הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תמה אפריקה
  • תמה אפריקה
    הקיבוץ המאוחד | נובמבר 2018 | פרוזה מקור | 162 עמ' מודפסים
    ידיעה בעיתון על ג'וני וייסמילר, השחקן שנודע בתפקידו הקולנועי כטרזן, המאושפז בסנטוריום במקסיקו, מפגישה בנובלה תַּמָּה אפריקה שלושה חברי ילדוּת שדרכיהם נפרדו עשרים וחמש שנים קודם לכן.
    הכוח המדמה הוא הקושר ביניהם ומניע אותם לצאת להרפתקה: להפליג בספינת דיג כדי להביא את גיבור ילדותם למות באפריקה – שבה לא היה אף פעם.
     
    בהרכבת האחרונה מאוגנדה, הנובלה השנייה בספר, ג'ושוע גרינברג, פקיד בנק בדימוס והיסטוריון חובב, יוצא ברכבת כדי להרצות בפעם האחרונה בפני תלמידים על קורותיה של מושבת היהודים שקמה באוּ אַ סין גִ ישׁ וּ שבאוגנדה ונחרבה מקץ יותר ממאה שנים. גרינברג נאבק בזיכרונותיו האישיים אך גם בתשוקתו להפוך את קטעי המידע המתעתעים שליקט לכדי פרק בהיסטוריה הנוגע גם לעימות אחרון שרק הוא יבטיח לתולדות המושבה מקום בזיכרון.
     
    יעקב שביט הוא היסטוריון וסופר. מספריו הקודמים: קמיע ועוד סיפורים, לא היו הלילה חזירים, שנות אור ו-תיק ריכטר.
     
    "פרטי זיכרון באים כמו דבורים מן הצוף ורוקדים את ריקודם המסתורי, אבל לא הפריטים מעוררים את הזיכרון, אלא הזיכרון הוא שמחייה את הפריטים, מארגן אותם, ונותן להם משמעות; אבל עכשיו אי אפשר היה שלא לחשוב כי השׁיבה הבהולה והלא־צפויה מזמנת הזדמנות שלא תחזור, כדי להגיע אל מה־שאין־ערוך־לו".
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    79 63.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • I
     
     
    "הכוח הַמְּדַמֶּה הוא חזות הכול, ורק מי שמופיע בחלומך, קיים; ומשום שאותךָ איש אינו רואה בחלומו, אתה זה שאינו קיים".1
     1. אנטול פראנס, 'פשעו של סילבסטר בונאר'. 
     
    והנה, בשבת לפנות צהריים, כשיעמוד ליד הקיוסק הבנוי לבנים אדומות, שלפני שנים היה מקום המפגש הקבוע של אלכס, שלמה ושלו — שלושה חברי ילדות, שלא נפגשו יחד כמעט עשרים וחמש שנה — מיכאל יראה אותם, את אלכס ושלמה, באים לקראתו. הם לא עברו מבעד ארון בגדים ישן, או דרך מערה ענקית הכרויה בבטן האדמה מוארת באור־נגוהות שגזעי בזלת תומכים את כיפתה, וגם לא מכוח משפט אלמותי שנאמר לקפטן נֶמוֹ — "קראתָ לנו? אנחנו כאן" — אלא בכוח המדמה שלו, כי אף שחברותם נמשכה רק כחמש שנים, והם לא התראו כחצי יובל שנים, הם התממשו לא באחת מאותן היזכרויות אקראיות, שהופיעו וחלפו כמו גץ, אלא במעין חיזיון בהיר וצלול בהקיץ, שאת הופעתו הראשונה חזה אחרי הארוחה החגיגית בסיומו של הכנס הבינלאומי השנתי של האגודה המדעית שנערך הפעם בעיר הבלגית לֵוֶון; ארוחה שציינה לא רק את נעילת הכנס, אלא גם את הפרידה מעמיתנו הוותיק, פרופ' לאשֶׁק יז'רסקי, שישוב למחרת היום למה שכינה בסרקזם "מקום גלותו", הלוא היא סנטה מוניקה שלחוף האוקיינוס השקט.
