הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תליין
  • תליין
    דניאל קול | תרגום: טל ארצי
    כתר | נובמבר 2018 | מתח ופעולה | 410 עמ' מודפסים
    ספר המשך לרב-המכר "בובת סמרטוטים"
     
    לבלשית אמילי בקסטר היה חודש רע במיוחד. כל כך רע עד שנדמה שהיא עצמה משמשת חוט מקשר לכל מעשי הרצח הפסיכופתיים משני עברי האוקיינוס האטלנטי. שורה ארוכה ומדממת של גופות שעליהן נחרתו המילים ‘פיתיון‘ ו‘בובה‘ נפרשת לפני בקסטר כמו גשר בין לונדון למנהטן. טבעת חנק קטלנית הולכת וסוגרת על הבלשית, הולכת ומתהדקת סביב צווארה. בקסטר ושותפיה האמריקאים לחקירה הם בלשים מנוסים ומתוחכמים, אבל הרוצח, או שמא הרוצחים, מקדימים אותם בכמה צעדים בדרך למעשי רצח מזוויעים וסנסציוניים.
     
    "תליין", ספרו החדש של דניאל קול, הוא רומן מתח מסחרר וקצבי שלוקח את הקורא למסע אל החצרות האחוריות של לונדון וניו יורק, אל המשרדים האפלוליים של הסקוטלנד יארד ומשטרת ניו יורק, ואל הפינות האפלות של כמה מוחות מעוותים של אנשים שמבחינתם חיי אדם הם רק משחק, ורצח הוא מעשה אמנות.
     
    "תליין" הוא ספר המשך לרב-המכר "בובת סמרטוטים", שמעובד לסדרת טלוויזיה בערוץ BBC. 
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג

     
    יום רביעי, 6 בינואר 2016
    9:52
     
    "אין אלוהים. עובדה."
    קצינת הבילוש רב־פקד אמילי בקסטר הסתכלה על דמותה שנשקפה מחלון המראה של חדר החקירות, וניסתה לשמוע איך מגיב הקהל שמאחוריו לאמת הלא־פופולרית הזאת.
    דממה.
    היא נראתה נורא: בת חמישים ולא בת שלושים וחמש. השפה העליונה שלה הייתה מעוטרת בתפרים שחורים גסים, שנמתחו בכל פעם שדיברה והזכירו לה דברים ישנים וחדשים שהייתה מעדיפה לשכוח. את מצחה עיטר שפשוף שסירב להחלים, אצבעותיה היו שבורות ומקובעות זו לזו בסרט הדבקה רפואי, ותריסר חבורות מחבלות נוספות הסתתרו מתחת לבגדיה הלחים.
    היא הפנתה את מבטה בהבעת שעמום מכוונת אל שני הגברים שישבו מולה מעבר לשולחן. שניהם שתקו. היא פיהקה, והתחילה לשחק בשערה הארוך החום — העבירה את אצבעותיה המתפקדות הבודדות לאורך קווצת שיער מאובקת, שהייתה סבוכה ומדובללת לאחר שלושה ימים שבהם לא חפפה את ראשה. ממש לא הזיז לה שהתשובה האחרונה שלה העליבה את הסוכן המיוחד סינקלייר, גבר אמריקאי מרשים וקירח. סינקלייר שרבט עכשיו משהו על נייר מכתבים שבראשו היה מודפס לוגו באותיות מסולסלות.
    אטקינס, איש הקשר של משטרת לונדון, נראה עלוב בהשוואה לזר המהודר. חלק ניכר מחמישים הדקות האחרונות העבירה בקסטר בניסיון להתחקות אחר הצבע המקורי של חולצתו הדהויה. העניבה שלו הייתה כרוכה ברפיון סביב צווארו, כאילו קשר אותה תליין חובב, והחלק שהשתלשל מעל לחולצה לא הצליח להסתיר כתם טרי של קטשופ.
    בסופו של דבר פירש אטקינס את השתיקה כאות לכך שהגיע תורו להתערב בשיחה.
    "זה בטח הוביל לכמה שיחות מעניינות מאוד עם הסוכן המיוחד רוּש," הוא אמר.
    אגלי זיעה בצבצו על צדעיו מתחת לקרקפתו המגולחת למשעי, בגלל התאורה שמעליהם ומפזר החום שבפינת החדר. באוויר החם שנפלט מהמכשיר התמוססו ארבעה זוגות של טביעות נעליים מושלגות, ונקוו לאיטן לשלולית מרופשת על רצפת הלינוליאום.
    "מה זאת אומרת?" שאלה בקסטר.
    "זאת אומרת שלפי התיק שלו..."
    "זין על התיק שלו!" קטע סינקלייר את דבריו. "עבדתי הרבה עם רוּש ואני יודע בוודאות שהוא היה נוצרי אדוק."
    האמריקאי דפדף בתיקייה מסודרת עם חוצצים שנחה לשמאלו ושלף ממנה מסמך בכתב ידה של בקסטר. "וגם את, לפי טופס הגשת המועמדות שלך לתפקיד הנוכחי."
    הוא הסתכל בעיניה של בקסטר והתמוגג מהרעיון שמצא סתירה בדבריה של האישה הלוחמנית, כאילו הסדר בעולם שב על כנו כשהוכיח שהיא אכן שותפה לאמונותיו ורק ניסתה להרגיז אותו בדבריה. בקסטר, לעומת זאת, עדיין נראתה משועממת.
    "כבר מזמן הגעתי למסקנה שבאופן כללי אנשים הם אידיוטים," היא אמרה, "וחלק ניכר מהם חושב בטעות שיש איזה קשר בין נאיביות מטופשת למצפון מפותח. פשוט רציתי העלאה במשכורת."
    סינקלייר נד בראשו בשאט נפש, כאילו הוא לא מאמין למשמע אוזניו.
    "אז שיקרת? זה לא בדיוק תומך בטענה שלך על מצפון מפותח, לא?" הוא חייך חיוך קטן וכתב עוד משהו.
    בקסטר משכה בכתפיה. "אבל זה אומר המון על נאיביות מטופשת."
    החיוך של סינקלייר נמחק.
    בקסטר לא הצליחה להתאפק. "אתה מוכן אולי להסביר לי למה אתה כל כך רוצה להפוך אותי לדתייה?" היא התגרתה בחוקר שלה, והוא זינק על רגליו ורכן לעברה.
    "מישהו מת, רב־פקד בקסטר!" הוא שאג.
    בקסטר לא הנידה עפעף.
    "הרבה אנשים מתו... כשקרה מה שקרה," היא אמרה בשקט, ואז הסתנן לקולה גוון ארסי, "ומשום מה אתם מתעקשים לבזבז לכולנו את הזמן ודואגים דווקא לאדם היחיד שזה הגיע לו!"
    "אנחנו שואלים," התערב אטקינס בשיחה בניסיון להרגיע את הרוחות, "כי ליד הגופה נמצאה ראיה בעלת... אופי דתי."
    "אין שום דרך לדעת מי השאיר אותה שם," אמרה בקסטר.
    שני הגברים החליפו מבטים, והיא הבינה שהם לא גילו לה את כל מה שהם יודעים.
    "יש לך מידע כלשהו על מקום הימצאו הנוכחי של הסוכן רוש?" שאל סינקלייר.
    "למיטב ידיעתי, הסוכן רוש מת," אמרה בקסטר בכעס.
    "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה ככה?"
    "למיטב ידיעתי, הסוכן רוש מת," חזרה בקסטר על דבריה.
    "אז ראית את הגו..."
    דוקטור פרסטון־הוֹל, היועצת הפסיכיאטרית של משטרת לונדון והאדם הרביעי שישב ליד שולחן המתכת הקטן, כחכחה בגרונה. סינקלייר הבין את הרמז והשתתק באמצע המשפט. הוא התרווח בכיסאו ופנה אל חלון המראה. אטקינס שרבט משהו במחברת המרופטת שלו וקירב אותה אל דוקטור פרסטון־הול.
    היועצת הפסיכיאטרית הייתה אישה מטופחת בתחילת שנות השישים לחייה, והבושם היקר שלה שימש כעת בעיקר כמטהר אוויר שלא הצליח לטשטש את צחנתן העזה של נעליים לחות. היא שידרה סמכותיות טבעית, והבהירה מראש שתקטע את החקירה ברגע שייראה לה שאופי השאלות עלול לפגוע במצב המטופלת שלה. היא הרימה באיטיות את המחברת המרובבת בכתמי קפה וקראה את הכתוב בהבעה של מורה שיירטה פתק סודי.
    עד כה היא שתקה כמעט שעה, וגם עכשיו לא הרגישה כנראה צורך להפר את שתיקתה. בתשובה למה שאטקינס כתב היא רק נדה בראשה לשלילה.
    "מה כתוב שם?" שאלה בקסטר.
    דוקטור פרסטון־הול התעלמה ממנה.
    "מה כתוב שם?" היא שאלה שוב. היא פנתה אל סינקלייר. "תשאל את מה שרציתם לשאול."
    סינקלייר נראה מיוסר.
    "תשאל את מה שרציתם לשאול," דרשה בקסטר בתוקף.
    "אמילי!" אמרה דוקטור פרסטון־הול בכעס. "אל תוציא מילה, מר סינקלייר."
    "תשאל וזהו," אמרה בקסטר בהתרסה, וקולה הדהד בחדר הקטן. "התחנה? אתה רוצה לשאול אותי על התחנה?"
    "החקירה נגמרה," הכריזה דוקטור פרסטון־הול וקמה על רגליה.
    "תשאל אותי!" צעקה בקסטר במקביל.
    סינקלייר הרגיש שההזדמנות האחרונה לקבל תשובות חומקת לו בין האצבעות, והחליט לדבר עכשיו ולהתמודד עם ההשלכות אחר כך.
    "לפי ההודעה שמסרת, את חושבת שהסוכן רוּש מצא את מותו."
    דוקטור פרסטון־הול הניפה את ידיה בזעם.
    "זאת לא שאלה," אמרה בקסטר.
    "ראית את הגופה שלו?"
    לראשונה ראה סינקלייר היסוס בפניה של בקסטר, אבל הוא לא שש על גילוי החולשה, אלא הרגיש אשם. עיניה הזדגגו. השאלה אילצה אותה לחזור אל מתחת לפני הקרקע וכלאה אותה לרגע בעבר.
    לבסוף היא לחשה את התשובה בקול סדוק.
    "גם אם כן, לא הייתי יודעת, נכון?"
    שוב השתררה שתיקה מעיקה, וכולם חשבו כמה מדאיג היה המשפט הפשוט הזה.
    "איך הוא נראה לך?" פלט לבסוף אטקינס שאלה בלתי מגובשת כשהשתיקה נעשתה בלתי נסבלת.
    "מי?"
    "רוש."
    "מאיזו בחינה?" שאלה בקסטר.
    "רגשית."
    "מתי?"
    "בפעם האחרונה שראית אותו."
    היא שקלה רגע את התשובה וחייכה חיוך אמיתי.
    "הוא הרגיש הקלה."
    "הקלה?"
    בקסטר הנהנה.
    "נשמע שאת מחבבת אותו," אמר אטקינס.
    "לא במיוחד. הוא היה חכם, עשה עבודה טובה... למרות חסרונותיו הבולטים," היא הוסיפה.
    עיניה החומות הענקיות, המודגשות באיפור כהה, ננעצו בסינקלייר בציפייה לתגובה. הוא נשך את שפתיו והציץ שוב בחלון המראה, כאילו הוא מקלל את מי שיושב מאחורי הזכוכית על שהטיל עליו משימה קשה כל כך.
    אטקינס נטל על עצמו את השלמת החקירה. כתמי זיעה כהים עיטרו עכשיו את בתי השחי שלו, והוא לא שם לב ששתי הנשים הזיזו בעדינות את כיסאותיהן לאחור כדי להתרחק מהריח שעלה ממנו.
    "שלחת צוות לעשות חיפוש בבית של הסוכן רוש," הוא אמר.
    "נכון."
    "זאת אומרת שלא סמכת עליו."
    "נכון."
    "ואין לך עכשיו שום תחושת נאמנות כלפיו?"
    "ממש לא."
    "את זוכרת מה היה הדבר האחרון שהוא אמר לך?"
    בקסטר נראתה חסרת מנוחה. "גמרנו?"
    "כמעט. תעני על השאלה, בבקשה." הוא החזיק את העט מעל המחברת.
    "אני רוצה לצאת," אמרה בקסטר לדוקטור פרסטון־הול.
    "ברור," אמרה דוקטור פרסטון־הול בהחלטיות.
    "את לא יכולה לענות קודם על השאלה הפשוטה הזאת?" דבריו של סינקלייר הדהדו בחדר כמו האשמה.
    "בסדר," אמרה בקסטר בהבעה זועמת. "אני אענה." היא שקלה את דבריה ואז גהרה מעל השולחן והסתכלה לאמריקאי בעיניים.
    "אין... אלוהים." היא גיחכה.
    אטקינס זרק את העט על השולחן ואילו סינקלייר קם בזינוק על רגליו. הכיסא שלו עף לאחור ונחת בחבטה על הרצפה, והוא יצא בסערה מהחדר.
    "כל הכבוד," אמר אטקינס ונאנח בעייפות. "באמת תודה על שיתוף הפעולה, רב־פקד בקסטר. עכשיו גמרנו."
     
     
     
     
    חמישה שבועות קודם לכן...
     
     

    1

    יום רביעי, 2 בדצמבר 2015
    6:56
     
    הנהר הקפוא חרק ונסדק כאילו נע בשנתו מתחת לכרך המנצנץ. כלי שיט אחדים שנלכדו וננטשו בקרח שקעו לאיטם בשלג, והאי שהוא עיר שב והתאחד זמנית עם היבשת.
    השמש זרחה באיטיות מעל קו האופק השבור, והגשר נשטף באור כתום והטיל צל כהה על הקרח שמתחתיו: בתוך הקשת המרשימה הצטלבו כבלים שתי וערב בשלג הרך — רשת של קורים שמשהו נתפס בה בלילה.
    בין הכבלים, מסובכת ומעוותת, כמו זבוב שאיבריו נתלשו מעליו בניסיונו הנואש להשתחרר, הייתה תלויה גופתו המרוצצת של ויליאם פוקס וכיסתה את עין השמש.
    • דניאל קול
    • דניאל קול
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • תציל אותי
    • אולטימטום
    • פרחים מעל הגיהינום
    • תיק רודמן
    • כוונה זדונית
    • אריקה פוסטר 2 - מארב לילי
    • אירית שחורה
    • הנעדרים
    • הטעות כולה שלך
    • יום שני כחול
    • למראית עין
    • השומר הבלתי נראה