכולו חן שלא מכאן. איננה אוהבת את היופי הזה שלא שייך לכלום, וכווה לך את הידיים. אוחזת בבנה בכתפיו סמוך לרגליה, נסוגה מירה לאט, בהליכה לאחור. אפשר שאינו רואה אותם. עיני עיוור אלה יכולות להיות. עיניים מגולפות. עיניים שרואות בכלל דבר אחר בזמן אחר. מי עשה אותו ככה, לא שייך? כשהוא פרוש, הוא תופס חצי מרפסת, כמו אבזר אמנותי יקר ומיותר שקיבלת בירושה. איך יצא?
״בוא, אני אתן לך במבה,״ אמרה לבנה.
המלאך הטה את צווארו, וכמו בסלואו־מושן קירב כנף אל פניו. ואולי לא היתה זו תנועה איטית, אלא שהזמן האט, שעה שהאור סביב המלאך התעצם, ושתי דמעות מושלמות התגלגלו מעיניו. שי העווה את פיו בצער חדש. הוא היה בן שנתיים וחצי, ועד אז לא הצטער בצערו של איש. כעת לא נחבל, לא כעס, לא נבהל, אבל סנטרו החל לרטט, ועיניו התמלאו בדמעות, רק משום שהדמות שמעבר לזכוכית בכתה.
את מירה, לעומת זאת, מחוות הבכי של המלאך רק הרגיזה. בכי יפה אינו מעורר חמלה אמיתית, ואת הפרצוף הדומע הזה אפשר למכור בתחנה המרכזית. מצדה, שילך לבכות במקום אחר, כי היא עכשיו לחלוטין מכחישה את היופי. ומהו הריח הזה האפל? ריח כמו רקבובית של עלים נודף ממנו.
בהליכה לאחור, הצליחה לנווט את בנה עד למטבח.
״רוצה שקית של במבה? הנה, אמא נותנת לך במבה. להכין לך בקבוק?״
״איש,״ אמר שי, וניסה לחמוק חזרה לסלון.
״זה לא איש,״ אמרה מירה, והרימה שוב את בנה. ביד אחת אחזה בו, ובשנייה מילאה את הקומקום החשמלי במים. לא היה לה הרבה זמן לחשוב, אבל המלים באו לה במהירות שמאוחר יותר התגאתה בה: ״זה לא איש, חמוד. זה פיטר פן.״
״פיטה־פן,״ הוא חזר אחריה, בזמן שכלאה אותו בכיסא התינוקות הגבוה. ״פיטה־פן.״

כששבה לבדה לסלון, המלאך לא היה. נעלם כשם שבא. אילו ניתן, היתה מתיישבת להרהר במה שקרה, אבל כשילד מתחיל לבעוט בכיסא שלו, לאשה אין זמן להזיות. החליפה לשי את הבגדים, ולקחה אותו לבקר חבר מהמעון, פעוט שאמו ידידה שלה, אבל לא חברה ממש, ולא יעלה על הדעת לספר לה. ובעצם, לא יעלה על הדעת לספר לאיש; מי שלא ראה לא יבין, ואפילו היא שראתה לא הבינה. כי מה כבר יכול לצאת מהסיפור הזה? ואיזו משמעות יכולה להיות למלאך? אפילו לבעלה, שביקש לדעת מה קרה ליד שלה, לא גילתה. ״סתם, נכוויתי מהתנור,״ היא אמרה, כי למה להדאיג.
במשך שבועות אחדים חששה שהמלאך יחזור, אבל החשש היה בגדר מחשבה, ולא תחושת בטן. יהיה אשר יהיה ההסבר לחיזיון המוזר, די ברור שמדובר במשהו שבשולי השוליים של הסטטיסטיקה. אירוע נדיר, זניח במהותו, ובתור שכזה אינו יכול לשאת מסר. בדיעבד גם העריכה כי סכנה פיסית מידית לא היתה בהתרחשות הזאת: כשם שידעה שראתה ״מלאך״, ידעה גם שזה היה ״מלאך טוב״, שמדעת לא היה גורם להם שום נזק. היזק שלא מדעת הוא כבר עניין אחר.
״נכון שפעם כשלא הלכתי לגן, ורק נשארתי אתך בבית, ראינו את פיטר פן?״ שאל אותה שי במפתיע, כמעט שנה לאחר מכן, כששטפה את שערותיו במקלחת.
״בטח שראינו את פיטר פן,״ אילצה עצמה לומר. בנה שתק רגע, ורק כשפרשה מולו את המגבת, על מנת שיצעד אל תוכה, הוא אמר: ״בקלטת של הגן, יש פיטר פן אחר.״

