המגזין השבועי שלנו עם המלצות קריאה, ראיונות עם סופרים, ציטוטים בלתי נשכחים ועוד.

בשקט בשקט, כמעט בלחש, סיפרו לי שאני כבר לא הכותב היחיד ב-עברית. כמה מוזר. כל כך התרגלתי לבלעדיות הזאת, לסמכות המוחלטת שעימה באה גם כל האחריות (טוב נו, אולי לא ממש כולה), ועכשיו אני לא ממש יודע איך להרגיש. מצד אחד, זה מיד מתחבר לחוסר הביטחון הבסיסי, לחרדה הקיומית – מה, אני לא מספיק טוב וצריך עוד כאלה? למה מה קרה? ומצד שני, תמיד טיפחתי פנטזיה עתיקה על להיות מעין "כותב ראשי" כזה, שמתחתיו פועל צוות (אוקיי אוקיי, נגיד שניים) של אנשים מוכשרים שעליהם אוכל להאציל ברוב נדיבותי הידועה את הטיפול בכותרים שקצת פחות התחברתי אליהם (מי אמר רומנטיקה ולא קיבל?). האם החלום המגלומני הזה מתגשם אט אט? שאלה מצוינת, שבטח גם יש לה תשובה, ואותה אולי אגלה מיד אחרי שהתקף הפניקה יחלוף ויעבור לו.

תודה שבאתם, תהנו מהגיליון.
- רן בן נון