הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תחזיקו חזק
  • תחזיקו חזק
    הרלן קובן | תרגום: ירון פריד
    ידיעות ספרים | 2008 | מתח ופעולה | 404 עמ' מודפסים

    נער בן שש-עשרה ואם לשניים, שלכאורה אין קשר ביניהם, נעלמים מביתם מבלי להותיר זכר. גופה מרוטשת מתגלה בפח אשפה ברובע זונות נודע לשמצה. אימייל על מסיבת סמים מוביל לכתובת הלא נכונה. ילד שזקוק להשתלת כליה פותח תיבת פנדורה משפחתית, שהיא חבית נפץ של ממש. הורים מודאגים מרגלים אחר פעילות המחשב האינטימית של בנם המתבגר, שחברו הטוב ביותר התאבד זמן קצר לפני כן בנסיבות חשודות. פליטת פה אומללה של מורה בכיתה ה' חורצת גורלות ומאיצה את העלילה לכיוונים בלתי-צפויים שאין מהם דרך חזרה. מה קושר בין כל הדמויות והאירועים? מהו מחירה של פלישה לפרטיות? האם חרדה הורית היא תמיד נטולת בסיס? איזה מהלך בחיינו ניתן בכלל לשליטה, ומה קורה כשהאויב הגדול ביותר שלנו הוא אנו עצמנו? תחזיקו חזק הוא הספר העשירי של אשף המתח הרלן קובן הרואה אור בעברית, ומומלץ להתייחס במלוא הרצינות להוראה שבכותרת. אפילו בסטנדרטים המקובלים של קובן, מהסופרים האהובים בעולם, טרם דהרה לחייכם רכבת הרים כזאת, שכולה עיקולים חדים והפתעות מסחררות. מי שלא יחזיק חזק – פשוט לא ישרוד. "קובן גדל, משתכלל ומעמיק מספר לספר. המותחנים שלו הם יותר מאשר בידור נטו – הם ספרות טובה, בכל קנה מידה, שמציעה הסתכלות אמיתית ומרתקת על נפש האדם." (לה מונד, צרפת) "הרלן קובן הוא מתנתה הגדולה של אמריקה לתרבות הפנאי העולמית ולשמחת חייהם של מליוני קוראים מכורים. במתח אין לו מתחרים, ועדיין השאלה הכי מותחת היא: מתי כבר ייצא הספר החדש שלו?" (קוריירה דה לה סרה, איטליה)

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מריאן ליטפה את כוסית הטקילה השלישית שלה והשתוממה לנוכח יכולתה הבלתי נלאית להרוס כל דבר טוב בחייה המוחמצים. הגבר שלצדה צעק, "תקשיבי לי טוב, בובה: בריאת העולם ותורת האבולוציה הולכות לגמרי יד ביד."
    נתז רוק שלו נחת על צווארה של מריאן. היא העוותה את פניה וירתה מבט מהיר לעבר האיש. היה לו שפם גדול ועבות, שנראה כאילו נלקח היישר מסרט פורנו בשנות השבעים. הוא ישב לימינה. הבלונדינית המחומצנת מדי עם שיער הקש הדקיק, שאותה ניסה להרשים עם השנינויות המגרות שלו, ישבה לשמאלה של מריאן. מריאן היתה הבשר חסר המזל בכריך הדייט הגרוע שלהם.
    היא ניסתה להתעלם מהם. היא בהתה בכוסית שלה כאילו היא בוחנת יהלום לטבעת אירוסין. מריאן קיוותה שזה יעלים את השפם ושיער הקש. זה לא קרה.
    "אתה משוגע," אמרה שיער קש.
    "תקשיבי לי עד הסוף."
    "בסדר, אני אקשיב. אבל אני עדיין חושבת שאתה משוגע."
    מריאן אמרה, "רוצים להחליף כיסאות, שתוכלו לשבת יחד?"
    השפם הניח כף יד על זרועה. "רק שנייה אחת, גברתי הקטנה. אני רוצה שגם את תשמעי את זה."
