הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • 13 דברים שאנשים חזקים לא עושים
  • 13 דברים שאנשים חזקים לא עושים
    איימי מורין | תרגום: נורית לוינסון
    מודן | אוגוסט 2015 | מדריכים ועצות, פסיכולוגיה | 250 עמ' מודפסים
    "13 דברים שאנשים חזקים לא עושים" התחיל כפוסט שהפך ויראלי, ובו שיתפה איימי מורין את תובנותיה בעקבות המשברים האישיים הקשים שחוותה ועבודתה כפסיכותרפיסטית. 
    מורין מונה 13 הרגלים שמונעים מאנשים להיות חסונים נפשית. לדבריה אנשים בעלי חוסן נפשי לא מבזבזים זמן על רחמים עצמיים, לא חוששים מפני שינויים, לא מקנאים באחרים על הצלחותיהם, לא נוטים לוותר אחרי הכישלון הראשון ועוד. דרך חיים זו מאפשרת להם לעמוד במשברי החיים ולחיות את החיים במלואם.
    בספר משנה חיים זה היא מעמיקה ומרחיבה תובנות אלה בכתיבה בהירה בגובה העיניים, הכוללת הסברים הלקוחים מהחיים שמדגימים כיצד תרגול ובעיקר שחרור של הרגלים רעים יכול להפוך כל אחד מאיתנו לאדם בעל חוסן נפשי שיכול להתמודד ביתר קלות עם אתגרי החיים. 
    ספר מעורר השראה, המוקדש לכל השואפים להיות היום טובים יותר משהיו אתמול. 
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה
     
    כשהייתי בת עשרים ושלוש מתה אמי באופן פתאומי בגלל מפרצת במוח. היא היתה תמיד אישה בריאה, חרוצה ותוססת, שאהבה את החיים עד הרגע האחרון לחייה עלי אדמות. למען האמת, ראיתי אותה בערב שקדם למותה. נפגשנו באולם כדורסל כדי לצפות בתחרות בין בתי־ספר תיכוניים. היא צחקה, דיברה ונהנתה מהחיים כדרכה תמיד, אבל כעבור עשרים וארבע שעות כבר לא היתה בינינו. מותה של אמי השפיע עלי קשות. לא הייתי מסוגלת לדמיין את המשך חיי בלי עצתה, בלי צחוקה ובלי אהבתה.
    באותו זמן עבדתי כפסיכולוגית במרכז קהילתי לבריאות הנפש, ויצאתי לכמה שבועות של חופשה כדי להתמודד עם אבלי. ידעתי שלא אוכל לעזור לאחרים באופן יעיל עד שאהיה מסוגלת להתמודד באופן פרודוקטיבי עם רגשותיי. ההסתגלות לחיים שאמי לא נכללה בהם היתה תהליך. תהליך לא קל, אבל עבדתי קשה כדי לחזור ולעמוד על רגליי. מהכשרתי כפסיכולוגית ידעתי שהזמן אינו מרפא שום דבר; האופן שבו אנחנו מתמודדים עם הזמן הוא זה שקובע את הקצב שבו נירפא. הבנתי שהאבל הוא התהליך הנדרש שבסופו של דבר יפיג את כאבי, ולכן איפשרתי לעצמי להיות עצובה, לכעוס, ולהשלים באופן מלא עם מה שבאמת איבדתי כשאמי מתה. לא היו אלה רק הגעגועים אליה - היתה שם גם ההבנה הכאובה שהיא לעולם לא תהיה שוב נוכחת באירועים החשובים של חיי, ולעולם לא תחווה את הדברים שציפתה להם - הפרישה מעבודתה והפיכתה לסבתא. בעזרת ידידים ובני משפחה תומכים, והודות לאמונתי באל, מצאתי שלווה; וככל שהחיים נמשכו, הייתי מסוגלת לזכור את אמי בחיוך, ולאו דווקא בכאב הכרוך בעצב.
