הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תודה שאיחרת
  • תודה שאיחרת
    אריה ניר | מרץ 2019 | עיון | 520 עמ' מודפסים
    משהו גדול קורה. אי-אפשר לפספס את זה. החיים שלנו משתנים במהירות ובאופן דרמטי בכל מיני תחומים – וזה מסחרר.
     
    תומס ל' פרידמן עוקב אחר התזוזות הכבירות המעצבות מחדש את העולם ומסביר כיצד להפיק מהן את המרב ואיך לצמצם את השפעותיהן המזיקות. כדי להבין את המאה העשרים ואחת, הוא טוען, צריך להפנים את העובדה ששלושת הכוחות הגדולים ביותר הפועלים כיום – חוק מור (טכנולוגיה), שווקים (גלובליזציה), ואימא טבע (שינויי האקלים) – מואצים בקצב שלא היה כדוגמתו בחמישה תחומים מרכזיים: מקומות העבודה, הפוליטיקה, הגיאופוליטיקה, האתיקה והקהילה. התפשטות השימוש בסמארטפונים, ההתקדמות בשבבי הסיליקון, בתוכנות, בנפח האחסון, בחיישנים וברשתות – יצרו פלטפורמה טכנולוגית חדשה, המשנה כל דבר, החל מהדרך שבה נגזרים גורלותיהן של מדינות ועד לדרך שבה מתנהלים יחסינו האישיים ביותר. שינויים אלה מספקים אפשרויות עצומות ליחידים או לקבוצות קטנות – להציל את העולם – או להרוס אותו.
     
    בעזרת סיפורים אישיים, שנינותו והאופטימיות שלו, פרידמן מראה שאנחנו יכולים להתגבר על הלחצים הרבים של עידן התאוצה – אם נאט וננצל את הזמן כדי להתאים למצב את מקומות העבודה, הפוליטיקה והקהילות שלנו. תודה שאיחרת הוא מדריך מלא תובנות להווה ולעתיד.
     
    תומס ל' פרידמן הוא אחד העיתונאים המשפיעים ביותר כיום וזכה שלוש פעמים בפרס פוליצר. הוא מחברם של חמישה ספרים, כולל העולם הוא שטוח וחם, שטוח וצפוף שיצאו לאור בהוצאת אריה ניר והיו לרבי-מכר.
     
    מקום ראשון ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס והלוס אנג'לס טיימס
    אחד מעשרת ספרי העיון שחייבים לקרוא – וול סטריט ג'ורנל
    אחד הספרים הטובים ביותר של השנה – קירקוס
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • תודה שאיחרת
     
    כל מי שנכנס לעיתונאות עושה זאת מסיבותיו שלו — ופעמים רבות אלה הן סיבות אידיאליסטיות. יש עיתונאים חוקרים, יש כתבי שטח, יש כתבי חדשות בזמן אמת ויש עיתונאים מסבירים. אני עצמי שאפתי תמיד להשתייך לסוג האחרון. נכנסתי לעיתונאות מפני שאני אוהב להיות מתורגמן מאנגלית לאנגלית.
     
    אני אוהב לקחת נושא מסובך ולנסות לפרק אותו לגורמים, כדי שאוכל להבין אותו בעצמי, ואז אוכל לעזור לקוראַי להבין אותו טוב יותר — ואין זה משנה אם הנושא הוא המזרח התיכון, הסביבה, גלובליזציה או פוליטיקה אמריקנית. המערכת הדמוקרטית שלנו יכולה לפעול רק אם הבוחרים יודעים כיצד פועל העולם, למען יוכלו לקבל החלטות נבונות בשאלות של מדיניות, ולא יהיו טרף קל לדמגוגים, לאידיאולוגים קנאים או למפיצי תיאוריות קנוניה, המבלבלים את דעתם, במקרה הטוב, או מוליכים אותם שולל בכוונה, במקרה הגרוע. כשצפיתי בהתנהלותה של מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, הדהדו באוזני דברים שאמרה מארי קירי: "אין בחיים שום דבר שצריך לפחד מפניו, צריך רק להבין אותו. זוהי השעה להבין יותר, למען נפחד פחות." מעולם לא נשמעו לי המילים האלה אמיתיות יותר, או רלוונטיות יותר.
     
    אין פלא שכה רבים חשים בימים אלה פחד, כמלחיה של ספינה שאיבדה את עוגניה. בספר הזה אני עומד לטעון שאנחנו חיים באחת מנקודות המפנה הגדולות ביותר בהיסטוריה — אולי לא הייתה כמוה מאז היום שבו חנך יוֹהָנֶס גֶנזפלַייש צוּר לָאדֶן צוּם גוּטֶנבֶּרג, הנפח והדַפָּס הגרמני, את מהפכת הדפוס באירופה, וסלל את הדרך לרפורמציה. שלושת הכוחות החזקים ביותר בעולמנו — הטכנולוגיה, הגלובליזציה ושינוי האקלים — מואצים כולם בבת־אחת. התוצאה היא שרבים מאוד מהיבטיהם של החברה שבה אנו חיים, של מקומות העבודה שלנו ושל הגיאופוליטיקה משנים את צורתם, ויש צורך לחשוב עליהם מחדש.
     