    מריאן עמדה למחות, אבל נמלכה בדעתה והגיעה למסקנה שעדיף לוותר. היא חזרה למשקה שלה.
    "בסדר," אמר השפם, "אז על אדם וחווה את יודעת, נכון?"
    "בטח," אמרה שיער קש.
    "את קונה את הסיפור הזה?"
    "שהוא היה הגבר הראשון והיא היתה האישה הראשונה?"
    "כן."
    "ממש לא. ואתה?"
    "ברור שכן." הוא ליטף את שפמו כאילו היה מכרסם קטן שצריך להרגיע. "התנ"ך מספר לנו שזה מה שקרה. קודם היה אדם, וחווה נוצרה מהצלע שלו."
    מריאן שתתה. היא שתתה מהרבה סיבות. רוב הזמן כדי לבלות ולחגוג. היא היתה ביותר מדי מקומות כאלה, בתקווה למצוא מישהו שיוביל למשהו קצת יותר רציני. הלילה, לעומת זאת, המחשבה על לחזור הביתה עם גבר ממש לא עניינה אותה. היא שתתה כדי לאבד כל תחושה, להפסיק להרגיש - וכדאי מאוד שזה יעבוד. הקשקושים האוויליים ברקע הסיחו את דעתה. הפחיתו מהכאב.
    היא פישלה בגדול.
    כרגיל.
    כל חייה נמלטה במרוצה מכל דבר ראוי והגון בחיפוש אחר הריגוש הבלתי מושג הבא. מצב נצחי של שיעמום משובץ בכמה שיאים נלעגים. היא הרסה משהו טוב, וכשניסתה לקבל אותו בחזרה היא דפקה הכול פעם נוספת, אלא מה.
    בעבר פגעה בקרובים לה ביותר. זה היה מועדון הקורבנות הבלעדי שלה - הנפשות שאהבה יותר מכול. אבל עכשיו, הודות לשילוב המנצח של טמטום ואנוכיות, היא יכולה להוסיף זרים גמורים לרשימת הקטל של הטבח המריאני.
    מסיבה כלשהי היתה פגיעה בזרים גרועה יותר בעיניה. כולנו פוגעים באהובי נפשנו, נכון? אבל זאת קארמה רעה לפגוע בחפים מפשע.
    מריאן הרסה חיים שלמים. אולי של יותר מאדם אחד.
    בשביל מה?
    כדי להגן על בתה. כך היא חשבה.
    מטומטמת.
    "בסדר," אמר השפם, "אדם יצר או ברא את חווה או איך שלא אומרים."
    "זבל שוביניסטי," אמרה שיער קש.
    "אבל זה מה שאלוהים אמר."
    "והמדע הוכיח שזה שטויות."
    "רגע אחד, גברתי היפה. תקשיבי לי עד הסוף." הוא הרים את ידו הימנית. "יש לנו את אדם" - ואז הוא הרים את ידו השמאלית - "ויש לנו את חווה. יש לנו את גן עדן, נכון?"
    "נכון."
    "אז לאדם וחווה יש שני בנים, קין והבל. ואז הבל הורג את קין."
    "קין הורג את הבל," תיקנה אותו שיער קש.
    "את בטוחה?" הוא קימט לרגע את מצחו והדף מעליו את ההתלבטות. "לא משנה. מה שלא יהיה. אחד מהם מת."
    "הבל מת. קין הרג אותו."
    "את בטוחה?"
    שיער קש הנהנה בראשה.
    "בסדר, אז נשארנו עם קין. השאלה היא עם מי קין עשה ילדים? כאילו, האישה הפנויה היחידה זאת חווה והיא מזדקנת בקצב. אז איך האנושות המשיכה להתקיים?"
    השפם נעצר כממתין למחיאות כפיים. מריאן גלגלה את עיניה.
    "את מבינה את הדילמה?"
    "אולי לחווה היתה גם בת."
    "אז הוא שכב עם אחותו?" שאל השפם.
    "בטח. בזמנים ההם כולם שכבו עם כולם, לא? ז'תומרת, אדם וחווה היו הראשונים. בטח היה איזה גילוי עריות לפני זה."
