גדלתי מגיל שש וחצי לבד בלי אבא ואימא, (הם התגרשו ) חיה לבד בקיבוץ לא היה מי שיקלקל את את היכולות תקשור שלי. יכולות התקשור הרבות שלי הלכו וגברו. זאת הייתה השפה הטבעית שלי ולא הבנתי שאני יוצאת דופן. שהתבגרתי הבנתי, שהייתי קולטת את העצב וכאב של האנשים, כשהייתי מגיעה למקומות שיש בהם מאסות של אנשים הייתי מתחילה לצאת מכל איזון, זה היה יותר מדי קשה בשבילי. לא יכולתי לשאת את אוסף הכאב והסבל של האנשים מסביבי. מכיוון שתקשרתי כבר בילדותי הייתי ממציאה לעצמי כל הזמן שירים. השירים היו מגיעים אליי, הייתי שרה ומנסה לכתוב אותם, אך רק בגיל מאוחר הצלחתי. בגיל 18 היה לי כבר אוסף גדול של שירים מתוקשרים. והמשכתי לכתוב שירים ומאז הוצאתי כבר ספר שירים ורישומים, ויש עוד כמה ספרי שירה בדרך.

ספר שירה "שירים ורישומים", ושני ספרי סיפורת: "האם אתה מוכן לצאת מלול התרנגולות", "שפע, אהבה וחוכמה" - הדרך לחיים מלאים.