הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תיק רודמן
  • תיק רודמן
    אלונה ירדן | מאי 2019 | מתח ופעולה, רומן רומנטי | 325 עמ' מודפסים
    ”החקירה האין־סופית של פשעים וסטיות, החלה לחלחל אל חיי האישיים, אל השקפות העולם שלי ואל הקשרים החברתיים שכשלתי לנהל“.
    בשעת ערב מאוחרת, נקראת עמית לסרי, קצינת חקירות ראשית במרחב השפלה, אל מסעדת "פניני". עד מהרה, היא מוצאת עצמה במרכז חדר שירותי הנשים, מעל גופתו של גבר כבן חמישים, מבלי לדעת שמחקירת תיק רודמן, היא לא תצא כפי שנכנסה אליה. 
    הדרך הפתלתלה אל האמת, מכניסה את חייה של עמית לסחרור של גילויים, לבטים ותובנות. לאט, לאט הערפל מתפזר, אבל גם לאחר שהתמונה המלאה מתבהרת, היא מוצאת עצמה במציאות חיים שונה ולא מוכרת.
    ”תיק רודמן“ הוא ספר מותח ומסתורי.
    מבעד עיניה של עמית, העלילה מלווה את הקוראים בדרכה אל רדיפת האמת, ובדרך היא ניצבת מול שאלות, עליהן היא מתקשה לענות. האם ניתן להבין מיהו אדם, רק על פי העדויות שהותיר אחרי לכתו ואם כן, האם עשתה את כל שיכלה כדי להותיר אחריה חיים, שיהיו ראויים לזכרה? 
    זהו ספרה השמונה עשר של אלונה ירדן. 
    קדמו לו ספריה סדרת ”לומד לאהוב“, ”זכר אלפא“, ”עונג שבת“, 
    ”הקלות שבתלונה“, ”נכתב בכוכבים“, סדרת ”הרווקה“, ”שבויה באהבה“, ”שתיקה מסוכנת“, ”אהבה גדולה“ ו“המדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר“ שכיכבו כולם ברשימות המכובדות של רבי המכר.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    תשע בערב. השעה הגורלית. או שהטלפון שלי מצלצל בתשע בערב או שהוא ממשיך לשתוק עד הבוקר ונראה שבאותו ערב, מכשיר הטלפון שלי נותר דומם.
    "זהו? נעלמת?" עיניו הירוקות של רון בהקו ונצצו ברקע עור הזית שלו והוא היטה את ראשו קלות אל הצד, כמו מנסה זווית אחרת לחדור אל תודעתי "אני מבין שאת רוצה לגרום לי לעבוד קשה היום, אבל אולי תניחי כבר את הטלפון שלך?"
    "אני פשוט מחכה לראות אם..." 
    "את פשוט רוצה שאוכיח לך שאני מישהו ששווה לך להיות איתו, אבל אני מתחיל להתעייף מהצורך להוכיח את עצמי בפנייך פעם אחר פעם, עמית". 
    "דווקא הפעם, זה לא מה שאני עושה". 
    "אני מקווה מאוד שלא, כי בסך הכל, נראה לי שעמדתי בציפיות הגבוהות שלך, לא?"
    "תפסיק, נו" ניסיתי להרגיע אותו, ללא הצלחה.
    "תראי אותי. תראי מה נהיה ממני" הוא הניח לפניי צלחת מלאה בכל טוב "שעות אני עובד כדי להכין לכבודך ארוחת ערב, אבל את בוהה בצג מכשיר הטלפון המזדיין הזה שלך בלי להתייחס אליי בכלל".
    "אבל למה אתה כל כך כועס היום?"
    "בגלל שנמאס לי, עמית. די! נמאס לי!" הוא זרק את כף ההגשה שאחז בידו ויצא אל המרפסת, כפי שנהג לעשות כשהתעצבן, כדי לעצור את עצמו מלומר לי דברים שיעזרו לי סוף סוף להחליט כי הזוגיות שלנו לא מובילה לשום מקום.
    הוא צדק לעשות זאת. בכלל הוא צדק. 
    לא רק בעניין ההמתנה לתשומת לבי ובקשר לנעיצת המבט שלי בצג הטלפון הסלולרי, אלא גם בכך שחיכיתי להוכחה מוצקה שהקשר איתו שווה את הסיכון שהוא מביא איתו.
    למרות שידעתי כי לא הגיע לו היחס הזה, גם לא הרגשתי שהגיעה לו התנצלות. אפילו לא לרגע אחד. 