    משתתפי הכנס הסבו לשולחנות עץ ארוכים באולם המקומר של בניין מהמאה השבע־עשרה, ששימש בעבר חדר אוכל של מנזר נשים והמה ככוורת דבורים, ואז קם ממושבו פרופ' יז'רסקי, זקן המשתתפים, כדי לשאת דברי פרידה קצרים: השנה האחרונה, עמיתַי וידידַי היקרים, הייתה לו שנה של פרידות; לפני בואו לכנס עצר לחניית־ביניים בלונדון למפגש סנטימנטלי עם מורתו לשעבר ללטינית וליוונית בגימנסיה של קראקוב, מדאם גראבינסקיה בת השמונים וחמש, אותה ראה לאחרונה באוגוסט 1939 — "הא, השנה הזאת, מי חזה אותך בארצנו?"2 — הם ישבו בבית קפה קטן באֶרל'ס קוֹרט, שם בנה הצעיר, יוז'י, ששירת בצבא אנדרס, התגלגל לפרס ולארץ ישראל ומשם למדבר המערבי וללונדון, הוא בעלים של בית מלון ברחוב שעכשיו המון פקיסטנים והודים מתגוררים בו. והם ישבו כמו ציפורים שחצו אוקיינוס להיפגש על ענף; פגישה האמורה לפצות על השנים שהמלחמה, הגלוּת והמרחקים חמסו מהם, שתהיה פרידה אחרונה, וניסו לדלות זיכרונות מבאר עמוקה. כן, ידידַי, ממרומי זִקנתו האומללה ירשה לעצמו לקבוע שטעה המשורר כשכתב את השורה האלמותית Caelum non animum mutant qui trans mare currunt — "את השמים, ולא את נשמתם, ימירו המפליגים אל מעֵבר לים"3 — כי האמת לאמיתה היא, ידידים ועמיתים, שהנשמה מתרפקת בגעגועים אל השמים שמהם נקרעה ושמתחת להם נבראה; גם לשמים שהיו פרושׂים על העיר ועל היערות סביבה ואל גווניה המתחלפים, וגם, ואפילו, ואולי ביתר שאת, לאותה פיסת־שמים שנשקפה מחלון חדרו, והיא דואבת על אובדנם ומתגעגעת אל מה שלא ישוב. חייו לימדו אותו שנקל לקחת אל מעֵבר לים דווקא את החפצים המטאפיסיים הכבדים — כלומר, אמונות, רעיונות, תוכנם של ספרים — שהם, כמאמר המשורר, מולדת מיטלטלת. ואולם, קשה פי כמה וכמה לקחת איתך את המראות הקטנים, הקלים לכאורה לטלטלה, וגם את פניהם של חברי ילדות, הוֹ, כבד עד מאוד הוא משא הגעגוע ההולך איתך לכל מקום. ועוד ברצונו לומר, ידידים ועמיתים, ממרומי שנותיו, שתמיד התקנא במי שבזִקנתם פורצים מהם נחילים של תמונות זיכרון מפורטות לפרטי פרטים, ואילו הוא דומה לדייג זקן המטיל חכה למי נהר וממתין שיעלה בה איזה דגיג של היזכרוּת, וכל זיק של מראה ופנים וכל בדל של מאורע ושֵׁם נדמים לפנינה שנדלתה בקוצר־נשימה ממעמקים. ואשר על כן, עמיתים יקרים, מה טעם היה בישיבה בחברת מורתו הקשישה, שבנה הבכור נרצח בקאטין, שמשאת נפשה הייתה לפגוש, לפני שתלך לעולמה, את תלמידה האהוב, ולהעלות באוב את מנהל הגימנסיה, את המורים וכמה מחברי