    כעבור שנים ספורות, כשהתקרבנו ליום השנה השלישי למות אמי, התלבטנו, בעלי לינקולן ואני, מהי הדרך הטובה ביותר לכבד את זכרה באותו סוף שבוע. חברים הזמינו אותנו לצפות במשחק כדורסל בשבת בערב. במקרה התנהל המשחק באותו אולם שבו ראיתי את אמי בפעם האחרונה. לינקולן ואני שאלנו את עצמנו איך זה יהיה לחזור למקום שבו ראיתי אותה לפני שלוש שנים בלבד, בערב שקדם למותה.
    החלטנו שזו תהיה דרך מעולה לחגוג את חייה. אחרי הכול, הזיכרונות שהיו לי ממנה ומאותו ערב היו טובים מאוד. שתינו צחקנו, דיברנו על כל מיני דברים ובילינו יחד ערב נפלא. אמי אפילו חזתה מראש שאחותי תתחתן עם מי שהיה החבר שלה באותו זמן - ואכן כעבור כמה שנים התגשמה נבואתה.
    וכך חזרנו, לינקולן ואני, לאותו אולם ונהנינו לבלות את הערב עם חברינו. ידענו שזה מה שאמי היתה רוצה. זו היתה הרגשה נעימה לשוב לאותו מקום ולהרגיש טוב בקשר לזה, אבל מייד אחרי שהשמעתי אנחת הקלה לנוכח ההתקדמות שלי בהתמודדות עם מות אמי, התהפכו שוב כל חיי.
    אחרי שובנו הביתה ממשחק הכדורסל התלונן לינקולן על כאב גב. שנים אחדות לפני כן הוא שבר כמה חוליות בתאונת דרכים, וכאבי גב לא היו נדירים אצלו. אלא שכעבור דקות מעטות הוא התמוטט. צילצלתי למוקד החירום, והפרמדיקים הגיעו בתוך כמה דקות והעבירו אותו לבית־החולים. צילצלתי לאמו, ומשפחתו פגשה אותי בחדר המיון. לא היה לי מושג מה קרה לו.
    אחרי כמה דקות בחדר ההמתנה נקראנו לחדר פרטי. עוד לפני שהרופא אמר מילה, ידעתי מה הוא עומד לומר. לינקולן מת מהתקף לב.
    באותו סוף שבוע שבו ציינו את יום השנה השלישי למות אמי מצאתי את עצמי אלמנה. זה ממש לא נשמע הגיוני. לינקולן היה רק בן עשרים ושש, ולא היו לו שום בעיות לב בעבר. איך ייתכן שהוא היה כאן רגע אחד, וכעבור עוד רגע כבר לא היה איתנו? עדיין לא הסתגלתי לגמרי לחיים בלי אמי, ועכשיו נאלצתי ללמוד להתמודד עם החיים בלי לינקולן. לא הייתי מסוגלת לדמיין איך אעמוד בזה.
    ההתמודדות עם מותו של בן־זוג היא חוויה סוריאליסטית. היו כל כך הרבה החלטות שצריך לקבל בזמן שלא הייתי מסוגלת להחליט שום דבר. בתוך שעות ספורות נאלצתי להחליט על כל דבר, החל בסידורי הלוויה וכלה בניסוח מודעת האבל. לא היה לי זמן לקלוט את המציאות שבמצב; זו היתה חוויה ממוטטת.
    למזלי היו בחיי אנשים רבים שתמכו בי. מסע של אבל הוא תהליך אינדיווידואלי, אבל חברים אוהבים ובני משפחה קרובים ללא ספק עזרו. היו שעות שבהן הוקל לי במקצת, ושעות שבהן הורע מצבי. בדיוק כשחשבתי שהמצב משתפר, הייתי מוצאת עצב מטלטל חדש מחכה לי בפינה. האבל הוא תהליך מתיש מבחינה רגשית, נפשית וגופנית.
    היו דברים רבים כל כך להתעצב בגללם. ריחמתי על משפחתו של בעלי, וידעתי עד כמה הם אהבו את לינקולן. הצטערתי בגלל כל הדברים שלינקולן מעולם לא חווה, והתעצבתי בגלל כל הדברים שכבר לא נעשה יחד, שלא לדבר על געגועיי אליו.
