יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
האי הבודד שלה נמצא בלב האוקיינוס התודעתי, היא לא פוחדת ממבוכים ודרקונים, כותבת רק במקומות הומים ורק בבוקר, וכשיוצא לה ספר - היא כבר בספר הבא. דלית אורבך ("נפש מסכות") עונה לשאלון האישי
מה? השתגעתם? איך אפשר לבחור בכלל? אבל בוא נגיד שעל הרצף יש את מישל וולבק, פול אוסטר, ו... לא. אני ממש לא יכולה עם האיפה ואיפה הזאת. יש המונים. חולת קריאה. שאלה לא פיירית בעליל.
חוששתני שאף ספר. גם אם אני מסתבכת עם איזה ספר, אני נכנסת בו. אז האתגר גדול יותר. לנצח את עצמי. רק את עצמי. נניח אם התחלתי לכתוב על מישהו צולע ואז הצליעה שלו לא מסתדרת עם המשך הסיפור- אני אעשה שתסתדר. הכי כיף זה כשקושרים לך יד אחת ואתה צריך להמשיך לג'נגל.
זה יהיה חייב להיות ספר שלא קראתי. חד משמעית. והוא יהיה מורכב ומהיר ומצחיק ומותח. ומלא תובנות. וכדאי שיהיה עבה מספיק לשהייה. אחרת אטפס על עץ הקוקוס הקרוב.
הוא כנראה נמצא בין האונה השמאלית לימנית שלי, בלב האוקיינוס התודעתי. כי הכל נמצא ביקום שבתוך הראש. משם הכל מתחיל ושם הכל נגמר. ואני כבר ארוזה. רק מחכה לספינה שתיקח אותי פנימה. אה. ויהיו בו המון אבטיחים כי מכורה להם. אה. גם ערק לא יזיק.
לקום מהכיסא באותו הרגע. לעולם לא להזיע או להתענות בכתיבה. לחזור לזה כמה ימים אחרי וממקום אחר. אין לי את אימת הדף הלבן. ואני לא פוחדת ממבוכים ודרקונים. ממילא תת המודע שלי כותב הכל. אז שהוא יתמודד. אני, מ'כפתלי.
טוב, אני בדיסוננס. מצד אחד בא לי ובא לי להתפרנס מכתיבת ספרים. מצד שני, הכי בא לי שיקראו אותם. מה יותר? שיקראו, לעזאזל. ועם זה לא היה ברור, אז שיקראו למען השם.
אם הילד שלי יוצא סופר אני שמחה בשבילו. לא כי אמא שלו סופרת, אלא כי הוא עושה מה שהוא אוהב. בכלל, אני נותנת מרחב מחייה לילדים שלי. יש גבולות, אבל הם יחסית רחוקים. סומכת עליהם ובכל מקרה, חלק מלחיות זה לטעות כדי לצמוח.
בתור אחת שאוכלת על המקלדת, ותשאלו את הקאפס-לוקס כמה פירורים הם ספגו, אז כמו ג'ורג' קוסטנזה בסיינפלד, ששילב סקס עם סנדוויץ' נקניק, אני משלבת כסה בעשור ויום חול בסופ"ש. מערבבת הכל עם הכל. שעטנז היא המילה החביבה עלי. יש שיקראו לזה כאוס. העיקר שיקראו.
סקס טוב. אבל שיהיה ממש טוב. ממש ממש טוב.
אני כותבת בבית קפה "התחתית" בתל אביב. מקום הומה, באנדרסטייטמנט. חייבת המולה סביבי וגירויים כל הזמן. וזה כשיש לי הפרעות קשב. לא מסוגלת לכתוב בבית בשקט. לגבי שעות - אז אני בן אדם של בוקר. בוקר זה יכול להיות חמש בבוקר. איך ששוקעת השמש, אני שוקעת איתה. יש לי ליד הבית עץ ענקי ועליו ציפור שהיא השעון המעורר שלי. עם הנץ החמה.
מבורך. זאת עבודה ואני מתה על העבודה שלי. מכורה לפיצוח בעיות. מכורה קשה. וככל שקשה לי עם המוצר אותו אני מפרסמת, ככה אני עפה על זה יותר. הכל מבחינתי זה חומרים שאפשר לשחק איתם.
מה זה זורמת, אפילו עוזרת עם משוטים משלי. מיוזיקל זה מותק של ז'אנר. למה לא?
אם לחזור אחורנית, אז רק כצופה מהצד. לא בא לי להפסיד אפילו תובנה אחת שצימחתי במהלך השנים. אחת לא. אבל להתבונן - חופשי. למולל ניואנסים? ברור. לקלוט מערכות יחסים שכילדה הרגשתי אבל לא הבנתי - בטח, שלא לומר כמובן. למי קראתם סקרנית?
האמת היא, שהמפגשים הכי אקראיים, עם האנשים שעוברים ברחוב, או יושבים איתי בתור, הם הם הרגעים הקסומים. כי הם באים לך משום מקום ותמיד אפשר למצוא בהם איזה פירור של משהו. אם הכוונה לאישיות מפורסמת? וואלה לא.
קודם כל, אם הסופר חי מזה, אז כבר שאפו עליו. אבל כאמור, יש מלא טובים. ומלא הכי גדולים בעולם. מה שלא מסתיר בכלל את אלה שלא. אבל וואלה, גם להעביר זמן טיסה זה חשוב. אפילו לי.
אחרי שהספר יוצא, ישר מתכווצת לי הרחם ומוכנה לגדל ספר חדש. כך שאני כבר בדבר הבא. יש שיפנו אצבע לכיוון המגננה של מידת הריחוק. כדי לא להיפגע. חשבתי על זה. ולא. אני פשוט דוהרת לעניין הבא. פעם הבת שלי ציטטה לי איזו פיסקה מספר שממש הרשימה אותי. רק אחרי כמה ימים היא אמרה לי שאני כתבתי אותה.
רפואה. תמיד חלמתי להיות רופאה. לא כזאת של קופת חולים. כזאת עם הערדליים מנייר של חדר ניתוח. כזאת עם כתמי דם שהצילה חיים. כזאת עם קרוקס.
אני לא כותבת הרבה שעות ביום. ברגע שקצתי בעצמי, וזה קורה אחרי כמה דקות, אני עוברת נושא. אם זה קמפיין שעושה, או מאמר שכותבת. אני זזה בין הנושאים כל הזמן. זה יכול להיות עשר דקות כל נושא. אם יש לי סלט בראש? חופשי וקצוץ דק-דק.
אין ברירה ובאפס חשק אני עושה פילטיס 3 פעמים בשבוע. העיניים על השעון כל השיעור. רק שייגמר, אלוהים, רק שייגמר. לא מצליחה ליהנות מזה. ושנים אני מחכה לחומר הזה של האושר שיתפשט לי בגוף. נאדה.
ספרי מתח. אבל אני לא מבינה מה זה בזבוז זמן. אם נהניתי או החכמתי או צחקתי או הרגשתי - ניצלתי את הזמן הכי טוב שאפשר.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
.jpg)