    עבדתי קשה מדי בשביל לזרוק לפח את הקידום בו זכיתי, גם אם הוא היה בחור טוב. אפילו טוב מאוד.
    הבטתי בגבו, כשעוד ישב במרפסת והבנתי כמה שאני אוהבת את העבודה שלי. שנים חלמתי לראות את הכיתוב "עמית לסרי, קצינת חקירות מקרי מוות – מרחב השפלה" על כרטיס הביקור שלי.
    הדבר היחיד שרציתי יותר מאשר את התואר הזה, היא אהבה. אהבה שתחזיק מעמד יותר מכמה חודשים קצרים ואולי הייתי צריכה להיות מדויקת יותר עם הבקשות שלי מהיקום, כיוון שאמנם האהבה שחלקתי עם רון יכלה להיות זאת שתלווה אותי עוד שנים רבות, אך אם תהיה זאת שתישאר איתי לעד, היא תבוא על חשבון העבודה שלי, כיוון שרון הוא אחד מהפקודים שלי ועל פי חוק, אם מישהו יגלה על הקשר בינינו...
    "נו כבר!" הוא צעק מהמרפסת "את מתכוונת לבוא אחריי ולהתנצל? גם ככה אני מרגיש כמו האישה במערכת היחסים הזאת, אז לפחות תהיי גבר ותחזרי אחריי". 
    "אני באה" גיחכתי קלות והתחלתי לצעוד לכיוונו. 
    "אני מבשל, מנקה, מפנק... אני כוסית. אלוהים אדירים, מה נהיה איתי" שמעתי אותו ממלמל "אני כוסית, את שומעת?"
    "אני שומעת, אני שומעת" אישרתי כשיצאתי גם אני אל המרפסת "הנה, באתי אליך". 
    "מה זה אומר עלייך שאת נמשכת לכוסית, הא?" חיוכו איים לגרום לי לקרוע מעליו את החולצה שם, במרפסת, לעיני השכנה החטטנית שלי, שזיהיתי בשניות כי ישבה בחלון ביתה וצפתה בנו בדריכות. 
    "תפסיק כבר" ליטפתי את אחורי ראשו "רציתי לומר לך שהאוכל מריח מצוין". 
    "חבל שלא התפנית כדי לטעום אותו וחבל עוד יותר שלא נהנית מהחברה, כי גם היא הייתה די משובחת" הוא שרבב לעברי שפה נעלבת. 
    "סליחה. אני לא יודעת מה עשיתי בגלגול קודם שזיכה אותי בגבר כמוך" חייכתי.
    "גבר כמוני? אחד כזה שנעלב ומתפרק בצורה הורמונלית כל כמה ימים?"
    "לא. אחד כזה סלחן, מכיל ומבין. אחד עם סבלנות שאני זקוקה לה" התיישבתי על ברכיו "בסך הכל חיכיתי שהשעה תשע תחלוף, כדי לדעת בוודאות שאני יכולה ליהנות איתך כל הלילה ולחלוק איתך גם את הקינוח" שיקרתי ואמרתי את מה שידעתי שירצה לשמוע ממני. 
    "כשאת רוצה, את יודעת להיות נחמדה. כל מה שאני מבקש זה לדעת שאת רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך. עכשיו, לאחר ששמעתי שאת נהנית מהזמן שלנו יחד וקיבלתי אישור לזה שאני לא יותר מאשר אהבה אסורה, אני רגוע".
    "רון, אתה יודע ש..." נשמתי לרווחה כשצליל הודעת טקסט נכנסת קטע את המשך משפטי אליו ורק נותרנו שותקים זה מול זו במשך כמה רגעים.
    לא הייתי צריכה להביט בכתוב כדי לדעת שזמן האיכות היומי שלנו הסתיים. ההקפצה של תשע בערב אמנם הגיעה באיחור, אבל היא הגיעה, כמו שהיא מגיעה כמעט כל ערב בו אני לא מוקצית לחקירה של תיק מורכב.
    "אז אני מבין שאת יוצאת". 
    "אנשים מתים, רון, ואני..."
    "את קצינת החקירות הראשית, אני יודע. למה את לא יכולה לסמוך על הצוות שלך מידי פעם? אנחנו לא רעים בפענוח מקרי מוות" הוא חייך "אחרי הכל, למדנו מהטובה ביותר". 
    "די, זה לא פייר" קמתי והתרחקתי ממנו "אל תעשה לי נקיפות מצפון על זה שאני מחויבת לעבודה שלי". 
    "איך זה שאני מכין לך ארוחת ערב מפנקת, מחכה בקוצר רוח לפגוש אותך כל היום ואז, כשאת קמה והולכת מבלי שבכלל טעמת ממנה, אני זה שעושה לך נקיפות מצפון?"
    "אתה יודע מה?"
    "מה?"
    "בוא" הושטתי אליו את ידי. 
    "לאן?"
    "לזירת האירוע. אתה שוטר בצוות שלי לא? אז בוא!"
    "שנינו יודעים שאני לא בתפקיד כרגע". 
    "בוא, נו! הקצינה שלך מקפיצה אותך ברגע זה למשמרת. אתה יכול להמשיך לספר לי על היום שלך כשנתלבש" קרצתי לעברו בשובבות ושלפתי מעליי את החולצה. 
    "יו, את שומעת?" תוך רגע הבעת פניו השתנתה "סיפרתי לך איזה מעצבנת הקצינה האחראית שלי?" הוא קם על רגליו ודילג אחריי אל חדר השינה "היא יודעת שאני לא במשמרת היום ובכל זאת היא מקפיצה אותי. לפעמים נראה לי שהיא פשוט רוצה שאהיה שם לידה".
     
    כבר מרחוק ניתן היה לראות את האורות המרצדים של הכוחות הראשונים שהגיעו אל מסעדת 'פניני' ורק אמבולנס בודד חסם את הכניסה. חברי הצוות שלי עמדו בכניסה. מצד אחד הם מנעו מכל כוחות הביטחון להיכנס ומצד שני הם לא פעלו בכוחות עצמם. שקט שרר במסעדה כשנכנסתי אליה וכולם חיכו שמישהו יפעיל אותם. כולם נראו רגועים בצורה מעוררת חשד ונדרכתי לקראת תחילת החקירה.
    "בואי אחריי, הגופה בשירותים" אלי, אחד מחברי הצוות האהובים עליי, קיבל את פניי. 
    "אנחנו כבר יודעים מה קרה פה? למה קראו לנו? מדובר ברצח?" 
    "זה מקרה מוזר" הוא הסתובב רק לרגע ואז המשיך כשגבו מופנה אליי "המנוח הוא זאב רודמן. אין סימני אלימות על הגופה ועל פניו, נראה שהבחור פשוט צנח ומת, אבל כל מי שפה נראה ממש מבולבל ומבוהל מהעניין. יש פה יותר מדי דעות ועמדות ואם לומר את האמת, יש פה יותר מדי אנשים לטעמי".
    "מי פה?"
    "העובדים והלקוחות". 
    "מישהו יצא או נכנס מאז שהגעתם לכאן?"
    "מה פתאום!" הוא כאילו נעלב שהעליתי אפשרות להתנהגות כל כך חובבנית בראשי "יתכן שהיו כמה לקוחות שיצאו מהמקום לפני שנמצאה הגופה או לפני שהכוחות הראשונים הגיעו, אבל מאז שהגיעה הניידת הראשונה, המקום סגור". 
    "ומה הספקת לעשות? עמדת בחוץ וחיכית לי כמו כל שאר הרדומים מהצוות שלנו?"
    "דווקא לא" הוא חייך "תשאלתי כמחצית מהעובדים במקום, הוריתי לכל הלקוחות להישאר בשולחנות שלהם והמנוח..." 
    "או, המנוח. מה עם המנוח?"
    "גם הוא, כמו כל הנוכחים, ממתין לתחקור שלך" הוא צחקק ונכנס אל שירותי הנשים של המסעדה "וגם הוא נראה ממש מבולבל מהעניין" הוא הוסיף.
    לפני שהתייחסתי אל הגופה שהייתה שרועה על הרצפה, שלחתי מבט סביב, כפי שנהגתי לעשות. חיפשתי רמזים וסימני אלימות, אבל לא היו כתמי דם על הקירות, פח האשפה עמד על תילו, דלתות תאי השירותים היו פתוחות לרווחה ולא נראה שום סימן למאבק שהתנהל שם. כל שהיה שם הוא גבר, כבן חמישים, ששכב על הרצפה מחוסר חיים וכלל לא נראה היה מבולבל מהעניין.