כשהיה שי בן תשע־עשרה החל לכתוב שירים, ואפילו פרסם כמה מהם. מירה, שלא הבינה הרבה בשירה, היתה קוראת בהם בזהירות מתוחה, אבל מלאכים לא הופיעו בהם אף פעם, ולא שום יצורים מכונפים אחרים, מלבד זבוב אחד שחזר פעמיים, אבל זבובים הרי יש הרבה בעולם, ואיזו משמעות יש כבר לזבוב.

גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. בשנת 5102 יצא לאור בארצות הברית תרגום אנגלי לרומן ״השקרים האחרונים של הגוף״, וזכה לשבחי המבקרים.
בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
יצירתה של הראבן רחבה ומגוונת. בלמעלה מעשרים שנות כתיבה, היא לא היססה לחקור נושאים מגוונים ולכתוב בז'אנרים שונים. ״הדרך לגן עדן״ הוא קובץ סיפורי מד״ב, ״שפת קיר״ (שהוציאה יחד עם עליזה אולמרט) הוא אלבום תצלומים שעניינו אמנות גרפיטי ישראלית, והרומן ״האיש הנכון״ משתייך לז'אנר ספרי המתח. בנוסף, היא תירגמה את הסונטות של שייקספיר יחד עם אבי הסנר (הוצאת דביר, 2011) ופיתחה עם השנים כתיבה עיתונאית ותיעודית ענפה. בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
 

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1997
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 195 עמ' מודפסים
הבוקר הרגתי איש גיל הראבן

 