    השתחררתי מהעבודה עד כמה שיכולתי. החודשים ההם מטושטשים בזיכרוני, כי התמקדתי בעיקר בהתקדמות של צעד־צעד מדי יום, אבל לא יכולתי להיעדר מהעבודה לנצח. נותרה לי הכנסה אחת בלבד, ונאלצתי לחזור למרפאה.
    אחרי חודשיים צילצל אלי הממונה עלי ושאל מתי אני מתכננת לחזור לעבודה. למטופליי נאמר שאיעדר לזמן בלתי מוגבל כדי להתמודד עם מקרה חירום במשפחה. הם לא ידעו לכמה זמן איעדר, מכיוון שלא ידענו לבטח מה יקרה מכאן והלאה. ועכשיו הם נזקקו לתשובה. אני בוודאי לא סיימתי להתאבל, ומצבי ממש לא השתפר, אבל נאלצתי לחזור לעבודה.
    בדיוק כמו שקרה במות אמי, גם הפעם נאלצתי לתת לעצמי זמן לחוות את העצב פנים־אל־פנים. לא התעלמתי ממנו ולא הרחקתי אותו ממני. נאלצתי לחוות את הכאב ובו בזמן גם לעזור לעצמי להחלים ממנו. אף שהיה הרבה יותר קל לרחם על עצמי, או לדבוק בזיכרונות העבר שלי, ידעתי שזה לא יהיה בריא. נאלצתי לבחור באופן מודע לצאת לדרך ארוכה כדי לבנות לעצמי חיים חדשים.
    נאלצתי להחליט אם כמה מהמטרות שהצבנו לעצמנו יחד, לינקולן ואני, עדיין תישארנה מטרותיי. היינו הורים אומנים במשך שנים אחדות, ותיכננו בסופו של דבר לאמץ ילד, אבל האם רציתי בזה עכשיו, כאישה ללא בן־זוג? המשכתי בעבודתי כאם אומנת, סיפקתי תחליפים בעיקר במקרי חירום, בשנים הבאות, אבל לא הייתי בטוחה שאני עדיין רוצה לאמץ ילד בלי לינקולן.
    נאלצתי גם לסמן לעצמי מטרות חדשות עכשיו, אחרי שנשארתי לבדי. החלטתי לנסות דברים חדשים. קיבלתי רישיון לאופנוע וקניתי אופנוע. התחלתי גם לכתוב. תחילה זה היה בעיקר תחביב, אבל בסופו של דבר זה הפך למשרה חלקית. נאלצתי גם למצוא מערכות יחסים חדשות עם אנשים, וגם לברר לעצמי מי מחבריו של לינקולן יישארו חבריי, ומה תהיה מערכת היחסים שלי עם משפחתו בלעדיו. למזלי, רבים מחבריו הקרובים היו גם חבריי, ומשפחתו המשיכה להתייחס אלי כחלק ממנה.
    כעבור כארבע שנים התמזל מזלי ומצאתי שוב אהבה. אולי נכון יותר לומר שהאהבה מצאה אותי. התרגלתי פחות או יותר לחיים לבד, אבל כל זה השתנה כשהתחלתי לצאת עם סטיב. הכרנו זה את זה שנים, ולאט־לאט הפכה החברות בינינו לזוגיות. בסופו של דבר התחלנו לדבר על עתיד משותף. אף שמעולם לא חשבתי שאנשא שוב, עם סטיב זה פשוט נראה הדבר הנכון.
    לא רציתי חתונה רשמית או מסיבה שתהיה חיקוי נלעג לטקס שחגגתי עם לינקולן. אף שידעתי שאורחיי ישמחו לראות אותי נישאת מחדש, ידעתי גם שזה יעורר בליבם זיכרונות עצובים. לא רציתי שיום נישואיי יהפוך לאירוע קודר, ולכן החלטנו, סטיב ואני, לערוך חתונה לא מסורתית. ״קפצנו״ ללאס וגאס, ונישאנו שם בטקס עליז שהתמקד באהבתנו ובאושרנו.
    כשנה אחרי שנישאנו החלטנו למכור את הבית שבו גרתי עם לינקולן, ועברנו למקום מרוחק ממנו שעות אחדות. זה איפשר לי להיות קרובה יותר אל אחותי ואחייניותיי, וסיפק לנו הזדמנות להתחלה חדשה. מצאתי עבודה במרפאה מבוקשת, ושנינו התכוננו יחד ליהנות מעתיד משותף. דווקא כשהחיים התנהלו כסדרם, עברה דרכנו עוד פיתול מוזר, כשסרטן אובחן אצל אביו של סטיב.
    תחילה אמרו הרופאים שהטיפול יצליח לעצור את הסרטן לכמה שנים, אבל אחרי חודשים אחדים היה ברור שהוא לא ישרוד אפילו שנה אחת. הוא ניסה כמה אפשרויות, אבל שום דבר לא הועיל. עם חלוף הזמן הופתעו הרופאים מהיעדר תגובה לטיפול שקיבל. אחרי חודשים ספורים נגמרו לו אפשרויות הטיפול.
    הבשורה פגעה בי קשות. רוֹבּ היה מלא חיים. הוא היה מאלה שתמיד מוציאים מטבע מאחורי אוזנו של ילד ומספרים סיפורים משעשעים. אף שהוא גר במינסוטה ואנחנו במיין, נפגשנו לעיתים קרובות. מכיוון שהוא היה גמלאי, היה באפשרותו לבוא אלינו ולשהות אצלנו שבועות אחדים בכל פעם, ותמיד התלוצצתי איתו שהוא האורח המועדף עלי - מכיוון שבעצם היה האורח היחיד שנשאר איתנו.
    הוא היה גם אחד ממעריציי הגדולים בכל הנוגע לכתיבה. הוא קרא כל מה שכתבתי, אם זה מאמר על הורות או משהו הקשור בפסיכולוגיה. לעיתים קרובות היה מצלצל אלי ומציע לי רעיונות לסיפורים.
    אף שרובּ היה בן שבעים ושתיים, הרגשתי שהוא צעיר מכדי להיות כל כך חולה. עד הקיץ הקודם הוא היה רוכב על אופנוע, מפליג באגם סופירייר ונוסע ברחבי הארץ במכוניתו הפתוחה. עכשיו הוא היה חולה מדי, והרופאים קבעו בבירור שמצבו רק ילך ויחמיר.
    הפעם היתה זו בשבילי התמודדות שונה עם המוות. מותם של אמי ושל לינקולן היה פתאומי מאוד ובלתי צפוי. הפעם קיבלנו אזהרה. ידעתי מה עומד לקרות, והידיעה הביאה איתה חרדה רבה.
    מצאתי את עצמי חושבת: הנה זה שוב קורה. לא רציתי לעבור שוב עוד אובדן מטלטל כזה. זה לא נראה לי הוגן. אני מכירה הרבה אנשים בגילי שלא איבדו נפש חיה, אז למה היה עלי לאבד כל כך הרבה אנשים אהובים? ישבתי ליד השולחן וחשבתי כמה כל זה לא צודק, כמה קשה זה, ועד כמה הייתי רוצה שהמצב יהיה שונה.
    ידעתי גם שלא אוכל לאפשר לעצמי להתמוטט. אחרי הכול, עברתי חוויה כזו בעבר וחזרתי לעצמי. אילו נתתי לעצמי ליפול למלכודת החשיבה, מצבי היה מחמיר, ואילו שיכנעתי את עצמי שלא אוכל לעמוד בעוד אובדן, זה לא היה עוזר. להפך, זה היה רק מעכב את ההתמודדות שלי עם המציאות.
    באותו רגע התיישבתי וכתבתי את רשימת ״13 דברים שאנשים חזקים לא עושים״. אלה היו ההרגלים שנגדם נלחמתי בכוח רב כדי להשתחרר מאבלי. אלה היו הדברים שיכלו למנוע ממני להחלים, אילו הרשיתי להם להשתלט עלי.
    שלא במפתיע, אלה היו אותם כישורים שנתתי למטופלים שנכנסו למרפאה הטיפולית שלי, אבל כשכתבתי אותם הבנתי שאלה דברים שעלי לעשות כדי לעזור לעצמי לא לרדת מהפסים. זו היתה תזכורת לכך שביכולתי לבחור להיות חזקה, בעלת חוסן נפשי. הייתי חייבת להתחזק, כי שבועות אחדים אחרי שכתבתי את הרשימה הזאת מת רוֹבּ.
    פסיכולוגים ידועים בכך שהם עוזרים לאחרים להתחזק, מייעצים למטופלים כיצד עליהם לנהוג ומה הם יכולים לעשות כדי להשתפר, אבל כשיצרתי את הרשימה שלי בקשר לחוסן הנפשי, החלטתי להתרחק לרגע ממה שהפך לי לטבע שני. ההתמקדות במה לא לעשות היא שחוללה את השינוי. הרגלים טובים הם דבר חשוב, אבל ההרגלים הרעים שלנו הם אלה שלעיתים קרובות מונעים מאיתנו את האפשרות לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו. יכולים להיות לאדם כל ההרגלים הטובים שבעולם, אבל אם הוא ימשיך לדבוק בהרגלים הרעים בצד ההרגלים הטובים, הוא יתקשה להשיג את מטרותיו. חשבו על זה כך: אינכם טובים יותר מההרגלים הגרועים ביותר שלכם.
    הרגלים רעים הם כמו משקולות כבדות שאנחנו גוררים תוך כדי הליכה. הם מאיטים את הקצב שלנו, מעייפים אותנו ומתסכלים אותנו. למרות העבודה הקשה והכישרון, אנחנו מתקשים להגיע למלוא הפוטנציאל שלנו כשמחשבות, רגשות והרגלים מסוימים מעיקים עלינו ומעכבים אותנו.
    תארו לעצמכם אדם שמחליט ללכת למכון הכושר מדי יום. הוא מתעמל שם כמעט שעתיים. הוא מקפיד על מכסה של תרגילים שהוא מבצע, כדי שיצליח לעקוב אחר התקדמותו. אחרי שישה חודשים הוא אינו מרגיש בשום שינוי. הוא מתוסכל מכך שאינו יורד במשקל ושריריו אינם גדלים. הוא אומר לחבריו ולבני משפחתו שזה לא הגיוני שהוא לא נראה טוב יותר ושאינו מרגיש טוב יותר. אחרי הכול, הוא כמעט לא הפסיד אף אימון. הוא אינו מביא בחשבון את הפינוק שהוא מעניק לעצמו בדרך הביתה מהאימון מדי יום. אחרי כל המאמצים, הוא רעב ואומר לעצמו, ״עבדתי קשה. מגיע לי פינוק!״ ולכן מדי יום הוא אוכל תריסר סופגניות תוך כדי נהיגה הביתה.
    נשמע מגוחך, נכון? אבל כולנו אשמים בהתנהגות מסוג זה. אנחנו עובדים קשה כדי להשיג דברים שלדעתנו ישפרו את מצבנו, אבל שוכחים להתמקד בדברים שעלולים לחבל במאמצינו.
    ההימנעות משלושה־עשר ההרגלים האלה לא רק תעזור לכם להתגבר על אבל. ההיפטרות מהם תעזור לכם לפתח חוסן נפשי, שהוא חיוני בהתמודדות עם כל בעיות החיים - גדולות כקטנות. בלי קשר לסוג המטרות שלכם, תהיו מצוידים היטב לממש את מלוא הפוטנציאל שלכם כשתרגישו חזקים, חסונים נפשית.
    • איימי מורין
    • איימי מורין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נוכחות
    • לבחור באושר
    • לרקוד עם הפחד
    • אינטליגנציה חיובית
    • באושר ובאושר
    • מבחן המרשמלו
    • החיים בלונה פארק
    • אמנות השקט
    • כוח הרצון
    • אל תאכלו את המרשמלו... עדיין!
    • המיתוסים של האושר מה באמת עושה אותנו מאושרים — ומה לא?
    • הרשימה