הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • 60 שניות
  • 60 שניות
    כריסטופר רייך | תרגום: אורית הראל
    תכלת | מאי 2018 | מתח ופעולה | 432 עמ' מודפסים
    מותחן ריגול מסחרר עם גיבור חדש: סיימון ריסק, שידבר אל לבם של אוהדי צ'ק ריצ'ר וג'יימס בונד
     
    שוד נועז לאור יום במרכז פריז מכה את העולם בתדהמה: מי העז לגנוב מהנסיך הסעודי – תוך פחות מדקה – מזוודה עם מאות אלפי יורו במזומן?
     
    איש אינו יודע שיחד עם הכסף נגנבה גם איגרת סודית שעלולה להרעיד את מאזן הכוחות בעולם המערבי.
     
    סיימון ריסק, מרגל תעשייתי בעל מיומנויות מופרעות של מתנקש קר רוח, מתבקש על ידי הסי.איי.איי להשיג את האיגרת הסודית. סיימון כמעט מסרב לבקשה, אך כאשר הוא מגלה שהאיגרת נתונה כעת בידי אויבו משכבר הימים, הוא מבין מהר מאוד שהפיתוי לנקמה גדול ממנו.
     
    60 שניות הוא מותחן עוצר נשימה ומלא סטייל שלא יפסיק להפתיע אתכם עד העמוד האחרון.
     
    כריסטופר רייך הוא מסופרי המתח המוכרים בעולם. בין ספריו שראו אור, "המרדף אחרי הרץ", "המיליארד הראשון" ו"אחיזת עיניים".
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    חמישים ותשע שניות.
     
    מרגע שהמכונית הראשונה נכנסה לאוֶוניו דוּ זֶ'נֶרל לֶקלֶרק וחסמה את מסלול הנסיעה של הנסיך ועד לרגע שבו צוות התקיפה חזר למכוניות, חטף גם את שני רכבי הב־מ־וו ועזב את המקום, חלפה פחות מדקה.
    איש לא צעק. אף ירייה לא נורתה. השוד בוצע בדייקנות ממושמעת, בהסתמך על הפתעה, מהירות וכוח פראי, ובשום שלב לא ננקטה אלימות... למעט מהלומות שהונחתו על אחד ממאבטחי הנסיך.
    כפי שטִינוֹ קוֹלוּצי למד לדעת, די היה בהפניית לוע קנה של קלצ'ניקוב אל עיניו של אדם כדי לעורר בו נכונות עזה לציית להוראות.
    כעת, ארבעים וחמש דקות לאחר מכן, כשעמד בשדה חיטה במרחק שלושים קילומטר מדרום לפריז, והתבונן בלהבות העוטפות את הרכבים הגנובים, היה יכול קולוצי סוף־סוף להירגע. האמריקאי צדק מההתחלה.
    הנסיך אכן הסתובב כשברשותו מיליון יורו במזומן.
    השיירה שמנתה שש־עשרה מכוניות ב־מ־וו הגיעה בדיוק בשש בערב. שורת מכוניות המנהלים השחורות עצרה בטור ליד הכניסה למלון ז'ורז' החמישי, והאחרונה שבהן נאלצה לעצור במחצית הדרך בהמשך הרחוב.
    טינו קולוצי שישב ב"לֶה פוּקוֹ" סיים ללגום את האספרסו, הניח שטר של עשרה יורו מתחת לתחתית הספל, קם ומחה את זוויות פיו במפית. הוא היה גבר רזה שגובהו בינוני, לבוש בהידור בז'קט מבד פּוֹפּלין בצבע קרמל בהיר ומכנסיים כהים ונעל מוקסינים איטלקיים. משקפי שמש סוככו על עיניו מפני קרני הערב. שפם ארוך עיטר את שפתו העליונה. שערו השחור שהבהיק מברילנטין היה מסופר ומסורק הצידה בקפידה.
    לא היה אפשר להבחין באקדח שנח תחת זרועו השמאלית או בפגיון שהיה צמוד דרך קבע לקרסולו. האקדח היה קטן — קוטר 0.22, אבל טעון בכדורי הוֹלוֹפּוֹינט. הוא השתמש בו רק לעתים נדירות ומטווח קרוב. הוא העדיף את הפגיון. במשך השנים פיתח מיומנות מקצועית בשימוש בו והיה יכול להחדיר את הלהב, לפלח את הלב ולהתרחק עשרה צעדים מקורבנו לפני שהאיש קלט בכלל שספג פגיעה קטלנית.
    "הנסיך משלם את החשבון," אמר קול באוזנייה שלו. איש הקשר שלו במלון.
    "מזומן?"
    "כמובן."
    "כמה?"
    "חכה רגע."
    קולוצי חצה את הרחוב לעבר המלון. בעיני מתבונן מהצד הוא נראה שלו לחלוטין, אחד מאותם רווקים נצחיים של פריז שיש להם יותר מדי זמן פנוי. השמש זרחה. ריחו של נהר הסיין שזרם במרחק רחובות אחדים מדרום רענן את האוויר. רוח קלה ושלווה רשרשה בין עלי עצי הטִילִיָה העתיקים, שהתנשאו במרחקים קבועים של עשרה מטרים זה מזה בשולי הרחוב. איש לא היה מעלה בדעתו שהוא עומד לגנוב סכום כסף עצום.
    קולוצי פסע לאטו, מעמיד פנים שהוא מתפעל מהפריטים שהוצגו בחלונות הראווה של הבוטיקים המהודרים. תכשיטים. שמלות. תיקי יד. שום דבר לא עלה פחות מעשרת אלפים יורו. הוא נראה כמי שהותש מהמבחר העצום ונעצר ליד חנות מול המלון, מעברו השני של הכביש. הוא נעץ עיניים בחלון הראווה שבו נראתה השתקפות מושלמת של דלת הכניסה המסתובבת, שהובילה אל לובי המלון.
    מלון ז'ורז' החמישי — או כפי שנקרא רשמית בימים אלה, מלון פוֹר סיזוֹנְס ז'ורז' החמישי — היה אחד המלונות הוותיקים והיוקרתיים ביותר בפריז. הוא נמצא במשולש הזהב הנודע של הרובע השמיני, במרחק פסיעות אחדות מהשאנז אליזה וחמש דקות הליכה משער הניצחון. התעריף לחדר התחיל בשמונה מאות יורו ללילה.
    "ובכן?" שאל קולוצי. "כמה?"
    "מאה עשרים ושניים אלף יורו ועוד קצת."
    כמאה וחמישים אלף דולר. קולוצי עדיין העריך את חלקו בשלל במטבע אמריקאי.
    "הנסיך אף פעם לא נוסע עם פחות ממיליון יורו במזומן," הודיע לו האמריקאי כשהציע לקולוצי את המשימה. "הוא אוהב לפוצץ כמה מאות אלפים על שופינג כשהוא בעיר. השאר שלך."
    הם נפגשו שבוע קודם לכן על הבר במלון קוֹסטֶס. האמריקאי היה גבר חיוור ועייף למראה, עם עיניים כהות וחיוך עצבני, ונראה כנטע זר בלובי המהודר. הצרפתית שבפיו היתה כמעט שוטפת אך לא אחידה, והוא התנצל ללא הרף על כך שהוא חלוד.
    המטרה היתה הנסיך עבדול עזיז בן סעוּד, פלייבוי סעודי בן חמישים, שהסתובב בעולם עם נשותיו וילדיו ככיסוי להתפרפרויות שלו. הוא אף פעם לא יצא למקום כלשהו בלי חמישה מאבטחים לפחות, והסתובב בעיר בשיירות של מכוניות ב־מ־וו שחורות. קולוצי אמור לחטוף את השיירה כשהנסיך יהיה בדרכו לשדה התעופה אורלי, בפרברים הדרומיים של פריז.
    "ובשבילך?" שאל קולוצי. "כמה?"
    "כלום."
    "כלום?"
    "הכסף לא מעניין אותי."
    האמריקאי מעולם לא ציין מאין השיג את שמו של קולוצי ואת מספר הטלפון שלו. לקולוצי נדרש מבט אחד בלבד כדי לדעת שהופיע מבין הצללים. עדיף כך. הוא לא סמך על אנשים הגונים.
    מאבטח הגיח מהמלון ומאבטח נוסף אחריו, ולבו של קולוצי החיש את פעימותיו. כעבור רגע הם נסוגו פנימה.
    אזעקת שווא.
    "איפה הוא, לעזאזל?"
    "תירגע. כל המשפחה כאן. עוד רגע."
    בשלושת הימים האחרונים עקבו קולוצי וצוותו אחרי הנסיך, שלוש נשותיו ועשרת ילדיהם בעת שבזבזו את כספם ברחבי פריז. עשרת אלפים יורו על תיק יד בחנות הֶרמֶס. עשרים אלף על שמלה בבוטיק של שאנל. שלושים אלף על שעון מעוטר יהלומים בחנות של קרטייה (מתנה לבנו הבכור של הנסיך, בן שתים־עשרה). היו עצירות במסעדות הטובות ביותר בעיר. ארוחת צהריים ב"אפּיקוּר". קוקטיילים במלון פלזה אתֶנֶה. ארוחת ערב ב"לה ז'ול ורן". הנסיך השאיר את אמונות האסלאם יחד עם שטיחון התפילה שלו בסעודיה.
    ועכשיו חשבון השהות במלון, שהגיע למאה עשרים ושניים אלף יורו.
    מה שהותיר שלל של כשש מאות אלף יורו.
    "הם יוצאים לכיוונך," אמר איש הקשר שלו.
    קולוצי נדרך. בהשתקפות שבחלון צפה באנשי שירות של המלון זורמים החוצה מהלובי, נושאים הררי מזוודות למכוניות. שומרי הראש חזרו. ארבעה מהם יצרו טבעת רופפת כדי לחסום את תנועת הולכי הרגל. חמישי — שקולוצי זיהה בו את ראש החוליה — פסע ביניהם, כשעיניו סורקות את הרחוב בחיפוש אחר איומים. משלא ראה דבר, נסוג אל הדלת ואותת שהכול בסדר.
    בשלב זה כבר נעצרו הולכי רגל משני צדי הרחוב כדי לצפות במתרחש. בטור המכוניות השחורות. בהר המזוודות. במאבטחים בחליפותיהם השחורות. קולוצי הסתובב והרשה לעצמו להתבונן ישירות במתרחש. לוּ היה נמנע מכך היה נראה חריג.
    הנשים והילדים יצאו מהמלון בטור עורפי, כמו אסירים בדרכם לכלא, ראשיהם מורכנים, איש מהם לא חייך. לקראת השיבה הביתה לבשו האמהות בורקות שחורות מסורתיות ואפילו פניהן היו מכוסות כליל. הנערות הצעירות כיסו את ראשיהן בצעיפי הרמס. הבנים פסעו בכתפיים שפופות, וחולצות הכפתורים שלהם השתלשלו מחוץ למכנסי ג'ינס עם קרעים. איש מהם לא התייחס אל הנהגים שפתחו בפניהם את דלתות המכוניות.
    הנסיכה יצאה מהדלת המסתובבת ועצרה כשהמאבטח הראשי רץ קדימה, עיניו תרות לכל עבר. לבסוף נופף לה בידו להתקדם. הנסיכה, בשונה מהנשים האחרות, לא לבשה בורקה אלא בלייזר בגוון כחול כהה ומכנסיים בצבע בז'. על זרועה האחת היה תלוי תיק לבן גדול.
    "הנסיך והנסיכה נוסעים במכונית החמישית," אמר האמריקאי אחרי שקולוצי קיבל על עצמו את המשימה. "זה מספר המזל שלו. הכסף יהיה במכונית השישית. נוסע לגמרי לבדו."
    הנסיכה ניגשה אל המכונית הרביעית ודיברה אל הנהג. קולוצי חש צביטה של אי שקט. לא המכונית הרביעית, נזף בה. החמישית.
    היא התעלמה ממנו. היא הניחה כף רגל בתוך המכונית וכופפה את ראשה. שאגת גערה של גבר נשמעה מהמלון. הנסיכה סובבה את ראשה. קולוצי ראה את הנסיך מאותת לאשתו בתנועות ידיים לא מרוצות. היא נסוגה מיד ונכנסה למכונית החמישית.
    קולוצי נרגע.
    ואז הגיע תורו של הנסיך. הוא יצא מהמלון בלוויית מנכ"ל המלון, ושניהם פסעו שלובי זרוע אל המדרכה. הנסיך היה גבר נאה, לבוש בגלבייה המסורתית של ארצו, לראשו כאפייה משובצת באדום־לבן עם עקל שחור. כהרגלו, הרכיב משקפי שמש כהים. בידו אחז תיק מסמכים מעור עגל.
    "הדבר היחיד שאני רוצה הוא תיק המסמכים של הנסיך. השאר שלך."
    "רק התיק?"
    "מעור עגל, חום בהיר. עם ידית עור." האמריקאי לא הוסיף הסברים. "עשינו עסק?"
    קולוצי קילל חרש. במשך יומיים לא ראה זכר לתיק. הוא החל לחשוש שמא הנסיך לא הביא אותו עמו בנסיעה הזאת. חום בהיר. ידית עור. והנה הוא, תודה לאל. הוא נעץ מבט כה מרוכז בתיק עד שכמעט החמיץ את המאבטח שהכניס מזוודת מתכת קומפקטית לתא המטען של המכונית השישית.
    הכסף נוסע במכונית השישית.
    כשהנסיך הגיע למכונית, הושיט לעברו הנהג יד כדי לקחת מידו את התיק. הנסיך הפנה כתף בתנועה מגוננת, וגופו נדרך כמו שוער המתכונן לספוג בעיטה. הנהג נסוג בחופזה.
    הנסיך הביע תודה אחרונה באוזני מנהל המלון. היתה לחיצת יד. המנהל קד והחליק לכיסו את התשר שקיבל בזריזות ידיים מיומנת, שעוררה את התפעלותו של קולוצי. נפנוף אחרון לפרידה, והנסיך נבלע במכונית.
    בתוך פחות משנייה התרחקה מכונית הב־מ־וו הראשונה משפת המדרכה. אחריה השנייה. בתוך דקה נעלמו כולן, פונות דרומה, בדרכן לשדה התעופה אורלי.
    השקט חזר לאווניו ז'ורז' החמישי. ההתרגשות חלפה. היה זה שוב רק עוד ערב יום ראשון עצל באוגוסט.
    מכונית רנו לבנה עצרה לצד קולוצי והוא זינק למושב הקדמי. המכונית האיצה לדרכה, והוא לקח לידו מכשיר קשר ממרכז לוח המחוונים.
    "הנשר התעופף מהקן," הוא אמר. "הוא בדרך אליך."
    הנסיך עבדול עזיז בן סעוד התרווח במושבו ונשף אוויר. "תזדרז," אמר לנהג. "אני לא רוצה לאחר."
    "זה המטוס שלנו, יקירי," אמרה אשתו וכיסתה בידה את ידו. "אנחנו יכולים לצאת מתי שנרצה."
    הנסיך הביט בציפורניה האדומות, במסקרה שלה, ושחרר את ידו מידה. "מה את יודעת?"
    הנסיכה החליקה באלם לכיוון הדלת שלידה.
    הנסיך עבדול עזיז בהה דרך החלון כשהמכונית חצתה את פּוֹנט ד'אַלמָה והחליקה אל בין צללי מגדל אייפל. הוא ידע שעליו להיות יותר שמח, מאושר אפילו. הוא רשם את ההישג הגדול ביותר בקריירה שלו, אך לא תהיה לו שום משמעות עד שהמכתב יגיע לידיים הנכונות. משאלתו היחידה היתה להסתלק מפריז מהר ככל האפשר.
    מבטו נפל על תיק המסמכים שלרגליו, והדופק שלו האיץ. הוא חשב על המכתב שבתוכו. פתק אישי מגבר אחד לאחר, כתוב בכתב יד, בדיו כחול, על נייר מכתבים יוקרתי, שנראה כאילו נכתב זה עתה אף כי נכתב לפני שלושים שנה.
    ולא סתם מכתב, אלא כזה שיגרום לממשלות להתמוטט, לבריתות להיערך מחדש, ולמותם של רבים בדרך.
    בתנועה אינסטינקטיבית הוא לפת את התיק בין קרסוליו.
    הוא רכן קדימה כדי ללחוץ את כתפו של הנהג. "יותר מהר."
    טינו קולוצי עקב אחרי השיירה שחצתה את העיר. הנסיך בחר מסלול לא שגרתי לשדה התעופה. הוא ניצל את העובדה שבערב אוגוסט השדרות פתוחות והרחובות די ריקים מתנועה, ונסע דרך מונפרנאס לכיוון פּוֹרט ד'אוֹרלֵיאֵן בקצה הדרומי של העיר. המהלך צמצם בעשר דקות את משך הנסיעה, בהשוואה למסלול המקובל יותר דרך כביש הפֶּריפֶרִיק — האוטוסטרדה בת שמונת המסלולים שהקיפה את פריז. אך לזמן הנסיעה המקוצר היה מחיר — בביטחון. היה כמעט בלתי אפשרי לעצור שיירה של שישה־עשר כלי רכב בכביש מהיר. לקולוצי לא תהיה שום בעיה כזאת ברחובות העירוניים.
    הרנו קיפצה על מהמורה בכביש כשחצתה צומת, וקולוצי לפת את קת הקלצ'ניקוב שלו. הז'קט מבד פופלין נעלם וכך גם הנעליים האיטלקיות. הוא לבש את אותם בגדי קרב שלבשו שאר הגברים במכונית. במרחק שלושה רחובות לפניהם בער באדום הרמזור לפורט ד'אורליאן. כשהנסיך יעבור אותו הוא יעלה על הכביש המהיר. ההזדמנות של קולוצי תתפוגג.
    "תסגרו עליהם," הוא אמר והניח את ידו הימנית על ידית הדלת.
    הרנו זינקה בפרץ תאוצה אל מכונית הב־מ־וו האחרונה בשיירה.
    קולוצי קירב את מכשיר הקשר לפיו. "קח אותו."
    כעבור דקה הגיחה לרחוב, ממש לפני הב־מ־וו הראשונה, מכונית זהה לשלו. פנסי בלימה אדומים הבהבו לאורך שורת המכוניות. בלמים חרקו. השיירה נעצרה.
    "תיכנס בו."
    קולוצי נדרך והקשיח את גופו כשהרכב שבו ישב התנגש במכונית במהירות של עשרה קילומטר לשעה.
    המלכודת הופעלה.
    קולוצי כיסה את פניו במסכת סקי ויצא מהרכב. בעודו מתקדם בריצה לאורך שורת מכוניות הב־מ־וו, התקרבה רנו נוספת מרחוב צדדי.
    אנשיו של קולוצי הגיחו מהרכבים. הם היו שנים־עשר יחד איתו. כולם בבגדי קומנדו שחורים, מסכות סקי על פניהם. כולם — כמוהו — נשאו רובי קלצ'ניקוב עם מחסנית ארוכה במיוחד. הגברים נפרשו והקיפו את השיירה בנשקים מכוונים אל המכוניות, שמנועיהן המשיכו לפעול. קולוצי רץ אל המכונית החמישית והכה בקת רובהו בשמשת חלון הנהג. במכה השנייה נשר גשם של זכוכית על האספלט.
    "תפתח את נעילת המכונית," הוא שאג. "כולם החוצה."
    הנהג יצא בידיים מורמות. קולוצי דחף אותו ארצה, וליתר ביטחון הנחית נעל צבאית על גבו.
    "החוצה. עכשיו."
    מאבטח יצא מאחת המכוניות בהמשך השיירה. זה היה ראש החוליה, ונשקו היה שלוף. הוא נע באטיות, בחוסר ביטחון. זאת היתה יותר הפגנת נאמנות עיוורת מאשר ניסיון לעצור את השוד. אחד מאנשיו של קולוצי התנפל עליו עוד לפני שהספיק להתרחק מהמכונית, וחבט בו בקת רובהו. המאבטח נפל על הכביש כמו שק תפוחי אדמה.
    קולוצי פתח את הדלת האחורית. "הוד מעלתך. בבקשה."
    הנסיך יצא החוצה והושיט יד לנסיכה. שניהם עמדו ולטשו עיניים זה בזה ללא מילים.
    אחד מאנשיו של קולוצי התיישב מיד מאחורי ההגה וסגר את הדלת.
    קולוצי מיהר למכונית הבאה בשיירה. השישית, זאת שבה היה הכסף. "החוצה."
    הנהג יצא החוצה.
    "על הארץ."
    הנהג נשכב.
    אחד מאנשיו של קולוצי השליך את רובהו לתוך המכונית והתיישב מאחורי ההגה.
    "החפצים שלי," אמר הנסיך ועיניו נדדו אל תיק המסמכים במושב האחורי. "בבקשה."
    קולוצי חזר אל הנסיך. "תעזוב את זה."
    "ניירות עבודה. אין להם שום ערך בשבילך."
    אנשיו כבר חזרו במרוצה לרכביהם.
    קולוצי הרחיק בדחיפה את הנסיך מהמכונית. משקפי השמש של הנסיך נפלו כשדחף בחזרה, נאבק לעקוף את קולוצי. הנסיכה זינקה על בעלה בניסיון נואל לעצור בעדו. הנסיך העיף אותה מעליו ואחז בחולצתו של קולוצי. "אני אמצא אותך."
    קולוצי הסתכל בעיניו של הנסיך. הוא ראה בהן אש ונחישות. אלה היו עיני אדם שמורגל באכזריות ובהשגת מאווייו. הן לא היו עיניים של פלייבוי.
    "סלח לי," אמר והשתחרר בעזרת קנה הרובה מאחיזת הנסיך. "אני חייב לזוז."
    הנסיך התרחק ממנו.
    קולוצי חבט באגרופו על גג מכוניתו של הנסיך. המנוע האיץ, המכונית הגיחה מתוך טור המכוניות והתרחקה במהירות. קולוצי פתח בריצה קלה לכיוון סוף השיירה ומיהר להיכנס לרנו. "Allons-y."1
    הוא הביט מעבר לכתפו כשהרנו האיצה. הנסיך והנסיכה עמדו ובהו בחללים הריקים שהותירו המכוניות שנעלמו.
    קולוצי תהה אם חמש הוא עדיין מספר המזל של הנסיך.
    קולוצי השליך את מכל הדלק הריק למושב הקדמי של מכונית הב־מ־וו הבוערת, וצפה בלהבות המלחכות את המכוניות. בגדיו, משקפי השמש, הנעליים, הגרביים, אפילו השפם המזויף שהדביק היו בתוכן. כל דבר שעלול לקשור אותו או את אנשיו לפשע, יישרף ויהפוך לאפר.
    הטלפון שלו צלצל. "כן?"
    "ספרנו."
    "כמה?"
    "שש מאות עשרים ושניים אלף."
    "לא רע בשביל כמה ימי עבודה."
    "לא רע בכלל."
    "אני מגיע תוך עשר דקות."
    קולוצי חזר למכוניתו. המנוע פעל, וכעבור דקה הם כבר דהרו במהירות של מאה קילומטר לשעה בדרך הכפרית. הוא השפיל מבט אל תיק המסמכים מעור, ונזכר באיזה להט הנסיך הגן עליו. הוא חשב על האמריקאי החיוור והמותש למראה, שהציע לו את המשימה בצרפתית חלודה.
    "כל מה שאני רוצה זה התיק של הנסיך," אמר. "השאר שלך."
    בדיוק אז צלצל הטלפון שלו. זה היה האמריקאי. הוא הניח לטלפון לצלצל עד שהשיחה עברה לתא קולי.
    "לאן?" שאל הנהג.
    קולוצי הניח את התיק בחיקו.
    "תמשיך לנהוג," הוא אמר.
    • כריסטופר רייך
    • כריסטופר רייך

      כריסטופר רייך הוא מחבר רבי המכר "חשבון בנק חסוי", "אחיזת עיניים", "נקמה", "בגידה", "המיליארד הראשון" ומותחנים רבים אחרים שהופיעו ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". ספרו "מועדון הפטריוטים" זכה בפרס הספר הטוב ביותר לשנת 2006 מטעם האגודה הבינלאומית של כותבי המותחנים. הוא מתגורר באֶנסיניטָס, קליפורניה. בקרו באתר האינטרנט שלו christopherreich.com ועקבו אחריו בטוויטר @creichauthor או בפייסבוק: fachbook.com/ChristopherReichAuthor.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות