מים, שאו אותי

אף אחד לא שמע אותו - האיש המת,

אך הוא שכב דומם וגנח:

הייתי רחוק בהרבה מכפי שחשבתי

לא נופפתי אלא טבעתי.

סטיווי סמית’, 1971-1902

1

מה אם יום אחד יסטה העולם ממסלולו והים העמוק יוותר על מתיו?

במה נבחין אנו הנמצאים על היבשה? במאה אלף גופות חיוורות המגיחות כמו מצופי דייגים אל הגאות הירוקה? בכמה מיליונים של אצילים נורמנים בבגדי שריון, או בצוותים לבושי שחורים של ספינות מִפרש ספרדיות? בגבירות בשמלות משי מהודרות שטבעו באוניות נוסעים, או בדייגים עניים שנסחפו למעמקי הים בסערות-פתע שטילטלו את לילות הבדידות? ואולי בבעלי יאכטות ראוותנים שהתהפכו - על אף בטחונם המופרז - בגלל סופות-פתע לבנות, אויבותיהן המושבעות של סירות יפות?

האם יהפכו המים האינסופיים למעין אדמה בוצית, שאם נצעד עליה בזהירות, נוכל ללכת מכאן עד אמריקה? האם עיני הגופות תהיינה פקוחות, צופיות ומלאות טינה? או שתהיינה עצומות בחוזקה כמו עיניו של תינוק ברגע לידתו?

אין זה מראה משובב-נפש. לא הייתי רוצה בו. אבל הוא שמור עימי מזה שנים - פעמים רדום ופעמים ער.

גרוע מכול היה ליל האהבה עם הבחור הראשון שלי. נשימתי חדרה לתוכו ונשימתו לתוכי - עור אל עור - ועורי נצץ בעונג, עד שלפתע שבה ועלתה המחשבה על הים המוותר על מתיו וגרמה לי להרגיש כמו אחד הטבועים - מוגנת היטב על-ידי הקור והחושך - אבל מתה, וחסרת תחושה. הבחור התרחק ממני.

היתה זו הקללה של סבי - ראוּני מוֹס - שרבצה עלי, אף שאני מפקפקת אם ידע מעודו שהוא הטיל אותה עלי.

בלילות שלווים, כשסחף הגלים שטף את חלוקי האבן במפרץ שלנו, השמיע לי סבי בקול חרישי, כמו לחישות של חלום, סיפורים על מתיו של האוקיינוס. גרנו בקצה המרוחק של קוֹבּ, עם הפנים אל הים, והגב אל המזח והקתדרלה הגבוהה המתנשאת ממנו, קרוב לנקודת המפגש של המים עם החוף. קוב נמצאת בפתח נמל קוֹרק. מקום אפל הוא קוב. ארונות קבורה צפים הפליגו משם, עמוסים לעייפה באסירים שנשלחו לאוסטרליה, אחר-כך באותם שנמלטו מן הרעב אל אמריקה. רבים לא הגיעו כלל. רק אלוהים יודע היכן טבעו האוניות הרקובות האלה העמוסות באירים רעבים ולבושי סחבות על ילדיהם הקטנים. הטיטאניק המקוללת התקרבה בפעם האחרונה ליבשה בקוב, ואחר-כך המשיכה מערבה (וחתכה צפונה) לכיוון אותו קרחון שאיש לא ראה עד שהיה מאוחר מדי. זו אדמתה של קוב המכסה את הרוב הגדול של שמונה-מאות הגופות מהלוּסִיטַניָה שטורפדה.

די והותר רוחות רפאים כדי להפחיד ילדה קטנה. די והותר סיפורים בשביל איש זקן המספר אותם לפני שהילדה נסחפת אל השינה כשהיא מקשיבה להמהום קולו ולמשב הגלים החרישי על-פני החוף המכוסה בחלוקי אבן קטנים.

איכשהו הגיע סבי למסקנה לפיה ככל שמעמיקים, נעשה הים יותר ויותר דחוס תחת לחץ משקלו העצום. לפיכך שום דבר אינו יכול לשקוע אל תחתית המים הכחולים. השרידים הקלים ביותר מספינה ששקעה - צלחות חרסינה, נעלי-בית נשיות מבד סטן, מברשת-שיער מצדף מעוטרת בראשי-התיבות של שם כלשהו, טבעת מכסף לתינוק המצמיח שיניים - נותרו בשיכבה אחת לנצח בעומק של מאה וחמישים מטרים, בדיוק במקום שבו נעלם האור ומתחיל הקור התהומי. כמה עשרות מטרים עמוק יותר, נמצא גוש איתן של כל הטבועים, הילדים הקטנים למעלה, מתחתם הנשים, ואחריהן הגברים הכבדים יותר. שלוש-מאות מטרים עמוק יותר יימצאו התותחים הישנים, תיבות מטען מלאות ברזל, פליז ועופרת, חלקי אוניות קטנות שהירכתיים שלהן נשברו על-ידי גלים ענקיים. לבסוף, בעומק של כאלף מטרים, להערכתו של ראוני, יימצאו השרידים המפלצתיים ביותר - הטיטאניק והלוסיטניה, הביסמרק וההוּד - קפואות בשחור הקר, תפוסות היטב על-ידי האוקיינוס עב-הכרס. השכבות לעולם אינן עולות מעלה ואינן נופלות מטה; לכל היותר הן רועדות, אפילו כשסופות עזות משתוללות מעל.

וכך קרקעיות הימים הגדולים נותרות מסודרות תמיד כמו שדה לאחר קציר החרמש, אלא שבמקום העשב הירוק יש חול וכל גרגיר קבוע לעד במקומו.

סבי אמר שלדייגים הפשוטים שבחוף אין רשתות שמתאימות לדיג במעמקים כאלה, ובלאו הכי היה אוחז בהם פחד מוות לעשות זאת. וכך החביא הים ושימר את שרידי האסונות. אבל לאחרונה אמר לי, כי ספינות המיוצרות בבתי-חרושת יפניים ורוסיים, עם רשתות באורך של קילומטרים, מגיעות לעומקים שלא הגיעו לפני כן ומשפשפות את השכבות הסודיות. לפעמים הן אפילו גוררות גופות קטנות ומקומטות של ילדים שטבעו לפני מאות שנים, גופות שהבהיקו בלובנן בתוך הסבך המתפתל של דגי הַליבּוט ופּוֹלַכְיוּס. היפנים והרוסים ניסו להשתיק את העניין - גם כך כבר כולם קיללו אותם על שהם אונסים את הים - אבל ראוני שמע את מה ששמע. “מאלה שיודעים,” הוא אמר. הם שמים את גופות הילדים בשקים מבד קנבס שאליהם צמודות משקולות ושולחים אותם בחזרה מטה, אל מקום עמוק יותר מזה שממנו הם נלקחו ברוב חוצפה.

יכולתי להבין זאת. היה בכך היגיון כלשהו. יכולתי בקלות לראות את המתים החיוורים, כמו שאני רואה קהל גדול ביריד. לפעמים חלמתי שאני ביניהם; קפואה בפנים ובחוץ, הריאות מלאות בים ובפי מלח ללא שינוי, ללא תזוזה, כלואה בחיבוק המוחץ של המעמקים.

כמובן שראוּני מוֹס לא יצא אל הים אף פעם בחייו, למרות ששהה כל ימיו בנמל. המים הפחידו אותו. מעולם לא למד לשחות. למידת הרטיבות הכי גדולה הגיע בימים חמים, כאשר היה מקפל את מכנסיו עד לשוקיו הבוהקות מלובן ועומד בזהירות במשק-הגלים והקצף שליחכו את קו החוף בתנועות מעלה-מטה ומטה-מעלה. הוא היה איש רכבות, הרגיש בנוח עם ריח הדיזל השרוף והמנועים החמים, עם הגלגלים הגדולים והמבריקים והמסלול האינסופי של מסילת-הברזל המפלס דרכו באדמה הירוקה הקשה. הוא חי בשלום עם הנהמות החזקות והקליק-קלאק של מגע מתכת על מתכת, קילומטרים על-גבי קילומטרים.

אבל יום אחד, לפני המון שנים, בעודי פורסת עבורו לחם לארוחת הערב, נכנס סבי הביתה בסערה עם חדשות על טבוע שגופתו נסחפה אל החוף בקוב. הוא חייב להראות לי. הוא נטל את ידי וצעד במהירות כה גדולה עד שנאלצתי להגביר את צעדי כדי להדביק אותו. פעמיים מעדתי ושיפשפתי את ברכי על חלוקי האבן עד כי החלו לדמם. במרחק של כקילומטר מביתנו הצטופף קהל דייגים, עובדי נמל ושוטר אחד סביב מה שנראה כמו שק קנבס נפוח בצבע כחול, אלא שזה לא היה בדיוק זה. ראוני הצטרף אל קהל הסקרנים, ואני תפסתי במכנסיו כמו ילדה מפוחדת. הדייגים הסריחו כולם מצמר רטוב ומקרביים של דג. אבל הגופה הריחה כמו האוקיינוס הנקי. פניה נראו כמו לחם שלא נאפה - בצקי וגבשושי. במקומם של העיניים, האף והשפתיים, נפערו חורים אדומים. הידיים נראו כמו סנפירים, האצבעות נעלמו.

“זה מה שעושים הסרטנים כשהגופה מתקרבת לחוף,” אמר ראוני לכולם את מה שהם ידעו טוב כל-כך. “הם ממש אניני-טעם.”

“תסתום,” רטן השוטר, וראוני האדים, קפץ את שפתיו ומיצמץ בעיניו. “ללא ספק נעשתה כאן עבירה על החוק,” הכריז השוטר בעוד ארבעה דייגים נושאים משם את הגופה. “אני ארצה לחקור את כולכם אחר-כך.”

“אוי פרנק, כל אחד יכול לראות שהוא נפל למים בזמן שהוא דג,” אמר אחד מנושאי הגופה מבלי לסובב ראשו אל השוטר. “חתיכת קרס מחורבן תקועה לו ביד.”

“אבל אני אעשה חקירה.”

“תחקור מה ש’תה רוצה בתחת שלך,” מילמל ראוני כשיצאנו מטווח השמיעה של השוטר. “ככה זה הים,” הוא אמר לי. “בוגדני, רשע, שטני.”

למרות ראוני, מעולם לא פחדתי מהים. בגיל חמש כבר שחיתי. מה שאהבתי היה לחתור איזה מאתיים מטרים למקום שבו המים עמוקים, ולצוף על גבי, ללא תנועה, להיטלטל על-ידי תנועת הגלים, פני אל השמים הכחולים. הרגשתי שלעולם לא אשקע, שהמים ישאו אותי בחופשיות לנצח כל עוד אהיה נינוחה ואניח להם לעשות זאת. איך יכול מישהו לטבוע?

רק במלאות לי כמעט שתים-עשרה הבנתי שסבי אינו אלא קשקשן ובור. מילים אחדות שאמר המורה שלי עשו את העבודה: מים אינם ניתנים לדחיסה. כלומר, למרות שלחץ המים גדל ככל שמעמיקים, צפיפות המים אינה משתנה. המים לא מחזיקים שום דבר ששוקע. אפילו כף מרק ישנה או צדפה החומקים מתחת לגלים יעשו את הדרך הארוכה והאיטית אל המעמקים, אף-על-פי שרוב הדברים יתרסקו עוד בדרך. קרקעית האוקיינוס מלוכלכת כמו מזבלה. תרנים, מנועים, אבזמי חגורות, סכיני מלחים, מכשירי מדידה, מסמרים, ארגזי יין, חביות של דגים מלוחים, הגאים של ספינות, שלדי אוניות, הגאי כיוון. כיסאות ושולחנות קוקטייל מאוניות מפוארות, מוטות תמיכה ומִתקני הרמה ועוגנים מכלי-שיט צנועים יותר.

