הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תכריח אותי
    ספר מוגן
     
  • תכריח אותי
    לי צ'יילד | תרגום: איה מלמד
    לג'ק ריצר אין שום יעד. ויש לו את כל הזמן שבעולם להגיע לשם.
     
    תחנת רכבת נידחת עם השם המסקרן 'מנוחה לאימא' נראית לו המקום המושלם לעצירה של יום אחד.
     
    הוא ציפה למצוא מצֵבה ישנה לאימא אחת בתוך ים של חיטה… אבל במקום זה נתקל באישה שמחכה לעמית שלה שנעלם, בפתק מסתורי לגבי מאתיים מתים, ובעיירה קטנה מלאה אנשים שקטים ודרוכים.
     
    העצירה של־יום־אחד של ריצ'ר הפכה למסע של חיפוש… היישר אל לב האֵימה.
     
    לי צ'יילד הוא מסופרי המתח המובילים בעולם. בכל עשרים שניות נמכר ברחבי העולם אחד מספריו על הגיבור שלו ג'ק ריצ'ר. ספריו מככבים בקביעות בראש רשימות רבי־המכר ומתורגמים ליותר מארבעים שפות. זכויות לעיבוד קולנועי נקנו לכולם.
     
    "סדרת ג'ק ריצ'ר מגיעה לספר ה־20 שלה ברעם מהדהד של מתח מתוחכם. כל פרט בה, החל בחוש השישי החד של ריצ'ר לחדשות רעות, עוצמתי כתמיד. הבחור הגדול הזה שלנו מתעלה על עצמו הפעם. וכך גם מי שכתב עליו."  |  הניו יורק טיימס
     
    ״מצוין״  |  סטיבן קינג
     
    ״אני מכור ללי צ'יילד״  |  מלקולם גלאדוול
     
    ״נותן משמעות חדשה למושג מותחן״  |  מייקל קונלי
     
    ״קצב מעולה, דרמה, שפה, וכמובן, ג'ק ריצר״  |  ג'יימס פטרסון
     
    ״סופר המתח מספר 1 שלי״  |  קן פולט
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 22  42 
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    זה לא פשוט להזיז בחור בגודל של קיוֶור. כמו לנסות להוריד מזרן קינג־סייז ממיטת מים. לכן הם קברו אותו ליד הבית. מה שהיה הגיוני בכל מקרה. היה עוד חודש עד הקציר, ושינוי בתוואי השדות ייראה מהאוויר. והם יחפשו מהאוויר אחרי מישהו כמו קיוֶור. הם ישתמשו במטוסים קלים, ובמסוקים, ואולי אפילו ברחפנים.
     
    הם התחילו בחצות, שעה בטוחה לכל הדעות. הם היו באמצע שומקום, סביבם עשרות אלפי דונם של כלום, המבנה היחיד מעשה ידי אדם באופק היה מסילת הרכבת לכיוון מזרח. אבל רכבת הערב עברה חמש שעות לפני חצות, ורכבת הבוקר תעבור רק בעוד שבע שעות, כך שאין עיניים צופיות. המחפרון שלהם היה מצויד בארבעה זרקורים שהותקנו על מוט מעל תא הנהג, כמו שדרוג שמתקינים על טרקטורונים של ילדים, וארבע אלומות ההלוגן יצרו בריכה גדולה של אור. כך שגם הראות לא היוותה בעיה. הם התחילו לחפור בור בדיר החזירים, שהיה בלגן תמידי בפני עצמו. כל חזיר שקל קרוב למאה קילו, ולכל חזיר היו ארבע רגליים. העפר תמיד נרמס ונמעך. שום דבר לא ייראה מהאוויר, גם לא במצלמה תרמית. התמונה תהיה לבנה לגמרי מחום הגוף של החזירים עצמם ומערימות הרפש החמות.
     
    מספיק בטוח.
     
    חזירים אוהבים לחפור, לכן הם הקפידו על בור עמוק. גם זאת לא היתה בעיה. למחפרון היתה זרוע ארוכה, והיא גרפה בשיטתיות ערימות עפר ברוחב של שני מטרים. הבוכנות ההידראוליות הבהיקו באור הזרקורים, המנוע נהם והתאמץ, תא הנהג התרומם ושקע עם כל ערימה שהורמה והושלכה הצדה. כשהבור היה מוכן הם סובבו את המחפרון והשתמשו בכף הקדמית כדי לדחוף ולגלגל בו את גופתו של קיוור לתוך הבור.
     