    כשמתחולל שינוי בעצם מהירותו של השינוי, בתחומים כה רבים בעת ובעונה אחת — מעין זה שאנו חוזים בו היום — קל מאוד לחשוב שאיננו יכולים לעמוד בקצב. כפי ששמעתי פעם מפי ג'ון א' קֶלִי השלישי, סגן־נשיא בכיר לפתרונות קוגניטיביים ולמחקר בחברת יבמ, "אנו חיים כבני־אדם בעולם ליניארי — עולם שבו המרחק, הזמן והמהירות הם ליניאריים." ואילו צמיחת הטכנולוגיה בימינו, אמר, נעה על "עקומה מעריכית. השינוי המעריכי היחיד שאנו מכירים מניסיוננו קורה כשמשהו מואץ, כמו מכונית, או מואט בפתאומיות, כמו בלימה חזקה. וכשזה קורה, אתה מרגיש את עצמך מאוד לא־בטוח ולא־נוח, למשך זמן קצר". חוויה כזו יכולה גם להיות מרגשת. אולי אתה חושב, "או־הא, עברתי מאפס למאה קמ"ש בחמש שניות." אבל לא היית רוצה לנסוע בתאוצה כזאת במשך הרבה זמן. ובכל זאת, זהו בדיוק המסע שבו אנחנו נמצאים כעת, טען קלי: "ההרגשה השוררת עכשיו בקרב המון אנשים היא שהם נמצאים כל הזמן במצב כזה של תאוצה."
     
    בזמנים כאלה, כורח המציאות הוא לבחור באתנחתה לשם הרהור, ולא בפאניקה או בהסתגרות. אין זה פינוק, וגם לא הסחת דעת — זוהי דרך לשפר את סיכויינו להבין טוב יותר את העולם הסובב אותנו, ולשמור על יחסים פוריים עמו.
     
    כיצד? "כשאתה לוחץ על כפתור ההשהיה של מכונה, היא נעצרת. אבל כשאתה לוחץ על כפתור ההשהיה של בני־אדם, הם מתחילים," טוען ידידי ומורי דב זיידמן, מנכ"ל LRN, חברת ייעוץ לעסקים גלובליים בענייני אתיקה ומנהיגות. "הם מתחילים להרהר, הם מתחילים לפקפק בהנחות היסוד שלהם, הם מתחילים לדמיין לעצמם מה אפשרי, וחשוב מכול, הם מתחילים ליצור קשרים חדשים עם האמונות העמוקות ביותר שלהם. מרגע שהם עושים את זה, הם יכולים להתחיל לשוות בדמיונם נתיב טוב יותר."
    אבל העיקר הוא "מה שאתה עושה במשך ההשהיה", הוסיף. "המשורר רלף וולדו אמרסון ניסח זאת על הצד הטוב ביותר: 'בכל אתנחתה אני שומע את הקריאה.'"
     
    אין דרך טובה מזו לתמצת את מה שאני מנסה לעשות בספר זה — להשתהות, לעשות אתנחתה, לרדת מהסחרחרת שעליה אני מסתובב שנים כה רבות, כמחבר שני טורים בשבוע בניו יורק טיימס, ולהגות לעומק במה שנראית לי כנקודת מפנה בסיסית בהיסטוריה.
     
    איני זוכר את התאריך המדויק של הכרזת העצמאות האישית שלי מהמערבולת, אבל זה קרה מתישהו בתחילת 2015, וזה היה מקרי לגמרי — מקריות מוצלחת, ובכל זאת מקריות. אני נוהג להיפגש עם ידידים ולראיין אישי שלטון, אנליסטים ודיפלומטים לארוחת בוקר במרכז וושינגטון הבירה, בקרבת המשרד המקומי של ניו יורק טיימס. אבל מפעם לפעם, הואיל והתנועה בבוקר ברחובות הבירה וברכבת התחתית מתחתיהם היא עניין של מזל ולא של שכל, קורה שאורחַי לארוחת הבוקר מגיעים באיחור של עשר דקות, חמש־עשרה ואפילו עשרים. בכל פעם ופעם הם מגיעים נבוכים וממלמלים דברי התנצלות כשהם מתיישבים: "התחתית בקו האדום איחרה..." "הכביש ההיקפי היה פקוק..." "השעון המעורר שלי לא פעל..." "הילד שלי חלה..."
     
    באחת הפעמים הללו תפסתי שלגמרי לא אכפת לי שהאורח שלי לא הגיע בזמן, ולכן אמרתי: "לא, לא, בבקשה — אל תתנצל. בעצם, אתה יודע מה, תודה שאיחרת!"
     
    האיחור שלו, הסברתי, העניק לי הזדמנות פז להיות עם עצמי. "מצאתי" כמה דקות לשבת ופשוט לחשוב. נהניתי לצותת לזוג שישב ליד השולחן הסמוך (מרתק!) ולצפות בעוברים ושבים במבואה (שערורייתי!). וחשוב מכול, במהלך האתנחתה הזאת מצאתי את הקשר בין שני רעיונות שהעסיקו אותי זה כמה ימים. לכן לא היה צורך בהתנצלות. מכאן: "תודה שאיחרת!"
     
    בפעם הראשונה, התשובה הזאת פשוט נפלטה מפי, בלי שום מחשבה. אבל אחרי עוד אירוע כזה, הבחנתי כמה טובה הייתה הרגשתי על שעמדו לרשותי הרגעים הספורים הללו של זמן לא־מתוכנן, שלא תוקצב בלוח הזמנים שלי; ולא רק אני הרגשתי טוב יותר! וגם ידעתי מדוע. כמו רבים אחרים, התחלתי לחוש שאינני מסוגל לעמוד בקצב המתיש והמסחרר של השינוי. היה לי צורך לתת לעצמי (ולאורחַי) רשות להאט, פשוט כך; היה לי צורך ברשות להתייחד עם מחשבותַי — בלי שאצטרך לצייץ עליהן, לצלם אותן או לחלוק אותן עם מי שלא יהיה. בכל פעם שהבטחתי לאורחַי שאיחורם אינו בעייתי, הם העיפו בי בתחילה מבט תמה, ואז נדלקה פתאום הנורה שבתוך ראשם והם אמרו משהו מעין זה: "אני יודע על מה אתה מדבר... 'תודה שאיחרת!' בבקשה, בחפץ לב."
     
    בספרו המאלף והמפכח שבת מציין הכומר והסופר וֵיין מָלֶר כי הבריות אומרים לעתים כה תכופות, "אני כל־כך עסוק." "אנחנו אומרים זאת איש לרעהו במידה לא־מבוטלת של גאווה," כותב מלר, "כאילו התשישות היא אות כבוד, כאילו יכולתנו לעמוד בלחצים היא סימן לאופי של ממש... להיות בלתי־זמינים לחברינו ולמשפחתנו, להיות חסרי יכולת להתפנות כדי לצפות בשקיעה (או אפילו לדעת מתי שוקעת השמש בכלל), לדלג מהתחייבות להתחייבות בלי פנאי לנשימה מהורהרת אחת ויחידה, זהו המופת לחיים של הצלחה."
     
    אני מעדיף ללמוד כיצד משתהים. כפי שאמר לי העורך והמחבר ליאון ויזלטיר: אנשי הטכנולוגיה רוצים שנחשוב שהסבלנות נעשתה מידה טובה רק מפני שבעבר "לא הייתה לנו ברֵרה" — היינו חייבים לחכות זמן רב יותר לדברים, מפני שהמודם היה אטי מדי, או הפס הרחב לא הותקן עדיין, או טרם שִדרגנו לאייפון 7. "ועכשיו ההמתנה נעשתה מיושנת, מבחינה טכנולוגית," הוסיף ויזלטיר, "ולכן ההתייחסות היא: 'מי צריך עדיין סבלנות?' אבל הקדמונים האמינו שיש חוכמה בסבלנות, ושהחוכמה באה מהסבלנות... הסבלנות אינה רק היעדר חיפזון. היא מפנה מקום להגות ולמחשבה." אנחנו מייצרים כיום יותר מידע ויֶדע מאי־פעם, "אבל הידע שווה משהו רק אם אפשר לחשוב עליו."
     
    ולא רק הידע משתפר הודות לשהות. כמוהו משתפרת גם היכולת לטפח אמון, "ליצור קשרים טובים ועמוקים יותר, לא רק מהירים יותר, עם יצורי אנוש אחרים," מוסיף זיידמן. "יכולתנו לחשל יחסים עמוקים — לאהוב, לחבב, לקוות, לתת אמון ולכונן קהילות התנדבותיות המבוססות על שיתוף ערכים — זוהי אחת היכולות המיוחדות ביותר לאנושות שגלומות בנו. זהו הדבר החשוב ביותר המבדיל בינינו לבין הטבע והמכונה. לא כל הממהר, או המיועד למהר, הרי זה משובח. אני בנוי לחשוב על הנכדים שלי. אני לא ברדלס."
     
    אולי לא היה זה מקרה, אם כן, שהזרע לספר הזה נבט מתוך השתהות, במפגש מקרי שהיה לי — תאמינו או לא — בחניון תת־קרקעי, ובהַחלטתי שלא להיחפז כדרכי תמיד, אלא להיכנס לשיחה עם אדם זר שפנה אלי בבקשה יוצאת דופן.
    • תומס ל' פרידמן
    • תומס ל' פרידמן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • 21 מחשבות על המאה ה-21
    • מדריך הרווארד למנהלים
    • אילון מאסק
    • בתחבולות תעשה לך עסקים
    • ניהול השיווק חדשנות וחשיבה יזמית
    • עסקים מחוץ לקופסה
    • ספר הטיפים הגדול לעסקי דירות
    • הכרחי, אך לא מספיק
    • רשויות המס והעסק מדריך הישרדות!
    • איך להקים עסק עצמאי ב-30 יום
    • המרוץ לשומ.קום
    • אסטרטגיות בפרסום