הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תולדות שן הלווייתן
  • תולדות שן הלווייתן
    אליזבת אילו | תרגום: עידית שורר
    ידיעות ספרים | דצמבר 2014 | מתח ופעולה | 424 עמ' מודפסים

    נא להכיר: פּיריוֹ קספרוב. פיריו היא אישה צעירה ומבריקה, בתם הפרועה של איסה, דוגמנית עבר מיתולוגית שהיגרה לארצות הברית והיתה שם ליוצרת בשמים ולבעלת חברה מצליחה, ושל מילושה, מהגר רוסי קשוח. לאחר שאוניית משא מתנגשת בסירת הדיג שבה היא שטה והורגת את ידידה נד, פיריו נאבקת לשרוד במים הקפואים של צפון האוקיינוס האטלנטי ובאורח פלא חייה ניצלים.

    חקירת התאונה הרשמית נסגרת ללא תוצאות, אך פיריו חשה כי ייתכן שהתאונה היתה מכוונת ויש מי שרצה במותו של ידידהּ. ככל שהיא מעמיקה בחקירתה הולכת הסכנה וקרבה אליה. פיריו מחפשת תשובות בברים עלובים וברציפי הדיג של בוסטון, ומסעה לוקח אותה מטרקליניה המפוארים של יאכטה יוקרתית אל יישוב אינואיטי נידח ולבסוף אל מפרצון צר בצפון הרחוק של קנדה, ושם עליה להתייצב מול האתגר הקשה מכול: לבטוח בעצמה.

    פיריו קספרוב היא גיבורה בלתי נשכחת – מחוספסת, מתוסבכת ומשכנעת – גיבורה מסוג חדש.

    אליזבת אילו מלמדת כתיבה באזור בוסטון. היא מתגוררת בברוקליין, מסצ'וסטס.

    "תולדות שן הלווייתן" הוא מותחן ספרותי בעל פיוטיות מפתיעה, המזכיר באווירתו המקפיאה את "חוש השלג של העלמה סמילה". ספר זה מציב את אליזבת אילו בשורת הראשונה של התגליות הגדולות בעולם סיפורת המתח הנשית.

    "מותחן בכורה מרתק! פיריו קספרוב היא אחת מהגיבורות המוצלחות ביותר שפגשתי בשנים האחרונות; קשוחה, צינית, אירונית ומשכנעת.."
    - ליסה גרדנר מחברת "מחבואים", רב-מכר ברשימת הניו יורק טיימס

    "ספרה של אליזבת אילו, המתרחש ברציפי נמל בוסטון, מתחיל כתעלומת רצח והולך ונבנה למשהו רחב ומטריד יותר. זהו מותחן כובש וחורג מן השגרה, עמוס בדמויות מסקרנות ובתפניות לא צפויות."
    - טום פרוטה, מחבר "ילדים קטנים", רב-מכר ברשימת הניו יורק טיימס

     "הלוואי שהיתה לי חברה כמו פיריו קספרוב – נבונה, נאמנה, אמיצה ומשעשעת. כבר בדפיו הראשונים של המותחן נשביתי בקסמה של פיריו והייתי מוכנה ללכת אחריה בנאמנות לכל אשר תוביל אותה הסופרת. נהדר!"
    - מרגוט לייבסי, מחברת "לגרש את ורונה", רב-מכר ברשימת הניו יורק טיימס

    "כמי שחייה עברו עליה בים, אני יכולה להעיד שאליזבת אילו בקיאה בחומר שהיא עוסקת בו. פרטי דיג נהדרים, עלילה סוחפת וגיבורה בשם פיריו קספרוב שגונבת את ההצגה. ספר ביכורים אדיר!"
    - "לינדה גרינלואו, מחברת "דברי ימי הלובסטר רב-מכר ברשימת הניו יורק טיימס

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    "הוא היה אפס," אומרת תוֹמסינה, וראשה נשמט. "אבל הוא היה אפס מוצלח." בקבוק גדול של סטוֹליצ'ניה השרה עליה מצב רוח סלחני, מאוס. אני כמעט מתפתה להוריד כמה שוטים בעצמי כדי לשכך את היגון ואת אשמת הניצולה שלי. אבל מישהו חייב להישאר פיכח למען ג'ושואה.
    תומסינה תופסת בכף ידה משהו שהיא רואה באוויר - אולי לא כלום, אולי רק שביב הזיה או פירור אבק - ונעימת קולה מתעמעמת. "בכלל לא אהבתי אותו. רק רציתי זרע." היא מרחיקה את הבקבוק לאמצע שולחן המטבח וטומנת את ראשה בזרועותיה השלובות. כתפיה מפרכסות כמה פעמים. צער? בחילה? במצבה הנוכחי שניהם אפשריים, ואולי זה רק גיהוק של אדישות. אבל כשהיא מרימה את פניה, הם מוכתמים בדמעות. "אבל כנראה אהבתי אותו קצת, כי כרגע נורא רע לי."
    ראשו של ג'וש מציץ מעבר לקיר. הוא לא ניחן במראה הכבד והחסון של נֶד וגם לא בעיניים הגדולות וביופייה הכובש־לשעבר של תומסינה. הוא קטן, רזה, חיוור. טבעות כהות סביב עיניו משַוות לו קוֹפיוּת מסוימת. הוא לא מרבה לדבר, אין לו חברים. אולי משום כך אנחנו מסתדרים.
    "ג'וש, בובון. בוא, אמא תיתן לך משהו לאכול." תומסינה כמעט נופלת כשהיא קמה, ומתנודדת בדרכה למקרר. כשהיא פותחת את הדלת, ג'וש ואני מסתכלים פנימה. פחית משקה אנרגיה בטעם ליים, חצי עגבנייה, לחמניות המבורגר זרועות עובש. "אתה רוצה סנדוויץ' עם עגבנייה, בובון?"
    "לא, תודה," אומר ג'וש. הוא תמיד היה ילד מנומס. הוא שב בגרירת רגליים לסלון כדי להמשיך במשימה המורכבת שהעסיקה אותו עד כה. כבר ראיתי אותו בונה ערים עתידניות שלמות ממקלות לבדיקת גרון, ממקלות של ארטיקים ומקיסמי שיניים.
    תומסינה מתנדנדת בקשת הולכת וגדלה, עיניה מתחילות להתגלגל פנימה, ועפעפיה מפרפרים ונעצמים. היא מחליקה לאורך המקרר וקורסת ארצה. אני כורכת את אחת מזרועותיה סביב צווארי ומרימה אותה, ואז גוררת אותה על הלינוליאום המהוה לחדר השינה הצונן שבעורף הדירה. בגדים ונעליים פזורים על הרצפה. אני מזהה את מגפי הבוקרים מעור זיקית שהיא נועלת בערבים. אני מניחה לה ליפול לרוחב המיטה הזוגית הגדולה ומרימה את רגליה על המזרן.
    הנפילה משיבה אותה להכרה. היא ממלמלת, "את חייבת לספר לו איך זה קרה, פִּיריוֹ, הוא בוטח בך. הוא אוהב אותך. ואת יודעת הכי טוב מה להגיד - את היית שם." היא מפנה את ראשה אל וילון הגלילה הסגור ואומרת בעוגמה, "את זוכרת איך מזמן, כשהיינו קטנות, אף אחד לא דאג לנו והיינו חייבות לדאוג אחת לשנייה? זה היה חמוד, אבל האמת שהיינו ממש עצובות. לא, פיריו?"
    "היינו בסדר גמור," אני אומרת בתקיפות, בניסיון למנוע ממנה לצנוח למאורת השפן של כאב ישן.
    "את מאמינה, פיריו? כי אני לא. נד מת. יה, זה כמעט חרוז! עכשיו לג'וש אין אבא. הילד שלי חצי יתום. מסכן קטן."
    אני לא אומרת כלום. גם אני לא מאמינה. הייתי עושה הכול כדי להחזיר את הגלגל לאחור. אני חוזרת ושואלת את עצמי מה יכולתי לעשות, אבל לא מוצאת תשובה. אף אחד לא היה יכול להציל אותו. חוץ מהפחדנים על האונייה.
    "רוצה לשמוע על מי חלמתי לפני כמה לילות?" שואלת תומסינה בנימה מהורהרת. לפעמים אני מקנאה בה, כי האלכוהול מתיר למחשבותיה לשוטט בכל סמטה ובכל רחוב צדדי שנקלעים בדרכן. "על השרץ הכי גדול בעולם. את יודעת מי זה. את ואני, אנחנו כמו אפונה וגזר, כמו אפונים בתרמיל. לא משנה מה. תדחפי את הירק שמתאים לך." היא מניחה שתי אצבעות על שפתיה לשם ריסון עצמי. "אוּפּס. לא התכוונתי במובן הזה." ידה צונחת מפיה, עפעפיה שוב מפרפרים במהירות הבזק. "תנחשי, פיריו. את תצליחי בניסיון הראשון, אני בטוחה. השרץ הכי גדול בעולם היה... היה..." קולה נהפך ללחישה. "היה..." עיניה נעצמות.
    "בֵּייטס השמוק," אני אומרת חרש.
    אני תוחבת כמה כריות מתחת לראשה ולכתפיה שירימו אותה, כדי שלא תיחנק אם תקיא, ומכסה אותה. אני מתעכבת עוד דקה כדי להתעשת, וניגשת לסלון.
    ג'וש מרים את מבטו מהבניינים שהוא בונה. "איך אמא?"
    "ישנה."