    "אוקיי, אז... הוא מת" חייכתי כששמעתי כמה מגוחכת נשמעתי "התכוונתי לומר שאין סימני אלימות על הגופה, כך שנראה שהוא פשוט מת" רכנתי מעליו ובחנתי אותו בקפידה. 
    "זה גם מה שאני חשבתי" אלי משך בכתפיו. 
    "אנחנו יודעים משהו עליו? משהו שיכול להסביר לי למה אני פה?" חזרתי לעמידה. 
    "את פה כי קראו לנו". 
    "כן, אבל למה לא קראו למגן דוד אדום? איש מבוגר לוקה בלבו ומת. למה פשוט לא פינו אותו מכאן?"
    "את זה תצטרכי לשאול את ניקול, המלצרית. היא הייתה זאת שראתה ראשונה את הגופה והיא זאת שקראה למשטרה". 
    "אם כך, כוון אותי אל ניקול" החוויתי אליו בידי אל דלת היציאה משירותי הנשים ועקבתי אחריו, כשחזר אל חלל האירוח של המסעדה.
    האורחים נותרו יושבים בכיסאותיהם וכך גם צוות המלצרים והעובדים. תהיתי אם אצליח לנחש מי מהם היא ניקול רק על פי צורת ההתנהלות שלה. סרקתי במבטי בחורה נסערת אחת ואז אחרת ואז התבייתּי על אחת שנראתה לי חשודה יותר מכל האחרות.
    "זאת" אלי הצביע אל עבר בחורה בוכייה שישבה סביב שולחן יחד עם כל צוות העובדים והתנחמה בזרועותיו של מי שישב לצידה, ואישר לי כי פעם נוספת, החושים שלי צדקו.
    "קרא לה אליי" התיישבתי ליד הבר. 
    "ניקול?" הוא פנה אל הבחורה "תוכלי להצטרף אלינו בבקשה?"
    "אבל כבר דיברתי איתך. סיפרתי לך הכל. עניתי על כל השאלות שלך".
    "ניקול, הצטרפי אלינו בבקשה" הוא שינה את שאלתו לבקשה.
    "למה? מה אתם רוצים ממני עכשיו?" היא יללה והרימה את מבטה לעברנו, חושפת את פניה היפות. 
    "בואי. יש לי רק כמה שאלות אלייך ואני מבטיח שנסיים מהר ונשחרר אותך הביתה" הוא המשיך ונדמה היה לי שנמס מיופייה יוצא הדופן, תוך שניסה לגרום לה לקום ממקום מושבה בדרך נעימה. 
    "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אני לא רוצה לחזור לשם ואני לא רוצה להיזכר בשום דבר. אני לא רוצה לראות ככה את זאביק שוב. לא במציאות ולא בראשי!" היא קברה את פניה בחזהו של הבחור שישב מימינה וזה, חיבק אותה חזק. 
    "טוב, זה מספיק" הכרזתי, ניגשתי אליה, אחזתי חזק בזרועה ומשכתי אותה לעמידה "קומי ובואי איתי" הבהרתי לה שזאת הייתה הוראה יותר מאשר בקשה והיא כצפוי, התעשתה והחלה צועדת לצידי אל מאחורי הבר.
    הגשתי לה כוס מים, חיכיתי שהדמעות יעצרו ובחנתי כל כיוון אליו עיניה נשלחו. למדתי זה מכבר לקחת בערבון מוגבל דמעות שזולגות על פניהם של הנחקרים שלי, אך זאת בהחלט הייתה אחת הנחקרות הנסערות שחקרתי.
    "ערב טוב, ניקול" החלטתי להתחיל את השיח איתה מחדש. 
    "אממ... שלום?" היא נראתה מבולבלת. 
    "את בסדר? את צריכה משהו?"
    "איך אהיה בסדר? אני מזועזעת ממה שראיתי!"
    "אני מבינה, אבל אצטרך לשאול אותך כמה שאלות בנוגע לזה. זה בסדר?"
    "מה כבר יש לשאול? נכנסתי לשירותים וראיתי אותו מת. מה את כבר רוצה לדעת מעבר לזה?"
    "אני רוצה לדעת למה קראת למשטרה ולא למגן דוד אדום". 
    "אהה... זה בגלל ש... אממ..." שוב היא פרצה בבכי.
    נשמתי עמוק וחיכיתי ששוב תירגע. סבלנות תמיד הייתה לי. 
