מה שטוב לפילים

 

למחרת, בבוקרו של יום השבת, ולא בסתם עוד 'בוקר אחד', לא הקיץ אבא שלי משנתו, שלא כמנהגו. מתוך חשש גדול, הצצתי לחדרו כבר מוקדם בבוקר, שעה שרגיל להתעורר בה. מוטל היה על גבו אלכסונית, כמעט נשמט מהמיטה, עיניו עצומות, אך ניכר בו שהוא שרוי בחוסר שקט יוצא מגדר הרגיל. ידיו נעות חדות וכפויות, כמעט מכניות. כך גם רגליו, רועדות ונבעטות ללא שליטה. ראשו מיטלטל בחוזקה מצד לצד, כשקול המהום, מעין נהמת נהי בלתי מובנת, נפלטת מפיו ואינה פוסקת. כל אלה הילכו עליי אימה. הייתי מוטרפת מדאגה. אולי הטראומה החמורה שעבר אמש החרידה אותו יותר ממה ששיערתי, ושוב, מחדש הוא חווה סיוטים מזוויעים מעברו הנורא. התלבטתי אם להעירו. הצמדתי את גב הכיסא למיטה שלא ייפול. חשבתי, למה שלא יישן עוד קצת, אולי שעה ויותר… אתמול, לאחר ביקורו המטלטל של יהודה, מנהל 'בית העדות' שבמושב, במשך שעות על שעות הוא היה כל כך נסער ואומלל… היה נורא לראותו בכך, ממש קורע לב. הוא, החסון, החזק המאופק, מזדעזע כך בכל גופו, מתענה ומתייסר בשיברון לב, כאילו נפער חור ענק בסכר ההדחקה העמוקה של כל אותן התלאות הנוראיות שעבר, ונותץ הגולל מעל כל אותן הזוועות שחווה… רק בשעות הקטנות של הלילה הוא נרגע לבסוף ונרדם. ועכשיו הוא אינו מתעורר…

 

קיוויתי, שבשל כל אותן הפרעות הוא מאחר לקום, למרות שאין זה מהרגלו, אפילו לא בשבת. תפילת הבוקר הרי מתחילה רק בשעה שמונה ומחצה. יש זמן… בכל הימים, אף שהיה הולך לישון בשעות הלילה המאוחרות, היה משכים, אוכל את שתי פרוסות הלחם בריבה ושותה את הקפה, ומייד מסתער על עבודת יומו ועיסוקיו השונים. כך למשל, אם החליטו אימא והוא, בעיצומו של הקיץ לפני החגים, שיש לשפץ את הבית צמוד הקרקע — לאטום בשפכטל בקעים שנוצרו בקיר עקב תזוזת האדמה, לסייד את הקירות בפוליסיד לבן, גם לצבוע את הדלתות והמשקופים, כמובן רק לאחר הניקוי בטרפנטין, ומריחה ביסוד סינתטי לעץ, ואפילו פעמיים, ולאחר שהתייבש לצבוע שתי שכבות של לקה בצבע שמנת — אז ורק אז היה מבקש חופש מ'סידור עבודה', וזה היה עיסוקו למשך הימים הבאים. משהזדקן, וכבר יצא מ'סידור עבודה' של המושב, גם אז לא שבת ממלאכתו, ולא בטל מעמלו.

 

והיום, הרי זה יום שבת, אז ברור, קפה ועוגה ולתפילה. ואבא לא מתעורר. לפיתת הפחד בגרוני התהדקה והתקשיתי לנשום. הנחתי באי שקט את הקפה ועוגת הבוקר של שבת על השולחן, ונכנסתי שוב לחדרו, מקווה שהסיוט, או מה שזה לא היה, נפסק, ואבא ישן במנוחה. אלא שלא כך היה. לא חל כל שינוי במצבו… ניסיתי פעם ועוד פעם להעירו בברכת 'בוקר טוב' כביכול משועשעת, אחר כך 'שבת שלום' קולנית ומאולצת, בנגיעות בכתפו, טלטול עקשני תוך שידול ופיתוי, 'תפקח את העיניים, אבא. צריך כבר לקום. בוקר. שבת.' והוא, מתקשה להתעורר כמסרב. החשש, כדרכו, הופך לחרדה ממשית, שמסלימה לאימה. כשהתעורר לבסוף — לא יצאו המילים מפיו.

פרק ראשון

"מישהו יכול לכבות את האור, בבקשה? למה שוב כזה אור מסנוור... אוי, האור הזה לתוך העיניים שלי. בבקשה... איפה אני? של מי המיטה הזאת? הם מסתכלים עליי... מי אלה?... תמיד אנשים זרים. אני שוכב על מיטת רמברנדט מכותר באנשים. למה אתם נועצים בי מבטים... מה עכשיו אתם מתכוונים לעשות לי? אין גבול להמצאות העינוי שלהם... למה אתם מענים אותי... די... די עם העינויים... כולי כבר פצע וחבורה... די... איי... אייי... מתי הם הספיקו להחליף את הבגדים שלהם וללבוש חלוקים לבנים? מה זה האור הבוהק הזה... תכבו את האור בבקשה... בבקשה... האור מרצד. צורות נעות ומשתנות. מתפלגות ומתגבשות מחדש בגוני שחור, לבן ואפור. מין גרניקה קוביסטית כזו של פיקאסו, בפיו של קליידוסקופ. שמש. לא. נורת חשמל מעל, כמו עין, שאישונה מפוצל לשניים, רואה כול ולא רואה, ויד נעלמה דוחפת אל מול פניה גם עששית, שתיטיב לראות את ראשו של הסוס הנאנק, שכידון נעוץ בו והוא נאבק, פיו פעור ושיניו חשופות בזעקת כאב קורעת לב. אני שומע את אנחותיו וגניחותיו לידי... את האישה מוטרפת הפחד, המנסה לשווא למלט עצמה מביתה העולה בלהבות. היא נושאת את שתי ידיה מבעד לחלון מצפה לישועה. את החייל המת, שחרבו שבורה, שראה במלחמה כבר את כל הזוועות והסבל... אוי יו יויי... ואימא, אימא שתינוקה המת מוטל בזרועותיה כמו מריה בפייטה, והיא זועקת מרה לשמיים. אני לא רואה פה איזה שור חסון, שמגונן על אימא ועל התינוק שלה שמת, ואין שום פרח שצומח מתוך חרבו החסרה של החייל... מישהו צריך להאיר את האפלה... זה לא הקליידוסקופ שאבא הביא לי מהיריד, כשהייתי בן חמש או שש... אבא... אבא שלי... אבא שלי, בכל יום ראשון עם שחר יוצא, עם סוס ועגלה ששכר, לסחור במרכולתו ביריד. על העגלה היינו מעמיסים את כל מה שתפרנו בחנות הקונפקציה כל השבוע. פעם אחת, כשהוא חזר מן היריד, נתן בידי מתנה. מין גליל צבעוני מקרטון, מקושט ומעוטר במיני צורות שזורות האחת בתוך השנייה. בעומקו של גליל הקרטון נצטרפו שברי זכוכית בשלל צבעים, בין שתי מראות מלבניות, ובקצהו היה כעין מכסה שגבו זכוכית שקופה. אבא אמר לי שזהו קליידוסקופ ולימד אותי איך לעמוד מול האור, לקרבו לעיניי, לעצום עין אחת ולראות דרכו קסמים. צורות צבעוניות, מוכפלות ומתחלפות, נרקמות לפרחים נפלאים, שנפרדים ומתגבשים למנדלות קסומות, שהוא יצר עבורי. הקסם הזה לא פסק גם כשנעלם. נזקקתי לקליידוסקופ. הוא היה חברי הטוב, ששימח אותי כל כך, בעיקר בעיתות מצוקה. נכנסתי בשעריו, וכהרף עין חיי היו משתנים ומתמלאים צבעים ססגוניים ומבטיחים..."

ספיר: "שלום שִׁיעְיוּ. זמן רב לא השתמענו. אני כותבת לך את האימייל הזה בלפטופ שאיתי, כדי להגיד לך שאבא מאושפז ואני בבית החולים קפלן איתו. אתה הרי מתקשר בכל יום שישי ולפני כל חג. אכן, אתה היחיד מכל בני הדודים של אבא שכל השנים מתעניין בשלומו ומתעניין גם בנו. הוא תמיד מספר לי ומשבח אותך על כך. באמת יפה מצידך. לצערי, משהו רע קורה לאבא. הוא לא התעורר כהרגלו הבוקר. הצלחתי לעוררו בקושי רב, וגם אז, פקח את עיניו, אינני יודעת אם הוא זיהה אותי. כל הדרך לכאן באמבולנס הוא הביט בי, מנסה לומר משהו, אך רק מלמולים חסרי פשר יצאו מפיו. אני מבוהלת וחרדה. צוות הרופאים בפנים ואני בחוץ. והדלת סגורה בינינו. אכתוב כשאוכל, כשאבא יישן, אולי... לצערי, זה זמן רב המפריד בינינו עולה בהרבה על המשותף, אבל אתה בן דודי וגדלנו יחד. אני לא יודעת איך נבדלו דרכינו, איך הגעת דווקא לניו יורק, מכל המקומות, ועוד לברוקלין, לבורו פארק, שרוב יהודיה הם חסידים, או ליטאים. איך הקצינו עמדותיך כל כך, שיעיו חוטר-ניצן. כן אני זוכרת שעִבְרַתָּ מ'נצר', לא שהבנתי למה, כמו שלא הבנתי את יתר הדברים שעשית. בעצם, מה יש לי להתפלא, הרי אתה מבוגר ממני, בן שישים ושמונה, אני חושבת. למדת בישיבת 'כרם דְיַבנה' — מבית מדרשו של הרב קוק. כן... אתה התגייסת לצבא, ופעלת במסגרת ובתפקיד הפילוסוף.

"אתה היית מבין החכמים שהגו והרו את הקמת מחלקות הבֵּנִי"שים, 'בני ישיבות תיכוניות' בצה"ל, החלוצים שיחדרו לאט לאט ובדרכי נועם לשורות הצבא, במטרה להשפיע על החיילים בסביבתם, כמו מיסיונרים, כמו מעגלי-מעגלים, שנוצרים אחרי הטלת האבן למים, ואז לחלוש על הפיקוד. אני זוכרת שמיד הבנתי הכול, וזעמתי עליך בשל המזימה. כמובן לא יכולתי לדבר ליד אבא בגנותך, הרי גם הוא חובש כיפה, ואתה הרי מסור לו עד מאוד. מה יכולתי לומר? שמטרתכם הרסנית ומסוכנת? שאתם חותרים לכך שהצבא ייהפך לדתי ושרוב חייליו יהיו דתיים, תינוקות שבויים עם כיפה סרוגה, בני עקיבא, בני קיבוצים ומושבים דתיים וילדיהם של מתנחלים? שבבוא יום פקודה יסרבו כאיש אחד להוראות הצבא, בפינויים, ובפעילות בשטחים הכבושים. להשפיע ולכבוש עוד לבבות. מעין גיס חמישי. ולדעתי, גם עד כדי הפיכה צבאית. זו הקרקע שבה טמנתם את זרע הפורענות, שכמו יבלית התפשט ושגשג לשדה באושים.

"נעזוב את זה. מכל מקום, זה המצב עם אבא. אעדכן אותך בהמשך... גם את מירי, שאיתה אני, אתה בוודאי יודע, בקשר אימיילים מתמיד. את התכתובת בינינו אני שומרת בתיקייה כיומן, ומדי פעם אני מעלעלת בו, גם להיזכר מה כתבתי ומה לא, בעניינים משפחתיים ובאירועים פה בארץ. אשתך חביבה עליי. לפני שעברתם לאמריקה, היינו נפגשות די הרבה, בבית קפה או סתם באיזו גינה קטנה על ספסל. יש לנו שפה משותפת. היא משכילה ושוחרת אומנות ופילוסופיה, כמוני. חבל שהרחקתם כל כך. מירי אולי אדוקה יותר משהייתה, אך זה מובן. בכל אופן, למירי אכתוב בנפרד, עוד מעט. אני חייבת לסיים... הדלת נפתחת, אולי... אראה אולי ייתנו לי להיכנס. להיות עם אבא. ללטפו. לדבר אליו, להשקיט את רוחו הסוערת."

"אבא נעלם במוצאי שבת. ולא סתם מוצאי שבת, אלא זה שחל בו תשעה באב. בדרך כלל כשהיינו חוזרים מבית הכנסת עם סיום תפילת השבת כבר ירד הערב. בחוץ שקעה השמש ושלושה כוכבים נצנצו בשמיים. ידענו, שלושת הכוכבים הם סימן לכך שנסתלקה השבת. היינו חוזרים הביתה מבית הכנסת, לא ממהרים להוציא את השבת. אבל לפני כן עוד היה צורך לעשות הבדלה, לקדם בברכה את השבוע הבא עלינו לטובה. אחי הקטן, רומי, הוא שהחזיק את נר ההבדלה המאיר. אבא היה מוזג יין לתוך גביע, מריח צמחים מבושמים ובוהה באש. לא. לא בדיוק כך. אחרי הברכה על היין הוא היה לוגם מעט, מעביר את הגביע לאימא ואימא לי. כך עבר הגביע מייד ליד. ניסיתי תמיד לשתות ולא רק ללגום, למרות שאבא גער בי לא פעם. אחר כך אבא היה שופך מעט מהיין למגשית העגולה של הגביע, ומכבה בה את נר ההבדלה, שואף מן העשן העולה ומסתלסל מפתילות הנר השחורות, וממלמל 'זִכרו תורת משה' שלוש פעמים. אז היה טובל אצבעו הקטנה ביין ומעבירה על עיניו, בכוונה רבה. למרות שבכל פעם הוא הסביר לנו למה, אני לא ממש הבנתי. הסבים שלי היו מכניסים טיפות יין גם לכיסי המכנסיים בעת שזימרו בכוונה גדולה 'הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, חַטֹאתֵינוּ הוּא יִמְחוֹל, זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל'... אבא לא עשה זאת, משום מה. בסוף כולנו היינו שרים בזיוף ובשמחה 'אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד'. אני לא יודע לגבי האחרים, אני שמחתי, כי גמרנו עם ההבדלה ויכולתי כבר ללכת לשחק. אבל בתשעה באב הזה, שחל במוצאי השבת, כשחזרנו הביתה מאוחר, בלי אבא, אימא לא דיברה, לא ענתה לשאלות שלנו, לא הסבירה משהו ולא הדליקה את האורות, ואנחנו ישבנו קודרים בחשֵכה, המומים ולא מבינים איך זה קשור לחורבן בית המקדש... או לכך, שבמהרה יבוא משיח בן-דוד... בדרך, בסתר ליבי עוד קיוויתי שאבא יחכה לנו בבית. בכל זאת. אולי הוא לא הרגיש טוב וחזר והוא שוכב במיטתו. חיפשתי בכל חדר, בכל פינה בבית. הבית היה חסר. אני לא זוכר מי לחש לי באוזן באחת ההבדלות, שאף אחד לא יודע את שמו של המשיח, אבל אחת האפשרויות היא השם ינון, כי בתהילים כתוב 'יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ' — זאת אומרת, שכל זמן שהשמש קיים, יהיה זכר לשמו — זכר והמשכיות."