ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
הבת האובדת
נילי לנדסמן

תקציר

היא לא תשוב. זה מה שאמרה יולה לעצמה. זה גם מה שאמרה לאודי, אחיה הגדול והנערץ; לזהר, גיסתה הבלתי נסבלת; לאבנר, אחיה הקטן והסטלן; לשלומקו, אביה הנוקשה והמחוספס. היא לא תשוב. לא אליהם, לא לארץ, לא לקיבוץ. הם יכולים לחשוב שהשתגעה, שהיא בכת, ששטפו לה את המוח. הם יכולים לחסום את חשבון הבנק שלה, לשחד אותה, להתחנן בפניה ולהתעלם ממנה. היא לא תשוב.
 
אבל אז היא חולמת, ובחלומה הגורו שלה שולח אותה הביתה. והנה, היא שבה. אל המלחמות הקטנות, הטינות הקטנוניות, אל איבת העד המגוחכת שנטושה בין שבט הקצנלסונים שלה לחמולת השניאורסונים מהקיבוץ היריב, אל אביה בערוב ימיו. אל חצר המשק. אל הבית.  
 
אבל בבית שוכנת דיירת לא צפויה, האב משלח אותה מעל פניו, האחים שקועים בתככי חייהם, והקיבוץ הוא מזמן לא מה שהיה – ואולי מעולם לא היה.  
 
הבת האובדת איננו עוד קינה על החלום הקיבוצי ושברו. ברומן הרביעי שלה, ובעברית שאין משלה ויש רק לה - שוצפת וקוצפת, מתגלגלת ומשתרעת - פורשת נילי לנדסמן רומן משפחתי חי ופרוע שכולו דמויות ישירות דיבור ופתלתולות נפש, שיר אהבה־שנאה לנחלת העבר.  
 
נילי לנדסמן נולדה בקיבוץ איילת השחר וחיה בתל־אביב. מספריה: נערתו (בבל 1999), הרומן הרומנטי שלי (חרגול 2006), בטוב וברע (חרגול 2010).
 
״מהלכת היתה בתחושה שהיא מבקרת במוזיאון ילדותה. הנה שם התנשקתי ופה עמדתי ובכיתי. מוקסמת, שקועה בזיכרונות, חשבה, שלא זכרה בבהירות כזאת זה זמן ארוך מאוד מאוד. את חום השמש המכה בעור החשוף כשהיו יושבים בבריכה ואת הטעם של שזיף שנקטף מהעץ במטע ועורו משובץ אגלי טל.״
שובי לשם / רן בן-נון
הבת האובדת נמצאת אי שם באמצע, בין האמיתי והעמוק למזויף והמגוחך
שובי לשם / רן בן-נון
הבת האובדת נמצאת אי שם באמצע, בין האמיתי והעמוק למזויף והמגוחך
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • היא חוזרת לארץ אחרי שנים של חיפוש רוחני, בעקבות חלום שבו אומר לה הגורו הגדול, באבא, רק מילה אחת – הביתה! בשדה התעופה מקבל את פניה אבנר, אחיה הקטן, הסטלן המזוקן, ולא אודי, אחיה הגדול המצליחן, שבדיוק נפרד מאשתו זוהר, שאותה יולה מתעבת עמוקות. ככה זה לחזור הביתה, במיוחד כשאת אחת שרק פעמים ספורות בחייה היתה במקומות שבאמת אפשר לקרוא להם בית.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • היינו העתיד/ יעל נאמן
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • קליל ומהנה כמו שרק נילי לנדסמן יודעת, כשהיא מהדסת באלגנטיות אופיינית בין רכילות עסיסית לוהטת לבין זיכרונות ענוגים והרהורים נוגים.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • זה שאת תמיד מחפשת לא אומר שאינך מסוגלת גם לעצור לרגע ולבחון את עצמך מבחוץ, עם כל העליבות שבמצב ושל הקיום האנושי בכלל. ושם, במקום הזה, נמצאים כולנו, בין ייאוש למודעות, בין עצב לאירוניה, בין מה ששם למה שכאן.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • כי כמה שלא ננסה להיות רוחניים ומוארים, בסוף תתעורר בנו המפלצת האנושית הקטנה, זו שתובעת את עלבונה, שמכורה לתשומת לב, שזקוקה לאישור האחר ואף פעם לא מרוצה.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • "הבת האובדת" טובל באיזו אשכנזיות בלתי מתנצלת, של אדוני הארץ לשעבר, עם חלקות הנדל"ו האינסופיות וזכויות הבנים הממשיכים, הפריווילגיות שנשארות לנצח נצחים. אבל זה שלא חסר לנו כלום לא אומר שאנחנו לא סובלים.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • זוהר, גיסתה של יולה, ג'ינג'ית אלפא נהדרת, שהיא גם גורו חיים טובים לעת מצוא ויודעת בדיוק מה היא רוצה. הכי חד פעמית.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "אולי זה כבר לא לגילי להמשיך לצפות כל כך הרבה מאהבה"
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • אם עוד נשארו לכם חברים קיבוצניקים – עכשיו הזמן להתעלק.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • ברור! נילי לנדסמן רק הולכת ומשתבחת.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • אז מתי מגיע הזמן שבו את כבר צריכה להתבגר? אולי לעולם לא. יולה (סתם איילת במקור), כבר עמוק באמצע החיים, מעולם לא נאלצה להסתדר בכוחות עצמה (המשפחה תמיד הייתה שם כדי להושיט עזרה), מעולם לא החזיקה מערכת יחסים משמעותית (היו נישואין, אבל פיקטיביים) ומעולם לא רצתה ילדים – יותר מדי אחריות וסטרס. ככה היא משייטת לה בחיים כפרפר נטול שורשים, לא מחוברת, נוגעת ולא נוגעת – עד שכבר אי אפשר. אם הייתה כותבת אותה סופרת אחרת, פחות מהנה, נעימה, יצירתית ושנונה מנילי לנדסמן, בטח לא היינו סובלים אותה.