    היא קברה את פניה בין כפות ידיה ואני ניצלתי את הזמן כדי להביט בשאר צוות המסעדה תוך ניסיון להבין אם מישהו מהם מנסה לשמוע את הנאמר בינינו, אך אף לא אחד מהם התנהג בצורה שתאמה את זאת שחיפשתי. לפחות לא באותו רגע.
    "זה מספיק" הנחתי עליה את כף ידי "בואי נתחיל מחדש והפעם קצת אחרת, טוב?" 
    "בסדר" היא משכה באפה. 
    "כמה זמן את עובדת פה?"
    "קצת יותר מחודש". 
    "יופי" לקחתי לידי את הפנקס שהיה תמיד בכיס המדים שלי והתחלתי לרשום בו את עיקר תשובותיה "בת כמה את?"
    "אני בת עשרים וחמש. חגגתי יום הולדת לפני חודש". 
    "מזל טוב!" מתחתי על פניי חיוך מזויף בניסיון ליצור איתה קשר חברי יותר. 
    "תודה" הצלחתי לזהות שהתעודדה במעט. 
    "ספרי לי עוד, ניקול. למשל... מה את עושה כשאת לא עובדת במסעדה?"
    "אני לומדת בבית הספר לאחיות, בתל אביב". 
    "והיכן את מתגוררת?"
    "בראשון לציון". 
    "אז את מתגוררת בראשון לציון, עובדת ברחובות ולומדת בתל אביב?"
    "כן". 
    "בחורה חרוצה" שוב חייכתי אליה. 
    "תודה" רשמתי לעצמי שמחמאות הן הדרך הנכונה להרגיעה והמשכתי "הבנתי שהיית הראשונה שנכנסה לשירותי הנשים לאחר שהמנוח נפטר, נכון?" 
    "כן" שוב עיניה נמלאו דמעות.
    "אז את היית הראשונה שראתה אותו?"
    "לצערי, כן". 
    "תוכלי לתאר לי את מה שראית שם?" ליטפתי את ירכה והאזנתי כשתיארה בדיוק את מה שגם אני ראיתי כשעמדתי מעל הגופה.
    היא דיברה על המיקום בו שכב ביחס לרצפת החדר, על הדרך בה פרש את ידיו לצדדים, על הבגדים שלבש, על תיאורו החיצוני ועל שיעור גילו, אך לא סיפקה לי מידע נוסף מעבר למה שכבר ידעתי.
    "ניקול, את יודעת שאני פה בשבילך, נכון?"
    "מה זאת אומרת 'בשבילי'? למה שתהיי פה בשבילי?"
    "זאת אומרת שאני מרגישה שיש לך משהו נוסף שאת לא מגלה לי" ניסיתי את מזלי "קראתי לך הצידה, כדי שאוכל לשמוע אותך. רציתי שאף אחד אחר לא ישמע את מה שאת לא רוצה לגלות לי".
    "אני לא מסתירה ממך כלום" היא קימטה את מצחה. 
    "ניקול, אני מבטיחה שאני יכולה לעזור לך". 
    "לעזור לי? למה שאני אצטרך עזרה?" היא נעה באי נוחות בכיסאה "אני לא מבינה מה..."
    "הגיע הזמן שתספרי לי למה קראת למשטרה ולא לאמבולנס?"
    "כי ראיתי שהוא כבר מת". 
    "ניקול..." כיווצתי את עיניי לעברה, בלי שום סיבה אמיתית מלבד לנסות לערער אותה והחלטתי שאמשיך בקו החקירה הזה עד שאקבל ממנה תשובה מספקת "למה קראת למשטרה ולא לאמבולנס?"
    "לא ידעתי מה לעשות, בסדר? בעל המקום הוא... הוא..."
    "הוא...?"
    "הוא שום דבר. עזבי. פשוט לא ידעתי מה לעשות, אז חייגתי למוקד המשטרה וזהו. אם זאת הייתה טעות, אז פשוט תלכו מפה ותשחררו את כולנו הביתה איתכם".
    משהו בתשובתה לא הרגיש לי מלא, אך הדמעות שוב החלו לזלוג על לחייה ונאלצתי להיאזר בסבלנות עד שתירגע. 
    שוב שלחתי את מבטי אל עבר יושבי השולחן ממנו קמה והפעם הספקתי לקלוט את אותו בחור נאה, שחיבק אותה קודם, שולח מבט חטוף לעברנו ומיד מסיט את מבטו מאיתנו, כשזיהה שראיתי אותו.
    מניסיוני, אם כבר קראו לי לזירה כלשהי, בתשעים ותשע אחוזים מאותן הפעמים, הזירה מתבררת כזירת רצח ולא מוות פתאומי מסיבה טבעית. הבטתי מלאת רגישות בעיניה האדומות של ניקול ומשהו בי פשוט ידע שכנראה גם הפעם, אגלה שזה אופי הזירה אליה הגעתי.
    "למה קראת למשטרה ולא לאמבולנס, ניקול?"
    "אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת, בסדר? אני מתחננת שתשאלי מישהו אחר". 
    "אני לא רוצה לשמוע את התשובה מפי מישהו אחר, אני רוצה לשמוע אותך. עני לי על השאלה". 
    "אני לא יכולה. אני לא רוצה לסבך אף אחד" היא התנשפה בכבדות ושילבה את אצבעותיה בשלי, מתחננת להפגנת אמפתיה למצבה "אני מתחננת שלא תכריחי אותי לספר לך". 
    "שתינו יודעות שזה לא יקרה. קדימה, עני על השאלה שלי. ספרי לי את מי את לא רוצה לסבך".
    "זה בטח כלום, את מבינה? זה כנראה שום דבר ורק בגלל שאספר לך מה שקרה כאן מוקדם יותר, עידו יסתבך בצרות". 
    "עידו?"
    "כן, עידו ברזילי. הוא הבעלים של המסעדה והוא... אוי, בבקשה, אי אפשר פשוט לשכוח שאמרתי משהו? באמת שזה שטויות. תרשמי, נו. אני מודה שטעיתי כשחייגתי למשטרה וזהו. בואי נשאיר את זה ככה". 
    "ניקול...?" הנמכתי את מבטי אליה ושיניתי את נימת דיבורי. 
    "זאביק היה קצת דפוק בזמן האחרון. כנראה שבגלל זה הוא ועידו רבו, אבל זה לא אומר שום דבר, בסדר?" 
    "את חוזרת ומציינת את השם הזה. זאביק" החלטתי לדחות את השאלה לגבי הריב שציינה לשלב מאוחר יותר.
    "עליו אנחנו מדברות, לא? זאביק. זאב רודמן. האיש ב... זה שראיתי ב... הבחור ש..."
    "המנוח?" הקלתי עליה. 
    "כן. זאביק. יש לו בעיית סמים קשה. כלומר ככה שמעתי את כולם אומרים. אמרו שהוא גם שתיין וגם מסומם, אז הוא בטח לקח מנת יתר". 
    "את לא חושבת שהשמועות נכונות?"
    "אני חיבבתי אותו מאוד. הוא היה מצחיק ושנון, אבל איפשהו הדברים שאמרו עליו כנראה השתרשו בתת המודע שלי וכנראה שבגלל זה חייגתי למשטרה. זה הכל". 
    "ואת אומרת שזאביק ועידו רבו מוקדם יותר היום?" זה היה השלב הנכון לברר את החלק הזה שבדבריה.
    "אם אספר לך מה קרה ביניהם, את מבטיחה שעידו לא יסתבך בצרות?" 
    "למה הם רבו?" התעלמתי מבקשתה. 
    "הם רבים כל הזמן. הם לא סובלים אחד את השני, אבל היום זה היה ממש קיצוני. הם צעקו בקולי קולות ודחפו זה את זה". 
    "לפני כמה זמן כל זה אירע?"
    "זה היה בערך חצי שעה לפני שנכנסתי לשירותים וראיתי את..." כצפוי, שוב הדמעות ניקוו בזוויות עיניה. 
    "זה בסדר" מיהרתי לקטוע את דבריה "אני יודעת מה מצאת שם. אין צורך לחזור על זה".
    "סליחה, אני פשוט מאוד נסערת". 
    "תוכלי להצביע לי על עידו עכשיו?"
    "הוא לא פה. כמו שאמרתי, הוא היה עצבני הערב בצורה יוצאת דופן, אז הוא הלך הביתה".
    "את בעצם אומרת שהוא יצא מפה קצת לפני שהתגלתה הגופה?" רשמתי את כל זה בפנקסי. 
    "כן. זה היה בערך חצי שעה לפני שמצאתי את זאביק, אבל אני יודעת מה את חושבת וזה לא יכול להיות".
    "מה אני חושבת?"
    "את מניחה שלעידו היה חלק כלשהו במותו של זאביק וזה פשוט לא נכון". 
    "ספרי לי על הריב ביניהם". 
