הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תיק נוער 3 - סוף המשחק
  • תיק נוער 3 - סוף המשחק
    כנרת זמורה-דביר | פברואר 2019 | מתח ופעולה, נוער בוגר | 272 עמ' מודפסים
    דנה ואיתי איבדו שליטה. סגורים במקומות מסתור של התוכנית להגנת עדים עליהם להשאיר מאחור את מטרותיהם, את זהותם, את חייהם. אבל ארגון הפשע נמצא בכל מקום, וכשהכיסוי של דנה ואיתי נפרץ, איש לא יוכל להגן עליהם. עכשיו אין להם על מי לסמוך מלבד על עצמם.
     
    ליעד שהם הוא סופר ועורך דין, מחבר המותחנים המצליח בישראל. ספרו עיר מקלט עובד לסדרת טלוויזיה וספריו תורגמו לשפות זרות והיו לרבי־מכר. סוף המשחק חותם את טרילוגיית תיק נוער. ספרי הסדרה התקבלו בהתלהבות בידי קוראים ומבקרים, והספר הראשון נכלל במצעד הספרים של משרד החינוך.
     
     
    "כתוב היטב, מותח עד הרגע האחרון." Mako
     
    "עלילה סוחפת שמתפוצצת במופע מרהיב של מתח." ישראל היום
     
    "גם קוראים מבוגרים ישמחו להכיר." ידיעות אחרונות
     
    ״סוחף ומותח גם קהל קוראים בוגר.״ כלכליסט
     
    "ספר מתח נפלא המיועד לבני נוער, אך לא רק להם." סלונה
     
    "משאיר טעם של עוד הרבה אחרי שהקריאה מסתיימת." נשים TEENS
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    82 65.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
    דנה
     
    אסור לה לחשוב. כשחושבים הדברים הופכים עוד יותר בלתי נסבלים. כשחושבים אי־אפשר לשרוד.
     
    החדר מלא נשים. עשרים, אולי יותר. כולן לבושות שחור, מכוסות בבד ענקי שעוטף אותן מהראש ועד כפות הרגליים. מתחת לבד הן לובשות שלוש חצאיות עבות, מעליהן עוד שתי גלימות ארוכות וארבע מטפחות קשורות להן על הראש. המקפידות קושרות גרביים שחורים על הידיים כדי שחס וחלילה השרוול לא יתרומם ופיסת עור תיחשף ברבים. אפילו את העיניים שלהן אי־אפשר לראות. נשים בלי גיל. נשים בלי זהות.
     
    גם היא לבושה ככה. עכשיו היא חלק מהן.
     
    "כל חתיכת בד נוספת נותנת עוד נחת לקדוש ברוך הוא," אומרת הרבנית מרים, וכולן מהנהנות.
     
    גם היא.
     
    "ככה היה בתקופת התורה," הרבנית ממשיכה, "הנשים היו מכוסות. התורה לא משתנה. ככל שאישה מכסה את החיצוניות שלה, יש יותר מקום לפנימיות שלה. גם בקיץ, גם בחורף, כל השנה. גם בשינה."
     
    אסור לה לחשוב. לא על אבא שלה, שיושב עכשיו בכלא אחרי שרצח את סבא שלה, כי חשב שהוא חבר בארגון פשע שגרם למותן של אמא שלה ושל מאיה. גם לא על אמא שלה ולא על מאיה, שלמרות שהן בחיים, אף אחד לא נותן לה לראות אותן.
     
    גם לא על איתי.
     
    אם היא תתחיל לחשוב, אם תתחיל להתגעגע, היא תתפרק לחתיכות ולא תשרוד כאן אפילו לא דקה.
     
    הן יושבות על הרצפה בחצי מעגל, מקיפות את הרבנית מרים, שמקריאה להן פסוקים מספר תהילים. אף שהחדר מלא נשים, שורר בו קור עז. למרות שחורף, למרות שבחוץ לא מפסיק לרדת שלג, אין בדירה חימום. הרבנית מרים מאמינה רק בחום פנימי, זה שמגיע מאמונה בקדוש ברוך הוא.
     
    הנשים נעות בקצב תפילה אחיד, חוזרות בלחישה על דבריה של הרבנית. כמה מהן בוכות מהתרגשות. גם היא נעה קדימה ואחורה, אבל שפתיה אינן זזות. מזה לפחות היא פטורה.
     
    רק שיניה נוקשות מקור.
     
    "רחל בתענית שתיקה," הסבירה הרבנית מרים כשהציגה אותה לראשונה בפני קבוצת הנשים. כולן הינהנו בהבנה. מאז אף אחת מהן אינה מדברת איתה. הדברים של הרבנית מרים הם כמו ציווי אלוהי עבורן. מדי פעם מישהי ניגשת אליה, אומרת לה "אשרייך, אשרייך," ומלטפת במהירות את זרועה. זה הכול. השתיקה שלה, התענית שלקחה על עצמה, מעוררת כבוד כלפיה. מי היא, מאיפה באה או מה הביא אותה לכאן — כל אלה לא מעניינים אותן, וגם אם כן — הן אינן שואלות. דנה מעולם לא היתה דברנית גדולה. משהו בה תמיד בז לאיילת על הפטפוטים הבלתי פוסקים שלה. עכשיו היא כל כך משתוקקת לשיחות, לחילופי דברים כלשהם.
     
    "אני יודעת שזה קשה," אמרה לה רוני מהרשות להגנת עדים, שמגיעה לבקר אותה פעם בשבוע לחצי שעה, כדי לוודא שהיא עדיין בחיים. "זה קשה, אבל זאת הדרך היחידה להגן עלייך. כשאת מכוסה מכף רגל ועד ראש אף אחד לא יכול לזהות אותך ולדווח לחיילים של רונן. בשבילן את חוזרת בתשובה שבאה למצוא את האור, והרבנית מרים לקחה תחת חסותה. זה כל מה שהן יודעות, זה כל מה שהן צריכות לדעת.
     
    "מילה אחת לא במקום תספיק כדי שמישהי תתחיל לחשוד. ואז זה כמו אש בשדה קוצים. כל הכיסוי שלך ייחשף," תירצה רוני את ההחלטה בדבר תענית השתיקה, ודנה רצתה לומר לה שברגעים כאלה היא נשמעת בדיוק כמו הרבנית מרים, שממעטת לדבר גם היא. "רק דברים רעים יכולים לבוא לאישה מהדיבור: חנפנות, ליצנות, רכילות ולשון הרע," הרבנית מרים הסבירה פעם באחד השיעורים שלה את העובדה שזולת הקראת פסוקי תהילים והוראות התנהגות, היא כמעט לא אומרת דבר.
     
    הרבנית מרים סיימה, וכל הנשים נעמדות בבת אחת, הבדים הרבים מקימים רעש. כמו גדוד של חיילים. הצבא של הרבנית מרים.
     
    הבית של הרבנית מרים דל מאוד. כמה כיסאות פלסטיק מפוזרים ברחבי הסלון. שלוש תמונות עם פסוקי תפילה תלויות על הקירות שמזמן כבר לא לבנים. ארון ספרים גדול עומד בפינה. בין הסלון לבין המטבח פרוש בד שחור גדול. מאחוריו יושבים עכשיו מנחם, בעלה של מרים, ואליהו בנם, שבא לביקור מפתיע.
     
    הדירה הזאת היא בית הכלא שלה. פעם בשבוע היא יוצאת עם הרבנית לסיבוב קצר, לקנות דברים שלא ראוי שמנחם יקנה, וזהו. רוב הזמן היא יושבת על כיסא הפלסטיק ומחכה. אין בבית טלוויזיה, ברור שאין אינטרנט. הספרים היחידים בבית הם ספרי קודש. היא כבר קראה את התנ"ך כמה פעמים. אם יום אחד תצא מכאן, היא תוכל להגיש מועמדות לחידון התנ"ך העולמי.
     
    היא ביקשה לקחת חלק בעבודות הבית, אבל גם את זה לא נותנים לה. זה התפקיד של מנחם ושל אליהו, כשהוא חוזר הביתה מהישיבה.
     
    בעולם של הרבנית מרים, הנשים הן השולטות. בזמן אחר, במצב אחר, הרעיון של עולם שנשלט על ידי נשים היה מוצא חן בעיניה, אבל עכשיו זה הסיוט הכי גדול שלה.
     
    הפעם היחידה שיצאה ליותר מחצי שעה היתה כשהובילו אותה לבית המשפט המחוזי, להעיד במשפט של אבא שלה. היא עמדה בפני שלושה שופטים והסבירה באיזה מצב נפשי היא ואבא שלה היו נתונים. זאת היתה הפעם היחידה שראתה מישהו מבני המשפחה שלה. למרות כל מה שקרה, היא כל כך רצתה לגשת לאבא שלה לחיבוק, אפילו קצר, אבל אנשי שירות בתי הסוהר לא נתנו לה. "אני מצטערת," אמרה לה רוני כשהחזירה אותה לכאן, "תאמיני לי שאין ברירה."
     
    "גם אמא שלי ואחותי מוחזקות בכאלה תנאים?" היא לא התאפקה מלשאול. הם לא מגלים לה איפה אמא שלה ומאיה. "הן במקום בטוח," ענתה רוני תשובה עמומה. "אבל איפה?" התעקשה, אף שידעה שלא תקבל תשובה. "אני בעצמי לא יודעת," משכה רוני בכתפיה. "ואיתי?" לא הרפתה. שוב משיכה. גם אותו מסתירים.
     
    "ותיתן בנו דעת להישמר שלא להיראות ברשות הרבים, ולא יראונו ולא ישמעונו," מברכת הרבנית מרים את עדת הנשים לפני שהן יוצאות לדרך. מבחינת הרבנית, הכי טוב שנשים לא יצאו אף פעם מהבית. רק כשצריך, רק כשממש חייבים. "כל כבודה בת מלך פנימה," היא דורשת.
     
    אחרי שהנשים יוצאות, משתררת דממה. מעט החום שהפיקו הגופים האנושיים, נעלם. במקומו נכנס קור מקפיא עצמות. לאחר שהודיעו לאביה ולה שאמא שלה ומאיה מתות, הם כמעט לא דיברו מרוב צער, ועדיין מספר המילים שהחליפו ביניהם היה גדול פי עשרה ממה שנאמר בבית הזה.
     
    הרבנית מרים פרשה לחדר שלה. שם היא מבלה את כל היום: מתפללת, כותבת את ספרי ההוראות שלה, שדנה קראה שוב ושוב בניסיון להפיג את השעמום. דלת חדרה של הרבנית תמיד סגורה. אף אחד לא נכנס לשם. לא דנה. לא אליהו. גם לא מנחם.
     
    הווילון מוסט. כמו תמיד, כשמנחם לא נמצא בחדר שלו, הוא במטבח, רוחץ כלים, מבשל או מנקה.
     
    אליהו יוצא לקראתה. היא לא ציפתה לבואו.
     
    אליהו מגיע פעם בשבועיים, לשבת, ומדי פעם נשאר כמה ימים, כשיש חופשה בישיבה. או כשהוא מסתבך. הוא מבוגר ממנה בשלושה חודשים. גם הוא לבוש שחורים, כיפה גדולה מכסה את ראשו, ועל פניו זקנקן קטן. הם לא מדברים. הרבנית מרים לא מרשה, ואף שהיא יושבת בחדר שלה עם דלת נעולה, היא שומעת הכול ורואה הכול.
     
    הם נעמדים זה מול זה. הוא נמוך ממנה בראש ושוקל כפליים ממנה. מאז הגיעה לכאן, איבדה ממשקלה. הרבנית מרים לא מאמינה באכילה.
     
    לרגע קט המבטים שלהם מצטלבים, והוא מחייך אליה. הוא היחיד שמחייך אליה כאן. רוני אומרת שיעבור הרבה זמן עד שהמשטרה תגיע לרונן, וחבל שתצפה לשינוי בזמן הקרוב. ולכן הדבר היחיד שהיא מצפה לו בימים האלה הוא החזרה של אליהו מהישיבה. הנוכחות שלו מפירה קצת את השקט. פניו העגולות מקרינות חום, ולרגע קל חיוך מתפשט גם על פניה. הוא החבר היחיד שיש לה בגיהינום הזה.
     
    "מזל טוב, רחל," הוא מפתיע אותה ומושיט לה שקית קטנה מנייר.
     
    היא מסתכלת בנייר, ואז מסתכלת עליו. החיוך עדיין לא מש מפניו. כל כך שונה משני הוריו חמורי הסבר.
     
    "יום ההולדת שלך היום, בת שבע־עשרה, לא?"
     
    בשבועות הראשונים היא ניסתה לחשב זמנים, לדעת איזה יום זה בשבוע, זאת היתה הדרך שלה להיאחז במציאות. אבל כל כך הרבה זמן עבר מאז. היא איבדה כל תחושה של זמן. היום יום ההולדת שלה, כבר?
     
    דמעות מתחילות לזרום על לחייה. הרדיד מכסה את הפנים שלה, את האישיות שלה, את הרגשות שלה. ברגעים האלה היא שמחה שהוא לא רואה אותה.
     
    "אל תבכי, רחל, בסוף זה ייגמר, את תצאי מכאן, את שוב תהיי חופשייה."
     
    "תודה," היא לוחשת.
     
    המחווה הקטנה שלו כל כך מרגשת אותה. רוני הסבירה לה שמחבוא אצל הרבנית מרים הוא אידיאלי: לא רק שאף אחד לא יכול לזהות אותה, אלא שאף אחד גם לא יחפש במקום הזה. מדינת ישראל היא בין שלושת הדברים שהרבנית מרים הכי מתעבת. איש לא יחשוד בה שהיא עובדת עם רשויות החוק. "היא עושה את זה כי היא חושבת שבכך היא מצילה נפש בישראל. מבחינתה זאת מצווה," המשיכה רוני. אלא שלמעט מקום מסתור, הרבנית מרים לא מראה כלפיה שום סימן של חום. די בכך שדנה בחיים כדי למלא את המצווה.
     
    "לא להסתובב ליד נשים!" מהדהדת בבית הצרחה של הרבנית.
     
    אליהו והיא נסוגים לאחור מייד.
    • ליעד שהם
      צילום: עדו פרץ
    • ליעד שהם

      ליעד שהם (נולד בשנת 1971) הוא סופר ועורך דין ישראלי. שהם כותב בסוגה של ספרות מתח. ספריו זכו באות "ספר הזהב" מאת התאחדות המו"לים בישראל.

      בנוסף, הוא עובד כעורך דין מסחרי במשרד בתל אביב. 
      נשוי ואב לשניים. גר בתל אביב
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות