אנשים טובים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנשים טובים
מכר
מאות
עותקים
אנשים טובים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אנשים טובים

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניר ברעם

ניר ברעם נולד בירושלים. ספריו האחרונים — מחזיר החלומות (הוצאת כתר, 2006), אנשים טובים (עם עובד, ספרייה לעם, 2010) וצל עולם (עם עובד, ספרייה לעם, 2013) — זכו לשבחי הביקורת בארץ ובחו"ל, היו רבי־מכר ונמנו ברשימה הקצרה של פרס ספיר ושל פרסים בינלאומיים.
ספריו תורגמו ל-14 שפות. ספרו יקיצה נמנה על הרשימה הקצרה של פרס Wingate, ספריו "צל עולם "ואנשים טובים" נבחרו לספרי השנה על ידי עיתונים רבים ברחבי העולם. צל עולם בחר לאחד משבעים הספרים הטובים בהיסטוריה של ישראל.
בשנת 2016 פרסם את ספר העיון הראשון שלו הארץ שמעבר להרים (עם עובד), שגולל את סיפור מסעו בגדה המערבית. הסרט עובד לסרט דוקומנטרי, שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ונצפה על ידי למעלה מ-250,000 איש בישראל.
ברעם למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ערך בעם עובד את סדרת הקלאסיקונים ואת הסדרה 972. חתן פרס היצירה לסופרים ישראלים תש"ע.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

השנה היא 1938 ותומס הייזלברג, פרסומאי ברלינאי, אשף המסכות והנאמנויות הארעיות, נחוש להיעשות אדם גדול. אך רוח חדשה מנשבת בגרמניה ותומס מבין שעליו להעמיד את כישרון המכירה הנדיר שלו לשירות המשטר הנאצי. באותה העת, בלנינגרד, עומדת אלכסנדרה וייסברג הצעירה, בתו של אינטלקטואל יהודי, לפני בחירה בלתי אפשרית: היא יודעת שבקרוב יוקעו הוריה כאויבי העם ושהם כבר אבודים. כדי להציל את אחיה הקטנים מגורל דומה, עליה לכרות ברית עם המשטר שהחריב את משפחתה. תומס ואלכסנדרה מונעים על ידי מנגנון דומה: שניהם מאמינים שהם עושים את הרע במיעוטו. ערב פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות רוקמים השניים תוכנית נועזת העשויה לשנות את מסלול ההיסטוריה. המפגש הגורלי ביניהם יעמת אותם עם ההכרעות המוסריות שקיבלו, ועם תוצאות מעשיהם. הספר מועמד לפרס ספיר לשנת 2010.

פרק ראשון

 


ברלין, סתיו 1938

אנשים פוגשים אנשים. רוב הסיפורים הם כאלה. ועד שלא פלטת את נשימתך האחרונה, גזר דינה של הבדידות אינו סופי. אתה רואה את העולם מתפקע מבני אדם, ומתפתה להאמין שבקלות תפיג את בדידותך. כמה זה קשה? אדם ניגש אל אדם אחר, שניהם התפעלו מ"דמדומי האלים" ומההצגה האחרונה של האוּפּטמן, שניהם קנו את המניה של"Tompson Broken-Heart Solutions" ("הלב הוא המגפה של המאה העשרים"), וכבר נכרתה ברית. הנה אשליה שמועילה למדינה, לחברה, לשוּק. בזכותה גם הגלמודים קונים בגדים, מניות, מכוניות, מתהדרים לקראת נשף ריקודים.
מבעד לחלון ראה אותה מחותלת במעיל הפרווה שלבשה כשיצאה מן הבית הזה בפעם האחרונה. לא מרצונה עזבה, הרי העולם שבחוץ לא הציע לה דבר. אבל להם כבר לא היה כסף להעסיק אותה. שחררו אותה, ונתנו לה במתנה מעיל פרווה לבן, שבינתיים האפיר מאוד. פרידה היא הזדמנות ללידה מחדש: אולי יקרה משהו טוב, אולי תהיה עבודה אחרת, אולי ייסדק מעטה הבדידות.
היא התקרבה בצעדיה הקטנים - עלתה קצת במשקל, הגברת שטיין - צעדים שכמו אמרו תמיד, "אל תסתכלו, אין שום דבר לראות כאן." הרי לך עורמת ההיסטוריה: האירועים האחרונים בברלין נתנו ליהודים כמוה סיבות טובות לחפש מסתור בין הצללים.
עיניו סקרו את החלקים החשופים בגופה: הפנים הפחוסים שמשבי האוויר הקר האדימו, הצוואר העדין שהדרו עמד תמיד בניגוד אכזרי לגוף הקצר, כמין גרעין של יופי שבנסיבות חיים אחרות היה יכול ללבלב. בדידותה מוחלטת, זה ברור. לא היה לו ספק שמלבד בענייני מסחר, מיעטה לדבר עם אנשים בשנים האחרונות.
מכונית נעצרה לידה. שני גברים ישבו במושב הקדמי. היא לא הביטה אליהם, אבל מכל ניע של גופה זלגה המוּדעוּת לקיומם. בתנועה חפוזה הסיטה תלתל אפור ממצחה, ופסעה בלאט אל מאחורי גדר אבן. תוֹמַס עקב אחרי המכונית עד שנעלמה בין מכוניות אחרות שברחוב. כעבור רגע שבה הגברת שטיין והגיחה וכבר נדמה לו שהבחינה בפניו שבחלון.
כמה התאבלה אמו על עזיבתה; הגברת שטיין היתה אחת מהם, מילאה את החללים ביניהם - האחות שלא היתה לאמו, למשל - עד שהשלימו עם העובדה שלאמו אין אחות, ופיטרו אותה. בסופו של דבר, כשהקִצבה השנתית שירשה אמו הידלדלה בשל מהלומת האינפלציה, והקיום הועמד בסכנה, דם היה דם ובזה תם העניין ונשלם.
נקישה על הדלת. "שלום לך, פְרָאוּ שטיין," אמר תומס. היא הנידה בראשה ומבטה החמוּר הדף אותו הצדה. להרף עין נפגשו עיניהם: השנים לא דיללו את האיבה ביניהם.
לרגע התענג על חרפתה, זו שכתובה בעיתונים, ובספר החוקים, ועל שלטי חוצות. מקרוב גם הבחין בעקבותיה: בפניה של הגברת שטיין סערה דחיפות מעוּנה. הנפש, בדיוק כמו הגוף הנכפף, ציפתה לעוד מכה. כמי שמכירה את הבית על כל נפתוליו, נחפזה במסדרון האפלולי ונבלעה בחדר השינה של אדוניתה. זמן מה הוא עמד קפוא ליד הדלת ואחר כך מיהר בעקבותיה. היא זוממת משהו, זה ברור.
עד שהדביק אותה, כבר הספיקה לתלות את מעילה בארון ולהתיישב ליד מיטת אמו. עיניה של זו לא הביעו כל פליאה כשהאישה שלא ראתה יותר משמונה שנים רכנה אליה ושאלה אם היא זקוקה למשהו. אמו השיבה בשלילה. הגברת שטיין שאלה אם מטפלים בה היטב, ואמו לחשה "כן" שבעצם היה "לא". הגברת שטיין תפסה בידה ומלמלה שוב ושוב את שמה: מַרְלֶנֶה, מַרְלֶנֶה.
תומס דמיין איך חצתה את ברלין כולה כדי לראות את אדוניתה בשקיעתה. בקול מתנשף היא סיפרה לאמו, "הבוקר פגשתי במקרה את הֶר שטוּקַרט. הוא הסב את פניו כאילו לא ראה אותי. אמרתי, בסדר גמור, הרי אני כבר רגילה לראות מכרים ותיקים מהנהנים לשלום ומתרחקים, ולפעמים מתנהגים כאילו לא ראו אותי. בלבי אני תמיד מברכת אותם לשלום. אבל בהתנהגות של הֶר שטוּקַרט היה משהו מוזר. עצרתי לידו ושאלתי: 'אדוני, יש משהו שאתה רוצה לומר לי?' את שמו לא אמרתי, תמיד יוכל לטעון שהוא לא מכיר אותי. הוא השפיל את העיניים ולחש: 'פראוּ הַייזֶלבֶּרג חולה מאוד'."
אמו לחשה לה משהו שלא הגיע לאוזניו של תומס העומד ליד דלת, והגברת שטיין הנהנה בהבנה. תומס נתקף שאט נפש: כל זה מוּכר מדי. כל מאות הבקרים שישבו בהם השתיים דבוקות זו לזו בחדר השינה, ממתיקות סוד, ועוד אחד. וכל אדם שהתקרב אליהן דימה שהוא פולש לממלכה שאין בה מקום לאיש מלבדן. הגברת שטיין סידרה את הכרים למראשותיה של אמו, ליטפה את שׂערה ואחר רכנה וטמנה את פניה בחזה של אמו. "מַרלֶנֶה, איך זה קרה..." לחשה, "איך זה קרה?.."
באיזו קלילות העלימו השתיים את החלל שנפער ביניהן בשמונה השנים האחרונות. כאילו הוסט וילון ונגלה נוף קדום: הנה הן שוב, אדונית חולמנית היורדת לעתים אל העולם רק כדי להיזכר בנוקשותו, ושבה וממריאה, וסוכנת הבית שנעשתה חברתה הטובה ולאט-לאט קיבלה עליה את חובותיה, ובמעשיה הגביהה את החומה שחצצה בין האדונית לבין העולם. דומה היה שעכשיו הן מתקוממות על רסיסי הזמן שנותרו להן, מתאבלות על השנים שחלפו ועל השעות האוזלות.
את רוצה לגונן עליה כמו פעם, הגברת שטיין? הרהר תומס בזעף ופנה מהן. את רוצה להגן עליה מפני השנים שהקריבה, מהעוולות שהכתימו את שמלת החתונה שלה, מהמִשגים? כדי לגונן יש לשרטט את דמותו של התליין. בבקשה, הנה לך תליין אחד: מחלה נוראה שמרוששת את גופה של אדוניתך והודפת אותה בעקשנות אל המוות. ועדיין את מאמינה שתוכלי לעשות משהו למענה?
תומס נעמד בטרקלין רחב-הידיים. בהוראת אמו, היו וילונות הקטיפה העבים מוּרדים תמיד. הוא העלה אור במנורה שספּה, ועליה כריות ממולאות נוצות, עמדה לצדה, והשיט את מבטו על העתקי הפסלים - אוגוסט רוֹדן אחד, "שער הניצחון" עשוי חרסינה, בודהה מוזהב קטן שקיבלה במתנה מאיזה מלומד שפגשה בצעירותה ובהשפעתו התעניינה בדתות המזרח הרחוק. מעל לפסלון הבודהה עמדה על מדף תמונה של ארנסט יוּנגֶר בלוויית הקדשה, "למַרלֶנֶה, שסקרנותה כה נפלאה". צמחים מלאכותיים הקיפו את האח הקמורה המעוטרת באריחי דֶלפְט של ציורי אגמים וטחנות-רוח מטופשות. תמיד חש סחרחורת למראה הטרקלין הזה, מאותו ערב-רב שנועד להדגיש את רוחב אופקיה של בעלת הבית.
הוא החליט להתעלם מן המתרחש בחדר השינה, התיישב ליד שולחן העבודה וערך תיקונים אחרונים בנאום שיישא הערב בפגישה עם מנהלי "דַיימלֶר-בֶּנץ". שאיפתו היתה שבסוף הערב הם יבינו שחברת מילטוֹן היא התשובה לכל מאווייהם. כמה חבל שהגברת שטיין הקטנה לא נתקלה בכמה ידיעות בעיתונים ששמו הוזכר בהן (מסיבה עלומה כלשהי, לא קראו מכריו מעולם את העמוד הנכון בעיתון הנכון ביום הנכון) ולא יודעת על הצלחותיו.
בזמן שאביו וחבריו המפוטרים צעדו ברחובות ברלין מחופשים לצמיגים, לסנדוויצ'ים או לחפיסות שוקולד, הוא כבר הגה תוכנית מקורית ורבת השראה. יום אחד, כשנתיים לאחר תום לימודיו באוניברסיטה, קרא בעיתון שחברת מילטוֹן לחקר שווקים מתעתדת להקים סניף בגרמניה. החברה האמריקנית הזאת, שהיו לה סניפים בכל העולם ורק סניף אחד באירופה - ודווקא באנגליה - הציתה את דמיונו עוד כשלמד באוניברסיטה. הוא התיידד אז עם סטודנט אמריקני שלמד כלכלה, והלה סיפר לו על "מילטון" ועל מחקרי השווקים המתקדמים שלה שמקדימים את האירופים בעשור לפחות. זו היתה אחת מנקודות האור היחידות בלימודיו באוניברסיטת ברלין: בתחילת שנות העשרים הוא התעניין כמובן במדעי החברה, גם שקל ללמוד בלשנות, אך לבסוף, בהשראת אמו, שהאמינה ב"תמורה שתתחולל ברוחו" אם יצטרף לאוניברסיטה שהתהדרה באנשי רוח מן המעלה הראשונה, למד פילוסופיה. לרוב הלימודים נראו לו בזבוז זמן, וברגע שקיבל תואר מגיסטר הסתלק משם לבלי שוב.
בחורף 1926, והוא בן עשרים ושלוש, נסע ללונדון ונפגש עם אמריקני ששמו ג'ק פִיסְק, מנהל מחלקת אירופה של "מילטון לחקר שווקים". חודשים הוא הקדיש - יחד עם מורה אמריקני ששכר לו - לצחצוח האנגלית של הנאום שיישא שם. התיישב על כורסת העור המרופדת במשרדו המרווח של המנהל, שפניו חרושי הקמטים ושפמו העבות נראו מרשימים למדי, ובחן בסקרנות מפה ענקית של העולם בצבעי כחול-אדום-לבן ועליה דגלונים המסמנים את סניפי "מילטון" הרבים. למראה מפת הרהב הזאת הבין שצדק: בהשראת איזו הערה של שופנהאואר (הנה תועלת קטנה שהפיק מלימודיו) - "אמריקנים יכולים לומר על הוולגריות שלהם את אשר אמר קיקרו על המדע: הצטרפו אלינו" - החליט לנקוט גישה בוטה ופשטנית משהו, שלרוב תעורר דחייה במנהלים גרמנים, והנה נוכח לדעת שההחלטה היתה נכונה.
המנהל בחן אותו בחשד, כאילו לא הבין מנין צץ הברלינאי הצעיר הזה בחליפה המצועצעת, שמטפחת תכלת בסגנון צרפתי לצווארו וציפורן בדש מקטורנו. תומס שׂיכל את רגליו הארוכות, הציע לאמריקני טבק הולנדי משובח, הצית מקטרת, שאל בחביבות מנין ההשראה לשולחן עבודה דמוי ספינת פיראטים, ופצח בנאום: "מר פִיסְק היקר, קראתי על תוכניתו של האדון לחנוך בקרוב סניף חדש של 'מילטון' ביבשת, ודווקא בביתנו, ברלין. ראשית, הרשה לי לברך אותך בשם הברלינאים. כחוקר שווקים מיומן היית אמור ללמוד ביסודיות את סיכוייך בשוק האירופי. אבל ודאי למדת בינתיים לקח מן ההישגים המוגבלים של הסניף שלך באנגליה. הבה נודה: צעדיה של 'מילטון' באירופה מקרטעים, אפשר לומר בצער שעדיין לא הגעתם ליבשת. הנה בשׂורה קטנה: בברלין יהיה קשה יותר. איך אני יודע? זה הרי פשוט כל כך. לכל קהילה מערך הנחות המיוחד לה, והפרמטרים לחקר שווקים שהופעלו על האמריקנים לא ייטיבו לאפיין אותנו, הגרמנים. ממקורותי אני למד שבפגישותיך עם חברות גרמניות אתה מתהדר בשיטות המחקר של 'מילטון', מספר לכולם שהן מדע. אך זכור שהאצטלה המדעית הזאת היא למעשה סיפור בדים שאתה יכול אולי למכור לפתאים גרמנים שאוהבים 'למַדֵע' כל דבר, אבל שנינו יודעים שבעוד שנתיים אפילו גדולי הפתאים ייווכחו ששיטותיך לא יעילות בגרמניה ויבעטו אותך מהשוק. המדע היחיד שפועל כאן הוא מדע הנפש הלאומית של הגרמנים, ואילו אתה, אדוני הנכבד, מופיע פתאום עם חבילת הדולרים שלך ורוצה ללמד אותם איך לבזבז את כספם? אדוני הנכבד, אתה לא מבין את הגרמניוּת. ובכן, אינך הראשון ולא האחרון. הגרמניוּת קשה להבנה. יש הסבורים כי המסורת, המחקר, האמנות והפילוסופיה שלנו יצרו כאן פסיפס מרתק של טיפוסים. אך לדאבון הלב הנפש הגרמנית פשוטה הרבה יותר. אדוני יופתע לגלות עד כמה היא קלה לפענוח ולהפעלה. ואולם זו אינה פשטות מהסוג שאתם האמריקנים מכירים, זו פשטות שכדי להבינה יש ללמוד לעומק את הגרעין היסודי שלה. יש להבין, למשל, מהי בורגנות משכילה בגרמניה; היא לא דומה כלל לילידים הצעקנים שלכם מן החוף המזרחי. בקיצור, מדובר בפשטות שאפשר להגיע אליה רק אחרי מלאכת התרה. גם אם הצעד האחרון במשחק השחמט הוא פשוט לכאורה, קדמה לו עבודת תכנון מאומצת."
"דווקא בתקופה האחרונה 'מילטון' השקיעה מאמצים רבים בלימוד השוק הגרמני," אמר פִיסְק והתרווח על כיסאו בקימוט מצח. תומס התרשם שהפגישה דווקא מסבה לו הנאה וכי הוא מתגרה בו כדי להעמידו במבחן.
"בכל הכבוד, אדוני, אמא שלי תרדוף אחרי אריות בקולוסיאום לפני שהאמריקנים יבינו את האדם הגרמני. קראת את ארנסט יוּנגֶר? ודאי שלא. הוא חבר קרוב. את פַּאוּלי אתה מכיר? הכמיהה לאור גדול נטועה עמוק בנשמתנו. אם לא ראית את ההמון בווינטֶרפֶלדפּלאץ עומד בשעת ערב מאוחרת ובוהה בלפידים הבוהקים של 'ניוֵאָה', לא ראית את גרמניה. אתה מכיר את התואר völkisch? זו בעצם הגדרה למהות גרמנית שאין לה מקבילה בשפות אחרות. ואת התיאוריה של נַאוּמַן על המדינה כ'עסק גדול' לתועלת העם אתה מכיר? ובכן, אדוני, לפחות תסכים אתי שרק בדוחק אפשר להגדירך מומחה לאדם הגרמני...
"אמנם עכשיו המטבע הגרמני התייצב ומצב הכלכלה השתפר, אבל אם היית מסתובב בברלין לפני כמה שנים, היית לומד את המהות האמיתית של גרמניה! היית רואה אנשים רציונלים לכאורה ממציאים שיטת ייצוב מופרכת ופשוט מדפיסים כסף ושוחקים את המטבע עד שאינו שווה אפילו צדף על חוף הים. זה ההיגיון הגרמני: לדהור, אגב הדחקה, אל הקטסטרופה. אין זה ממנהגנו לעצור אפילו רגע אחד קודם.
"האדם הגרמני מורכב מהמוני רכיבים שונים. תאמר שכולם כאלה, וזה נכון, אבל תרכובת התכונות הגרמנית, למשל המינון של הסנטימנטליות בתוכה, היא ייחודית וחד-פעמית. אני חותר לנוסחה מנצחת שבעזרתה נכבוש את השוק הגרמני. אתה תוהה אם היא כבר בידי? אני מודיע לך שכן, את רוב חיי הקדשתי ללימוד האדם הגרמני. ולכן, אדוני, אם אתה רוצה לעשות עסקים בגרמניה, אני מציע שנשתף פעולה."
ג'ק פיסק נרעש. "בחור, אתה עוד לא לגמרי מבין את התחום, אבל כישרון יש לך, והרהיטות שלך מבהילה ממש."
כשפיסק עקר לברלין, הוא מינה את תומס לעוזרו, וכעבור שנה למנהל מחלקה חדשה של עובד אחד ושמה "פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית". האמת ניתנת להיאמר: תומס האמין שהוא נולד לתפקיד הזה. עוד בנערותו הבין שמיומנותו המשוכללת ביותר היא לפתות אנשים לקנות את המוצר שלו, לפרוט על המיתרים הנכונים בנפש הקונה.
מכאן ניווט את העניינים בתבונה. לאחר שהציג נימוקים משכנעים, טבלאות ובהן רעיונותיו החדשים, ובכלל הפעיל את קסמיו - קיבל ממנהל החברה את האישור ללוות כיועץ את תקציב המחקר של רשת ווּלווֹרְת, מהלקוחות הראשונים של "מילטון ברלין". בחברה נשמעו טענות כאילו הגרמנים לא יִתנו אמון ברשת העממית שמקורה במדינה שעדיין מצטיירת בעיניהם כמסתורית ולא מובנת.
"מִסקרים שערכה חברת מילטון בערים הגדולות עולה שהגרמנים לא יאמינו שהמוצרים האלה אכן ראויים," הודיעה הגברת גינתֶר, שהתהדרה בתואר סגנית מנהל מחלקת המחקר, ואולם תפקידה האמיתי היה לצוד לקוחות בשביל המילטונים. היא היתה אישה בלונדינית קטנת קומה שאיבדה את בעלה במלחמה הגדולה, גידלה שני ילדים בגפהּ, והעריכה תמיד הערכת יתר את שיקול דעתו של הצרכן הגרמני. בעיני תומס היא היתה בת-קול רפה וצדקנית של העולם הישן. הגברת גינתר הפריעה לו, והוא תכנן את עריפת ראשה - המקצועי כמובן - עד סוף השנה; לא נדרשה כאן תחבולה של רב-אמן. בינתיים, למרבה הזעזוע, היא המליצה להעלות את המחירים כדי למכור יותר.
ואז קם תומס ואמר, "ראשית, אני חייב לחלוק על פראו גינתר: אמריקה דווקא מסקרנת את הגרמנים. ושנית, אני מציע ש'ווּלווֹרת' תפרוץ לשוק מהשמים. אני זוכר איך כולם כאן התלהבו כשהמטוס השפריץ 'פֶּרסיל' בשמים, וזו רק אבקת כביסה. רשת ענקית כמו 'ווּלווֹרת' צריכה לקנות את השמים של ברלין לחודש אחד.
"נסלק כל חברה אחרת," הכריז. "אסור שאדם שיישא את עיניו לשמים יראה משהו שאינו כתובות מעופפות, זרקורי פרסומת וסילוני מטוסים של 'ווּלווֹרת', ואם אין בררה, גם ציפורים. נשכור את כל הצֶפֶּלינים, המטוסים, כל דבר שמרחף בשמים. ואם המתחרים ישיגו איזה כלי טיס, מצדי ניירט אותו."
האמריקנים אהבו את זה. מהספרים שקרא ומהסרטים שראה הסיק שהם אוהבים משפטים נועזים שמבטאים רעיון הרפתקני ומכה ניצחת לאויב: נעשה א' ונַראה להם, נעשה ב' וזה יחסל אותם, נעשה ג' והם יתרוששו וימכרו מיני סדקית ברחוב. ככל שהרעיון נטול עכבות יותר, כך הם משתכנעים ש"האיש הזה הוא איש כלבבנו". הם צריכים להאמין שהאיש שלהם מוכן לשרוף את דרזדן כדי למכור קומקום.
"מכל משאית עם זרקור, מכל בניין, חלון ראווה וחלון קדמי של מכונית ישתקפו האורות שלנו. מוצר ומחיר. מוצר ומחיר שמתחלפים כל הזמן."
"נשמע כביר," התלהב אחד ממנהלי "ווּלווֹרת אירופה".
"במקרה אני מכיר את החברים מ'פָּאוּל וֶנצֶל'," אמר תומס.
"אלה שרשמו את הפטנט של המטוס שמחליף פרסומות?" שאלה הגברת גינתר.
"בדיוק," אישר, "בחורים מופלאים באמת, ויש להם עוד הרבה פטנטים בשרוול. אני מציע ש'ווּלווֹרת' תרכוש מהם את הפטנט הזה."
"האם אנחנו באמת צריכים מטוס שמחליף עשרים פרסומת בכל טיסה? אנחנו רק רשת אחת," הקשה נציג אחר של "ווּלווֹרת".
"כבר הסברתי..." אמר תומס, וחביבות אבהית קורנת מעיניו הירוקות, "אנחנו לא נתפרע בלי היגיון, כמו שנהוג כאן בעיר הזאת, אנחנו נפרסם בשלב הראשון מוצר ומחיר, ורק בשלב השני את הרשת."
"זה נשמע מעניין, תוכל לקבוע לנו פגישה עם 'פָּאוּל וֶנצֶל'?" שאלו הווּלווֹרתים.
"בוודאי," עלז תומס, "הם חברים קרובים."

עלייתו ב"מילטון" היתה מסחררת, מעטים מבין עובדי החברה ברחבי העולם זכו להיות לשותפים, בוודאי בפרק זמן כה קצר. והפגישה הערב עם "דַיימלֶר-בֶּנץ" שטרח עליה בחודש האחרון יכולה להיות סיום הולם לשנה טובה מאוד; מאז המיזוג בין "דיימלר" ל"בנץ" הוא חלם לעבוד עם המכונית החדשה, ה"מרצדס-בנץ" שלהם. אבל משפטי הסיום של הרצאתו לא מצאו חן בעיניו, מלאכותיים מדי. הלחש העמום מחדר השינה של אמו כנראה מפריע לו להתרכז.
בילדותו היה מתיישב על הרצפה מחוץ לדלת הסגורה וכותב בפנקס את הדברים שאמרו אמו והגברת שטיין, אך מעולם לא הצליח להפריד לשני קולות את הלחש המשותף שהן רקחו. לכן התמלא הפנקס בקטעי משפטים שהצטרפו למונולוג אחד ארוך. רק בלילה, בחדרו, היה חוקר כל קטע בנפרד, קובע למי הוא מתאים יותר, לאמו או לגברת שטיין, ולבסוף מציג את גרסתו להשתלשלות הדיאלוג. ובכל פעם ששמע אחת מהן חוזרת על משפט הדומה בסגנונו לאחד שכבר הצמיד לה, חגג ניצחון קטן.
הלחש נדם. צעדים כבדים נשמעו. הוא קם, אבל הגברת שטיין שוב הקדימה ועקפה אותו - נעליה השאירו מאחוריה עקבות בוץ דקיקות - והפעם מיהרה לחדר האמבטיה. כנראה היא עדיין דוגלת בשיטת המגבות הקרות.
"פראו שטיין, לא משתכללים קצת?" רטן בשקט, אבל בעצם רצה לשאול אותה: חנה שטיין, האם לא שמעת שמחלקת "פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית" ב"מילטון" זה אני? מנהל-שותף. את בוודאי רוצה לשמוע על ההתקדמות העצומה שלי בשנים האחרונות. אחרי הכול, אנחנו לא זרים.
הגברת שטיין התקרבה אליו והמגבות בידיה. שמלתה הדוקה עכשיו אל גופה, בטנה בולטת. כשהצטלבו מבטיהם ראה בעיניה, הנרעשות עדיין מחומרת המחלה של אדוניתה, את כתב האישום. בתחילה נשא אליה מבט תמה, התקשה להאמין שהיא מעִזה להטיח בו, ולוּ במחשבה, את ההאשמה הזאת. אבל היא צמצמה את עיניה לשני סדקים נחושים כמכריזה: כן, בזה בדיוק אני מאמינה.
היתה לה, לגברת שטיין, יכולת מופלאה לארגן את האירועים בסיפור אחד שבו האמינה בדבקות; "גברים נגד נשים" היה ממנגנוני הפרשנות החביבים עליה. בימים שעבדה בביתם חצצה בין הרוע של הגברים, כלומר האב והבן, לבין האם והרעיה החלושה. לאריקה גֶלבֶּר היו כמה דברים מעניינים בהחלט לומר בעניין הזה. לרגע כלא בדמיונו את הגברת שטיין בקליניקה של אריקה גֶלבֶּר: השכיב אותה על הספה הנוקשה ואילץ אותה לענות על שאלותיה של הפסיכואנליטיקאית, להתוודות על חלומותיה, להתעמת עם העובדה המצערת שקיימות עוד נקודות השקפה. הרי לא אישה כגברת שטיין, שתמיד החזיקה בכל האמת, תניח לאדם כלשהו בעולם לגלות לה דבר חדש. בעיניה כל הדברים שאינם ידועים לה חוברים לשקר אחד גדול, האנשים הטובים, והם מעטים, אומרים אמת ולעולם לא יבגדו בך, וכל השאר שקרנים. לכן הכתה אותה בגידתה של אמו בהלם כזה. כשנושא הפיטורין עלה על הפרק, ביקשה ממנו אמו שישתתף בהחזקתה של הגברת שטיין, אך הוא סירב בטענה שמשכורתו כעובד שכיר ב"מילטון" זעומה, "וחוץ מזה, אמא, פראו שטיין עובדת כאן כבר יותר מעשרים שנה, צריך לדעת להשאיר אנשים מאחור..."
בסוף 1930, עזבה הגברת שטיין את ביתם והפקידה את אמו בידיו, ועכשיו, כעבור שמונה שנים, היא מוצאת אותה על ערש דווי. היא סבורה בוודאי שאילו נשארה כאן, כל זה לא היה קורה. מעניין שהיא עדיין חשה צורך להגן על האישה שפיטרה אותה. אולי באמת יש בה, בגברת שטיין, מידה נדירה של נאמנות, ואולי אנשים מסוימים פשוט מסרבים להיגמל מהרגלים ישנים.
"פראו שטיין," קרא והעלה על פניו בת-צחוק משוחררת ועיניו הבריקו; אפילו הגברת גינתר הודתה שהן שובות לב בצלילותן. "האם שמעת שעבדך הנאמן מונה למנהל-שותף בחברת מילטון, ולמנהל מחלקת 'פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית' כולל הסניפים בפריס, ורשה ורומא? את הסניפים האלה אני המצאתי. ועכשיו פתאום לצרפתונים יש רעיונות משלהם. פראו שטיין, לוּ אַת בנעלַי, האם היית מניחה לצרפתים האלה להגדיר מחדש את עבודת הסניף שלהם? כדי להיות חלק מהמערכת של 'מילטון' הם חייבים לאמץ את שיטות העבודה שלנו, לא? אמרתי להם: 'לא ייתכן שהסניף בצרפת ישתמש במודלים מהמאה הקודמת.' וכל זאת בהנחה שקיימת בכלל נפש צרפתית... ודאי תסכימי אתי שהרצון בהגדרה יפה ללא תוכן הוא-הוא הביטוי לנפש הצרפתית, אותה נטייה לאופנתיות בכל מחיר."
"אני לא קונה מוצרים מפרסומות," הכריזה הגברת שטיין.
"את זאת יכולתי לנחש, כמובן," התענג קולו של תומס בהטעמת כל הברה והברה. תמיד נהנה ללהג בחברתה. זה היה אחד היסודות המשונים בקשר ביניהם: היא נהגה תמיד כאילו פטפוטיו מעוררים בה מיאוס, אבל לרוב נשארה להקשיב לו. היה בגברת שטיין צד שמעולם לא חדל להשתאות לעלילותיו, כאילו באמת לא האמינה שאדם כמוהו אכן קיים.
"כל המחקרים שלנו העלו שבמעמד הפועלים בגרמניה יש עוינות כלפי פרסומת, והסיבות ברורות. הפרסומת מכוונת אל אנשים עם כסף או אל אנשים שמקנאים באנשים עם כסף או אל אנשים שמאמינים שיום אחד עוד יהיה להם כסף או אל אנשים המתחזים לאנשים עם כסף."
"פראוּ הייזלברג ביקשה שאשָאר אִתה כמה ימים," הודיעה הגברת שטיין.
"היא הוזה. הדבר לחלוטין בלתי אפשרי ואת יודעת את זה," התיז בזעף. כמה הוא מתעב אנשים שמתכחשים לעובדות הפשוטות ביותר. עכשיו נזכר שעליו להישמר משינויים קיצוניים מדי בהתנהגותו במחיצת זרים; אנשים עלולים לאבד את האמון בחביבות שלך. אבל, התנחם, זאת רק הגברת שטיין.
"לא אצא מהבית," אמרה.
"זה לא משנה. אנשים מדברים. מישהו אולי ראה אותך עולה במדרגות ולא יראה אותך יורדת. בעצם, את חייבת לעזוב את הבית מיד."
"אמך מבקשת את עזרתי. ואני מתכוונת להיענות לה," פסקה הגברת שטיין.
"פראו שטיין, הנושא איננו עומד לדיון! אין לי זמן לעמוד כאן ולהתקוטט אתך. המגבות שלך מתחממות, אנא הניחי אותן על מצחה של אמי ואחר כך את חייבת לצאת מכאן. אני ממהר, בעוד שעתיים, בשבע בערב, אנחנו נפגשים עם 'דיימלר-בנץ'..."
מחדר השינה שמע את אמו קוראת בשמו. הוא מיהר לגשת אליה. "תומס," לחשה והרימה את גופה במאמץ אל מראשות המיטה. "תומס, אני רוצה שפראו שטיין תישאר כאן כמה ימים..."
"אמא, זה בלתי אפשרי, האישה הזאת מסכנת אותנו."
"תומס יקירי, אני בסכנה כבר זמן רב," אמרה והושיטה לו את ידה. הוא אחז בה וליטף את אצבעותיה הדקות. בגופו תפח כאב לצד זיכרון הטקס הקבוע: הוא נער העומד ליד המראָה בחדרה, תמיד התפתה למראת העץ ולאור הרך והמייפה שבחדר. אמו שוכבת על מיטתה והגברת שטיין יושבת על הכיסא לצדה. הן מדברות עליו כאילו איננו שם: "כל היום הילד עומד מול המראה ומחקה תסרוקות של פרחחים מהקולנוע. נתַנּו לו הכול! התרבות הנעלה ביותר הונחה לרגליו. פילוסופים ומוסיקאים לימדו אותו, במיוחד בשבילו הזמנתי לכאן את ארנסט יוּנגר, מהסופרים הדגולים שלנו, והילד שואל אותו אם הוא היה באמריקה... את כל הטוב והנעלה שבעולם הצעתי לו, והוא? עוד ימכור את נשמתו לפּלוטו. תראי אותו, מתעסק עם השיער שלו כמו אישה, מסתובב כל היום ברחובות עם הֶרמן קְריצינְגֶר הזה, הבן של הנוכל שמוכר המצאות מזויפות. הם עושים כל מיני עסקאות שפלות עם ילדי הסחבות מאוראניֶנבּורגשטראסה, אלה שמוכרים את הגוף שלהם לדיפלומטים וצרפתים." למראָה הזאת יש כנפיים שאפשר להסיט ימינה ושמאלה ולסדר במין משולש שמכפיל את ההשתקפויות. הוא אהב לקפל את הכנפיים, הנה פניהן של שתי הגברות נוזלים ומתעוותים: פני כדור-פורח תפוחים, פנים זעירים כטבעת, פני גומי שנמתחים מקצה המראה עד קצהָ, פנים דקיקים כעיפרון או מתרחבים כלפי מטה כתחתיתו של הר, עיניה של הגברת שטיין ליד שפתיה של אמו, מצח שלגי ליד לחיים אדמדמות, גבות סמורות מתחת לשׂיער דמוי פרוות שועל. הוא אהב להציב את הכנפיים בזווית שתרקיד פנים רבים ככל האפשר, עשרים ושבעה.
"תומס היקר, יותר לא אבקש," לחשה אמו.
הוא לא יכול לשאת את מגען המרפרף של אצבעותיה, שאצר בחובו את הליטוף שלא יהיה עוד. "אני ממהר לפגישה, אמא. הלקוחות הציגו רשימת דרישות שלא נוכל לעמוד בהן. הזמנים השתנו, אנשים אוגרים כסף, מפחדים ממלחמה..." הדחף להסתלק משם רטט בכל שריר מגופו.
נראה שאמו הבינה זאת. היא נתנה בו מבט מרוחק שהצמית אותו שוב לעמדת הילד המבוזה - הנה הוא שוב מלקט כקבצן מבטי אמהוּת - וסגרה באצבעותיה הקרות על ידו. עכשיו תהיה ההתרה קשה עוד יותר.
"לפחות הרשה לפראו שטיין להישאר עד שתחזור. אני לא רוצה להיות לבד היום."
"אם אין בררה, אמא," פלט לבסוף.
אושר גָאה על פניה. היא מיהרה לשחרר את ידו ומבטה כבר גירש אותו.
"כמה נדיפה היא אהבתה של אמך," אמרה לו פעם אריקה גלבר. הוא יצא מן החדר והגברת שטיין שוב עברה על פניו, מאמצת את המגבות אל לבה.
מים טפטפו על הרצפה. הביט בהם נרגז. שום דבר בפניה של הגברת שטיין לא העיד על שביעות רצון, ועם זאת ידעו שניהם שיותר משהיא חוגגת את ניצחונה, היא מתבשמת מתבוסתו.

ניר ברעם

ניר ברעם נולד בירושלים. ספריו האחרונים — מחזיר החלומות (הוצאת כתר, 2006), אנשים טובים (עם עובד, ספרייה לעם, 2010) וצל עולם (עם עובד, ספרייה לעם, 2013) — זכו לשבחי הביקורת בארץ ובחו"ל, היו רבי־מכר ונמנו ברשימה הקצרה של פרס ספיר ושל פרסים בינלאומיים.
ספריו תורגמו ל-14 שפות. ספרו יקיצה נמנה על הרשימה הקצרה של פרס Wingate, ספריו "צל עולם "ואנשים טובים" נבחרו לספרי השנה על ידי עיתונים רבים ברחבי העולם. צל עולם בחר לאחד משבעים הספרים הטובים בהיסטוריה של ישראל.
בשנת 2016 פרסם את ספר העיון הראשון שלו הארץ שמעבר להרים (עם עובד), שגולל את סיפור מסעו בגדה המערבית. הסרט עובד לסרט דוקומנטרי, שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ונצפה על ידי למעלה מ-250,000 איש בישראל.
ברעם למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ערך בעם עובד את סדרת הקלאסיקונים ואת הסדרה 972. חתן פרס היצירה לסופרים ישראלים תש"ע.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

ynet אנשים קטנים מאת ניסים קלדרון. 21.4.10 23/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הארץ הקונפורמיסטים מאת נעמה שפי. 12.5.10 23/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
nrg האיש שרצה יותר מדי מאת אריק גלסנר. 11.4.10 23/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ynet אנשים קטנים מאת ניסים קלדרון. 21.4.10 23/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הארץ הקונפורמיסטים מאת נעמה שפי. 12.5.10 23/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
nrg האיש שרצה יותר מדי מאת אריק גלסנר. 11.4.10 23/03/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
אנשים טובים ניר ברעם

 


ברלין, סתיו 1938

אנשים פוגשים אנשים. רוב הסיפורים הם כאלה. ועד שלא פלטת את נשימתך האחרונה, גזר דינה של הבדידות אינו סופי. אתה רואה את העולם מתפקע מבני אדם, ומתפתה להאמין שבקלות תפיג את בדידותך. כמה זה קשה? אדם ניגש אל אדם אחר, שניהם התפעלו מ"דמדומי האלים" ומההצגה האחרונה של האוּפּטמן, שניהם קנו את המניה של"Tompson Broken-Heart Solutions" ("הלב הוא המגפה של המאה העשרים"), וכבר נכרתה ברית. הנה אשליה שמועילה למדינה, לחברה, לשוּק. בזכותה גם הגלמודים קונים בגדים, מניות, מכוניות, מתהדרים לקראת נשף ריקודים.
מבעד לחלון ראה אותה מחותלת במעיל הפרווה שלבשה כשיצאה מן הבית הזה בפעם האחרונה. לא מרצונה עזבה, הרי העולם שבחוץ לא הציע לה דבר. אבל להם כבר לא היה כסף להעסיק אותה. שחררו אותה, ונתנו לה במתנה מעיל פרווה לבן, שבינתיים האפיר מאוד. פרידה היא הזדמנות ללידה מחדש: אולי יקרה משהו טוב, אולי תהיה עבודה אחרת, אולי ייסדק מעטה הבדידות.
היא התקרבה בצעדיה הקטנים - עלתה קצת במשקל, הגברת שטיין - צעדים שכמו אמרו תמיד, "אל תסתכלו, אין שום דבר לראות כאן." הרי לך עורמת ההיסטוריה: האירועים האחרונים בברלין נתנו ליהודים כמוה סיבות טובות לחפש מסתור בין הצללים.
עיניו סקרו את החלקים החשופים בגופה: הפנים הפחוסים שמשבי האוויר הקר האדימו, הצוואר העדין שהדרו עמד תמיד בניגוד אכזרי לגוף הקצר, כמין גרעין של יופי שבנסיבות חיים אחרות היה יכול ללבלב. בדידותה מוחלטת, זה ברור. לא היה לו ספק שמלבד בענייני מסחר, מיעטה לדבר עם אנשים בשנים האחרונות.
מכונית נעצרה לידה. שני גברים ישבו במושב הקדמי. היא לא הביטה אליהם, אבל מכל ניע של גופה זלגה המוּדעוּת לקיומם. בתנועה חפוזה הסיטה תלתל אפור ממצחה, ופסעה בלאט אל מאחורי גדר אבן. תוֹמַס עקב אחרי המכונית עד שנעלמה בין מכוניות אחרות שברחוב. כעבור רגע שבה הגברת שטיין והגיחה וכבר נדמה לו שהבחינה בפניו שבחלון.
כמה התאבלה אמו על עזיבתה; הגברת שטיין היתה אחת מהם, מילאה את החללים ביניהם - האחות שלא היתה לאמו, למשל - עד שהשלימו עם העובדה שלאמו אין אחות, ופיטרו אותה. בסופו של דבר, כשהקִצבה השנתית שירשה אמו הידלדלה בשל מהלומת האינפלציה, והקיום הועמד בסכנה, דם היה דם ובזה תם העניין ונשלם.
נקישה על הדלת. "שלום לך, פְרָאוּ שטיין," אמר תומס. היא הנידה בראשה ומבטה החמוּר הדף אותו הצדה. להרף עין נפגשו עיניהם: השנים לא דיללו את האיבה ביניהם.
לרגע התענג על חרפתה, זו שכתובה בעיתונים, ובספר החוקים, ועל שלטי חוצות. מקרוב גם הבחין בעקבותיה: בפניה של הגברת שטיין סערה דחיפות מעוּנה. הנפש, בדיוק כמו הגוף הנכפף, ציפתה לעוד מכה. כמי שמכירה את הבית על כל נפתוליו, נחפזה במסדרון האפלולי ונבלעה בחדר השינה של אדוניתה. זמן מה הוא עמד קפוא ליד הדלת ואחר כך מיהר בעקבותיה. היא זוממת משהו, זה ברור.
עד שהדביק אותה, כבר הספיקה לתלות את מעילה בארון ולהתיישב ליד מיטת אמו. עיניה של זו לא הביעו כל פליאה כשהאישה שלא ראתה יותר משמונה שנים רכנה אליה ושאלה אם היא זקוקה למשהו. אמו השיבה בשלילה. הגברת שטיין שאלה אם מטפלים בה היטב, ואמו לחשה "כן" שבעצם היה "לא". הגברת שטיין תפסה בידה ומלמלה שוב ושוב את שמה: מַרְלֶנֶה, מַרְלֶנֶה.
תומס דמיין איך חצתה את ברלין כולה כדי לראות את אדוניתה בשקיעתה. בקול מתנשף היא סיפרה לאמו, "הבוקר פגשתי במקרה את הֶר שטוּקַרט. הוא הסב את פניו כאילו לא ראה אותי. אמרתי, בסדר גמור, הרי אני כבר רגילה לראות מכרים ותיקים מהנהנים לשלום ומתרחקים, ולפעמים מתנהגים כאילו לא ראו אותי. בלבי אני תמיד מברכת אותם לשלום. אבל בהתנהגות של הֶר שטוּקַרט היה משהו מוזר. עצרתי לידו ושאלתי: 'אדוני, יש משהו שאתה רוצה לומר לי?' את שמו לא אמרתי, תמיד יוכל לטעון שהוא לא מכיר אותי. הוא השפיל את העיניים ולחש: 'פראוּ הַייזֶלבֶּרג חולה מאוד'."
אמו לחשה לה משהו שלא הגיע לאוזניו של תומס העומד ליד דלת, והגברת שטיין הנהנה בהבנה. תומס נתקף שאט נפש: כל זה מוּכר מדי. כל מאות הבקרים שישבו בהם השתיים דבוקות זו לזו בחדר השינה, ממתיקות סוד, ועוד אחד. וכל אדם שהתקרב אליהן דימה שהוא פולש לממלכה שאין בה מקום לאיש מלבדן. הגברת שטיין סידרה את הכרים למראשותיה של אמו, ליטפה את שׂערה ואחר רכנה וטמנה את פניה בחזה של אמו. "מַרלֶנֶה, איך זה קרה..." לחשה, "איך זה קרה?.."
באיזו קלילות העלימו השתיים את החלל שנפער ביניהן בשמונה השנים האחרונות. כאילו הוסט וילון ונגלה נוף קדום: הנה הן שוב, אדונית חולמנית היורדת לעתים אל העולם רק כדי להיזכר בנוקשותו, ושבה וממריאה, וסוכנת הבית שנעשתה חברתה הטובה ולאט-לאט קיבלה עליה את חובותיה, ובמעשיה הגביהה את החומה שחצצה בין האדונית לבין העולם. דומה היה שעכשיו הן מתקוממות על רסיסי הזמן שנותרו להן, מתאבלות על השנים שחלפו ועל השעות האוזלות.
את רוצה לגונן עליה כמו פעם, הגברת שטיין? הרהר תומס בזעף ופנה מהן. את רוצה להגן עליה מפני השנים שהקריבה, מהעוולות שהכתימו את שמלת החתונה שלה, מהמִשגים? כדי לגונן יש לשרטט את דמותו של התליין. בבקשה, הנה לך תליין אחד: מחלה נוראה שמרוששת את גופה של אדוניתך והודפת אותה בעקשנות אל המוות. ועדיין את מאמינה שתוכלי לעשות משהו למענה?
תומס נעמד בטרקלין רחב-הידיים. בהוראת אמו, היו וילונות הקטיפה העבים מוּרדים תמיד. הוא העלה אור במנורה שספּה, ועליה כריות ממולאות נוצות, עמדה לצדה, והשיט את מבטו על העתקי הפסלים - אוגוסט רוֹדן אחד, "שער הניצחון" עשוי חרסינה, בודהה מוזהב קטן שקיבלה במתנה מאיזה מלומד שפגשה בצעירותה ובהשפעתו התעניינה בדתות המזרח הרחוק. מעל לפסלון הבודהה עמדה על מדף תמונה של ארנסט יוּנגֶר בלוויית הקדשה, "למַרלֶנֶה, שסקרנותה כה נפלאה". צמחים מלאכותיים הקיפו את האח הקמורה המעוטרת באריחי דֶלפְט של ציורי אגמים וטחנות-רוח מטופשות. תמיד חש סחרחורת למראה הטרקלין הזה, מאותו ערב-רב שנועד להדגיש את רוחב אופקיה של בעלת הבית.
הוא החליט להתעלם מן המתרחש בחדר השינה, התיישב ליד שולחן העבודה וערך תיקונים אחרונים בנאום שיישא הערב בפגישה עם מנהלי "דַיימלֶר-בֶּנץ". שאיפתו היתה שבסוף הערב הם יבינו שחברת מילטוֹן היא התשובה לכל מאווייהם. כמה חבל שהגברת שטיין הקטנה לא נתקלה בכמה ידיעות בעיתונים ששמו הוזכר בהן (מסיבה עלומה כלשהי, לא קראו מכריו מעולם את העמוד הנכון בעיתון הנכון ביום הנכון) ולא יודעת על הצלחותיו.
בזמן שאביו וחבריו המפוטרים צעדו ברחובות ברלין מחופשים לצמיגים, לסנדוויצ'ים או לחפיסות שוקולד, הוא כבר הגה תוכנית מקורית ורבת השראה. יום אחד, כשנתיים לאחר תום לימודיו באוניברסיטה, קרא בעיתון שחברת מילטוֹן לחקר שווקים מתעתדת להקים סניף בגרמניה. החברה האמריקנית הזאת, שהיו לה סניפים בכל העולם ורק סניף אחד באירופה - ודווקא באנגליה - הציתה את דמיונו עוד כשלמד באוניברסיטה. הוא התיידד אז עם סטודנט אמריקני שלמד כלכלה, והלה סיפר לו על "מילטון" ועל מחקרי השווקים המתקדמים שלה שמקדימים את האירופים בעשור לפחות. זו היתה אחת מנקודות האור היחידות בלימודיו באוניברסיטת ברלין: בתחילת שנות העשרים הוא התעניין כמובן במדעי החברה, גם שקל ללמוד בלשנות, אך לבסוף, בהשראת אמו, שהאמינה ב"תמורה שתתחולל ברוחו" אם יצטרף לאוניברסיטה שהתהדרה באנשי רוח מן המעלה הראשונה, למד פילוסופיה. לרוב הלימודים נראו לו בזבוז זמן, וברגע שקיבל תואר מגיסטר הסתלק משם לבלי שוב.
בחורף 1926, והוא בן עשרים ושלוש, נסע ללונדון ונפגש עם אמריקני ששמו ג'ק פִיסְק, מנהל מחלקת אירופה של "מילטון לחקר שווקים". חודשים הוא הקדיש - יחד עם מורה אמריקני ששכר לו - לצחצוח האנגלית של הנאום שיישא שם. התיישב על כורסת העור המרופדת במשרדו המרווח של המנהל, שפניו חרושי הקמטים ושפמו העבות נראו מרשימים למדי, ובחן בסקרנות מפה ענקית של העולם בצבעי כחול-אדום-לבן ועליה דגלונים המסמנים את סניפי "מילטון" הרבים. למראה מפת הרהב הזאת הבין שצדק: בהשראת איזו הערה של שופנהאואר (הנה תועלת קטנה שהפיק מלימודיו) - "אמריקנים יכולים לומר על הוולגריות שלהם את אשר אמר קיקרו על המדע: הצטרפו אלינו" - החליט לנקוט גישה בוטה ופשטנית משהו, שלרוב תעורר דחייה במנהלים גרמנים, והנה נוכח לדעת שההחלטה היתה נכונה.
המנהל בחן אותו בחשד, כאילו לא הבין מנין צץ הברלינאי הצעיר הזה בחליפה המצועצעת, שמטפחת תכלת בסגנון צרפתי לצווארו וציפורן בדש מקטורנו. תומס שׂיכל את רגליו הארוכות, הציע לאמריקני טבק הולנדי משובח, הצית מקטרת, שאל בחביבות מנין ההשראה לשולחן עבודה דמוי ספינת פיראטים, ופצח בנאום: "מר פִיסְק היקר, קראתי על תוכניתו של האדון לחנוך בקרוב סניף חדש של 'מילטון' ביבשת, ודווקא בביתנו, ברלין. ראשית, הרשה לי לברך אותך בשם הברלינאים. כחוקר שווקים מיומן היית אמור ללמוד ביסודיות את סיכוייך בשוק האירופי. אבל ודאי למדת בינתיים לקח מן ההישגים המוגבלים של הסניף שלך באנגליה. הבה נודה: צעדיה של 'מילטון' באירופה מקרטעים, אפשר לומר בצער שעדיין לא הגעתם ליבשת. הנה בשׂורה קטנה: בברלין יהיה קשה יותר. איך אני יודע? זה הרי פשוט כל כך. לכל קהילה מערך הנחות המיוחד לה, והפרמטרים לחקר שווקים שהופעלו על האמריקנים לא ייטיבו לאפיין אותנו, הגרמנים. ממקורותי אני למד שבפגישותיך עם חברות גרמניות אתה מתהדר בשיטות המחקר של 'מילטון', מספר לכולם שהן מדע. אך זכור שהאצטלה המדעית הזאת היא למעשה סיפור בדים שאתה יכול אולי למכור לפתאים גרמנים שאוהבים 'למַדֵע' כל דבר, אבל שנינו יודעים שבעוד שנתיים אפילו גדולי הפתאים ייווכחו ששיטותיך לא יעילות בגרמניה ויבעטו אותך מהשוק. המדע היחיד שפועל כאן הוא מדע הנפש הלאומית של הגרמנים, ואילו אתה, אדוני הנכבד, מופיע פתאום עם חבילת הדולרים שלך ורוצה ללמד אותם איך לבזבז את כספם? אדוני הנכבד, אתה לא מבין את הגרמניוּת. ובכן, אינך הראשון ולא האחרון. הגרמניוּת קשה להבנה. יש הסבורים כי המסורת, המחקר, האמנות והפילוסופיה שלנו יצרו כאן פסיפס מרתק של טיפוסים. אך לדאבון הלב הנפש הגרמנית פשוטה הרבה יותר. אדוני יופתע לגלות עד כמה היא קלה לפענוח ולהפעלה. ואולם זו אינה פשטות מהסוג שאתם האמריקנים מכירים, זו פשטות שכדי להבינה יש ללמוד לעומק את הגרעין היסודי שלה. יש להבין, למשל, מהי בורגנות משכילה בגרמניה; היא לא דומה כלל לילידים הצעקנים שלכם מן החוף המזרחי. בקיצור, מדובר בפשטות שאפשר להגיע אליה רק אחרי מלאכת התרה. גם אם הצעד האחרון במשחק השחמט הוא פשוט לכאורה, קדמה לו עבודת תכנון מאומצת."
"דווקא בתקופה האחרונה 'מילטון' השקיעה מאמצים רבים בלימוד השוק הגרמני," אמר פִיסְק והתרווח על כיסאו בקימוט מצח. תומס התרשם שהפגישה דווקא מסבה לו הנאה וכי הוא מתגרה בו כדי להעמידו במבחן.
"בכל הכבוד, אדוני, אמא שלי תרדוף אחרי אריות בקולוסיאום לפני שהאמריקנים יבינו את האדם הגרמני. קראת את ארנסט יוּנגֶר? ודאי שלא. הוא חבר קרוב. את פַּאוּלי אתה מכיר? הכמיהה לאור גדול נטועה עמוק בנשמתנו. אם לא ראית את ההמון בווינטֶרפֶלדפּלאץ עומד בשעת ערב מאוחרת ובוהה בלפידים הבוהקים של 'ניוֵאָה', לא ראית את גרמניה. אתה מכיר את התואר völkisch? זו בעצם הגדרה למהות גרמנית שאין לה מקבילה בשפות אחרות. ואת התיאוריה של נַאוּמַן על המדינה כ'עסק גדול' לתועלת העם אתה מכיר? ובכן, אדוני, לפחות תסכים אתי שרק בדוחק אפשר להגדירך מומחה לאדם הגרמני...
"אמנם עכשיו המטבע הגרמני התייצב ומצב הכלכלה השתפר, אבל אם היית מסתובב בברלין לפני כמה שנים, היית לומד את המהות האמיתית של גרמניה! היית רואה אנשים רציונלים לכאורה ממציאים שיטת ייצוב מופרכת ופשוט מדפיסים כסף ושוחקים את המטבע עד שאינו שווה אפילו צדף על חוף הים. זה ההיגיון הגרמני: לדהור, אגב הדחקה, אל הקטסטרופה. אין זה ממנהגנו לעצור אפילו רגע אחד קודם.
"האדם הגרמני מורכב מהמוני רכיבים שונים. תאמר שכולם כאלה, וזה נכון, אבל תרכובת התכונות הגרמנית, למשל המינון של הסנטימנטליות בתוכה, היא ייחודית וחד-פעמית. אני חותר לנוסחה מנצחת שבעזרתה נכבוש את השוק הגרמני. אתה תוהה אם היא כבר בידי? אני מודיע לך שכן, את רוב חיי הקדשתי ללימוד האדם הגרמני. ולכן, אדוני, אם אתה רוצה לעשות עסקים בגרמניה, אני מציע שנשתף פעולה."
ג'ק פיסק נרעש. "בחור, אתה עוד לא לגמרי מבין את התחום, אבל כישרון יש לך, והרהיטות שלך מבהילה ממש."
כשפיסק עקר לברלין, הוא מינה את תומס לעוזרו, וכעבור שנה למנהל מחלקה חדשה של עובד אחד ושמה "פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית". האמת ניתנת להיאמר: תומס האמין שהוא נולד לתפקיד הזה. עוד בנערותו הבין שמיומנותו המשוכללת ביותר היא לפתות אנשים לקנות את המוצר שלו, לפרוט על המיתרים הנכונים בנפש הקונה.
מכאן ניווט את העניינים בתבונה. לאחר שהציג נימוקים משכנעים, טבלאות ובהן רעיונותיו החדשים, ובכלל הפעיל את קסמיו - קיבל ממנהל החברה את האישור ללוות כיועץ את תקציב המחקר של רשת ווּלווֹרְת, מהלקוחות הראשונים של "מילטון ברלין". בחברה נשמעו טענות כאילו הגרמנים לא יִתנו אמון ברשת העממית שמקורה במדינה שעדיין מצטיירת בעיניהם כמסתורית ולא מובנת.
"מִסקרים שערכה חברת מילטון בערים הגדולות עולה שהגרמנים לא יאמינו שהמוצרים האלה אכן ראויים," הודיעה הגברת גינתֶר, שהתהדרה בתואר סגנית מנהל מחלקת המחקר, ואולם תפקידה האמיתי היה לצוד לקוחות בשביל המילטונים. היא היתה אישה בלונדינית קטנת קומה שאיבדה את בעלה במלחמה הגדולה, גידלה שני ילדים בגפהּ, והעריכה תמיד הערכת יתר את שיקול דעתו של הצרכן הגרמני. בעיני תומס היא היתה בת-קול רפה וצדקנית של העולם הישן. הגברת גינתר הפריעה לו, והוא תכנן את עריפת ראשה - המקצועי כמובן - עד סוף השנה; לא נדרשה כאן תחבולה של רב-אמן. בינתיים, למרבה הזעזוע, היא המליצה להעלות את המחירים כדי למכור יותר.
ואז קם תומס ואמר, "ראשית, אני חייב לחלוק על פראו גינתר: אמריקה דווקא מסקרנת את הגרמנים. ושנית, אני מציע ש'ווּלווֹרת' תפרוץ לשוק מהשמים. אני זוכר איך כולם כאן התלהבו כשהמטוס השפריץ 'פֶּרסיל' בשמים, וזו רק אבקת כביסה. רשת ענקית כמו 'ווּלווֹרת' צריכה לקנות את השמים של ברלין לחודש אחד.
"נסלק כל חברה אחרת," הכריז. "אסור שאדם שיישא את עיניו לשמים יראה משהו שאינו כתובות מעופפות, זרקורי פרסומת וסילוני מטוסים של 'ווּלווֹרת', ואם אין בררה, גם ציפורים. נשכור את כל הצֶפֶּלינים, המטוסים, כל דבר שמרחף בשמים. ואם המתחרים ישיגו איזה כלי טיס, מצדי ניירט אותו."
האמריקנים אהבו את זה. מהספרים שקרא ומהסרטים שראה הסיק שהם אוהבים משפטים נועזים שמבטאים רעיון הרפתקני ומכה ניצחת לאויב: נעשה א' ונַראה להם, נעשה ב' וזה יחסל אותם, נעשה ג' והם יתרוששו וימכרו מיני סדקית ברחוב. ככל שהרעיון נטול עכבות יותר, כך הם משתכנעים ש"האיש הזה הוא איש כלבבנו". הם צריכים להאמין שהאיש שלהם מוכן לשרוף את דרזדן כדי למכור קומקום.
"מכל משאית עם זרקור, מכל בניין, חלון ראווה וחלון קדמי של מכונית ישתקפו האורות שלנו. מוצר ומחיר. מוצר ומחיר שמתחלפים כל הזמן."
"נשמע כביר," התלהב אחד ממנהלי "ווּלווֹרת אירופה".
"במקרה אני מכיר את החברים מ'פָּאוּל וֶנצֶל'," אמר תומס.
"אלה שרשמו את הפטנט של המטוס שמחליף פרסומות?" שאלה הגברת גינתר.
"בדיוק," אישר, "בחורים מופלאים באמת, ויש להם עוד הרבה פטנטים בשרוול. אני מציע ש'ווּלווֹרת' תרכוש מהם את הפטנט הזה."
"האם אנחנו באמת צריכים מטוס שמחליף עשרים פרסומת בכל טיסה? אנחנו רק רשת אחת," הקשה נציג אחר של "ווּלווֹרת".
"כבר הסברתי..." אמר תומס, וחביבות אבהית קורנת מעיניו הירוקות, "אנחנו לא נתפרע בלי היגיון, כמו שנהוג כאן בעיר הזאת, אנחנו נפרסם בשלב הראשון מוצר ומחיר, ורק בשלב השני את הרשת."
"זה נשמע מעניין, תוכל לקבוע לנו פגישה עם 'פָּאוּל וֶנצֶל'?" שאלו הווּלווֹרתים.
"בוודאי," עלז תומס, "הם חברים קרובים."

עלייתו ב"מילטון" היתה מסחררת, מעטים מבין עובדי החברה ברחבי העולם זכו להיות לשותפים, בוודאי בפרק זמן כה קצר. והפגישה הערב עם "דַיימלֶר-בֶּנץ" שטרח עליה בחודש האחרון יכולה להיות סיום הולם לשנה טובה מאוד; מאז המיזוג בין "דיימלר" ל"בנץ" הוא חלם לעבוד עם המכונית החדשה, ה"מרצדס-בנץ" שלהם. אבל משפטי הסיום של הרצאתו לא מצאו חן בעיניו, מלאכותיים מדי. הלחש העמום מחדר השינה של אמו כנראה מפריע לו להתרכז.
בילדותו היה מתיישב על הרצפה מחוץ לדלת הסגורה וכותב בפנקס את הדברים שאמרו אמו והגברת שטיין, אך מעולם לא הצליח להפריד לשני קולות את הלחש המשותף שהן רקחו. לכן התמלא הפנקס בקטעי משפטים שהצטרפו למונולוג אחד ארוך. רק בלילה, בחדרו, היה חוקר כל קטע בנפרד, קובע למי הוא מתאים יותר, לאמו או לגברת שטיין, ולבסוף מציג את גרסתו להשתלשלות הדיאלוג. ובכל פעם ששמע אחת מהן חוזרת על משפט הדומה בסגנונו לאחד שכבר הצמיד לה, חגג ניצחון קטן.
הלחש נדם. צעדים כבדים נשמעו. הוא קם, אבל הגברת שטיין שוב הקדימה ועקפה אותו - נעליה השאירו מאחוריה עקבות בוץ דקיקות - והפעם מיהרה לחדר האמבטיה. כנראה היא עדיין דוגלת בשיטת המגבות הקרות.
"פראו שטיין, לא משתכללים קצת?" רטן בשקט, אבל בעצם רצה לשאול אותה: חנה שטיין, האם לא שמעת שמחלקת "פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית" ב"מילטון" זה אני? מנהל-שותף. את בוודאי רוצה לשמוע על ההתקדמות העצומה שלי בשנים האחרונות. אחרי הכול, אנחנו לא זרים.
הגברת שטיין התקרבה אליו והמגבות בידיה. שמלתה הדוקה עכשיו אל גופה, בטנה בולטת. כשהצטלבו מבטיהם ראה בעיניה, הנרעשות עדיין מחומרת המחלה של אדוניתה, את כתב האישום. בתחילה נשא אליה מבט תמה, התקשה להאמין שהיא מעִזה להטיח בו, ולוּ במחשבה, את ההאשמה הזאת. אבל היא צמצמה את עיניה לשני סדקים נחושים כמכריזה: כן, בזה בדיוק אני מאמינה.
היתה לה, לגברת שטיין, יכולת מופלאה לארגן את האירועים בסיפור אחד שבו האמינה בדבקות; "גברים נגד נשים" היה ממנגנוני הפרשנות החביבים עליה. בימים שעבדה בביתם חצצה בין הרוע של הגברים, כלומר האב והבן, לבין האם והרעיה החלושה. לאריקה גֶלבֶּר היו כמה דברים מעניינים בהחלט לומר בעניין הזה. לרגע כלא בדמיונו את הגברת שטיין בקליניקה של אריקה גֶלבֶּר: השכיב אותה על הספה הנוקשה ואילץ אותה לענות על שאלותיה של הפסיכואנליטיקאית, להתוודות על חלומותיה, להתעמת עם העובדה המצערת שקיימות עוד נקודות השקפה. הרי לא אישה כגברת שטיין, שתמיד החזיקה בכל האמת, תניח לאדם כלשהו בעולם לגלות לה דבר חדש. בעיניה כל הדברים שאינם ידועים לה חוברים לשקר אחד גדול, האנשים הטובים, והם מעטים, אומרים אמת ולעולם לא יבגדו בך, וכל השאר שקרנים. לכן הכתה אותה בגידתה של אמו בהלם כזה. כשנושא הפיטורין עלה על הפרק, ביקשה ממנו אמו שישתתף בהחזקתה של הגברת שטיין, אך הוא סירב בטענה שמשכורתו כעובד שכיר ב"מילטון" זעומה, "וחוץ מזה, אמא, פראו שטיין עובדת כאן כבר יותר מעשרים שנה, צריך לדעת להשאיר אנשים מאחור..."
בסוף 1930, עזבה הגברת שטיין את ביתם והפקידה את אמו בידיו, ועכשיו, כעבור שמונה שנים, היא מוצאת אותה על ערש דווי. היא סבורה בוודאי שאילו נשארה כאן, כל זה לא היה קורה. מעניין שהיא עדיין חשה צורך להגן על האישה שפיטרה אותה. אולי באמת יש בה, בגברת שטיין, מידה נדירה של נאמנות, ואולי אנשים מסוימים פשוט מסרבים להיגמל מהרגלים ישנים.
"פראו שטיין," קרא והעלה על פניו בת-צחוק משוחררת ועיניו הבריקו; אפילו הגברת גינתר הודתה שהן שובות לב בצלילותן. "האם שמעת שעבדך הנאמן מונה למנהל-שותף בחברת מילטון, ולמנהל מחלקת 'פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית' כולל הסניפים בפריס, ורשה ורומא? את הסניפים האלה אני המצאתי. ועכשיו פתאום לצרפתונים יש רעיונות משלהם. פראו שטיין, לוּ אַת בנעלַי, האם היית מניחה לצרפתים האלה להגדיר מחדש את עבודת הסניף שלהם? כדי להיות חלק מהמערכת של 'מילטון' הם חייבים לאמץ את שיטות העבודה שלנו, לא? אמרתי להם: 'לא ייתכן שהסניף בצרפת ישתמש במודלים מהמאה הקודמת.' וכל זאת בהנחה שקיימת בכלל נפש צרפתית... ודאי תסכימי אתי שהרצון בהגדרה יפה ללא תוכן הוא-הוא הביטוי לנפש הצרפתית, אותה נטייה לאופנתיות בכל מחיר."
"אני לא קונה מוצרים מפרסומות," הכריזה הגברת שטיין.
"את זאת יכולתי לנחש, כמובן," התענג קולו של תומס בהטעמת כל הברה והברה. תמיד נהנה ללהג בחברתה. זה היה אחד היסודות המשונים בקשר ביניהם: היא נהגה תמיד כאילו פטפוטיו מעוררים בה מיאוס, אבל לרוב נשארה להקשיב לו. היה בגברת שטיין צד שמעולם לא חדל להשתאות לעלילותיו, כאילו באמת לא האמינה שאדם כמוהו אכן קיים.
"כל המחקרים שלנו העלו שבמעמד הפועלים בגרמניה יש עוינות כלפי פרסומת, והסיבות ברורות. הפרסומת מכוונת אל אנשים עם כסף או אל אנשים שמקנאים באנשים עם כסף או אל אנשים שמאמינים שיום אחד עוד יהיה להם כסף או אל אנשים המתחזים לאנשים עם כסף."
"פראוּ הייזלברג ביקשה שאשָאר אִתה כמה ימים," הודיעה הגברת שטיין.
"היא הוזה. הדבר לחלוטין בלתי אפשרי ואת יודעת את זה," התיז בזעף. כמה הוא מתעב אנשים שמתכחשים לעובדות הפשוטות ביותר. עכשיו נזכר שעליו להישמר משינויים קיצוניים מדי בהתנהגותו במחיצת זרים; אנשים עלולים לאבד את האמון בחביבות שלך. אבל, התנחם, זאת רק הגברת שטיין.
"לא אצא מהבית," אמרה.
"זה לא משנה. אנשים מדברים. מישהו אולי ראה אותך עולה במדרגות ולא יראה אותך יורדת. בעצם, את חייבת לעזוב את הבית מיד."
"אמך מבקשת את עזרתי. ואני מתכוונת להיענות לה," פסקה הגברת שטיין.
"פראו שטיין, הנושא איננו עומד לדיון! אין לי זמן לעמוד כאן ולהתקוטט אתך. המגבות שלך מתחממות, אנא הניחי אותן על מצחה של אמי ואחר כך את חייבת לצאת מכאן. אני ממהר, בעוד שעתיים, בשבע בערב, אנחנו נפגשים עם 'דיימלר-בנץ'..."
מחדר השינה שמע את אמו קוראת בשמו. הוא מיהר לגשת אליה. "תומס," לחשה והרימה את גופה במאמץ אל מראשות המיטה. "תומס, אני רוצה שפראו שטיין תישאר כאן כמה ימים..."
"אמא, זה בלתי אפשרי, האישה הזאת מסכנת אותנו."
"תומס יקירי, אני בסכנה כבר זמן רב," אמרה והושיטה לו את ידה. הוא אחז בה וליטף את אצבעותיה הדקות. בגופו תפח כאב לצד זיכרון הטקס הקבוע: הוא נער העומד ליד המראָה בחדרה, תמיד התפתה למראת העץ ולאור הרך והמייפה שבחדר. אמו שוכבת על מיטתה והגברת שטיין יושבת על הכיסא לצדה. הן מדברות עליו כאילו איננו שם: "כל היום הילד עומד מול המראה ומחקה תסרוקות של פרחחים מהקולנוע. נתַנּו לו הכול! התרבות הנעלה ביותר הונחה לרגליו. פילוסופים ומוסיקאים לימדו אותו, במיוחד בשבילו הזמנתי לכאן את ארנסט יוּנגר, מהסופרים הדגולים שלנו, והילד שואל אותו אם הוא היה באמריקה... את כל הטוב והנעלה שבעולם הצעתי לו, והוא? עוד ימכור את נשמתו לפּלוטו. תראי אותו, מתעסק עם השיער שלו כמו אישה, מסתובב כל היום ברחובות עם הֶרמן קְריצינְגֶר הזה, הבן של הנוכל שמוכר המצאות מזויפות. הם עושים כל מיני עסקאות שפלות עם ילדי הסחבות מאוראניֶנבּורגשטראסה, אלה שמוכרים את הגוף שלהם לדיפלומטים וצרפתים." למראָה הזאת יש כנפיים שאפשר להסיט ימינה ושמאלה ולסדר במין משולש שמכפיל את ההשתקפויות. הוא אהב לקפל את הכנפיים, הנה פניהן של שתי הגברות נוזלים ומתעוותים: פני כדור-פורח תפוחים, פנים זעירים כטבעת, פני גומי שנמתחים מקצה המראה עד קצהָ, פנים דקיקים כעיפרון או מתרחבים כלפי מטה כתחתיתו של הר, עיניה של הגברת שטיין ליד שפתיה של אמו, מצח שלגי ליד לחיים אדמדמות, גבות סמורות מתחת לשׂיער דמוי פרוות שועל. הוא אהב להציב את הכנפיים בזווית שתרקיד פנים רבים ככל האפשר, עשרים ושבעה.
"תומס היקר, יותר לא אבקש," לחשה אמו.
הוא לא יכול לשאת את מגען המרפרף של אצבעותיה, שאצר בחובו את הליטוף שלא יהיה עוד. "אני ממהר לפגישה, אמא. הלקוחות הציגו רשימת דרישות שלא נוכל לעמוד בהן. הזמנים השתנו, אנשים אוגרים כסף, מפחדים ממלחמה..." הדחף להסתלק משם רטט בכל שריר מגופו.
נראה שאמו הבינה זאת. היא נתנה בו מבט מרוחק שהצמית אותו שוב לעמדת הילד המבוזה - הנה הוא שוב מלקט כקבצן מבטי אמהוּת - וסגרה באצבעותיה הקרות על ידו. עכשיו תהיה ההתרה קשה עוד יותר.
"לפחות הרשה לפראו שטיין להישאר עד שתחזור. אני לא רוצה להיות לבד היום."
"אם אין בררה, אמא," פלט לבסוף.
אושר גָאה על פניה. היא מיהרה לשחרר את ידו ומבטה כבר גירש אותו.
"כמה נדיפה היא אהבתה של אמך," אמרה לו פעם אריקה גלבר. הוא יצא מן החדר והגברת שטיין שוב עברה על פניו, מאמצת את המגבות אל לבה.
מים טפטפו על הרצפה. הביט בהם נרגז. שום דבר בפניה של הגברת שטיין לא העיד על שביעות רצון, ועם זאת ידעו שניהם שיותר משהיא חוגגת את ניצחונה, היא מתבשמת מתבוסתו.