'ימות החמה' הוא החלק השלישי והאחרון באוטוביוגרפיה של קוטזי, ששני חלקיה האחרים, 'נערוּ ת' ו'עלומים,' תורגמו לעברית גם הם. אם ב'נערות' כתב הסופר הדרום-אפריקאי זוכה הנובל על ילדותו במשפחה אפריקנרית, וב'עלומים' על גלותו בלונדון בראשית שנות העשרים שלו, הרי ש'ימות החמה' מתרחש בשנות השבעים, שנות השלושים של הסופר, כאשר שב לדרום-אפריקה מארה"ב, שם למד ולימד ספרות אך נמנע מלהשתקע מחמת מעורבותו במחאה נגד וייטנאם. זו, מתבאר מהספר, הייתה תקופה לא קלה לקוטזי, אם כי רוב תקופותיו הן כנראה כאלה, כי כפי שכתב ב'נערות,' "האומללות היא מצבו הטבעי:" הוא שב ללא כסף למדינה שאינו אוהב והיא אינה אוהבת אותו (רק ב 1977- זכה בתשומת לב על הרומן 'בלב הארץ.('
לא רק בגלל התקופה שבה הוא מתרחש שונה 'ימות החמה' משני קודמיו. הסגנון של 'עלומים' ו'נערות' היה מובחן ומקורי. קוטזי כתב על עצמו בגוף שלישי ובזמן הווה, ובמשפטים קצרים ועובדתיים. מדי כמה פסקאות שיבץ שורה של שאלות, שביטאו את תהיותיו וספקותיו העצמיים ")כמה זמן יעבור עד שיחדל להיות תינוק? מה ירפא אותו מהתינוקיות, יהפוך אותה לגבר- "? מתוך 'עלומים.(' חלק מהמשפטים, ובייחוד אותן שאלות החוזרות מדי כמה פסקאות, טבלו באירוניה דקה, בלגלוג עצמי כלפי המספר. קוטזי השתמש גם בחזרות על מילים, אנאפורה בלשון תורת השירה (ע"ע תינוק ותינוקיות.( כך נוצר סגנון יחיד במינו, תלכיד של פרוזה ריאליסטית כנה, ישירה ובוטה העטופה בדוק אירוני. פרוזה שנעזרת בזמן הווה כדי להדגיש את חיוניותה, אך בגוף השלישי מרחיק-העדות מונעת מעצמה להפוך לרגשנית, ומתנסחת במשפטים קצרים ויבשים אך בשום לב למקצב ולאמצעים ספרותיים אחרים.
הסגנון הנהדר הזה נעדר מ'ימות החמה.' הספר הולך בזיג-זג ובנוי במתכונת שעטנזית. הוא מכיל פרקי יומן משנות השבעים, בגוף שלישי ,(!) המלווים בהערות עצמיות של כותבו ובהן הצעות לפיתוח והרחבה של קטעי היומן עצמם; בצידם מופיעים ראיונות שערך כביכול הביוגרף של קוטזי אחרי מותו עם אנשים שהיו חשובים לו בחייו. המרואיינים הם אישה נשואה שקוטזי ניהל איתה רומן, אישה נוספת שקוטזי התאהב בה אך לא נענתה לו, שניים מעמיתיו להוראת ספרות באוניברסיטת קייפטאון ובת דודתו. גם הראיונות אינם כתובים במתכונת אחת: את הראיון עם הבת-דודה מציג הביוגרף בפניה כסיפור בגוף שלישי שעיבד מראיון קודם עימה. האופי של הטקסט, אם כך, הוא אקספרימנטלי, אם נרצה לדון אותו לכף זכות, או סקיצתי ולא-אפוי אם נבוא אליו ברע. היצירה נכתבת במעין אסתטיקה של י,objet trouv חומרי גלם שמוצגים במוצהר כגולמיים. זה מעניין אך גם משאיר רושם רשלני.
הקריאה ב'ימות החמה' כדאית לא משום סגנונו אלא בשל תוכנו. למשל, חוות דעתה של המאהבת של קוטזי על אופיו - לדידה היה הסופר חמור הסבר טיפוס מצחיק, דמות מ-"קומדיה קודרת" כלשונה, מכיוון שהיה איש עקרונות ו"תמיד מנצח הפרגמטיזם את העקרונות" - ועל, כן כן, ביצועי המיטה שלו: קוטזי, היא פוסקת, לא נועד להסעיר נשים מבחינה ארוטית. חלק מהעדים לחיי קוטזי הופכים בעצם מתן עדותם לדמויות מורכבות בעצמם, באו לספר ונמצאו מסופרים, וגם זה מוסיף עניין. תמצית החריפות מצויה אולי בניגוד שנחשף בנפשו המורכבת של קוטזי, בין מעורבות מוסרית עמוקה ביחס לעוולות הדרום-אפריקאיות ובין אי יכולתו לבקוע מבדידותו האישית.
א-פרופו פוליטיקה, אף שאינני חובב את ההשוואה בין ישראל לדרום-אפריקה - מבחינה היסטורית ודמוגרפית שונה מאוד מעמדה של החברה היהודית בארץ ישראל ממעמד הלבנים בדרוםאפריקה - קשה שלא להידרך למקרא משפטים מסוימים בספר. למשל: "הם (הדרום-אפריקנרים) טעו בהבנת ההיסטוריה משום שהם, אנשים שנולדו בחוות או בערים קטנות בפנים הארץ והיו מבודדים בתוך לשון שאינה מדוברת בשום מקום אחר בעולם, לא יכלו להעריך את הכוחות שמאז 1945 מבערים את העולם הקולוניאלי הישן." וכן: )"הם) דחו (את הביקורת) כמסכת השמצות שחיברו זרים שבזו לאפריקנרים... לבדם ובאין ידידים בקצהָ הרחוק של יבשת עוינת, הקימו את מדינתם-מבצרם והסתגרו בין חומותיה." עוד עם לבדד.
עוד שלושה רומנים של קוטזי:
בלב הארץ 1977 <
פו 1989 <
אליזבת קוסטלו 2003 <
בתמונה: ג.'מ. קוטזי
מאהב דגול אני לא
החלק השלישי באוטוביוגרפיה של חתן פרס נובל ג.' מ. קוטזי לא מרשים סגנונית אבל הולך רחוק בתוכן
'ימות החמה' הוא החלק השלישי והאחרון באוטוביוגרפיה של קוטזי, ששני חלקיה האחרים, 'נערוּ ת' ו'עלומים,' תורגמו לעברית גם הם. אם ב'נערות' כתב הסופר הדרום-אפריקאי זוכה הנובל על ילדותו במשפחה אפריקנרית, וב'עלומים' על גלותו בלונדון בראשית שנות העשרים שלו, הרי ש'ימות החמה' מתרחש בשנות השבעים, שנות השלושים של הסופר, כאשר שב לדרום-אפריקה מארה"ב, שם למד ולימד ספרות אך נמנע מלהשתקע מחמת מעורבותו במחאה נגד וייטנאם. זו, מתבאר מהספר, הייתה תקופה לא קלה לקוטזי, אם כי רוב תקופותיו הן כנראה כאלה, כי כפי שכתב ב'נערות,' "האומללות היא מצבו הטבעי:" הוא שב ללא כסף למדינה שאינו אוהב והיא אינה אוהבת אותו (רק ב 1977- זכה בתשומת לב על הרומן 'בלב הארץ.('
לא רק בגלל התקופה שבה הוא מתרחש שונה 'ימות החמה' משני קודמיו. הסגנון של 'עלומים' ו'נערות' היה מובחן ומקורי. קוטזי כתב על עצמו בגוף שלישי ובזמן הווה, ובמשפטים קצרים ועובדתיים. מדי כמה פסקאות שיבץ שורה של שאלות, שביטאו את תהיותיו וספקותיו העצמיים ")כמה זמן יעבור עד שיחדל להיות תינוק? מה ירפא אותו מהתינוקיות, יהפוך אותה לגבר- "? מתוך 'עלומים.(' חלק מהמשפטים, ובייחוד אותן שאלות החוזרות מדי כמה פסקאות, טבלו באירוניה דקה, בלגלוג עצמי כלפי המספר. קוטזי השתמש גם בחזרות על מילים, אנאפורה בלשון תורת השירה (ע"ע תינוק ותינוקיות.( כך נוצר סגנון יחיד במינו, תלכיד של פרוזה ריאליסטית כנה, ישירה ובוטה העטופה בדוק אירוני. פרוזה שנעזרת בזמן הווה כדי להדגיש את חיוניותה, אך בגוף השלישי מרחיק-העדות מונעת מעצמה להפוך לרגשנית, ומתנסחת במשפטים קצרים ויבשים אך בשום לב למקצב ולאמצעים ספרותיים אחרים.
