הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תיק רצח
    ספר מוגן
     
  • תיק רצח
    טוני פרסונס | תרגום: יואב כ"ץ
    עם עובד | פברואר 2017 | מתח ופעולה, פרוזה תרגום | 228 עמ'
    מקום ראשון ברשימת רבי־המכר של הסאנדיי טיימס!
     
    האם יש אנשים שמגיע להם למות?
    רוצח סדרתי מטיל אימה על רחובות לונדון, ומהר מאוד נהיה כוכב נערץ ברשתות החברתיות – הקרבנות שלו הם בעלי הכוח והעשירים.
    נתיב הרציחות מוביל לאחד מבתי הספר היוקרתיים לבנים של אנגלייה, לשבעה חברים שנשבעו אמונים לנֶצח ולסודות אפלים שנשמרו שנים רבות במסדרונות.
    זהו ספר ראשון בסדרת הבלש מקס וולף, אב חד־הורי, חובב כלבים ומתאגרף, עצמאי בשטח ובעל מצפון וחושים בלתי מתפשרים. כבר בשבוע הראשון להצבתו במחלק רצח הוא יוצא למרדף אחרי רוצח אכזרי ברחובות האחוריים של לונדון, דרך מעמקי הרשת האפלה עד מסדרונות השלטון. הגופות נערמות, ומקס מגלה שהסכנה הולכת ומתקרבת אליו ואל כל מי שהוא אוהב ומכיר. עד מהרה מתברר שהוא נאבק לא רק על הצדק, אלא גם על חייו.
    ______________________
     
    "ראוי לתשואות! מותח ואנושי, מהיר ואותנטי" (לי צ'יילד).
     
    "מרשים ביותר, נקרא בנשימה אחת... סיפור משכנע ומושך בקצב שהולך ומתגבר" (דיילי מייל).
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    1988
     