מלאך

האשה הזאת לא התכוונה לראות מלאך. היא התכוונה לגמור לבדוק את המבחנים בסטטיסטיקה, לפני ששי מתעורר ודורש את הבק־בוק שלו, ואולי גם להספיק לטלפן לכמה אנשים. מלאכים לא היו בתכנית. מלאכים היו בניגוד גמור לעמדותיה, אילו נדרשה לחשוב עליהם, אבל מירה לא יכלה לזכור שאי פעם חשבה בכלל על מלאכים.
המלאך הופיע פתאום. הרימה עיניים מהדף, עיסתה לעצמה את העורף, סובבה קצת את הראש, ושם הוא היה - מאחוריה, במרפסת הסגורה. היה גדול באופן מפתיע, בגודל של איש מבוגר, ומאוחר יותר עלה בדעתה שהנוכחות הזרה היתה צריכה להבהיל, אבל מלאכים מטבעם כנראה אינם מעוררים פחד. מירה חשבה שהוא גדול מדי. דברים כאלה אמורים לעמוד על ראש סיכה או לעופף אל תוך מגירות, ולא להביך אותך בעודף גוף, למרות שגוף אולי אינו המושג הנכון: מרכזו מוצק למדי, ושוליו מטושטשים, נמוגים בתוך כתמי שמש בוקר. הוא לבש משהו שהיו בו קפלים ארוכים, ושמא לא היה הוא אלא היא, איך אפשר לדעת, גם אלה אולי לא מושגים מתאימים.
״תלך מכאן,״ אמרה לו, ושפשפה את עיניה מתחת לעדשות המשקפיים. המלאך לא השיב. אוזניים דווקא היו לו, קטנות וחמודות, נחבאות מתחת לתלתלים הארוכים. מירה סובבה את הכיסא בתנופה אחת.
״תלך,״ חזרה ואמרה, ״תלך מכאן. אין לך מה לעשות פה,״ אבל המלאך לא הלך, ולא נעלם. הוא אפילו לא מצמץ, ומירה לקחה נשימה עמוקה.
״תראה,״ אמרה, ״אני מבינה מי אתה. זה לא שאני לא מבינה. זה יפה, זה מרשים, אבל כרגע בדיוק אין לי חשק להתמודד עם זה.״ באמת היה יפה, טובל באור מתוק, קורן ברטט גלים של אור. חשבה שאפקט כזה סטיבן שפילברג היה שמח להפיק.
״העניין הוא,״ אמרה, ״שאני משוכנעת שיש כאן טעות. לא שאתה טעות, חלילה. אין לי כוונה להעליב. אותי לגמרי שכנעת. אבל אני חושבת שיש איזו טעות בכתובת, כי ברור לי שאתה לא החלום שלי. אולי של השכנה מלמטה? היא בטריפ של קריסטלים, ולה זה יכול להתאים.״
המלאך לא השיב. אפשר שלא הבין את שפתה, ואפשר שמלאכים אינם מדברים, אלא סתם ניצבים להם ומצפים שתתפעל. במחשבה שנייה לא נראה לה מתאים אפילו לשכנה מלמטה, והטעות בכתובת נראתה חמורה יותר, כי כבר די ברור שהחרק הזוהר הזה נועד לנחות בכלל בעידן אחר, במקום אחר לגמרי. ומה אם אין לו דרך להסתלק? כמו מכונית שירדה מהאוטוסטרדה במחלף הלא נכון, ואין לה אפשרות להסתובב ולחזור אלא בנטילת סיכון נורא. בשום אופן לא היתה רוצה לפגוע בו, ואפילו שגה בשליחותו, יצער אותה אם ייענש על כך, מאוד יצער. קרובה היתה להתמלא בתוגה על גורלו האפשרי של היצור האילם ופעור העיניים, אשר נפל או נשלח אליה השד יודע מנין, אבל אמהות אינן יכולות להזדהות עם גורלו של כל אחד. זה הרי יסוד האימהות: בצדק או שלא בצדק הילד שלך קודם לכול, ומלאכים אצלה אינם בתכנית. אלמלא היה זה חול המועד פסח, ויום חופשה במעון, אפשר שהיתה משתהה קצת מול החיזיון יוצא הדופן, שמשום מה אינו מפתיע אותה במיוחד. משום מה? אחר־כך נחשוב על זה, לא עכשיו.
״בוא נעשה דבר כזה,״ אמרה מירה, ״אני אסתובב עכשיו בחזרה לשולחן שלי, ואבדוק עוד שלושה מבחנים. אני בוחרת כאלה שיש בהם הרבה טעויות, ככה שהתיקון ייקח לי לפחות איזה רבע שעה. רק אחרי זה אני מסתכלת שוב, ואז - שיהיה ברור לך - אני מצפה לראות שניצלת את הזמן להיעלם.״ וכשהפנתה את גופה אל השולחן חשבה: ייתכן שאסור לו להיעלם לנגד עיני, כמו לחשוף טריק של קוסם, או כמו לפשוט את הבגדים מול חברים על שפת הים, שזה אחרת לגמרי מסתם להופיע בבגד ים. תנועות לא צנועות. יש אפילו תקנה עירונית ישנה שאוסרת את זה.
שבע דקות חלפו, ומירה לא בדקה בהן מבחנים. בלי לאבד קשר עם השעון, עצמה את עיניה, והתמסרה לתחושת החמימות בגבה כמו לאמבטיית שמש. לרגע לא הטילה ספק בחושיה. מלאכים אינם מעוררים חרדה, גם לא את החרדה המסוימת הזאת; והנה ריח היערה מלמטה, ריח שום מהמסעדה, שקט יחסי בעיר שהתרוקנה בחג, ואוטובוס מספר 62 מתנשף בתחנה. ימים יפים ימי ראשית הקיץ, נעימות רבה באוויר, דבש זורם בעורקים, ורק שוטה מאמין שהכול הוא יודע ושאת הכול ניתן להבין. שיהיה. שיהיה. מה יהיה? כמה דקות הרי אפשר גם כך, עם מלאך במרפסת.