    "לא," אמר השפם.
    "לא?"
    "התנ"ך אוסר על גילוי עריות. התשובה נמצאת במדע. לזה התכוונתי. המדע והדת הולכים יד ביד. הכול זה תורת האבולוציה של דרווין."
    שיער קש נראתה ממש מתעניינת. "למה?"
    "תחשבי על זה. לפי כל הדרוויניסטים האלה, מה מוצא האדם?"
    "מהקוף."
    "נכון, הקוף או הגורילה או מה שלא יהיה. אז קין מגורש והוא משוטט לו לבדו בפלנטה המדהימה הזאת. את איתי?"
    השפם טפח על זרועה של מריאן כדי לוודא שהיא מקשיבה. היא הסתובבה לעברו כמו תולעת חסרת גוף. בלי השפם הזה של שחקני הפורנו, חשבה לעצמה, הוא יכול להיראות לא רע.
    מריאן משכה בכתפיה. "אני איתך."
    "יופי." הוא חייך והרים גבה. "וקין הוא גבר, נכון?"
    שיער קש חזרה לתמונה. "נכון."
    "עם יצרים גבריים נורמליים, נכון?"
    "נכון."
    "אז הוא משוטט. והוא מרגיש דחף. היצרים הטבעיים שלו. ויום אחד קין הולך ביער" - עוד חיוך, עוד ליטוף שפם - "ונתקל בקופה מושכת. או בגורילה מושכת. או באורנגאוטנית סקסית."
    מריאן נעצה בו מבט. "אתה צוחק, נכון?"
    "לא. תחשבי על זה. קין מבחין במשהו ממשפחת הקופים. הם הכי קרובים לבני אדם, נכון? אז הוא מזנק על אחת הנקבות והם, נו, את יודעת." הוא הדגים בתנועת יד אילמת, למקרה שלא הבינה. "ואז הקופה נכנסת להיריון."
    שיער קש אמרה, "זה מגעיל."
    מריאן חזרה לבהות במשקה שלה, אבל האיש טפח שוב על זרועה. "את לא קולטת שזה הגיוני? לקופה יש תינוק. חצי קוף, חצי בן אדם. הוא דמוי קוף כזה, אבל לאט לאט, עם הזמן, החלק האנושי נהיה יותר בולט ופורץ קדימה. הבנת? בינגו! בריאת העולם ותורת האבולוציה מתחברות לשלם אחד."
    הוא חייך כאילו בציפייה למדליית הצטיינות.
    "אני רוצה להבין," אמרה מריאן. "אלוהים הוא נגד גילוי עריות אבל בעד משכב בהמה?"
    השפם טפח על כתפה לאות נזיפה מתנשאת.
    "אני בסך הכול מנסה להסביר שלכל החכמים הגדולים עם התארים המפוצצים במדע, שמאמינים שדת ומדע לא הולכים יחד, חסר קצת דמיון. זאת הבעיה. מדענים רואים רק מה שבמיקרוסקופ. חוקרי דת מסתכלים רק על המילים שעל הדף. ואף אחד מהם לא רואה את היער, למרות כל העצים."
    "היער הזה," שאלה מריאן, "הוא במקרה היער עם הקופה המהממת?"
    מריאן הרגישה איזה שינוי באוויר. או שאולי היא רק דמיינה. השפם הפסיק לדבר. הוא נעץ בה מבט ממושך. זה לא מצא חן בעיניה. משהו השתנה. משהו נראה מוזר פתאום. עיניו היו זכוכיות, שחורות ואפלות, כאילו מישהו תקע אותן שם באופן אקראי, כאילו אין בהן טיפת חיים. הוא מצמץ ואז התקרב אליה ובחן אותה.
    "וואו, מותק. בכית?"
    מריאן נפנתה אל שיער קש. גם היא לטשה בה עיניים.
    "ז'תומרת, העיניים שלך אדומות," המשיך השפם. "אני לא רוצה לחטט או משהו. אבל כאילו, את בסדר?"
    "בסדר גמור," אמרה מריאן. היא חשבה שקולה אולי נשמע צורם ומשובש. "אני רק רוצה לשתות בשקט."