הסגנון הנהדר הזה נעדר מ'ימות החמה.' הספר הולך בזיג-זג ובנוי במתכונת שעטנזית. הוא מכיל פרקי יומן משנות השבעים, בגוף שלישי ,(!) המלווים בהערות עצמיות של כותבו ובהן הצעות לפיתוח והרחבה של קטעי היומן עצמם; בצידם מופיעים ראיונות שערך כביכול הביוגרף של קוטזי אחרי מותו עם אנשים שהיו חשובים לו בחייו. המרואיינים הם אישה נשואה שקוטזי ניהל איתה רומן, אישה נוספת שקוטזי התאהב בה אך לא נענתה לו, שניים מעמיתיו להוראת ספרות באוניברסיטת קייפטאון ובת דודתו. גם הראיונות אינם כתובים במתכונת אחת: את הראיון עם הבת-דודה מציג הביוגרף בפניה כסיפור בגוף שלישי שעיבד מראיון קודם עימה. האופי של הטקסט, אם כך, הוא אקספרימנטלי, אם נרצה לדון אותו לכף זכות, או סקיצתי ולא-אפוי אם נבוא אליו ברע. היצירה נכתבת במעין אסתטיקה של י,objet trouv חומרי גלם שמוצגים במוצהר כגולמיים. זה מעניין אך גם משאיר רושם רשלני.
הקריאה ב'ימות החמה' כדאית לא משום סגנונו אלא בשל תוכנו. למשל, חוות דעתה של המאהבת של קוטזי על אופיו - לדידה היה הסופר חמור הסבר טיפוס מצחיק, דמות מ-"קומדיה קודרת" כלשונה, מכיוון שהיה איש עקרונות ו"תמיד מנצח הפרגמטיזם את העקרונות" - ועל, כן כן, ביצועי המיטה שלו: קוטזי, היא פוסקת, לא נועד להסעיר נשים מבחינה ארוטית. חלק מהעדים לחיי קוטזי הופכים בעצם מתן עדותם לדמויות מורכבות בעצמם, באו לספר ונמצאו מסופרים, וגם זה מוסיף עניין. תמצית החריפות מצויה אולי בניגוד שנחשף בנפשו המורכבת של קוטזי, בין מעורבות מוסרית עמוקה ביחס לעוולות הדרום-אפריקאיות ובין אי יכולתו לבקוע מבדידותו האישית.
א-פרופו פוליטיקה, אף שאינני חובב את ההשוואה בין ישראל לדרום-אפריקה - מבחינה היסטורית ודמוגרפית שונה מאוד מעמדה של החברה היהודית בארץ ישראל ממעמד הלבנים בדרוםאפריקה - קשה שלא להידרך למקרא משפטים מסוימים בספר. למשל: "הם (הדרום-אפריקנרים) טעו בהבנת ההיסטוריה משום שהם, אנשים שנולדו בחוות או בערים קטנות בפנים הארץ והיו מבודדים בתוך לשון שאינה מדוברת בשום מקום אחר בעולם, לא יכלו להעריך את הכוחות שמאז 1945 מבערים את העולם הקולוניאלי הישן." וכן: )"הם) דחו (את הביקורת) כמסכת השמצות שחיברו זרים שבזו לאפריקנרים... לבדם ובאין ידידים בקצהָ הרחוק של יבשת עוינת, הקימו את מדינתם-מבצרם והסתגרו בין חומותיה." עוד עם לבדד.
עוד שלושה רומנים של קוטזי:
בלב הארץ 1977 <
פו 1989 <
אליזבת קוסטלו 2003 <
בתמונה: ג.'מ. קוטזי
אריק גלסנר
7 לילות
28/12/2012
לקריאת הסקירה המלאה >