הילדות, שכבר מזמן הם צללי מֵתים מעידן אחר, לפשפש בכיסים אחר מטבעות קטנות של זיכרון. הם ישבו בבית הקפה כשכף ידה של מורתו הקשישה, שצפתה לו גדולות, מונחת על כף ידו. היא מלמלה "לאשֶׁק, לאשֶׁק", ורוב הזמן רק הביטו זה בזה, ניגבו דמעה, ושתקו. הוא לא יאמר דברי תורה וסיכום, כי מה שהיה לו לומר בענייני מחקר, הרי כבר כתב, זיכרונות לא יכתוב, ואלה הם דברי הפרידה. ד"ר סטיבן רוזנברג ממנצ'סטר, גם הוא מכר ותיק, ישב מולם חמוץ פנים ועגמומי משך כל הארוחה החגיגית ונאומי הפרידה שקדמו לדבריו של המלומד הפולני שלא היה חביב עליו, וההשתפכות הסנטימנטלית, אפילו שפּוּדרה באירוניה, לא עוררה בו שמץ של אמפתיה. לו יש סיבות טובות משלו לשקוע בצער עולם: אמילי, בתו הצעירה, התחתנה עם קנאי דתי, המזכיר את בר־צומא יותר מאשר את הלל הזקן, אחד מאותם שעליהם נאמר, ומימי יוחנן המטביל ועד עתה מלכות השמים נתפסת בזרוע ואנשי הזרוע חוטפים אותה,4 וגרה עמו ועם ארבעת ילדיהם על ראש גבעה בלבהּ של ארץ אפרים, אותו חבל־ארץ שאנשים מתקוטטים עליו כאילו חיו ברחם ההיסטוריה, ולא בזִקנתה. כמה ימים לפני שחצה את התעלה במעבורת בישׂרה לו בתו, המקיימת באדיקות את מצוות פרו ורבו ומלאו את הארץ, שהיא מצפה לילד החמישי. קודם בואו לכנס בלֵוֶון עלה ד"ר רוזנברג לקברו של אחי־סבו, קורפורל דויד רוזנברג, שנהרג באִיפֶּר ונקבר בתוך אוקיינוס של קברים — מגן־דוד בים של צלבים — כשהיה בן עשרים ואחת, סיים שנת לימודים מוצלחת באוקספורד והשאיר אחריו ארוסה צעירה בשם ג'ני, שלא נישאה לאיש ומתה רווקה זקנה בגיל שבעים ואחת, כשתצלומו במדים, במסגרת שחורה, ולצדו הפֶּרג של פלנדריה, תלוי מעל מיטתה.
    אָח, קרא פרופ' יז'רסקי, ד"ר רוזנברג היקר, נפלאות דרכי האל. דודו, אחי־אמו, תדיאוש לוביאנסקי, שלזכרו הקדיש את ספרו הראשון — זה הספר שהקנה לו מוניטין בחוגֵנו הצר, חוג המלומדים שהם מעין כת סתרים ושרק למתי מעט יש עניין בפרי מלוּמדותם — עלם חמודות, דון ז'ואן, שנלחם בשורות הדיוויזיה הפולנית המשוריינת הראשונה ונהרג באפריל 1945, ביש־גדא שכמותו, אחרי שצלח כמה מהקרבות הנוראיים ביותר, ליד וילהלמסהאפֶן, כשהאפוקליפסה התקרבה לסיומה, טמון לא הרחק מכאן, בבית הקברות הפולני שליד לומֶל, ליד יער המתפקע מציוץ ציפורים. ואם כך, הלא ייתכן, ידידַי, שבבוא יום הדין, שבו הישרים יקומו לתחייה, יקומו שניהם — קורפורל דויד רוזנברג ממלחמת העולם הראשונה והמקלען תדיאוש לוביאנסקי ממלחמת העולם השנייה — ויתחילו לצעוד איש־איש לביתו.
    מיכאל רצה לומר שאחיו הצעיר של אביו, כלומר דודו, שפרסם כמה שירים ביידיש בעיתון של הבּונד, וכל מה שנותר ממנו הוא תצלום דהוי שלו עומד בפינת רחוב בוורשה לבוש מעיל ארוך, אותו שלח לאחיו בחיפה, נהרג בימים הראשונים של הפצצת העיר, בתחילת ספטמבר, ולא זכה לקבר, ולכן אין מהיכן שיקום בתחיית המתים. מיכאל היה צריך לאחוז בזרועו של פרופ' יז'רסקי כשחצו את גשר העץ, ופרופ' יז'רסקי חזר על ההלצה המרירה שמיכאל שמע מפיו יותר מפעם אחת: בכל תוקף יסרב לשוב לגופו הנוכחי בתחיית המתים ויסכים לתחייה רק אם יובטח לו גוף אחר, בריא, בלי הכליות העלובות, שקצת שתייה הרעילה אותן. אילו היה הֶרמוטימוס, לא היה מתפלץ אם בשובה ממסעותיה לא הייתה נשמתו מוצאת את הגוף במקום שבו השאירה אותו להמתין.5 מהעיר הבלגית היפה הזאת הוא חוזר מחר לגן העדן שלחוף האוקיינוס השקט כדי להתחבר למכונת הדיאליזה; תמו ימי הנסיעות הקצרות, שהן המותרות של עולם האקדמיה, שהקהו במקצת את עוקצה של הגלוּת והעניקו חירות מדומה. אכן כן, שבט של אנשים מאושרים אנו, ד"ר גורן וד"ר רוזנברג ידידַי, מלומדים נודדים, נפגשים בערים יפות, מסובים במסעדות טובות, סוחרים ברכילות, מקשיבים לדברי למדנות, מפריחים אִמרות מספרים נושנים, שהם מעין יבשת משותפת, או, נכון יותר, אי משותף, מעלים באוב כתבי־יד אבודים. הוא לפת את זרועו של מיכאל כשעברו על הגשר הנטוי מעל הנחל, וליד דלת חדרו השתהה ואמר: "אל תשכח, ד"ר גורן, ידידי המלומד, Alles wiederholt sich nur im Leben, Ewig jung ist nur die Phantasie; Was sich nie und nirgends hat begeben, Das allein veraltet nie!", הכול בחיים חוזר על עצמו, רק הדמיון צעיר לנצח; מה שלא קרה מעולם, לא מזדקן,6 ובציטוט הזה משל שילֶר סגר אחריו את הדלת.
    בחדרו במלון, שמחלונו נשקפו בית העירייה והקתדרלה, מיכאל משך את מגירת השולחן שליד המיטה, שם הייתה מונחת ביבליה של הגדעונים, ומצא שאחד האורחים הקודמים בחדר השאיר סימנייה בספר תהילים פרק י"ט, כאילו התכוון להותיר לאורח הנוטה אחריו רמז, או חידה. הוא ישב בשולי המיטה ופתח את המזוודה הקלה כדי להוציא מתוכה את אחד מן השבועונים הגרמניים שלקח איתו לדרך אבל לא קרא בהם כלל, בכוונה לרפרף עליהם לפני השינה, וגילה, למרבה ההפתעה, שהשתחל ביניהם גיליון של 'הארץ שלנו', שעוזרת המחקר שלו הקפידה לשלוח מדי שבוע עבור בנו, והוא, בהיסח־דעת מן הסתם, הניח אותו בין קבוצת השבועונים הגרמניים. כשדפדף בגיליון הופיע לנגד עיניו תצלום שחור־לבן, שהעלה באוב את אותו אחר צהריים באחד מימי הקיץ של שנת חמישים וארבע, כשאלכס, שלמה והוא הלכו לבית העם כדי לצפות ב'טרזן מלך הקופים'. שלושתם ישבו בכיסאות העץ, רוכנים לפנים בדריכוּת, רגליהם רוקעות על הרצפה רקיעות קִצביות של התרגשות העולה ופושה בגל חום ממיס בכל איברי הגוף, עיניהם מרותקות, נסחפות אחר העלילה שסופה צפוי מראש ובכל זאת תמיד מדהימה מחדש. ציפורים קיננו על הקורות שתמכו בתקרת הקולנוע, ומדי פעם פרחו כעטלפים שנחרדו בחללה של מערה אפלולית, חובטות במסך, חוצות את קרן האור העשויה אינספור פתיתים צהבהבים מרחפים. שלמה פלט קול תרועה כשטרזן נעץ שוב ושוב את הסכין עד הניצב בחזה של טוּבּלאט, הגורילה האימתנית, הציב רגל על גופתה, ניפח את חזהו והריע את התרועה שהדהדה בכל רחבי יער־העד והרבה מעֵבר לו.
    בתצלום עמד ג'וני וייסמילר על ענף מעוקל של גזע עץ עבות ורם, שריריו בוהקים, נכון לאחוז בענף המשתלשל מהצמרת הגבוהה, לזנק אל־על ולרחף בקשת מקומרת גבוה־גבוה מעל לצמרות ומעל לנהר הקוצף שמתחתיו. בכתבה הקצרה סופּר לקוראי 'הארץ שלנו' כי ג'וני וייסמילר מאושפז בסנטוריום לחולים חשוכי־מרפא במקסיקו לאחר שורה של התקפי־לב ושבץ מוחי.
    אחר כך, כשפירֵש לעצמו את ההופעה המופלאה לא רק בעיניו של הזיכרון, אלא גם באלה של הכוח המדמה שבא אחריו, חשב שאי אפשר שלא לתלות אותה בעגמומיות הפרידה או בתחושה קלה של בדידות שפקדה אותו לעתים בבתי מלון, ולכן, אולי, עורר בו הסיפור חמלה וצער על גיבור ילדוּת המסיים בעליבוּת כזאת את שארית חייו, בודד ונשכח מלב, וקיים אולי רק בזיכרונם של שכמותו. בידיעה שכף רגלו של ג'וני וייסמילר לא דרכה מעולם באפריקה היה גילוי של עוול וכפיות טובה כלפי הרבים כל כך שבהם עורר התרגשות בראשיתית ושבעולם הדמיון שלהם מָשַׁל, ובכל זאת לא עלה על דעתו של אף לא אחד מן הרבים האלה שצריך לגמול לו על החסד ולגאול אותו, וכמובן מאליו נזכר באלכס ובשלמה שדרכיהם נפרדו בגשם הגדול: אמו הייתה מקדמת את פניהם כשבאו אליו בשאלה הרטורית "איפה הייתם בגשם הגדול?" ומתכוונת מן הסתם לסופת גשמים עזה, אולי מבול השוטף הכול — אבל מה שהרחיק ביניהם לא היו מבול וסופה, אלא פירוד צפוי ומובן מאליו, שלא היה על מה ולמה להצטער לגביו, וגם לא היו בו געגועים לשנים ההן — והנה, ברגע הזה, רגע מפליא ומרומם, נדלק בו ניצוץ של הכוח המְּדמה, שלתחייתו השתוקק וייחל לו לפעמים במשך השנים האלה, והוליד את הרעיון להביא את ג'וני וייסמילר למות באפריקה; רעיון שאי אפשר יהיה להגשימו בלי אלכס ושלמה, ולכן עליהם להיפגש, לא כדי לרפרף על אי־אילו זיכרונות ילדוּת בנאליים ודהויים; לא כדי לקרוא את חיי האחד בראי חייו של האחר, לבחון מה נותר בהם מהילדים שפעם היו, ולא לִמנות את החיים ואת המתים, אלא כדי לצאת למסע ולחלץ את ג'וני וייסמילר מהסנטוריום ולהביאו למות במה שכינו "אפריקה", מקום שלא היה בעבורם Schlaraffenland7, כלומר מקום שבו "אפשר להישאר כל זמן שרוצים, הוֹ, אילו חיים מאושרים, הוֹ, איזה זמן נפלא / כולם צעירים שם, אין זקנים / אף שהזקנים חיים אלפי שנים / ואז מתים בשנתם, איזה יופי", אלא מקום שהיה יעד לבריחות קצרות, וכך גם הפעם. והוא נבר בזיכרונו, תר אחר כל מה שידע על אלכס ושלמה ועל מעשיהם עתה, וכשהתעורר לקול צעדים במסדרון נותר בו הרעיון העוּבּרי כאותו גרעין שהנה שקע באדמה.
    • יעקב שביט
    • יעקב שביט

      יעקב שביט (נולד ב-1944) הוא פרופסור מן המניין, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר.

      עקב שביט היה המייסד והעורך הראשון של קתדרה - רבעון לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה, הרואה אור מאז שנת 1976. אחר כך ישב במערכת כתב העת. זהו פרסום אקדמי העוסק בתולדות ארץ ישראל. ערך בשנת 1997 את לקסיקון סטימצקי, אנציקלופדיה שימושית למאה ה-21 על פי מילון ובסטר.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בריכה עירונית
    • בגד מאש
    • והכלה סגרה את הדלת
    • גוזל
    • אסתר ועדינה
    • אבל הלילה עוד צעיר
    • גמר טוב
    • נוכח הים
    • עיטים ונבלות
    • סוגרים את הים
    • מט ילדים
    • בת המקום