    הוא מהנהן. לאור ניסיון החיים המוגבל שלו, אין לו מושג כמה מודאג הוא צריך להיות. הוא יודע שאמו עושה מאמצים לא לשתות הרבה כל כך. לפעמים הוא בא אלי הביתה בערבים כדי שהיא תוכל ללכת למפגשים של האלכוהוליסטים האנונימיים; אחריהם היא לא יוצאת מהבית במשך ימים. הוא רגיל לראות אותה מנמנמת בשעות מוזרות.
    אני מריחה ריח קל של אינדוֹל וחומצת שתן. תרגום: קקי ופיפי. על שולחן בפינה מונח כלוב פלסטיק קטן. אני מסיטה לאחור את המכסה, מכניסה את ידי וחופנת גוף קטן ורוטט הנחבא בתוך ערמת נסורת. אני מניחה את האוגר בידיו הקעורות של ג'וש. ג'וש מתחיל לגרגר אליו, ומחכך את לחיו בפרוותו. הי, ג'רי. מה קורה? אני עסוקה זמן-מה בניקוי הכלוב. כשג'וש מחזיר את ג'רי פנימה, האוגר מקמר את גופו ומשתופף על הנסורת הטרייה שמדיפה ריח מבלבל של עץ אורן מתקתק ואמוניה צורבת. אני מנסה לדמיין כיצד משפיעים התוספים הכימיים הזולים על בלוטות הריח הזעירות שלו ומגיעה למסקנה שהוא בוודאי מעדיף את ריח ההפרשות שלו עצמו. אני לא סובלת שמחזיקים בעלי חיים בכלובים. לולא היה חיית המחמד של ג'וש, הייתי משחררת אותו.
    בוא נלך לאכול המבורגר, ג'וש," אני אומרת.
    תומסינה ואני היינו באותה פנימייה. אני נשלחתי ל"גַסטוֹן" כבר בכיתה ז'. אבא שלי, מילושה, התקשה למצוא פנימיות שמאפסנות ילדים צעירים כל כך; זאת היתה ממוקמת בעיירה בּוּתבֵּיי, במֵיין, אבל לי היתה הרגשה שאני נמצאת בטוֹמסק, בסיביר - שם לפי הסיפורים שסיפרו לי ממשלת רוסיה איבדה ב־1944 את עקבותיהם של סבא וסבתא מצד אמא שלי. אמא שלי מתה כשהייתי בת עשר, בגילו של ג'וש. גם לפני כן לא הייתי מלאכית, אבל מאז נעשיתי יותר ויותר מרדנית ומנותקת. הפסקתי כמעט לגמרי לענות לשאלות חטטניות של מבוגרים ולהישמע לאזהרות ההיסטריות שלהם. כמה מהחברות של מילושה השתדלו מאוד להבין מה הבעיה שלי, אבל כל ניסיונותיהן כשלו. אחר כך הוא התחתן שוב, ומורין, אמי החורגת, בלי לבזבז רגע מיותר פסקה שאני אכן ילדה בעייתית. היו לה ערמות של ספרים שהוכיחו את צדקתה, והיא גם הצליחה לשכנע רופאה אחת בבית החולים לילדים. פנימייה "מובנית" במיוחד היתה פתרון הגיוני מאוד. לאמיתו של דבר, המנהל, ריצ'רד (השמוק) בֵּייטס, בכלל לא היה השרץ הכי גדול בבית הספר. היו שם סדיסטים גדולים ממנו.
    תומסינה הגיעה לגסטון בכיתה ט', שבר כלי אחרי גירושים מרים שבהם אף אחד מההורים לא היה מעוניין במשמורת קבועה. היא היתה רזה כמו אנורקטית, שזופה מאוד אחרי חופשה עם אמה באיים האַזוֹריים ועדויה בעגילי חישוק ובצמידים מכסף שהתרוממו עד אמצע זרועה השמאלית. וכיוון שעדיין היו לה גשרים על שיניה הגדולות המרובעות, גם למעלה וגם למטה, היא דמתה לחיה קטנה, חומה ומורעבת שנלכדה בכלוב מתכת. עיניה נראו לחות, כאילו דמעות עומדות לזלוג מהן, אלא שהן לא זלגו אף פעם. היתה בה ספקנות עמוקה ומתמדת שמנעה ממנה לבכות מכל סיבה שהיא.
    אמדנו זו את זו, התרשמנו זו מזו, והשלמנו עם מה שתפסנו כמר גורלנו. הברזנו משיעורים; שתינו בקבוקי בּוּנ'ס פארם, בּאדוַוייזֶר ולֶנסֶרס וַן רוֹזֶה; טיפסנו על חומת האבן הגבוהה שהקיפה את שבעים הדונמים של בית הספר וקפצנו ממנה אל שולי האספלט של דרך מספר 27, כדי לתפוס טרמפים העירה. בכל מקום שהגענו אליו, נהנינו הנאה עצומה לעצבן כמה שיותר אנשים. אחרי שנתיים של בידוד מנוכר, שמחתי שיש לי עם מי להסתבך בצרות.
    לשתינו לא היה עניין ללמוד באוניברסיטה, לכן אחרי סיום הלימודים חזרתי הביתה לבוסטון ותומסינה באה איתי. שכרנו דירות לא רחוק זו מזו בבּרוּקלַיין, שכונה עירונית שברובה יוקרתית ובחלקה מוזנחת, והתחלנו לחיות חיים עצמאיים. אני השתלבתי בעסק המשפחתי, חברת בשמים שנקראת על שם אמי, אינֶסה מארק. להוריה של תומסינה - שהתפצלו לצרפת ולחוף המערבי של אמריקה - יש המון כסף וייסורי מצפון תהומיים, מה שאומר שהיא אף פעם לא היתה צריכה לעבוד.
    בשנים הראשונות תומסינה ואני התהוללנו בלי הכרה. הברים המהוגנים נמאסו עלינו מהר מאוד; כל אותם גברים בחליפות היקרות של "בּרוּקס בּרַדֶרס" התייחסו לעצמם ברצינות רבה מדי. נמשכנו לטברנות המוזנחות, בעיקר בסביבות הנמל. עובדי מספנות ודייגים השתרכו אחרינו כל הזמן, פשוטו כמשמעו. נהנינו מהכוח שהיה לנו, והחמאנו לעצמנו שאנחנו שוברות לבבות על ימין ועל שמאל.
    ואז תומסינה הכירה את נד, ושניהם נטשו את סצנת הברים לטובת הצטנפות במה שכביכול היה קן אוהבים. אני המשכתי עוד קצת לשתות ולצאת עם גברים, עד שנמאס לי לשמוע משפטי חיזור מאידיוטים מגהקים שניסו להתחיל איתי, ובסופו של דבר הנחתי מידי את הבקבוק כדי להתכרבל בשמיכת הצמר העבה של הרומן הרוסי. אני מניחה שזה היה עניין של שורשים - ניסיון להבין את האופי הרוסי, להתחבר לעבר הרוסי שלי. זה לא צלח; לא ידעתי מה בדיוק אני מחפשת, ולכן לא מפתיע שלא מצאתי את זה. אבל בהחלט נתקלתי בסבל אכזרי ומתמשך שהסיפור האישי שלי על הילדה־העשירה־והמסכנה היה כאין וכאפס לעומתו, ואפילו הפרספקטיבה ההיסטורית הדלה הזאת האיצה בי להתחיל להתבגר.
    לא הופתעתי כשהיחסים בין תומסינה לנד התפוררו. הוא היה בחור איטלקי־אירי ממעמד הפועלים, מהשכונות של דרום בוסטון. היא בת טובים, מבריקה, עצלה ובועטת במוסכמות. בהתחלה נראָה שהם מתעלים מעל כל זה. הם חייכו זה אל זה כמו צמד מלאכים שהוארו מבפנים בנורות מגה־ואט. השלב הזה נמשך, על פי החישוב המשתאה שלי, כמעט שלושה חודשים. ואז, אחרי שהוא הגיע ככל הנראה למסקנה שהשקיע די והותר בתחום של ניהול שיחות, עבר נד למבטים ריקים ולגירודי מפשעה שלא בעתם, והיא התחילה להפגין את מלוא כוחו של האינטלקט המבוזבז שלה בעלבונות סאטיריים מבריקים שהוא אפילו לא הבין. אלכוהול גרר אותם אל סף האלימות - ארוחות ערב שנהרסו, צלחות מנופצות, שכנים שצעקו להם מהחלונות שישתקו. היא לא היתה מסוגלת לסלוח לו שהוא משעמם. ג'וש נולד אחרי שהם נפרדו.
    כיוון שהם לא התחתנו, הוריו של נד ואחותו מסרבים להכיר בקרבתם המשפחתית לג'וש. הם מעדיפים לחשוב שתומסינה בכשפיה שכנעה את נד לפרנס ממזר של גבר אחר. אני מודה שגם לי היו תהיות בשאלת האבהות של ג'וש, ואני יודעת שנד הרגיש לפעמים בלבול מכך שהוליד גאון קטן שלא דומה לו ולא מתנהג כמו אף אחד שהוא מכיר. אבל נד היה תמיד אבא טוב, הכי טוב שיכול להיות בנסיבות שנוצרו. הוא התעקש לשלם דמי מזונות, אף על פי ששום בית דין לא חייב אותו ותומסינה לא היתה זקוקה לזה. הוא קנה כרטיסים למשחקים של הבּרוּאינס, הרֶד סוֹקס והפַּטריוֹטס. חורף, קיץ, סתיו - נד וג'וש יצאו תמיד לבלות יחד. הוא ביקר את ג'וש בכל סוף שבוע שני - ארוחת צהריים וטיול לפארק או לספרייה, תלוי במזג האוויר. כשתומסינה ביקשה, הוא גם אסף את ג'וש מבית הספר. לפעמים הסכימה תומסינה שנד ילון אצלם, והוא תמיד נראה שמח להישאר. בעיני רוחי ראיתי איך הוא משתדל לרסן את גינוני השכונה שלו, משתדל לא להיראות טיפש. אנשים מוכנים לעשות הרבה מאוד כדי לזכות בליטוף רך אחד.
    אבל אף על פי שנד תרם את חלקו, תומסינה כרעה תחת נטל החד־הוריות. ההורים שלה, שלא גילו עניין בבתם היחידה, גילו עוד פחות עניין בנכדם, והיא לא בדיוק השתלבה בפעילויות של ועד ההורים והמורים בבית הספר. אבל שום דבר מהדברים האלה לא מסביר למה הוללות מרוסנת יחסית, מכוערת אמנם, אבל לא חריגה, הידרדרה בשנה האחרונה להתמכרות פרועה ומעוררת רחמים.
    היא יודעת שיש לה בעיה. היא ניסתה הכול. לא רק "אלכוהוליסטים אנונימיים" אלא גם "רשיונל ריקאברי", קלפי טארוט, אֶניאַגרָם, טיפול נפשי, טיפולי ספא, מדיטציה, וידוי, קריאה לעיוורים ושתיית יין בלבד. הכול לשווא. היא נשארת פיכחת כמה ימים פה, נהנית מראש צלול שבוע או שבועיים שם, אבל בסופו של דבר ידה הרועדת שוב נכרכת סביב צוואר של בקבוק. מי שרואה היום את תומסינה מתקשה להאמין איך היתה פעם - בגיל שש־עשרה היא למדה צרפתית מושלמת בכמה חודשים, הכירה את כל הדמויות של שייקספיר ויכלה לדקלם מהסוף להתחלה כמעט את כל "נאום גטיסברג" ולהתפקע מצחוק כשסיימה. לעומת זאת איש לא יתקשה להאמין שהבליטות הקטנות בתיק שלה הן בקבוקי ג'ין קטנים ממטוסים.
    ואין מה לעשות אלא לעמוד בצד בחוסר אונים, ולהרגיש ניצני פחד אמיתי. אני מרגישה שיש בפנים משהו נואש, משהו אפל יותר מכל מה שמוכר לי. הייתי שמחה מאוד להפנות עורף למפגן ההרס העצמי הבלתי פוסק, ההולך ומידרדר, של תומסינה. אבל אז אני נזכרת בג'וש ומרימה טלפון. שומעת את עצמי אומרת, מה שלומך? מה שלום ג'וש? מה קורה?
    אני הסנדקית של ג'ושואה. ברצינות. זה קטע קתולי כזה. כשהוא היה בן חודשיים, עמדתי עם תומסינה ונד ליד המזבח הצדדי בכנסייה גדולה והחזקתי אותו בזרועותי. אגן הטבילה היה עשוי שיש לבן וקריר; כומר התייצב לצדי, ומלבושי הכמורה שלו הדיפו ריח עשיר ומרקיב של עור מימי הביניים מרוכך בגיהוץ של ניקוי יבש. הוא שאל אותי שאלה: את דוחה את השטן ואת כל דרכיו? מצמצתי בתדהמה. שטן? אבל נד ותומסינה הביטו בי וג'וש היה בזרועותי, לכן הרהרתי בשאלה בכובד ראש והשבתי, "אם במקרה אתקל בו, אדע מה לעשות."
    התשובה הזאת ככל הנראה הניחה את דעתו של הכומר, כי הוא הורה לי להחזיק את ג'וש מעל אגן הטבילה. הוא הטה את הספל שהחזיק בידו, והמים טפטפו ממצחו של ג'וש אל אגן השיש. ג'וש כיווץ את פניו הקמוטים, אבל בכה רק מעט. אפילו כשהיה תינוק ריסן את רגשותיו, כאילו ידע שבעולם הזה לא יהיה להם הרבה מקום. להפתעתי עיני שלי היו לחות מכל ברכות הסנדקית שרציתי להרעיף עליו, אבל היתה לי רק נשיקה לתת לו. ראיתי את תומסינה ונד לוחצים ידיים, והבטנו זה בזה במעין עירום מבויש, בידיעה שנתקלנו זה עתה ברגע מושלם בחיינו. רגע שחולף ככל היתר, והנה כבר איננו.
    עכשיו, ב"טאפי", מסעדה בפינת הרחוב, ג'וש מתכונן להיאבק בהמבורגר וצ'יפס. הוא כורך את אצבעותיו סביב הלחמנייה, מרים אותה אל פיו ונוגס נגיסה ענקית. הוא לועס כמו אריה ובולע בבת אחת. הוא הודה שהוא רעב כששאלתי אותו. יכול להיות שהוא ממש גווע מרעב.
    חלפו שלושה ימים מאז שאביו טבע. אין לי מושג מה הוא יודע על התאונה. הסיפור דווח בחדשות כידיעה שלא היה בה הרבה חוץ מכותרת. תמונתו של נד "הבחור הרגיל" ריחפה לה בחלון קטן ליד הקלסתר המושלם של קריינית שנראתה כמו נערת שער, ואחר כך התרחבה ומילאה את כל המסך. כשפניו היו בחלון, הוא נראה כמו בחור נחמד מהתיכון ששכח להסתרק. כשהתמונה מילאה את המסך, בלטו הבהרות החומות על לחייו, שנוצרו משנים של שהייה בחוץ. עיניו, בגון תה ירוק, נראו אדומות, חוששות, אולי לא הגונות. ואולי הוא נראה ככה רק כי בחדשות כולם נראים כמו פושעים. מכל מקום, ג'וש ודאי הרגיש מאוד לא נוח למראה אביו הנשקף אליו ממסך טלוויזיה.
    "אתה רוצה לדעת איך זה קרה, ג'וש?"
    "בסדר." הוא למד לרַצות.
    "קרתה התנגשות, כמו אלה שקורות בכבישים, אבל ההתנגשות הזאת קרתה בים."
    "את זה אני כבר יודע." הוא טובל צ'יפס בכוסית נייר קטנה עם קטשופ כדי להפגין עד כמה זה לא מעניין אותו.
    ברור. הוא יודע הכול על התנגשויות; הוא ראה מיליון התנגשויות בטלוויזיה. ניצוצות מתעופפים, בניינים מתפוררים, מכוניות עולות בלהבות. שעמום.
    אני שולפת את מלבן הנייר מתחת לצלחת שלי, שמונח עליה סנדוויץ' בייקון עם חסה ועגבנייה, והופכת אותו. בעיפרון ששאלתי מהמלצרית אני מתווה את קו החוף המשתרע מקֵייפּ קוֹד למֵיין. אני משבצת את האיים שבמפרץ בוסטון ומכהה ברישול את 'ג'וֹרג'ס בנק'. "אבא שלך ואני היינו כאן," אני אומרת ומצביעה על נקודה שאמורה להיות כארבעים קילומטר מצפון־מזרח לבוסטון. "הערפל הלך ונעשה כבד. אבא שלך ישב בתא ההגה. אני הייתי בירכתיים והכנסתי פיתיונות למלכודות לובסטרים. הכול היה ממש שקט. אפילו את החרטום לא יכולתי לראות. ואז הרגשתי פתאום שמשהו ענקי מתנגש בנו. ענקי, ג'וש. אוניית משא. היא פגעה בנו בצד ימין, לרוחב. זאת אומרת, ממש באמצע הסירה. קפצתי מהסירה, וכשעליתי בחזרה אל פני המים והסתכלתי אחורנית, ראיתי שמהסירה של אבא נשארו רק שבבי עץ ושאוניית המשא המשיכה הלאה."
    "אבא שלי שחה משם, כמו שאת עשית."
    "משמר החופים חיפש אותו באותו יום בערך חמש שעות, עד שהשמש שקעה, ומעלות השחר עד השקיעה למחרת. הם שלחו שתי סירות סיור, שני מסוקים ומטוס חיפוש הרקולס C-130. כמעט עשרים שעות של חיפושים, ג'וש. גם כמה דייגים הצטרפו אליהם - החברים של אבא. הרבה אנשים השתתפו בחיפושים. הם חיפשו ברדיוס של יותר מעשרה קילומטר מהמקום שמצאו אותי."
    "יופי," הוא אומר. עיניו ריקות, כאילו לא יודע אם הדברים שאני אומרת אמיתיים.
    "לא מצאו אותו, ג'וש."
    "הוא הצליח לקפוץ, כמוך. הוא שחה מתחת למים."
    "אבל הוא היה צריך לעלות כדי לנשום אוויר מדי פעם."
    "לא אם הוא שחה לאטלנטיס."
    "אטלנטיס זה לא מקום אמיתי."
    "הוא כן אמיתי." הוא מביט בי בתוכחה.
    אני הבייביסיטר שלו מאז שהיה תינוק. אני הפיה־הסנדקית הטובה שלו, זאת שמשחקת איתו ומתלווה אליו ברצון למסעותיו במחוזות הדמיון, זאת שאף פעם לא אומרת לו להיות הגיוני ולצחצח שיניים. עכשיו הוא רואה אותי באור חדש.
    אני מחכה.
    ג'וש טובל עוד מקל צ'יפס בקטשופ. הוא מורח אותו כמה פעמים על הנייר הדק שמרפד את תחתית סלסילת ההמבורגר ומותיר כתמים אדמדמים. אולי הוא כותב משהו בכתב חרטומים, מנסה לתקשר. אם כן, נשארתי כנראה האדם היחיד בעולם שינסה לפענח את הכתוב.
    "מפלצת הרגה את אבא שלי," הוא מנסה.
    "הוא טבע, ג'וש," אני אומרת בעדינות. "הוא איננו."
    זעם מצמיד את גבותיו ומרחיב את נחיריו הקטנים. "למה הספינה הזאת התנגשה בו? למה הם לא הסתכלו לאן הם שטים?" הרי אמרו לו את זה מאות פעמים. תיזהר. אל תרוץ. תסתכל על מה שאתה עושה. אבל הוא כבר הבין שהמבוגרים לא משחקים על פי הכללים האלה.
    "זאת היתה תאונה, ג'וש. התנגשויות בים קורות יותר ממה שחושבים." בא לי לבעוט בעצמי כי זה נשמע שגרתי כל כך.
    "למה האנשים האלה לא עצרו כדי לחפש אותו?"
    "שאלה טובה," אני אומרת כדי להרוויח זמן.
    אני מרגישה חסרת אונים עד כדי ייאוש. אני לא רוצה שג'וש יראה שאני רותחת. אילו עצר הקפטן את האונייה מיד, ברגע שתפס מה קרה, הוא היה מציל את שנינו בקלות. אבל הוא לא עצר. הוא המשיך בדרכו. הוא כנראה רצה לחסוך מעצמו חקירה רשמית ואת הנזק שהיה נגרם למוניטין שלו.
    אבל אני לא יכולה להגיד את זה לג'וש. לכן אני עונה תשובה מתבקשת. "משמר החופים חוקר את זה. הוא יחפש את האנשים שהיו על הספינה ויברר איתם."
    הוא מביט בי במבט לאה ואובד עצות של אדם מאוכזב. הוא מבין שאני מסתירה ממנו משהו.
    "יכול להיות שהאנשים על הספינה בכלל לא ידעו שהם פגעו בנו," אני אומרת. "אוניית המשא הזאת היתה אולי באורך מאה וחמישים מטר, ואין לי מושג כמה אלפי טונות היא שקלה. גוף פלדה כפול. גשר בגובה שלוש קומות. ובערפל כזה, אין שום טעם לתצפת. במזג אוויר כזה סומכים על המכ"ם. אבל האוקיינוס גדול, והם לא מצפים לשום דבר, לכן אם הם רואים כלי שיט קטן כמו סירת הלובסטרים של אבא שלך, יכול להיות שהם חושבים שזה משהו שצף במים, כמו חביות נפט או פסולת."
    שפתו של ג'וש מפרכסת. הוא מתאפק לא לבכות. דמעותיו נדירות כל כך, עד שכל הגוף כואב לי רק מהמחשבה שתנשור דמעה אחת יחידה.
    אבל הוא מתגבר ובוהה מבעד לחלון. מעבר לרחוב יש חנות מנורות, סופרמרקט ומכולת הודית. במורד הרחוב יש גן ציבורי עם מגרש משחקים שהוא הלך אליו לעתים קרובות עם אביו, וגם אני לקחתי אותו לשם. כשהיה קטן, הוא אהב את הנדנדות אבל לא את המגלשות. כשהתנדנד, הוא עדיין היה יכול לפקוח עין ולראות אם קורה משהו יוצא דופן; המגלשות לעומת זאת בלבלו את חוש הכיוון.
    אני תוהה על מה הוא חושב. אולי שהעולם הוא מקום לא הוגן וגם מסוכן מאוד, אבל חסרות לו המילים לבטא את מסקנותיו. אולי הוא לא חושב בכלל, רק סופג הכול. מכוניות, סירות, ערפל. אימהות שתויות, אבות רחוקים. תאונה. אני מצטערת שאמרתי שהסירה של אבא שלו אולי נראתה להם כמו פסולת.
    אני מציירת סירה שנראית כמו ה"מולי ג'ונס". "יש משהו חשוב שאני רוצה שתדע. סביר להניח שאבא שלך היה יכול לקפוץ מהסירה ולשחות, כמוני. אבל אם הוא היה עושה את זה, שנינו היינו מתים כי אף אחד לא היה יודע שאנחנו שם. לכן אבא שלך נשאר ליד ההגה והזעיק את משמר החופים."
    ג'וש נועץ בי עיניים, ואני מתקשה להחזיר לו מבט.
    "אבא שלך הציל אותי."
    ג'וש מביט בי במבט מרוכז. הוא מרים את ההמבורגר שלו בתנועה איטית. "הוא רצה להתחתן איתך?"
    "לא. היינו רק ידידים."
    "למה?"
    "למה היינו ידידים?"
    "למה הוא לא רצה להתחתן איתך?"
    "כי הוא לא רצה. חתונה זה דבר מיוחד במינו. היה לנו טוב בתור ידידים."
    "למה אמא ואבא לא התחתנו? הם היו רק ידידים?"
    זאת שאלה מכשילה. אני אומרת לו שבהתחלה הם היו יותר מידידים ואחר כך נעשו ידידים.
    הוא מניח את שארית ההמבורגר שלו, מסיר את הלחמנייה, שולף את המלפפון החמוץ מעיסת החרדל והקטשופ ומניח אותו בזהירות על העטיפה. בלי להביט בי הוא אומר, "אם את ואבא שלי הייתם מתחתנים, את היית האמא החורגת שלי."
    וכך אני מבינה עד כמה הוא סובל; הוא אף פעם לא אמר לי דבר כזה. אני לא ממהרת לענות. "אני לא מתאימה להיות הורה, ג'וש. אבל אם הייתי צריכה להיות אמא חורגת של מישהו, הייתי רוצה להיות האמא החורגת שלך."
    הוא מביט לתוך עיני, ועיניו מביעות את כל האמון שהוא מסוגל להעניק למישהו, ואני חושבת על שלוש מילים שלא השתמשתי בהן מאז מות אמי. אני אוהבת אותך. הייתי אומרת לו אותן, אבל אני חוששת שאין בי מה שנחוץ כדי לקיים את ההבטחה המשתמעת מהן.
    ג'וש מוציא משהו מכיס מעילו. זו דסקית לבנה־צהבהבה מכוסה בנימים ובחרירים. קוטרה כחמישה סנטימטרים, עובייה שניים או שלושה סנטימטרים, שוליה חלקים כמו זכוכית.
    "איזה יופי," אני אומרת. "מאיפה זה?"
    "מאבא. הוא נתן לי עוד דברים."
    " איך זה הגיע אליו?"
    "מלווייתן."
    "זה מה שהוא אמר לך?" נכון שהדסקית נראית קצת כאילו נלקחה מאיזה בעל חיים, אבל אף פעם לא ראיתי עצם כזאת. אני נוטה לחשוב שזאת מין אבן. ברור שהיא נחתכה וכנראה גם שויפה.
    ג'וש רוכן קדימה ולוחש, "פעם אבא נלחם בלווייתן. הוא נכנס לסירה קטנה ורדף אחריו והרג אותו בצלצל. הלווייתן לא מת מיד. הוא משך את אבא לכל הכיוונים, אבל אבא החזיק מעמד בכל הכוח. ללווייתן כל הזמן ירד דם עד שבסוף הוא מת, ואבא משך אותו בחזרה לאונייה. הוא נשאר ער כל הלילה כדי לחתוך אותו לחתיכות ולקח את השן שלו. את רואה?" הוא מנופף בדסקית השנהב. "שן של לווייתן." הוא נותן לי אותה.
    כשג'וש היה תינוק היו לו עיניים כחולות כהות, ענקיות. שפתיו התכווצו לנשיקות מופרחות זעירות, כאילו היה מוכרח לשגר לעולם את האהבה שממלאת אותו. היה לנו משחק: נהגנו לשבת פנים אל פנים, הוא על הכיסא הגבוה, אני על כיסא המטבח. והעברנו משהו - ברווז גומי או בובת נינג'ה או צעצוע קטן אחר - הלוך ושוב עוד ועוד ועוד, וכל הזמן חייכנו זה לעיניו של זה. הדסקית מזכירה לי את הימים ההם. אבל כשאני מנסה להחזיר לו את הדסקית, הוא הודף אותה בחזרה אלי.
    אולי הגיבור מהסוג שתיארתי - מהסוג שמזעיק עזרה במכשיר קשר - לא מספיק לו. הוא זקוק לגיבור שמטיל צלצלים.
    אני מסובבת את האוצר לאט בכף ידי, מתבוננת בו היטב וחולקת לו את הכבוד הראוי. "יפה, ג'וש. ממש יפה."
    הוא לוקח אותה וטומן אותה בכיס מעילו, רוכס את הכפתור בקפל הכיס וסוקר במבטו את הסועדים במסעדה. לפתע הוא חוזר להיות ילד חסר מנוח, מתוגבר בהמבורגר, בטוח בזכותו להאמין בסיפורים שמנחמים אותו ולהתעלם מעובדות שהוא לא מבין. נשאר זמן עד לשעת הכנת שיעורי הבית, והוא אומר, "תגידי, פיריו, אנחנו יכולים אחרי זה ללכת לבית שלך לשחק דומינו?"

    • אליזבת אילו
    • אליזבת אילו
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כימיה
    • הבודהה בעליית הגג
    • כשהקיסר היה אלוהי
    • ימי חול
    • שנים עשר השבטים של האטי
    • נדנדת חבלי הכביסה
    • אשדודים
    • האישה שלא הייתה
    • אנבל 2 - פרנצ׳סקה
    • אולטימטום
    • פרחים מעל הגיהינום
    • תליין