    כשגמרו אִתה, הותירו אותה בפנים על המזרן, כאילו בעצם כבר מתה.
    כנופיית הבנים שבמרתף — נערים חזקים כמו גברים ואכזרים כמו ילדים. הם לקחו כל מה שרצו, ועכשיו נדמה שלא נותר דבר.
    הם כבר לא צועקים לה בפנים עכשיו, גוהרים מעליה, לחוצים בחזקה לאוזנה. עכשיו נשמעו קולות שלהם משולחן אוכל ארוך, שסביבו הם עישנו וצחקו ובירכו זה את זה על מה שעשו.
    חולצת הטריקו שלה הייתה שם. אילו רק יכלה להגיע לחולצה. איכשהו מצאה את הכוח לשלוח אליה יד, ללבוש אותה ולהתגלגל מהמזרן. היא לא תישאר במקום הזה. היא החלה לזחול לעבר מדרגות המרתף.
    הקולות ליד השולחן השתתקו. המקטרת, היא חשבה. המקטרת עושה אותם אטיים וטיפשים ורדומים. תודה לאל על המקטרת.
    היה דם בפיה, והפנים שלה כאבו. הכול כאב. הדם ירד מאפה ונלכד בגרונה וגרם לה להחניק את הבחילה. היא עצרה, פתחה את פיה והשתנקה, ואז חזרה שוב לנוע. שרירי רגליה היו פרוסות עבות של כאב. שום דבר בגוף שלה לא עבד כמו שצריך. והיא הרגישה שאף פעם לא יחזור לעבוד שוב. הכול נהרס.
    היא הייתה יכולה להתייפח מרוב תסכול, אבל היא בלעה את הדמעות וחשקה שיניים והמשיכה לדחוק את עצמה לעבר הדלת שני סנטימטרים בכל פעם, לא יותר, מרגישה את העור הקרוע במרפקיה ובברכיה כשגררה את עצמה על רצפת המרתף. היא עשתה את זה שוב ושוב שוב.
    היה רֶשע בחדר הזה.
    אבל היא לא אמורה למות הלילה.
    בהתחלה חשבה שהם לא שמו לב בגלל השפעת המקטרת. המקטרת עשתה אותם אטיים וטיפשים. תודה לאל על המקטרת. ואז היא עצרה לנוח בתחתית המדרגות ושמעה את הצחוק שלהם.
    וכשהסתכלה ראתה שכולם מביטים בה, ושהם עקבו אחריה כל הזמן. כמה מהם מחאו לה כפיים, לעגו בתשואות מדומות.
    ואז ההוא שהיה הכי גרוע, השמן שדיבר אליה כל הזמן, שכינה אותה בשמות, שנהנה לשמוע איך היא זועקת, שהשאיר עליה סימנים של שיניים וציפורניים — הבן זונה הכי גדול מהבני זונות המנוולים — פיהק פיהוק רחב, חשף פה מלא שיפוצים אורתודנטיים יקרים, ואמר, ״אנחנו לא יכולים סתם לתת לה ללכת, בן אדם״.
    היא נשמה נשימה עמוקה והניחה את כפות ידיה על המדרגה התחתונה.
    משהו היה לא בסדר בנשימה שלה, בגלל האף. אגל דם אדום כהה נפל על גב ידה.
    היא העבירה את אצבעותיה על שפתה העליונה ובמאמץ רב נאבקה לקום מהכריעה על ידיה ועל ברכיה כדי לעמוד על הרגליים. היא נשענה על הקיר, עצמה את עיניה וכמהה לשינה.
    הכאב החזיר אותה לחיים.
    והפחד.
    והנוכחות של הנער.
    אחד מהם עמד ממש לידה, מבט של שעשוע מרושע על פניו. ההוא שדיבר אליה ראשון, שעצר אותה בחיוך והעמיד פנים שהוא נחמד. והביא אותה למקום הזה.
    עכשיו הוא תפס בשערה באגרופו ומשך את ראשה הצדה. ואז הידק את אחיזתו והסתובב והחל למשוך אותה מהמדרגות בחזרה לחדר, אותו חדר תת־קרקעי שהיא לא הייתה אמורה למות בו.
    בלי שחשבה לפני כן זינקו ידיה אל פניו, והיא לחצה את אגודליה אל תוך ארובות עיניו בכל כוחה.
    עמוק, עמוק, עמוק.
    תורו להרגיש כאב.
    בני זונות מנוולים. בני זונות מנוולים כולם.
    הם עמדו שם שניהם, מחוברים זה לזה באינטימיות של זוג בנשף ריקודים, האגרוף שלו עדיין בשער שלה, והיא אוזרת את כל הכוח שנותר בה כדי לדחוף את האגודלים שלה לתוך העיניים הכחולות הלעגניות שלו. הציפורניים שלה סדוקות ומדממות ולפתע צורבות, והיא נוברת בשער השחור הסמיך שלו כדי למצוא אחיזה. תופסת באוזניו, מאבדת אחיזה, מוצאת אותה שוב. דוחפת את האגודלים שלה עמוק יותר, ואז ידה השמאלית נשמטת, והוא מתנודד לאחור בצווחת כאב, מצליף בידו לעברה, מחטיא. האגודל הימני שלה עדיין שם, האגודל שלה לחוץ אל תוך כדור העין שלו כמה שניות מכריעות עד שהרגישה לפתע איך הוא נכנע בקול שכשוך רטוב ורך ושוקע בירכתי הראש שלו.
    הוא צרח.
    הצרחה שלו מילאה את המרתף, מילאה את הראש שלה, מילאה את הלילה. הם נעמדו ליד השולחן, אבל הצרחות של הנער שאיבד עין שיתקו אותם.
    ואז היא רצה.
    רצה בכל כוחה.
    טסה במעלה המדרגות.
    הדלת הייתה נעולה מבפנים, אבל למרבה המזל המפתח היה בתוך המנעול — תודה לאל על המפתח. היא סובבה אותו בחיפזון, הצעקות מאחוריה, ואז יצאה אל האוויר הפתוח, המומה לגלות שהלילה כמעט נגמר.
    כמה זמן החזיקו אותה שם?
    מעבר למגרשי הספורט במרחק היה כביש, ותכריכי ערפִּלים כיסו את עמודי השער של משחק הרוגבי, שצורתם צורת אות H גדולה.
    היא החלה לרוץ, לחצות את המגרשים. הערפל מרטיב את פניה, ורגליה היחפות מחליקות על הדשא המבריק באור שחר. הבניינים היפים של בית הספר הישן והמפורסם מזדקרים מאחוריה, שחורים ונצחיים.
    היא רצה בלי להביט לאחור. מצפה לשמוע את הקולות שלהם בכל רגע, מחכה שהכנופיה תופיע ותפיל אותה ארצה ותקרע אותה לגזרים.
    אבל הם לא באו.
    בצד המרוחק של מגרשי הספורט ניצבה בקתת אבן זעירה, נוכחותה בלתי סבירה כמו בית של שומר יערות באגדה. אבל האורות בבקתה היו כבויים, והיא לא ניסתה לרוץ לעברה. במקום זאת פנתה לעבר הכביש. אם תצליח להגיע לכביש, היא לא תמות הלילה.
    באמצע הדרך לכביש היא נשענה לנוח על שער הרוגבי והעזה להפנות מבט לאחור. הם לא באו אחריה.
    רצועת עור נחבטה בצד גופה. היא נזכרה שבשלב מסוים הם ענדו לה קולר ורצועה של כלב סביב הצוואר. היא הסירה אותם והשליכה הצדה.
    מכונית יחידה עצרה לצד הכביש באורות דולקים ובמנוע פועל.
    מישהו ראה אותה.
    היא כשלה לעברה, מנופפת בידיה, קוראת, צועקת למכונית שתחכה לה. ״בבקשה, אל תיסעו, אל תיסעו״. היא רצה לאורך גדר רשת ומחפשת פרצה. רגליה היחפות כבר לא דורכות על דשא רטוב של מגרשי ספורט אלא על אספלט. היא עוברת דרך חור בגדר ורצה על הכביש הנוקשה. ״אוי, בבקשה, אל תיסעו״. ואז נפתחה דלת הנוסע, והשמן יצא — זה שהיה הכי גרוע. עכשיו הפנים שלו כבר לא צוחקים, אלא מכווצים בזעם רצחני טהור. ואז ידעה בביטחון גמור שהיא תמות כאן הלילה.
    עוד ועוד מהם יצאו מהמכונית.
    השמן פתח בתנועה קלה את תא המטען, והחור השחור המתין לה כמו קבר פתוח.
    אי־שם בתודעתה נקלטה העובדה שמישהו צורח במושב האחורי של המכונית, צורח בגלל העין שלו.
    ההוא שפגעה בו. ההוא שעיוורה.
    הלוואי שהייתה מכאיבה לכולם. הלוואי שהייתה מעוורת את כולם. אלוהים יודע שהגיע להם. אבל מאוחר מדי. היא גמורה עכשיו.
    היא הרגישה שהעייפות והתשישות מציפות את גופה, מכריעות אותה. הם ניצחו.
    ידיים זועמות נשלחות אל גופה, נוגעות בה, סוחטות ממנה את שארית המיץ. הן מרימות אותה מהקרקע ודוחקות אותה לתא המטען של המכונית.
    המכסה נטרק מעליה, והיא אבדה בחשכה, והמכונית נסעה לאטה בחזרה לבית הספר הוותיק והמפואר. שם היא תמות על המזרן במרתף שלא הייתה אמורה למות בו.
    ברגעיה האחרונים ראתה את המשפחה שלעולם לא תראה עוד, ומאחוריה — כמו הדרך שהבחנת בה בחטף, אבל לא פנית ללכת בה — ראתה בבירור את הבעל שלא תפגוש, את הילדים שלא ייוולדו לה ואת החיים הטובים והמלאים אהבה שנלקחו ממנה.
    וכשיצאה נשמתה היא נשמה את נשימתה האחרונה בזעקה דוממת של יגון ושל זעם על כל מה שגזלו ממנה בליל מותה.
    • טוני פרסונס
    • טוני פרסונס