אבל לעולם לא גופה, אף לא סימן של בשר. אנשים לא מגיעים לקרקעית משום שהם נטרפים בדרך למטה - קודם כול נוגסים בהם הצלופחים והסרטנים והדגים הקטנים, אחר-כך הם מבותרים לנתחים על-ידי הטונה הכחולה, דג החרב, הבקלה. ובמקומות מסוימים גם על-ידי כרישים. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם שופכים מלח וחומץ על הדגים והצ’יפס בחרוט הנייר שקניתם. אני תמיד חושבת.

אולם עד היום, בניגוד לכל היגיון ולמרות כל השנים, אני עדיין דבקה בחזון שיום אחד ייטה העולם ממסלולו והים יוותר על מתיו.

זו קללתו של ראוני. זה טיפשי, כמובן. ישנם דברים דוחקים יותר לחלום עליהם, או לחשוש מפניהם. בחינות הגמר שלי ואת מי אני אוהַב, ומה יהיה איתי. ישנן ‘הבעיות’ שפוקדות את הארץ בצפון ובדרום כאחד. האלימות היא כמו וירוס הנע בחשאיות בדמנו, רדום זמן-מה, ולפתע פתאום תוקף. יש שהוא הורג ומעורר בכולנו פחד מוות. מפליא שהאיחוד האירופי עוד לא הכניס את האירים להסגר.

רק בגיל בוגר הסתבר לי ש’הבעיות’ הן שהביאו אותי לגור עם סבי בקוטג’ שלו, בקצה של קוב ליד הים, אף-על-פי שהייתי עשירה. הייתי הדבר הנדיר ביותר במקום כמו קוב - ילדת פיקדון. לאבי היתה חברה לאלקטרוניקה שמוצריה נמכרו בכל העולם, והיו לו עסקים עם יצרן של מטוסים קטנים קרוב לבלפסט. הוא ואמי נסעו לשם יום אחד, במאי 1979, במטרה לשלב עסקים עם גולף. אבי היה מכור לגולף. הוא אמר שמגרשי הגולף הטובים ביותר נמצאים באַלסטֶר. ביום הרביעי לטיול הם נהרגו. סיפרו לי שזאת היתה תאונה שקרתה על האוטוסטרדה. זה משהו שיכולתי להבין בגיל שמונה. אבי ואמי חזרו הביתה בארונות קבורה שחורים, מבריקים מאוד, עם פסי פליז יפהפיים וידיות כסף, אבל אלה שהיו אחראים על הטקס לא הִרשו לפתוח את הארונות לליל-השימורים לכבוד המת לפני יום הקבורה. כה קלילים הם נראו על כתפי אלו שנשאו אותם, שחשבתי לעצמי שהם באמת גברים חזקים. וייתכן שהקופסאות השחורות והיפות היו בכלל ריקות וטקס ההלוויה והצעידה הארוכה והאיטית אל הקבר לא היו אלא חלק מאיזשהו משחק. אולי אבי ואמי ברחו והסתתרו באיזה מקום, וכולם צריכים לשמור על כך בסוד מסיבות שלא יכולתי לפענח.

אבל כשראוני מחץ את כף ידי בכף ידו הגדולה והגסה והחל לבכות, ידעתי שזה לא משחק. “אבא שלך היה בחור טוב, אבל הוא עשה טעות,” אמר ראוני. “הוא האמין שהוא קשוח. הוא לא הבין שתמיד יש מישהו יותר קשוח.” עמדנו בין שתי ערימות של אדמה רטובה שזה עתה נחפרה; הארונות המפוארים משני הצדדים והכומר מולי ממלמל בלטינית. אהבתי את שמלתי השחורה ואת נעלי הלק השחורות ומעיל הגשם השחור, הכול חדש. “הוא לא היה צריך להסתבך עם הטיפוסים האלה בעד שום הון שבעולם,” שמעתי את ראוני אומר בשקט. “תזכרי את זה כל ימי חייך, אוּנָה מוֹס. לעולם אל תבטחי בפרוטסטנטים. הם לא ישרים. והם שונאים אותנו הקתולים - שנאת מוות.”

מאוחר יותר שמעתי דברים אחרים. חברתי הטובה, פאלון פִיצְסִימוֹנס, צותתה לאביה שלחש בטלפון שאין ספק שמותו של לִיאָם מוס היה רצח. למרות שלא ה-IRA וגם לא ה-UDA¹ או איזה צירוף אחר של ראשי-תיבות שהיא לא קלטה, לקחו אחריות לרצח. רק ה-SAS² הבריטי רוצחים בערמומיות כמו פושעים, שמעה פאלון את אביה אומר. אבל אני הייתי צעירה מכדי להבין משהו מכל זה. לא ידעתי מה זאת התנקשות. בבדידותי ובעצב שבו הייתי שרויה, התנגשות על האוטוסטרדה נראתה לי בדיוק כמו מה שקורה להורים של ילדות שלפעמים לא מתנהגות יפה או בכבוד, או שמבקשות את מות הוריהן מתוך כעס כאשר מענישים אותן. רק שנים רבות אחר-כך, הסוד הנלחש של פאלון, שכבר היווה חלק קבוע ממחשבתי, הבזיק לפתע בבהירות מושלמת ואחר כבה ונעלם.

פאלון היתה טובה. היא לא היטיבה ממני להבין את מה שאביה לחש בחשאיות כזאת לתוך הטלפון. היא פשוט חיבקה אותי חזק בזרועותיה בכל פעם שבכיתי, דבר שנהגתי לעשות מעת לעת במשך חודשים רבים. הייתי בוכה כמעט מדי יום, בתקופה שנאלצתי לעזוב את ביתנו בקוֹרק ואת סוס הפוני שלי ואת חברותי מן מהסביבה ואת חדרי החמים וללכת לגור עם ראוני בקוב. היו דיבורים על כך שחבריו של אבי התנגדו לכך, הם חשבו שעדיף יהיה בשבילי ללכת לפנימייה שמנוהלת על-ידי נזירות בווֹטפוֹרד או אפילו באנגליה. אבל ראוני היה שאר-בשרי הקרוב ביותר - אביו של אבי - לפיכך היתה זו זכותו; היה זה בנו שהלך מאיתנו, והוא גילה קשיחות בעניין הזה. אני אחיה איתו ולא יעזור שום דבר.

פאלון קיבלה רשות לבקר אותי סוף-שבוע אחד, מייד לאחר שעברתי. אביה הביא אותה במכונית הרוֹבֶר הגדולה השחורה שלו, והחליף כמה מילים עם ראוני שגרמו לסבי לקמט את מצחו. לפאלון ולי לא היה איכפת כלל, היינו צריכות לסרוק את החוף ואת מעגני הסירות, ולהיסחף בחלומות על רסיסי המים ואת והעננים החולפים במהירות. כינינו את פאלון “נערת גלויה” כי היא היתה צריכה להופיע על גלויה. התיירים היו קונים אותה בסיטונות כדי לשלוח לאמריקה או לגרמניה או לדנמרק מכיוון שהיא מימשה את חלום הנערה האירית. עיניים בצבע אבן-ברקת ושיער אדום שופע ועור בצבע קרם מנומש כולו - אפילו על התחת, דבר שראינו במקלחות בית-הספר אחרי משחק ההוקי. אני חשבתי שהיא הנערה היפה ביותר באירלנד וכל-כך רציתי להיראות - אפילו קצת - כמוה. ידעתי שנישאר חברות לכל החיים, נשבענו על כך בגיל שבע.

המשך הפרק בספר המלא

1. UDA - Ulster Defense Association - ארגון לוחמה פרוטסטנטי בצפון אירלנד.

2. SAS - Special Air Forces - יחידת קומנדו מובחרת של חיל האוויר הבריטי.