    "לא שמעתי במדויק את המילים שאמרו, אבל כשהטונים עלו, גלעד ממש היה צריך להיעמד ביניהם כדי למנוע החמרה של המצב. הוא תפס את עידו בכוח ודחף אותו הרחק מזאביק. רק אז עידו נרגע, הסתובב והלך הביתה". 
    "אם כך, תצביעי לי בבקשה על גלעד".
    "זה גלעד" אצבעה כוונה אל הבחור הנאה שחיבק אותה קודם והספקתי לראות ששוב הגניב מבט לעברנו ומיהר להסיט אותו, כשראה שהצביעה עליו "הוא הברמן של המסעדה ואני מניחה שתגלי את זה במוקדם או במאוחר, אז אומר לך כבר עכשיו שהוא גם החבר שלי". 
    "גלעד? את בקשר רומנטי איתו? את עובדת פה רק חודש".
    "כן" שוב התגנב חיוך אל פניה היפות. 
    "אוקיי" רשמתי לעצמי בפנקס את השמות הנוספים שציינה, את לוח הזמנים שתיארה ואת עיקרי הדברים והחזרתי אליה את מבטי "יש עוד משהו שתרצי לספר לי ויכול להיות קשור למה שאירע כאן הערב?"
    "נראה לי ש..." 
    "סליחה, גברת... אממ... שוטרת?" אחת המלצריות השעינה את גופה החטוב על הבר ופנתה אליי. 
    "את יכולה לקרוא לי עמית" חייכתי אליה "איך אוכל לעזור?"
    "אני רק רוצה לשאול אם תדברי עם כולנו או רק עם ניקול?"
    "למה? יש לך משהו לספר לי בנוגע למה שקרה פה הערב?"
    "כן". 
    "מה שמך?"
    "אורית". 
    "בואי, אורית" החוויתי בידי אל עבר הכיסא עליו עדיין ישבה ניקול, רכנתי לעברה ולחשתי באוזנה "אני מבטיחה שכל מה שסיפרת לי יישאר בינינו. אנחנו נדבר שוב. תישאר בסביבה".
    נדמה היה לי שניקול שחררה אוויר שהיה עצור בגופה כשחזרה לעמוד על רגליה, כאילו החזיקה אותו למקרה הצורך כל אותה עת. עקבתי אחר מסלול הצעידה שלה, חיפשתי צעד לא מוגדר או סיבה להפנות אליה את חשדותיי, אך היא רק חזרה להתיישב לצד גלעד, מי שציינה שהיה בן זוגה ושוב פרצה בבכי היסטרי בזרועותיו.
    "אני מקשיבה. מה יש לך לספר לי, אורית?" שיניתי את נימת דיבורי לאחת רגועה יותר, בהתאם לבחורה האדישה והנינוחה שהתיישבה מולי. 
    "רציתי לספר לך שהיום, בערך שעה לפני שניקול נכנסה לשירותים, כשזאביק עוד ישב על הבר והציק לכל הבנות..."
    "הציק?"
    "כן" היא ענתה באדישות "הוא איש מגעיל. מטרידן של ממש. הייתי בטוחה שניקול סיפרה לך על זה, מה היא... היא לא אמרה לך עליו כלום?"
    "לא" העמדתי פנים שלא הייתי מופתעת לשמוע את דבריה ורשמתי הכל בפנקסי "למה את מרגישה שניקול הייתה צריכה לספר לי עליו?"
    "כי הם היו חברים טובים, בערך... היה להם מין קשר דפוק כזה. אני לא... עזבי. אם היא לא סיפרה לך על זה אז אני פשוט אשתוק". 
    "ובכל זאת את יושבת פה מולי, אז לא נראה לי שבאת לכאן כדי לשתוק". 
    "אה, כן" היא צחקקה "זה בגלל האישה הזאת שנכנסה לכאן מוקדם יותר הערב". 
    "איזו אישה?" החלטתי להמשיך ולברר עוד בנוגע לאופיו של זאביק בשלב מאוחר יותר של החקירה, רק במידה ואחשוב שהמידע יהיה נחוץ לחקירה, אם אכן אחת כזאת תתנהל. 
    "זה היה ממש מוזר" היא הזדקפה בישיבתה מולי "פשוט נכנסה אישה אחת, אמרה לי להיזהר ממנו ויצאה". 
    "את מכירה אותה?"
    "לא. לא ראיתי אותה מעולם". 
    "תוכלי לתאר לי אותה או לעזור לנו לצייר קלסתרון שלה?"
    "אני מניחה שאוכל, כן" היא קימטה את פניה. 
    "מה היא עשתה כאן מלבד לדבר איתך?"
    "כלום".
    "מה כלום? זאת מסעדה. היא ישבה בשולחן? אכלה? שתתה?"
    "לא. היא רק נכנסה והסתכלה עליו. הוא ישב על הבר ואני עמדתי ליד הכניסה. כששאלתי אותה אם אוכל לעזור לה, היא נעצה בו את מבטה, אמרה לי להיזהר ממנו ויצאה".  
    ניסיתי לדלות ממנה עוד מידע נחוץ, אך ניכר היה שהיא חשבה שהמוות הגיע לזאביק. החזקתי את העט בידי, ממתינה בקוצר רוח לכתוב בפנקסי מידע חשוב, אך תשובותיה הרגישו לי יותר כפורקן רגשי להטרדות שספגה ממנו, מאשר מידע יעיל לחקירתי, לכן ביקשתי ממנה לחזור אל השולחן ולא לשוחח עם אף אחד אחר.
    נותרתי במסעדת 'פניני' עוד דקות ארוכות.
    שוחחתי עם עובדים אחרים ובניתי תיאור ראשוני לאדם שנותר שכוב מחוסר חיים על רצפת שירותי הנשים. ניסיתי להבין מי הוא היה, מה הוא עשה בשירותי הנשים ומה באמת הייתה סיבת המוות שלו.
    שמעתי שהיה לקוח קבוע, מצחיק, מטריד, מכור לסמים, מורה בבית ספר יסודי ורווק. הבנתי שהתגורר בסמיכות למסעדה ונאמרו לי עוד פרטי מידע רבים שלא היטו את הכף לכאן או לכאן בעניינו. חלק מהעובדים איתם שוחחתי אהבו אותו, חלקם האחר סלדו ממנו וניכר שהיה אדם מורכב.
    "עדיין אין תשובה במספר הטלפון של עידו" רון אמר כשחלף על פניי "השיחה עוברת מיד לתא הקולי".
    "תמשיך לנסות ולהשיג אותו" קרצתי אליו. נחמד היה לי לחלוק את זירת האירוע איתו. כמעט שכחתי שהיה שם בכלל. 
    "תרצי לשלוח לכיוונו ניידת?"
    "עדיין לא" עצרתי לרגע, נשמתי עמוק, הבטתי סביב וחישבתי את אפשרויות החקירה שעמדו לרשותי.
    עוד לא שוחחתי עם גלעד, עוד לא חזרתי לשוחח עם ניקול, בוודאי שלא מיציתי את שיחתי עם אורית ובטח שלא עם עידו. אם אכן הייתה זאת זירת רצח, הייתי צריכה גם לחפש בני משפחה, לחכות לתוצאות בדיקת הרעלים בגופו מהמכון לרפואה פתולוגית ובכלל, נראה היה שעמדה בפניי תעלומה לא פשוטה.
    מבטי נדד מפינה אחת של המסעדה לאחרת. 
    ראיתי את רון ואת שאר השוטרים בצוות שלי יושבים עם כמה מהאורחים ומתחקרים אותם, בחנתי את היושבים סביב שולחן הצוות של העובדים שהתלחששו וניסו לזהות משהו בהבעות פניי, ובמיוחד זיהיתי את ניקול ואורית מחליפות ביניהן דברים למרות שביקשתי מכל אחת מהן לא לשוחח עם איש.
    בהתרגשות גדולה, פתחתי דף חדש בפנקס שלי ובראשו כתבתי את הכותרת "חשודים ומניעים". 
    אני מניחה שזה היה הרגע המדויק בו חלחלה לתוכי ההבנה לאופי הזירה בה נמצאתי ועוררה את כל חושיי.
    אחחחח... כמה שאני אוהבת את מה שאני עושה!
    • אלונה ירדן
    • אלונה ירדן
      חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
      היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
      שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
      ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 18 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בג'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • פולשת
    • הנעדרים
    • השומר הבלתי נראה
    • הרצח הראשון שלי
    • מתכונים לאהבה ולרצח
    • רצח בשבת בבוקר
    • רצח בבית הספר לאמנויות
    • הצעקה האחרונה
    • אל תעזוב
    • האישה שלא הייתה
    • פרחים מעל הגיהינום
    • רצח ראוי