    "בטח, הבנתי אותך." הוא הרים את ידיו. "לא התכוונתי להפריע לך."
    עיניה של מריאן שוב התמקדו במשקה שלה. היא ציפתה לקלוט תנועה כלשהי במרחב הראייה ההיקפי שלה. זה לא קרה. האיש עם השפם פשוט עמד שם ולא זז.
    היא לגמה עוד לגימה עמוקה. המוזג ניקה כוס בקלילות של אחד שעושה את זה הרבה מאוד שנים. היא כמעט ציפתה שיירק לתוך הכוס, כמו במערבונים של פעם. האורות היו עמומים. מאחורי הבר היתה המראה האנטי קוסמטית המקובלת, שדרכה אפשר לסקור את כל חבריך למשקה בתאורה אפופת עשן - כלומר מחמיאה.
    מריאן בחנה את השפם במראה.
    הוא נעץ בה מבט קשה. עיניה נלכדו בעיניו החשוכות והיא לא הצליחה לזוז.
    המבט הנוקב הפך באטיות לחיוך שהעביר גל קור בצווארה. מריאן התבוננה בו פונה לאחור ויוצא. היא נאנחה בהקלה.
    היא נדה בראשה. קין מזדווג עם קופה - בטח, חבריקו.
    ידה נשלחה אל המשקה. הכוס רעדה. התיאוריה המטומטמת על מוצא האדם היתה הסחת דעת חביבה, אבל מוחה לא הצליח להתנתק מהמקום הרע לאורך זמן.
    היא חשבה על מה שעשתה. זה באמת נראה רעיון טוב בזמנו? היא באמת חשבה עליו לעומק - על המחיר האישי, ההשלכות לגבי אנשים אחרים, חיים שלמים שישתנו לנצח?
    התשובה, ככל הנראה, היא: לא.
    היתה פגיעה. נעשה עוול. היה זעם עיוור וחמום מוח. היתה תאוות נקם פראית ובוערת. והיה כל הקטע התנ"כי (או, לכו תדעו, האבולוציוני) של "עין תחת עין" או איך שקוראים למה שעשתה.
    פעולת תגמול מסיבית.
    היא עצמה את עיניה ושפשפה אותן. בטנה התחילה לקרקר. בטח מהלחץ. עיניה נפקחו. הבר נראה פתאום חשוך יותר. ראשה התחיל להסתחרר.
    מוקדם מדי בשביל זה.
    כמה היא שתתה?
    היא נאחזה בדופנות הבר, כנהוג בלילות כאלה, כשאתה שוכב אחרי ששתית יותר מדי והמיטה מתחילה להסתובב ואתה נאחז בה מחשש שהאוויר ישאב אותך וישליך את גופך מהחלון.
    תחושת האי נוחות בבטנה הלכה והתהדקה. עיניה נפקחו לרווחה. מהלומת כאב צורבת פילחה את האגן שלה. היא פתחה את פיה, אבל הצרחה לא בקעה מתוכו - כאב חריף ומשתק סגר אותו בכוח.
    "את בסדר?"
    קולה של שיער קש. היא נשמעה רחוקה מאוד. הכאב היה נורא. מאז שילדה לא הרגישה כאב כזה. לידה - המבחן הקטן של אלוהים. אה, נחשי מה - היצור הקטן הזה שאת אמורה לאהוב ולדאוג לו יותר מאשר לעצמך? כשהוא יצא לאוויר העולם, הוא יגרום לך כאב גופני שלא תוכלי בכלל להעלות בדעתך.
    דרך נחמדה להתחיל מערכת יחסים, לא?
    מעניין מה השפם היה חושב על זה.
    סכיני גילוח - היא הרגישה כאילו סכיני גילוח קורעים את מעיה במאבק לפרוץ החוצה. כל מחשבה הגיונית נעלמה כלא היתה. הכאב כילה אותה והשתלט עליה. היא אפילו שכחה מה היא עשתה, מה הנזק שגרמה - לא רק היום אלא כל חייה. הוריה קמלו והזדקנו בטרם עת בגלל התנהגותה הפרועה בגיל ההתבגרות. בעלה הראשון נהרס בגלל בגידותיה התכופות. בעלה השני נהרס בגלל יחסה אליו. והיו גם הילדה שלה, והאנשים המעטים שהתיידדו איתה למשך יותר מכמה שבועות, והגברים שניצלה לפני שינצלו אותה...
    הגברים. אולי גם כאן היה מדובר בנקמה. לפגוע בהם לפני שיפגעו בה.
    היא היתה בטוחה שהיא עומדת להקיא.
    "שירותים," הצליחה למלמל.
    "אני אקח אותך."
    שוב שיער קש.
    מריאן הרגישה שהיא נופלת מהכיסא. ידיים חזקות החליקו אל מתחת לבתי השחי שלה והרימו אותה. שיער קש הובילה אותה לירכתי הבר. היא כשלה בצעדיה לעבר השירותים. היא חשה יובש בלתי אפשרי בגרונה. הכאב בבטנה לא אפשר לה לעמוד ישר.
    הידיים החזקות אחזו ותמכו בה. מריאן התבוננה ברצפה. חושך. היא הצליחה לראות רק את רגליה המשתרכות שבקושי זזו. היא ניסתה לשאת את מבטה כלפי מעלה, ראתה את דלת השירותים לא הרחק ממנה ותהתה אם תוכל להגיע אליה אי פעם. היא הגיעה.
    היא המשיכה ללכת.
    שיער קש עדיין אחזה בה מתחת לבתי השחי. היא ניווטה את מריאן כך ששתיהן חלפו על פני דלת השירותים. מריאן ניסתה לבלום, אך מוחה לא ציית לפקודה. היא ניסתה לצעוק, לומר למושיעה שלה שהן חלפו על פני הדלת, אבל גם פיה לא נענה לה. הוא לא עבד.
    "נצא מכאן," לחשה האישה. "יותר טוב ככה."
    יותר טוב?
    היא הרגישה שגופה מוטח במוט הברזל של יציאת החירום. הדלת נפתחה. יציאה אחורית. הגיוני, חשבה מריאן. למה ללכלך את השירותים? עדיף לעשות את זה בסמטה אחורית. לשאוף קצת אוויר צח. אוויר צח יוכל לעזור. אוויר צח יוכל לשפר את הרגשתה.
    הדלת נפתחה עד הסוף והלמה בקיר בקול חבטה. מריאן דידתה החוצה. לנשום אוויר צח. זאת באמת הרגשה טובה. לא נפלאה. הכאב עוד שם, אבל על פניה נושבת קרירות נעימה.
    ואז היא ראתה את הרכב המסחרי.
    הוא היה לבן עם חלונות צבועים. הדלתות האחוריות היו פתוחות כמו פה שמחכה לבלוע אותה חיים. ועל יד הדלתות עמד, ואחר כך השתלט על מריאן ודחף אותה פנימה, לא אחר מאשר הגבר עם השפם העבות.
    מריאן ניסתה להתנגד, אבל לשווא.
    השפם השליך אותה כאילו היתה שק בוץ. היא נחתה על רצפת הטנדר בקול חבטה עמומה. הוא זחל פנימה, סגר את הדלתות האחוריות ונעמד מעליה.
    מריאן התגלגלה לתנוחת עובר. בטנה עדיין כאבה, אבל הפחד גבר עכשיו על הכאב.
    הגבר קילף את שפמו וחייך אליה. המכונית החלה לנסוע.
    שיער קש בטח נוהגת.
    "היי, מריאן," הוא אמר.
    היא לא יכלה לזוז או לנשום. הוא התיישב לידה, משך את אגרופו לאחור והלם בבטנה בכל הכוח.
    אם הכאב היה גדול לפני כן, עכשיו הוא עבר לממד אחר לגמרי.
    "איפה הקלטת?" שאל.
    ואז הוא התחיל להכאיב לה באמת.

     

    • הרלן קובן
      צילום: Wikimedia Commons
    • הרלן קובן

      הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

      הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
      הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות