מכתב לביאליק

לִילִי לוֹמֶדֶת בַּכִּתָּה אֶת הַשִּׁיר שֶׁל בְּיָאלִיק "קַן צִפּוֹר" וּצְרִיכָה לְצַיֵּר צִיּוּר.

 

הִיא יוֹדַעַת בְּדִיּוּק מָה הִיא רוֹצָה לְצַיֵּר: אֶת הַהַסְפֶּנְתָּעִיר שֶׁנִּמְצָא בְּכָל בֵּיצָה בַּקֵּן.

 

אֲבָל אֵיךְ נִרְאֶה הַסְפֶּנְתָּעִיר?

 

הִיא אַף פַּעַם לֹא רָאֲתָה חַיָּה כָּזֹאת בַּשְּׁכוּנָה שֶׁלָּהּ. אוּלַי הוּא חַיָּה גְּדוֹלָה וּמַפְחִידָה?

 

לִילִי מַחְלִיטָה לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ מְיֻחָד. מִישֶׁהוּ שֶׁבֶּטַח יוֹדֵעַ.

 

הַסּוֹפֶרֶת רִינַת פְּרִימוֹ (אָיָה! אָאוּץ'! אָווָה!, זַהֲרוּרִים וְעוֹד) וְהַמְּאַיֵּר אָבִי עֹפֶר (סִדְרַת "שִׁירְלִי שֶׁמֶשׁ" וְעוֹד) מְשַׁתְּפִים פְּעֻלָּה בְּסִפּוּר מְיֻחָד עַל קְרִיאָה, כְּתִיבָה, יְצִירָה וִיצִירָתִיּוּת.