פרק ראשון
היינו בטוחים שהאיש בג'ינס הוא חוטף ילדים. לפחות שלוש פעמים תפסנו אותו מסתכל בנו, ונדמה היה לי שבי הוא הסתכל במיוחד. לא העזתי להגיד את זה בקול, כי נילי היתה אומרת, "בטח, חושבת שהיא מיוחדת," ומירית היתה אומרת שכרגיל, אני מגזימה.
ביום שלישי אחרי הצהריים הלכנו שלושתנו לצופים. אנחנו בכיתה ו' וכל הכיתה בצופים. בדרך לשבט לא פגשנו אף טיפוס חשוד. במדרכה ממול ראינו את רון ויובל הולכים להם כאילו כלום.
כולם יודעים שיובל אוהב אותי, הוא אפילו הציע לי חברוּת לפני חודש אבל אמרתי לו שאני לא מעוניינת. זה לא שאני אדישה אליו, אבל קצת מפחיד אותי העניין הזה של חברוּת. ללכת ביחד לכל מקום ולדבר על כל מיני דברים שאני רגילה לדבר עם החברות שלי ובכלל, מתי יהיה לי זמן בשבילו?
מוטי, אחי, שמע שסיפרתי לאמא על יובל ואמר שאני סתם תינוקת. אמרתי לו שלא יתערב והוא אמר שאפילו הסודות שלי תינוקיים. מוטי קטן ממני בשנה, אבל גבוה ממני בראש וגם בלונדיני, כמו שאני הייתי רוצה להיות. יש בו דברים מעצבנים ואנחנו רבים הרבה. רדפתי אחריו וצעקנו זה על זה עד שאמא השתיקה אותנו. אחר כך לא דיברנו איזה שעתיים.
מוטי משוויץ, כי יעל, מלכת הכיתה שלהם, היא החברה שלו. שוכחת שיש לה בית. כל היום נמצאת אצלנו. יש לה זנב ארוך בלונדיני וכבר צומחים לה ניצנים (כך קוראים לזה אצלנו). בסך הכול הם בכיתה ה' וכבר אפשר לחשוב שהם זוג נשוי. כל הזמן מתלחשים, מסלקים את החברות שלי מהחדר, כדי להיות לבד וכשמוטי מרכיב את יעל על האופניים שלו מלפנים, הראשים שלהם נוגעים זה בזה, ולא איכפת להם שכולם רואים.
אני לא רוצה שראש של איזה בן ייגע בראש שלי. בייחוד עכשיו, כשיש כינים בבית־הספר וברדיו כל הזמן מדברים על זה. לא איכפת לי ללכת עם בן לסרט או לחזור איתו מהצופים, אבל את הראש שלי שיעזוב במנוחה. ממילא אין לי ראש מי־יודע־מה, סתם תלתלים חומים, עיניים חומות ופרצוף לבן עם נמשים על האף ומסביב. ויש לי גם פלטה ליישור השיניים, אבל כשאני הולכת לצופים אני הולכת בלי.
את נילי רואים מיד. תמיד רואים קודם את היפות. יש לה עיניים כחולות ושיער בהיר. גם מירית מיוחדת, אמנם אין לה עיניים כחולות והיא מרכיבה משקפיים, אבל אם מסתכלים עליה טוב רואים שהיא אחת שחושבת. יש לה גם שיער ישר וארוך והיא היתה יכולה לעשות כל מיני תסרוקות, אבל דברים כאלה לא מעניינים אותה בכלל. נילי ומירית הן החברות הכי טובות שלי, וככה הן נראות.רק לי, כמו שאמרתי, יש פרצוף לגמרי רגיל.
אבל בכל זאת יובל אוהב אותי, אני יודעת. עכשיו הוא הולך יחד עם רון במדרכה שממול. אבל אני בטוחה שהוא פוזל אלי בלי שירגישו. בדיוק כמו שאני עושה כשנילי ומירית לא רואות ובדיוק כמו שהתכוונו לעשות כשיופיע האיש בג'ינס.
הפעולה בצופים היתה משעממת וזה לא חדש. ראינו את הבנים משחקים בסימני־דרך ואסנת, המדריכה שלנו, החליטה שצריך לשוחח. כששאלה על מה היינו רוצים לדבר השתרר שקט, כי אף אחד לא הולך לתנועה כדי לשוחח. בסוף שוחחנו על דרך־ארץ ואסנת ביקשה דוגמאות. יפעת, שיודעת מה המדריכה רוצה לשמוע, אמרה שדרך־ארץ זה, למשל, לקום לזקנה באוטובוס. וסיגל הוסיפה שדרך־ארץ זה לשמוע בקול המבוגרים. נילי אמרה שדרך־ארץ זה, למשל, כשרואים זקנה סוחבת סלים כבדים ועוזרים לה. מירית התרגזה שכולם מדברים על זקנים ועל מבוגרים ואמרה שדרך־ארץ זה גם כשמבוגר לא דוחף הצידה את הילד שעומד לפניו בתור, ואסנת אמרה שזה נכון מאוד. וכך זה נמשך. אחר כך ראינו את אסנת הולכת הביתה עם עופר, המדריך של הבנים. בטח סיפרה לו איזה פעולה מוצלחת היתה לה.
בדרך חזרה, כשהגענו למרכז וישבנו על הברזלים כאילו לנוח, אבל באמת - כדי לראות את הבנים עוברים שם בדרך הביתה - ראינו את האיש בג'ינס. הוא הלך לאורך החנויות והסתכל למטה כאילו איבד משהו או כאילו הוא שקוע במחשבות חשובות. הוא עבר על ידנו בלי להבחין בנו ואנחנו שתקנו והסתכלנו איך הוא מתרחק.
"איזו הליכה," אמרה נילי, "כמו גורילה!"
באמת הוא נראה גדול ורחב והלך קצת כפוף. הפעם ראינו אותו מקרוב. השיער שלו לבן ומתולתל עם קצת שאריות של שחור, ויש לו מפרצים במצח, בשני הצדדים.
הייתי מאוכזבת שהוא לא ראה אותנו.
"סתם דמיינו," אמרה נילי.
"לא נכון, הוא פשוט לא ראה," קבעה מירית.
"הוא נראה מוטרד," הוספתי.
בעצם, הוא נראה לי עצוב. סתם בן־אדם, ששלוש בנות שאין להן מה לעשות נטפלות אליו מרוב שעמום.
אולי הוא בצרות?
למחרת, אחרי־הצהריים, הלכנו, מירית ואני, לספרייה להכין סיכום על הדקל. דיברנו בדרך על מסיבת הכיתה שתהיה אצלי ביום שישי ולא הרגשנו שנכנסנו פנימה.
"ששש..." אמרה הספרנית, "אולי תיכנסו בשקט?"
בחדר־העיון כבר ישבו כמה בנות מהכיתה, ואלכס וסלאביק, שני הילדים העולים החדשים מרוסיה, שבאו בהתחלת השנה לכיתה שלנו, וגם שני בנים שאני לא סובלת, גידי ועמיר. הבנות אותתו לנו שנבוא לשבת לידן וגידי ועמיר עשו את עצמם שהם לא רואים אותנו. בכלל, זה נוהג מעצבן אצלנו: כשזה לא נוח, כולם עושים את עצמם שהם לא רואים את כולם. אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח אם לא ראו אותך כי לא רוצים לראות אותך או באמת לא הבחינו בך. וזה גם חוק די קבוע שמי שמתעלמים ממנו - צריך להתעלם בחזרה. אחרת הוא מתחנף.
הפעם זה היה מעצבן במיוחד, כי רציתי לבקש מעמיר שיביא דיסקים למסיבה שלי ביום שישי. נכון שאני לא סובלת אותו, אבל יש לו דיסקים הכי חדישים בכיתה, כי ההורים שלו נוסעים הרבה לחו"ל ומביאים לו את הדברים הכי חדשים. מסיבה בלי הדיסקים של עמיר לא שווה כלום. מילא, חשבתי, זה יכול לחכות עד מחר.
כל הספרים שהצטרכנו היו תפוסים, כמובן, ונירה, הספרנית של חדר־עיון, הביטה בנו מעל למשקפיים שלה ואמרה שנפסיק לפטפט או שנצא החוצה. כמו בית־ספר, הספרייה הזאת. נירה מקפידה שלא ידברו, שלא יחזירו ספרים לא למקום, שלא יאכלו, שלא יסתובבו - ממש בית־ספר. אבל מה, היא גם יודעת בדיוק איזה ספר נחוץ ואיפה כתוב על כל נושא וזה נוח מאוד. אף אחד בחדר־העיון לא מחפש חומר לבד, כולם שואלים את הספרנית. המורה אומרת לנו, "לכו לספרייה וחפשו חומר על עופות הים." היא גם הסבירה לנו שצריך להשתמש ב"מפתח" שמופיע בחלק גדול מהספרים בסוף, אבל כדי לדעת באילו ספרים לחפש, אנחנו שואלים את הספרנית.
טוב, כמו שאמרתי, כל הספרים היו תפוסים ואסור היה לדבר, אז החלטנו להכין משהו למסיבה. מירית ביקשה מסימה, הספרנית של חדר־ההשאלה שאחראית על ספרי הנוער, כמה ספרי חידות, לקחנו מהמדף מילון עברי, התיישבנו ליד המחשב והתחלנו לחבר חידון טריוויה קשה. בחיים הילדים לא ינחשו ש"חלחולית" בעברית - זה התרגשות וש"טרפרף" - זה עלה קטן. הרגשנו נורא חכמות. נהיה היחידות שיודעות את כל התשובות.
גידי ועמיר עברו לידנו וניסו להציץ, כיסיתי את הניירות עם היד.
"אסור להציץ," אמרתי, "זאת הפתעה למסיבה."
"אפשר לחשוב," אמר גידי.
ביקשתי מעמיר שיביא איתו דיסקים ביום שישי והוא אמר, "בסדר, אז תני לראות מה כתוב שם."
אמרתי כבר שאני לא סובלת אותו? לא נותן שום דבר בחינם.
עניתי לו, "זה למסיבה!"
"אז מה," אמר עמיר, "גם הדיסקים שלי למסיבה, לא?"
הסמקתי מכעס אבל נתתי לו להציץ בניירות.
"זה הכול?" אמר ואני הסמקתי עוד יותר. אם לא הייתי זקוקה לדיסקים שלו, הייתי כבר מראה לו לאן הוא יכול ללכת, מצידי. מירית, שלא יודעת חוכמות, אמרה לי בקול: "כאילו שאי אפשר להסתדר בלעדיו!"
עמיר, שכבר היה בדרך החוצה, נעצר ואמר, "כאילו שאי אפשר בלי המסיבה של דליה!" ויצא.
אמרתי למירית, "מה את מתערבת?"
היא ענתה, "הרגיז אותי שהוא עושה ממך צחוק!"
מירית, לדעתי, היא הילדה הכי חכמה ולפעמים גם הכי מעצבנת בכיתה. לא עושה חשבון לאף אחד. היא לא פוחדת, לא מהמורים, ובטח שלא מהתלמידים ואפילו לא מנוֹיָה, מלכת הכיתה. היא היחידה שיוצאת נגדה ואומרת בדיוק מה שהיא חושבת. לכן לא סובלים אותה אצלנו. חלק - בגלל שהם מעריצים את נוֹיָה וחלק - שמקנאים במירית, כי יש לה אומץ להגיד מה שבראש שלה.
בזמן האחרון הצליחה מירית להרגיז את עמיר במיוחד.
הכריזו בבית־הספר על מבצע נגד האלימות וכיתות ו' התבקשו להעלות הצעות, כיצד למנוע אלימות בבית־הספר.
עמיר הציע שיבחרו את הבנים הכי בריונים ואלה יהיו סדרנים בחצר, בהפסקות.
