סופרת, עורכת ומרצה כשהכריש ישן איך אני יודעת שזה ספר שחטף את נשמתי? בזכות האוזניים המקופלות. וואו, כמה אוזניים קיפלתי ברומן הדקיק הזה שקראתי בפעם הראשונה בשנת 2014 ומאז שוב ושוב. מילנה אגוס האיטלקיה כותבת כמיהה ותשוקה והשתוקקות וגוף כמו שאף אחד אחר לא. תעירו את הכריש הזה, עכשיו. חגיגה נודדת המינגווי לא צריך אותי. וגם פריז לא. אבל אני צריכה את שניהם. אז כשהסופר הכי גבר-גבר שוביניסט שאפשר מתעד בקצרנות היפהפיה שלו את תור הזהב של העיר הכי רומנטית בעולם, רק טוב יכול לצאת מזה. ואת הטוב הזה, שגורר אחריו תיאורים של זמן ותקופה ויוצרים ויצרים ומקום, כדאי ללגום במנות מדודות, שלא ייגמר. העץ של בני טורג'ה אני לא כותבת את ההמלצה הזו כי פיליפ קלודל ואני זללנו ביחד בירה ונקניקיות בכיכר רבין באחת הלילות הכי מהבילים של שבוע הספר, אלא מפני שהעץ של בני טורג'ה עוסק בשאלות שמעניינות אותי על אמצע החיים, ועושה זאת בעזרת הגיבור שלו, קולנוען מצליח שמגיע לגיל 50 ומלווה את חברו הטוב שעומד למות ממחלת הסרטן. לאורך העלילה הנוגה, מחשבות על אהבה ותשוקה ופשרות והחלטות והדרכים שבחרנו וגם שלא בחרנו ללכת בהן. הבת האפלה הספר הזה כל כך הטריד אותי כשקראתי אותו, שחזרתי וקראתי בו שוב כמו מי שמחטטת בפצע. ואז אחרי כמה שנים שוב. ומדי פעם אני עוד חוזרת לחלקים ממנו כדי לגלות האם הגלד התבסס מעל לדימום. כי כל מי שהיא אמא והיא ילדה בעצמה והיא חלק משושלת נשית שחוליות החיבור שלה מורכבות משייכות ופחד נטישה, תמצא כאן קרקע בולענית להטביע בה את כל רגשות האשם והזעם והתשוקה והחמלה כלפי התפקיד הכי תובעני והכי מתגמל בעולם. על אהבה אני רוצה להגיד טוב ברור שלקחתי אותו ליד בגלל העטיפה. תסתכלו, זו כמעט אני שם. אבל כשהתחלתי לקרוא הבנתי שאני נמצאת באמת בין הדפים, בתוך השורות, ואני שבויה. מה זה האוצר הטקסטואלי הזה? כמה חמלה כלפי מורכבותה ושגיונותיה של נפש האדם ואיזו עירנות לדקויות הכי שבריריות ויכולת היולית לרקוח אימג'ים סוערים. וואו. שפילפוגל, שפילפוגל מתן חרמוני עושה לחוג לספרות את מה שוודי אלן עושה לדיינרים החבוטים של ניו יורק. הוא פשוט גורם לי לרצות להשתקע בתוכם וללעוס עוד ועוד ועוד את הג'וסיות של סנדוויץ' פסטרמי עתיר שכבות. וזה בדיוק מה שיש כאן – עלילה עתירת שכבות שהמספר מוביל ביד שף בטוחה אל עבר ביס ועוד ביס של תענוג נוטף יידיש תככים וסקס ומתרחש במסדרונות החשוכים אבל הלוהטים של האקדמיה. מצחיק בטירוף וחכם ושנון. גם זה יעבור קצת אחרי שקראתי את "גם זה יעבור" שכתבה מילנה בוסקט הספרדייה, יצא שהייתי בברצלונה והרגשתי חובה לנסוע לקדקס, עיירת נופש שיושבת לחופי הים התיכון, קרוב לגבול עם צרפת. כאן נמצא בית ילדותה הכפרי של המחברת, ואליו היא מחזירה את הגיבורה שלה להלוויית אמה, ועל הדרך עוברת בתחנות חייה במבט לאחור, כשהיא שבעת אהבות ופרידות, כולל האקסים שלה שעולים לביקורי ניחומים של גוף ונפש. מסע קטן ופתוח של מי שהולכת אל עצמה במחצית חייה ותגלה שזהו המקום הבטוח להגיע אליו בסופו של דבר. טקסטיל את טקסטיל קראתי מזמן אבל יש ספרים שנשארים תלויים על קירות המוח כמו נקניק סלמי על אנקול באטליז, בזכות סצנה אחת. ולא לחינם אני משתמשת בדימוי הזה כי הספר הזה שהטיל עלי את אימתו ואת קסמו בו זמנית עשה זאת גם בגלל ניתוח השכמות שעוברת הגיבורה שלו. גם לאחר שאנחנו מגלים את הסיבה האמיתית לחיבתה של מנדי לניתוחים אסתטיים תכופים, נותרת בידינו אחת הסאטירות החברתיות הנוקבות שתקראו ולדעתי גם כזו שהקדימה את זמנה. הראיון האחרון טוב ברור שאת הספר הזה התחלתי לקרוא כי הסתקרנתי עד מוות עד כמה הוא מושך חוטים מתוך פקעת האמת של חיי המחבר שלו, מה גם שקווים רבים מקבילים בין הביוגרפיה של הגיבור לבין הביוגרפיה של הכותב, שהוא גם המורה המיתולוגי שלי לכתיבה. וכך קראתי ותהיתי האם אשכול הוא זה שעונה על השאלון לאורך הספר, או הגיבור שלו? אבל הרי היכן שמופיע משבר בנישואים אני הופכת גמל שגומא מילים ומרחקים ולכן מהר מאוד נטשתי את טופס הטוטו והתמקדתי ביחסים בין הדמויות, שרוקמים חמלה ודמעות וכאב וגעגוע ואובדן כמו שאשכול יודע לכתוב. עצם הכתיבה האמת היא שרציתי להמליץ על ציפור-ציפור כמדריך הכתיבה שאני הכי אוהבת בעולם, אבל אין אותו עדיין באפליקציה (יהיה! בקרוב!) אז גם עצם הכתיבה הוא כזה שהולך איתי שנים ומדי פעם אני חוזרת אליו ונזכרת כמה שנטלי גולדברג שכתבה אותו היא אשה שהייתי רוצה להיות חברה שלה, לשבת לשתות איתה יין קר על המרפסת ולדבר עוד ועוד על מחסומי כתיבה שהיא בטח היתה מפרקת ברגע, שולחת אותי אל המקלדת ומזכירה: "היי מוכנה להיחשף כשאת כותבת אחרת את רק דוחפת את העט קדימה".
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