    רק דבר אחד השתבש. בדיוק באותו רגע.
     
    רכבת הערב איחרה בחמש שעות. למחרת בבוקר הם ישמעו ברדיו שהקטר התקלקל מאה ושישים קילומטר דרומית להם. אבל באותה שעה הם לא ידעו על כך. הם רק שמעו את השריקה המייבבת במרחק, ולא יכלו לעשות דבר חוץ מאשר להסתובב ולבהות באורות שעלו מהקרונות הארוכים שעברו בזה אחר זה לא רחוק מהם, כמו תמונה מחלום שנמשך לנצח. אבל לבסוף הרכבת עברה, והפסים רעמו במשך דקה נוספת, ואז האורות האחוריים נעלמו בחשכת הלילה, והם חזרו לעבודתם.
     
    שלושים קילומטרים צפונית משם הרכבת האטה ועצרה בלחישה איטית, הדלתות נפתחו בקול יניקה, וג'ק ריצ'ר ירד אל רציף בטון מול ממגורה ענקית בגודל של בית דירות. לשמאלו עמדו ארבע ממגורות נוספות, כולן גדולות מן הראשונה, ולימינו ניצבה סככת פח אדירה בגודל של האנגר למטוסים. עמודי תאורה במרווחים סדורים יצרו קונוסים של אור צהוב בחשכה. אוויר הלילה היה ערפילי, כמו בציור חילופי עונות בלוח השנה. סוף הקיץ הגיע. הסתיו עמד בפתח.
     
    ריצ'ר עמד במקומו, ומאחוריו הרכבת עזבה בלעדיו בגניחת מאמץ. תחילה בקצב איטי ואז האיצה במשב רוח שפרע את בגדיו. הוא היה הנוסע היחיד שירד שם. זה לא היה מפתיע. המקום לא היה צומת דרכים. כל האזור היה חקלאי. השירותים הסמליים לנוסעים היו דחוסים בין הממגורה האחרונה לסככת הענק, בתוך מבנה קטן שכלל מן הסתם גם אשנב קופה וספסלי המתנה. מבנה טיפוסי לתחנת רכבת קטנה, שנראה כמו צעצוע לעומת המבנים העצומים שמצדיו.
     
    אבל שלט שהשתרע לכל אורכו היה הסיבה לבואו של ריצ'ר: מנוחה לאמא. הוא ראה את המקום במפה ונדלק על שמה של התחנה. מן הסתם קרה כאן משהו מזמן, בַּמקום שבו קו הרכבת חצה נתיב עגלות עתיק. אולי אישה צעירה הרה נתקפה צירים בגלל טלטולי המסע. אולי שיירת עגלות עצרה לשבועיים או לחודש. אולי מישהו נזכר במקום אחרי שנים. איזה צאצא, אולי. אגדה משפחתית. אולי היה שם מוזיאון של חדר אחד.
     
    ואולי ההסבר עגום יותר. אולי קברו שם אישה. זקנה מדי לתלאות הדרך. במקרה הזה תהיה אבן הנצחה.
     
    כך או כך, ריצ'ר שיער שיצליח לגלות. הוא לא היה צריך להגיע לשום מקום, והיה לו כל הזמן שבעולם, אז המעקף הזה לא עיכב אותו. הוא ירד אפוא מהרכבת. בתחושת אכזבה, למען האמת. הציפיות שלו היו גבוהות מדי, מסתבר. הוא דמיין שני בתים מאובקים ומכלאה לסוס בודד. ומוזיאון עם חדר אחד, שפתוח רק כמה שעות ביום ומנוהל על ידי מתנדב זקן מאחד הבתים. או מצבה, אולי משיש, מאחורי גדר ברזל.
     
    הוא לא ציפה לתשתית חקלאית עצומה. אולי היה צריך לצפות, מן הסתם. תבואה, מפגש עם מסילת רכבת. חייבת להיות תחנת העמסה. כמויות אדירות, מיליוני טונות מדי שנה. הוא פסע שמאלה והביט דרך המרווח שבין המבנים. היה חשוך, אבל הוא התרשם שיש שם מעין חצי גורן של מבנים. בתים, כמובן, לעובדי המתקן. הוא ראה אורות וקיווה שהם של מוטל או דיינר, או שניהם.
     