מירית שאלה, "ומה הם יעשו למי שיתפרעו? יכו אותו?"
"כן," השיב עמיר, "אבל אני בטוח שהילדים יחששו להתפרע, אם חבר'ה כמו דובי מ־ו' שלישית יסתובבו בחצר." דובי הוא בריון אמיתי - גדול ואלים.
מירית התנגדה: "למנוע אלימות בעזרת אלימות זה לא לעניין!"
כל הכיתה התעוררה:
"איזו אלימות?"
"על מה את מדברת?"
"יש לך הצעות יותר טובות?"
מירית חיכתה בשקט. ההתנהגות שלה הרגיזה את הילדים, אבל רק כשהשתתקו לבסוף היא אמרה, "כן, יש לי הצעה טובה יותר. אני מציעה שיבחרו סדרנים מכל הכיתות, ולאו דווקא את הבריונים מכיתות ו'. תפקידם יהיה להסתובב בחצר ולרשום מעשי אלימות, וגם מעשים טובים שקורים בחצר. בסוף כל שבוע נתלה את הרשימות על לוח המודעות."
ההצעה של מירית התקבלה. ראיתי שעמיר מתרגז שלא מתייחסים אל ההצעה שלו. הוא שילב את הידיים על החזה, הסתכל סביבו בחיוך עקום ובסוף תקע במירית מבט של "מה איכפת לי."
מירית אפילו לא שמה לב.
אבל זה לא הפך אותה למקובלת יותר.
עכשיו שמח עמיר להדגיש שצריכים אותו, ולא היה איכפת לו שזאת המסיבה שלי שהוא מקלקל, ולא של מירית.
אמרתי למירית: "אני בכל זאת מקווה שהוא יבוא, בגלל הדיסקים שלו."
נירה, הספרנית של חדר־העיון ניגשה אלינו ואמרה, בלחישה שכולם יכלו לשמוע, "אם אתן מוכרחות לשוחח, תצאו לכמה דקות לשולחן העגול."
"בסדר, בסדר, יותר לא נדבר," ענתה מירית.
עמדנו בהבטחה, כי הילדים הלכו, הספרים התפנו ויכולנו להכין סוף סוף את הסיכום על הדקל.
כשיצאנו מהספרייה התחיל להחשיך. הגענו לשער, ופתאום ראינו את האיש בג'ינס מתקרב. שתינו הבחנו בו בבת־אחת והשתתקנו. בדיוק באותו הרגע הוא הבחין בנו. נעצרנו והוא המשיך להתקרב. לא ידענו מה לעשות, עמדנו תקועות.
כשעבר, הוא התבונן בי במבט ארוך, תוך כדי הליכה, אחר כך הוריד את העיניים וחלף על פנינו.
לא העזנו להסתובב ולראות אם גם הוא מסתובב, בסוף לא יכולנו להתאפק והסתובבנו ביחד לאחור. האיש נעלם. הוא נכנס מזמן אל הספרייה.
"הוא באמת הסתכל בך," העירה מירית בשקט.
"אבל הוא לא מפחיד," אמרתי, "בכלל לא נבהלתי ממנו."
"גם אני לא," הסכימה מירית, "אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להיות חוטף־ילדים."
"לי הוא בכלל לא נראה חוטף־ילדים," אמרתי.
"ואיך את חושבת נראה חוטף־ילדים?" שאלה מירית.
"לא יודעת," הרהרתי בקול, "אבל הוא לא ניסה להיות נחמד כמו שאמרו לנו שחוטף־ילדים יכול להיות. חוץ מזה, אם הוא מסתובב פה הוא בטח גר בסביבה."
"בכל זאת הוא הסתכל, וזה לא מוצא חן בעיני."
"אבל הוא לא עשה לנו כלום," התעקשתי, "אז הוא הסתכל, אז מה. וסימה הספרנית מכירה אותו, כי הוא בא לספרייה."
הלכנו. בכל זאת, בלב בפְנים הייתי מוטרדת. למה הוא מסתכל עלי? הוא מכיר אותי?
