המינה ליזה

חלק ראשון: אקספוזיציה

1

בתוך ההמולה הזאת של החיים קרה לא אחת ששכחנו מפלורה. היא היתה ישובה על הכורסה בחדר שלה, כמו חתיכת היסטוריה, ומחכה לראשון בינינו שיתפנה, בלי להוציא הגה. בן אדם אחר כבר מזמן היה נעשה מריר, או בכיין, או מדוכדך, אבל לא היא. כשמי מאתנו היה נכנס אליה, היתה מקבלת את כניסתו בטבעיות עם שמץ פליאה, כאילו נכנסה לחדר איזו ציפור־דרור והיא כבר מסתלקת, ואף פעם אי אפשר היה לדעת בוודאות מה היא מרגישה בהיכנסנו, בהימצאנו ובצאתנו.
רוב דיירי הבית היו תמיד מאוד עסוקים, והטיפול בפיסת ההיסטוריה הזאת היה נופל כמעט כל הזמן עלי. אף אחד לא אמר מפורשות: כנסי לפלורה, או פלורה לבדה, או פלורה עצבנית, או מסכנה פלורה אף אחד לא ראה אותה חצי יום, אולי צריך לזרוק לה חיוך - אבל זה היה ברור לכולם שאני - כיוון שעיסוקִי איננו מהנראים לעין - צריכה להיות האחראית לשלומה ולשלום טמפרטורת החדר שלה, שכן היתה לה רגישות לא רגילה לשינויי מזג אוויר; היא היתה חיה אותם, אפשר לומר. התשובה לשאלה מה שלומך היתה קודם כול: חם לי או קר לי, תדליקי או תכבי.
זאת גם היתה עובדה מוגמרת שאני היא שצריכה לקחת אותה לטייל ברגל בקצב התקדמות של מטר בשעה (אפשר לנחש איזה שיגעון זה היה להעביר אותה כביש), או מה שכבר היה עדיף בהרבה בעיני - להעמיס אותה על מכונית ה־GMC הישנה שלי, ביום בהיר, ולעשות לה סיבוב. עלי, שלא האמנתי לאיש, ובתוך כך גם לא לעצמי, עלי סמכו שאוציא אותה החוצה, ואני ביצעתי את המוטל עלי, בצייתנות, בהשלמה ובכובד ראש. לקחתי אותה לכל מקום שעלה בדעתי, בעצם לכל מקום שמכונית GMC מגיעה אליו, בתנאי שהוא מספיק קרוב כדי לחזור עד לשעות הצהריים, כשהילדים חוזרים רעבים מבית הספר והגן וזקוקים לאמא שלהם, לאוכל שלה ולסבלנות שלה.
בנסיעות האלו, לעפולה וחזרה, לאשקלון וחזרה, לירושלים וחזרה, היתה פלורה יושבת לצדי, הראש שלה זז ימינה ושמאלה ולכל הכיוונים כשהיא מסתכלת בדרגות שונות של תשומת לב בנוף המתחלף, ואני מציצה בה דרך ריסי המעושנים וחושבת מה רץ בראש של האישה הקשישה הזאת, חוץ מעוד אנלוגיה ועוד אנלוגיה למה שהיה בתקופה ההיא ומה שהיה בתקופה שאחריה, ואיך זה לעומת המצב של היום; כמה אנלוגיות בן אדם עוד יכול לעשות, ולאילו מסקנות מעושנות הוא שוב יכול להגיע.
אבל עשיתי את מה שחשבתי לנכון. לקחתי את הזקנה הזאת לכל המקומות ההם והחזרתי אותה, ואת כל מה שקשור בצרכים הפיסיים שלה השתדלתי למלא, כמו שהשתדלתי למלא את הצרכים של שאר בני הבית ובתוך זה שלושת ילדי ובעלי. שכן אני הנני הדמות הנשית במשפחתי, אני האישה בבית הזה, ובתור האישה בבית הזה ניחנתי בכישרון לסדר הכול, לנקות, וגם להעניק מדי פעם, כשאת התמורה להכול אני משיגה בדרכים שלי. כן, אין ספק, אני תובעת מחיר מלא על ההקרבה הזאת שלי, וגם מסירות הנפש שלי לא באה בחינם.