    הוא הלך לכיוון היציאה, מקיף את בריכות האור מתוך הרגל. אבל אז ראה שאין דרך לעקוף את בריכת האור האחרונה — הפנס היה מוצב היישר מעל שער היציאה. אז הוא חסך לעצמו עקיפה וחלף גם בשלולית האור שלפני האחרונה.
     
    ואז יצאה אישה מהצללים.
     
    היא התקדמה לקראתו בפרץ אנרגיה, שני צעדים מהירים, להוטים, כאילו היא שמחה לראותו. שפת הגוף שלה שידרה הקלה.
     
    ואז כבר לא. אז ניכרה רק אכזבה. היא עצרה בפתאומיות ואמרה, "אוה."
     
    היא היתה אסיאתית, אבל לא קטנה. מטר שבעים, אולי טיפה יותר. ומבנה גוף תואם. בלי עצמות בולטות. לא שדופה ודקיקה. בת ארבעים בערך, חשב ריצ'ר, עם שיער שחור ארוך, ג'ינס וטישרט ומעיל כותנה קצר מעל. היא נעלה נעליים עם שרוכים.
     
    "ערב טוב, גברתי," אמר ריצ'ר.
     
    היא הביטה מעבר לכתפו.
     
    "אני הנוסע היחיד," אמר.
     
    היא הביטה בו.
     
    "אף אחד אחר לא ירד מהרכבת," אמר. "אז אני מניח שהידיד שלך לא הגיע."
     
    "הידיד שלי?" אמרה. מבטא ניטרלי, כלל־אמריקאי. מהסוג ששמע בכל מקום.
     
    "מה עוד יש לעשות כאן חוץ מאשר לחכות לרכבת?" אמר. "אין שום סיבה אחרת להגיע לכאן. אני מניח שבדרך כלל אין פה הרבה מה לראות באמצע הלילה."
     
    היא לא ענתה.
     
    "אל תגידי לי שאת מחכה פה משבע בערב," אמר.
     
    "לא ידעתי שהרכבת מאחרת," אמרה. "אין פה קליטה סלולרית. ואין אף עובד רכבת שיכול להגיד משהו."
     
    "הוא לא היה בקרון שלי. וגם לא בשני אלה שאחריו."
     
    "מי לא היה?"
     
    "הידיד שלך."
     
    "אתה לא יודע איך הוא נראה."
     
    "הוא גבר גדול," אמר ריצ'ר. "לכן יצאת מהצללים כשראית אותי. חשבת שזה הוא, לפחות לרגע. ולא היו גברים גדולים בקרון שלי. וגם לא בשניים שאחריו."
     
    "מתי הרכבת הבאה?"
     
    "שבע בבוקר."
     
    "מי אתה ומה אתה עושה כאן?" היא אמרה.
     
    "סתם מישהו שעובר בסביבה."
     
    "הרכבת עברה. אתה לא. אתה ירדת ממנה."
     
    "את מכירה את המקום?"
     
    "ממש לא."
     
    "ראית כאן איזה מוזיאון או מצבה?"
     
    "מה אתה עושה כאן?"
     
    "מי רוצה לדעת?"
     
    היא היססה לרגע וענתה, "אף אחד."
     
    "יש מוטל בעיר?" שאל ריצ'ר.
     
    "אני ישֵנה בו."
     
    "איך הוא?"
     
    "מוטל."
     
    "מתאים לי," אמר ריצ'ר. "יש חדרים פנויים?"
     
    "אני אתפלא אם לא."
     
    "או־קיי, בואי תראי לי את הדרך. אין טעם שתחכי כאן כל הלילה. אני קם בזריחה. אדפוק לך על הדלת כשאצא. נקווה שהידיד שלך יגיע בבוקר."
     
    האישה לא אמרה דבר. היא פשוט הביטה במסילה פעם נוספת, ואז הסתובבה והובילה לכיוון היציאה.
    • לי צ'יילד
      צילום: Mark Coggins
    • לי צ'יילד

      ג'ים גרנט (נולד בשנת 1954), שכותב תחת שם העט לי צ'יילד (אנגלית: Lee Child), הוא מחבר ספרות בלשית בריטי החי בארצות הברית. הפרוטגוניסט הבלעדי בספריו הוא חוקר פרטי וקשוח (Private Eye או Hard Boiled Detective) בשם ג'ק ריצ'ר. ספרו הראשון "כסף קטלני" זכה בפרס אנטוני לספר הראשון הטוב ביותר.

      עד כה פרסם שבעה-עשר ספרים, אשר אחד-עשר מהם הופיעו בתרגום עברי.