שי, שלא כדרכו, התעורר ללא בכי, ורק מה שמכנים אינסטינקט אימהי גרם לה לפקוח עיניים, ולראות אותו עומד בכניסה. מירה התרוממה במהירות כשהמלאך הושיט את זרועותיו, ובנה גם הוא הושיט את זרועותיו, מצחקק.
״לא!״ בתנועה אחת חטפה את הילד ונסוגה לאחור, משהו קר ובהיר מחליף את הסמיך בעורקיה. ״אסור!״
המלאך ריחף צעד לעברם, עדיין לא עפעף, אבל חיוך העלה גומות חן בלחייו. שי לא נבהל אפילו מהתנועה החטופה, רק הגביר את צחוקו, וכבר הוא מדביק עצמו בצחוק נוסף, מתפתל כאילו דגדגה אותו, ומנסה להיחלץ ולרוץ אל היצור המכונף, שמה הוא רוצה? מה הוא רוצה?
שיסתלק. ואיזו טיפשה הייתי שלא עשיתי כלום עד עכשיו. מה השיתוק הנורא הזה שעשה לי?
ביד אחת הידקה אליה את בנה, שראשו כבר גלש עד לגובה בטנה, ובשנייה הכתה בכוח דרך מה? דרך שום דבר לוהט. לפני שהצמידה את ידה לפיה, עוד הספיקה לסגור את דלת ההזזה.
״איש,״ אמר שי, וצנח לרצפה. מעבר לדלת הזכוכית הניע המלאך את כנפיו, ואז פרש אותן לאט למלוא גודלן, עד ששוליהן נגעו בתריסים. עיגולים של שמש ציירו שלל צבעים שקופים על השקוף, נקודות של אור רוקד מהפנט, עולה ויורד מקצות הבהונות היחפים קצת מעל לרצפה, ועד לזהב התלתלים. היתה תחושת הלם באצבעותיה, ועדיין לא התפנתה לבחון אותן.
״אתה רוצה,״ אמר הילד הנפעם, שעדיין לא ידע לכנות עצמו ״אני״. ״רוצה.״
עיני תכלת זדון אירופיות היו למלאך. סתומות כעיני פסיכופת, אוצרות תכניות שאיש לא יכול להבין. איך לא הבחינה קודם?
״לך מפה. אנחנו לא אוהבים אותך. תסתלק.״ בכל זאת נראה פגיע. מאחת הדירות הסמוכות שמעה את צפצוף מהדורת החדשות של שתים־עשרה. המלאך, מתבונן ישר לעברם, התנועע על מקומו, בתנועות קטנות של מחול שכולו חן שלא מכאן. איננה אוהבת את היופי הזה שלא שייך לכלום, וכווה לך את הידיים. אוחזת בבנה בכתפיו סמוך לרגליה, נסוגה מירה לאט, בהליכה לאחור. אפשר שאינו רואה אותם. עיני עיוור אלה יכולות להיות. עיניים מגולפות. עיניים שרואות בכלל דבר אחר בזמן אחר. מי עשה אותו ככה, לא שייך? כשהוא פרוש, הוא תופס חצי מרפסת, כמו אבזר אמנותי יקר ומיותר שקיבלת בירושה. איך יצא?
״בוא, אני אתן לך במבה,״ אמרה לבנה.
המלאך הטה את צווארו, וכמו בסלואו־מושן קירב כנף אל פניו. ואולי לא היתה זו תנועה איטית, אלא שהזמן האט, שעה שהאור סביב המלאך התעצם, ושתי דמעות מושלמות התגלגלו מעיניו. שי העווה את פיו בצער חדש. הוא היה בן שנתיים וחצי, ועד אז לא הצטער בצערו של איש. כעת לא נחבל, לא כעס, לא נבהל, אבל סנטרו החל לרטט, ועיניו התמלאו בדמעות, רק משום שהדמות שמעבר לזכוכית בכתה.
את מירה, לעומת זאת, מחוות הבכי של המלאך רק הרגיזה. בכי יפה אינו מעורר חמלה אמיתית, ואת הפרצוף הדומע הזה אפשר למכור בתחנה המרכזית. מצדה, שילך לבכות במקום אחר, כי היא עכשיו לחלוטין מכחישה את היופי. ומהו הריח הזה האפל? ריח כמו רקבובית של עלים נודף ממנו.
בהליכה לאחור, הצליחה לנווט את בנה עד למטבח.
״רוצה שקית של במבה? הנה, אמא נותנת לך במבה. להכין לך בקבוק?״
״איש,״ אמר שי, וניסה לחמוק חזרה לסלון.
״זה לא איש,״ אמרה מירה, והרימה שוב את בנה. ביד אחת אחזה בו, ובשנייה מילאה את הקומקום החשמלי במים. לא היה לה הרבה זמן לחשוב, אבל המלים באו לה במהירות שמאוחר יותר התגאתה בה: ״זה לא איש, חמוד. זה פיטר פן.״
״פיטה־פן,״ הוא חזר אחריה, בזמן שכלאה אותו בכיסא התינוקות הגבוה. ״פיטה־פן.״

כששבה לבדה לסלון, המלאך לא היה. נעלם כשם שבא. אילו ניתן, היתה מתיישבת להרהר במה שקרה, אבל כשילד מתחיל לבעוט בכיסא שלו, לאשה אין זמן להזיות. החליפה לשי את הבגדים, ולקחה אותו לבקר חבר מהמעון, פעוט שאמו ידידה שלה, אבל לא חברה ממש, ולא יעלה על הדעת לספר לה. ובעצם, לא יעלה על הדעת לספר לאיש; מי שלא ראה לא יבין, ואפילו היא שראתה לא הבינה. כי מה כבר יכול לצאת מהסיפור הזה? ואיזו משמעות יכולה להיות למלאך? אפילו לבעלה, שביקש לדעת מה קרה ליד שלה, לא גילתה. ״סתם, נכוויתי מהתנור,״ היא אמרה, כי למה להדאיג.
במשך שבועות אחדים חששה שהמלאך יחזור, אבל החשש היה בגדר מחשבה, ולא תחושת בטן. יהיה אשר יהיה ההסבר לחיזיון המוזר, די ברור שמדובר במשהו שבשולי השוליים של הסטטיסטיקה. אירוע נדיר, זניח במהותו, ובתור שכזה אינו יכול לשאת מסר. בדיעבד גם העריכה כי סכנה פיסית מידית לא היתה בהתרחשות הזאת: כשם שידעה שראתה ״מלאך״, ידעה גם שזה היה ״מלאך טוב״, שמדעת לא היה גורם להם שום נזק. היזק שלא מדעת הוא כבר עניין אחר.
״נכון שפעם כשלא הלכתי לגן, ורק נשארתי אתך בבית, ראינו את פיטר פן?״ שאל אותה שי במפתיע, כמעט שנה לאחר מכן, כששטפה את שערותיו במקלחת.
״בטח שראינו את פיטר פן,״ אילצה עצמה לומר. בנה שתק רגע, ורק כשפרשה מולו את המגבת, על מנת שיצעד אל תוכה, הוא אמר: ״בקלטת של הגן, יש פיטר פן אחר.״

כשהיה שי בן תשע־עשרה החל לכתוב שירים, ואפילו פרסם כמה מהם. מירה, שלא הבינה הרבה בשירה, היתה קוראת בהם בזהירות מתוחה, אבל מלאכים לא הופיעו בהם אף פעם, ולא שום יצורים מכונפים אחרים, מלבד זבוב אחד שחזר פעמיים, אבל זבובים הרי יש הרבה בעולם, ואיזו משמעות יש כבר לזבוב.