המונח 'ניאו קאנטיאניזם' מתייחס, כהכללה, להתחדשות מאוחרת (בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-19) של אופן החשיבה הפילוסופי שהניח עמנואל קאנט במאה ה-18, בראש ובראשונה בתחומה של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). ישנם זרמים שונים של נאו-קאנטיאניות, אך הסיסמה המקושרת עם מונח זה היא 'השיבה אל קאנט', מגמה פילוסופית בעיקר במרחב התרבות הגרמנית מאז מחצית המאה ה-19. אין זאת אומרת שכל ניאו קאנטיאני מסכים לחלוטין עם כלל עמדותיו של קאנט, אך חשובה כאן ההשפעה הישירה של קביעותיו, בדגש על ההבחנה בין מושאי ההכרה שלנו לבין העולם האמיתי או 'הדבר כשהוא לעצמו'. לצד השפעתו הישירה של קאנט על הוגים נאו-קאנטיאנים, יש לציין גם את סיכומה הביקורתי של משנת קאנט בידיו של שופנהאואר בשנת 1818 (בנספח לספרו: העולם כרצון וכייצוג). זה האחרון מותח ביקורת על התעלמותו של קאנט מיכולת ההכרה האינטואטיבית, כלומר גם ללא תיווכם של מושגים מופשטים. הוגים פוסט-קאנטיאנים נוספים השפיעו אף הם על השיבה הנאו-קאנטיאנית המאוחרת, למשל יעקב פרידריך פרייס (Fries), יוהאן פרידריך הרבארט (Herbart).