הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"

ביקורת העורך ביקורת ספר מזווית אחרת

  • הילד הכותב
  • הילד הכותב / יהונתן גפן
    של מי אתה, ילד / רענן שקד
    "הילד הכותב" מחזיר את יהונתן גפן לכתיבה האישית החדה, הרלוונטית, המפוכחת ועדיין מעט נאיבית שייצרה את קסם טוריו האישיים. וזה נגמר כמעט מהר מדי
X
יהונתן גפן כותב על כתיבה ושירה. על מה זה אומר להיות הילד הדחוי והבודד, המתבגר המאוהב (והחרמן), החייל הפציפיסט, והמבוגר שגם בגיל 68 עדיין לא יודע לענות לשאלה 'של מי אתה, ילד'. ובעיקר הוא כותב על שלוש האהבות הגדולות בחייו – כתיבה, קריאה ונשים – ועל עוד אהבה אחת הרסנית: אלכוהול. ותוך כדי, הוא מצטט אינספור כותבים ומארגן חגיגה בהשתתפות קפקא, שייקספיר, ויסוצקי, דילן תומס, דורותי פארקר, ג'ורג' אורוול, ג'ים מוריסון ואחרים, ומצליח להסביר למה כולנו חייבים לכתוב, כי הכתיבה לבדה תיתן לנו סיכוי וסיבה ולפעמים גם תמלוגים.
כמו טור ארוך של גפן בתקופתו הטובה ביותר כטוראי בעיתונות. כמו קריאת השכמה לכתיבה וליצירה. כמו בתולה. לשעבר. עם הרבה תובנות מהזמן שחלף.
קל ומקסים וקולח ומצחיק, ולא מתקתק מדי, כמו שגפן בשיאו יודע להיות. וגם קצר, כך שכל נסיעת רכבת ארוכה מספיק, או טיסה קצרה מספיק, יספיקו כדי לגמוע הכל בשלוק אחד.
כי גפן מתמקד כאן בעניין הכתיבה – וכל זכרונותיו משרתים את הנושא הזה, כך שאין התפזרות, רכילות מיותרת (יש רכילות, אבל לא מיותרת!) ונוסטלגיה לשמה. יש חדות ויש מטרה, וכשגפן מספר על היקסמותו מ"בגדי המלך החדשים" ומסביר למה הילד הכותב תמיד יהיה הילד שצועק "המלך עירום", או מביא במלואו את השיר הראשון שפרסם אי-פעם ("מדוע הוא אינו מקובל בחברה") – אתם נזכרים למה מהנה כל כך לקרוא אותו. וזהו גפן עכשווי, נטול פאתוס, מפוכח ובו זמנית עדיין מעט נאיבי בקצוות – בדיוק הנוסחה שייצרה תמיד את הקסם והרלוונטיות שלו.
X
כי לא באמת מדובר במדריך כתיבה, וכי גפן מתעסק בעיקר בישראליות. למשל הצורך לעזוב ולחזור לישראל ("כמו חולה נפש שחוזר למוסד כי רק בו יודעים איך לטפל בו"), הצורך בהתנגדות לאקלים הפוליטי הנוכחי ("אם הם כל כך רוצים להשתיק אותנו, זה אולי כי כתבנו את הדבר הנכון?") ובסופרים הישראלים הקאנוניים ("לעולם לא ישחטו שום פרה קדושה משום שהם פרים קדושים"). וכי בין לבין, גפן עדיין מפזר כמה טיפים מצוינים לכתיבת פרוזה ושירה, כולל תובנות על פתיחה, המשך וחשיפה.
רק רגע אחד בספר מפיל את גפן למקום נמוך, מריר ומשתלח ששובר את הקסם הכללי: כשהוא נזכר בכותבת "לא-כותבת" שאהב ומיררה את חייו, "מקננת על הספה עם כל החתולים המטומטמים שלה... ואני, בגלל שאהבתי את הכלבה הזאת, האמנתי לה שהכתיבה שלי נחותה... ואני אומר: שתלך להזדיין!". אפשר היה לוותר לה. ולנו.
אולי את אהובתו הראשונה של יהונתן בן ה-16, ילדה בת 15, "ביישנית בשיא פריחתה הגבעולית, עורה השזוף ועיניה הירוקות נכנסו לשטח הבריכה דרך הפרצה בגדר... גם אם אחיה פעמיים לא אשכח את ריח בגד הים האלסטי שלה, ריח של גומי לח ושרוף – החומר הקשיח שממנו יצרנים סדיסטים היו מייצרים בימים הרחוקים ההם את בגדי הים האכזריים של הבנות".
על השכול הישראלי: "בכל כך הרבה מושבים, קיבוצים וערים אני נכנס לסלון הבית ורואה אותם. את הקורבנות של המהפכה הציונית. כל התמונות הן של ילדים בשחור לבן, תמיד עם החיוך המעוקם הזה של הילדים הנבוכים. אנשים צעירים שנתנו את הדבר היקר מכל – את העתיד שלהם – לרעיון שהושתל בהם כשהם היו צעירים מדי ותמימים מדי. ואנחנו, כל אלה שלא יצא להם ליפול ולהפוך את המשפחות שלהם למשפחות שכול, תמיד נרגיש קצת אשמים וקצת מתים".
X
בכל מקום – מהמיטה לפני השינה ועד חדר ההמתנה לאורטופד. אבל לאט, כי זה נגמר מהר.
אם גפן ישמור בספריו הבאים על החדות, המיקוד והכריזמה הכתיבתית שהכתיבה על כתיבה מוציאה ממנו, בהחלט כן.
גפן מצטט בספר דברים שכתבה זלדה, אשתו של סקוט פיצג'ראלד, לאביו: "כשסקוט פיכח הוא הגבר הכי מתוק בעולם", והאב ענה: "נכון, אבל הוא אף פעם לא פיכח". ובכן, גפן של היום פיכח ומתוק כל הזמן.