הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תגידי שאת רוצה אותי
    ספר מוגן
     
  • תגידי שאת רוצה אותי
    קורין מייקלס | תרגום: מילי שמידט
    בוקטיק | נובמבר 2018 | רומן רומנטי | 319 עמ' מודפסים

    אין סיכוי שאני אתאהב

    בוואייט הנינגטון.
     
    הוא יכול לשמור לעצמו את המבטא הדרומי, את החיוך הכובש ואת משפטי המחץ. טעיתי ושכבתי איתו לא פעם אחת אלא פעמיים, ואני לא טיפשה עד כדי כך שארשה לו סיבוב שלישי, במיוחד לא אחרי שעזב אותי באמצע הלילה כדי שאסתלק בעצמי מביתו. נשבעתי לעצמי לחזור לפילדלפיה ולשכוח ממנו.
     
    וזה מוכיח שקל יותר להגיד מלעשות.
     
    כשהרופא מודיע לי שזכיתי בפרס שמאחורי דלת מספר שתיים, אני עוצרת את חיי וחוזרת לבל באקל. שלושה חודשים, ואם זה לא יעבוד אני מתחפפת.
     
    יש רק בעיה אחת – כשהמזל פונה נגדנו, אני לא מסוגלת לעזוב אותו. ועכשיו אני עומדת סוף-סוף לגלות אם הוא באמת אוהב אותי, או שכל הפחדים שלי התממשו...
     
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
     
    “כמה זמן את כבר מרגישה ככה, אנג'י?“
    מספיק זמן כדי שאגרור לכאן סוף-סוף את התחת שלי.
    אני שונאת רופאים. להכריח אותי ללכת אל אחד מהם זה כמו להעביר הצעת חוק בקונגרס. אני עקשנית, אבל יותר מזה... אני מפחדת. שני בני הדודים שלי התמודדו עם סרטן בתחילת שנות השלושים שלהם ואימא שלי שרדה את סרטן השחלות. בכל פעם שאני צריכה ללכת לבדיקה, אני איכשהו משכנעת את עצמי שאני הבאה בתור.
    זה מטורף וחסר היגיון, אבל מבחינתי זה פחד אמיתי. אני זוכרת איזה גיהינום הם עברו.
    “אני לא יודעת. כמה חודשים...“ הצטננתי בטירוף כשחזרתי מהביקור אצל גיסתי, פְּרסלי, לפני חודשיים. הארוס הטרי שלה ביקש שאבוא כשהוא החליט להציע לה נישואים. אז טסתי לשם אפילו שאני ממש שונאת טיסות. ידעתי שזה חשוב מאוד לה ולאחיינים המשגעים שלי. אם כי אני אף פעם לא צריכה תירוץ כדי לבקר אותם. קיידן ולוגאן הם הדבר הכי קרוב לילדים משלי שיש לי כרגע. אני מפנקת אותם בטירוף, וקשה לי נורא עם זה שאני בקושי רואה אותם עכשיו.
    אבל אחי הפך את זה למציאות שלי כשבחר לעזוב את העולם הזה לפני שנתיים.
    “אילו סימפטומים נוספים יש לך?“ שואל אותי הרופא הקשיש.
    אני מושכת את הקוקו הבלונדיני הארוך שלי לצד ומתחילה לשחק בו כשאני עוברת על כל רשימת המכאובים. הוא לא צריך לדעת שפְּרסלי איימה שתהרוג אותי בעצמה אם אני לא איבדק, אז אני משמיטה את זה. אלה רק דברים קטנים, אבל הם משפיעים על החיים שלי. השבוע הזה היה הגרוע מכולם. עברתי מהקאות לתחושה שאני הולכת למות. הספיק לי.
    “בואי נעשה בדיקות דם, בדיקת שתן, ונראה מה יהיו התוצאות. בינתיים אני אבדוק אותך.“
    הבדיקה לא נמשכת הרבה זמן, אבל בגלל שאני כזאת נשמה עדינה אני מתלבטת לכל אורכה אם לבעוט בו בגלל שהוא מתחמק מתשובה. אני שונאת שרופאים עושים את זה. או שתסבירו לי, או תשתקו. זה מעצבן. אחרי שהוא מסיים לבדוק את הכול, האחות נכנסת עם המבחנות לאיסוף דם.
    מצוין.
    הדבר השני ברשימת הדברים הכי איומים.
    “היי, אנג'י.“ מחייכת האחות. “אני ניקול, ואני אקח ממך קצת דם.“
    אני מחייכת בחזרה ומהנהנת.
    “אם אני זוכרת נכון, את הבעלים של קאפ כיף?“ היא שואלת.
    “נכון.“ אני לא יכולה שלא לחייך. אני אוהבת את חנות הקאפקייקס שלי, שבזמן האחרון משגשגת בטירוף. אחד מערוצי החדשות המקומיים ביקר אצלנו לפני חצי שנה, עשה עלינו כתבה ענקית, וזה שינה את עולמי. הכנסתי שותפה חדשה כדי לעזור לי בכל מה שצריך לעשות, ואנחנו מדברות על פתיחת סניף שני. אף פעם לא דמיינתי שזה יקרה.
    פְּרסלי ואני העלינו את הרעיון לפתוח את החנות, חשבנו שאולי זה ייתן לה תעסוקה בזמן שטוד עובד בשעות לא סבירות כגורו לפיננסים. זה נראה כיף. וזה היה כיף. עד שההתאבדות של טוד הרסה את כל מה שבנינו. החנות הייתה בקושי בת ארבעה חודשים, לחברה לא היה כסף ופְּרסלי איבדה הכול.
    קניתי את החלק שלה, אפילו שהעסק היה שווה כמעט כלום, והיא עזבה לטנסי.
    “אני אוהבת את המקום הזה,“ מודה ניקול. “המידה שלי בבגדים פחות אוהבת את זה, אבל הכול שם כל-כך טעים. ושונה. איך את נשארת רזה כל-כך?“
    אני נוחרת בבוז. “הלוואי שהיית רואה כמה שקלתי לפני החנות. העליתי מספיק משקל. אני לא מצליחה לשלוט בעצמי כשאני טועמת.“
    “טוב, אני לא יכולה להאשים אותך.“ היא מתרכזת במילוי המבחנות. הא. אפילו לא שמתי לב שהיא דקרה אותי.
    “האופה הראשית שלנו מדהימה. והיא לא מספרת לי או לשותפה שלי, ארין, מה יהיו הטעמים מחר. פעם זה היה משגע אותי. עכשיו זה די כיף. אנחנו מגיעות לעבודה, והיא כבר הוסיפה לתפריט את טעמי היום.“
    אנחנו מפטפטות עוד קצת לפני שניקול חובשת לי את הזרוע ויוצאת. אני מרימה את הטלפון שלי ושולחת לפְּרסלי הודעה.
    אני: אני שונאת את הרופא המחורבן הזה.
    פְּרסלי: תפסיקי להתנהג כמו תינוקת. את בטח רק צריכה אנטיביוטיקה כי לא הסכמת ללכת לפני חודש. לא כל דבר אפשר לתקן עם אדוויל.
    אני: מה שתגידי. אני רק זוכרת שככה זה התחיל אצל אימא. רגע אחד היא הייתה סתם חלשה, ושנייה אחר כך זה כבר היה סרטן.
    אני נאנחת ועוצרת את הדמעות. הייתי בת חמש-עשרה ואני זוכרת כל אחת מהפעמים שהיא חזרה מכימותרפיה. היא הייתה חולה, עייפה ומפוּצצת ברעל. היה לה מבט כזה בעיניים כשהיא הסתכלה בי או באחים שלי. זה היה רק לרגע, אבל הוא הראה בבירור למה היא ממשיכה להילחם. עד שהקרב נגמר. ואז כבר לא הייתה בה החיבה שראיתי בה קודם. אני לא רוצה להגיע למצב שלה לעולם. אין לי שום דבר להילחם בשבילו.
    פְּרסלי: לא משנה מה הרופא יגיד, יש לך אותי.
    אני: בפאקינג טנסי!
    פְּרסלי: יש לי חדר שינה פנוי.
    אני: על גופתי המתה!
    אין מצב בעולם שאני עוברת לטנסי. היא תצטרך לסמם אותי כדי שאסכים לחיות שם. אני אוהבת את פְּרסלי, אבל זה לא בשבילי. מהמם שם ויש נופים ציוריים ובתים יפהפיים. אבל הסיבה העיקרית שלא אעבור לשם היא שאין שם סטארבקס. הסיבה השנייה, והיא לא פחות משכנעת, נקראת ואייט הנינגטון. יש לו מבטא דרומי, תחת משגע ועיניים בצבע דבש שהופכים אותי לתיכוניסטית בת שש-עשרה. די ברור שאני לא מסוגלת לשלוט בעצמי לידו. מה שהחברה הכי טובה שלי לא יודעת הוא שבניגוד למה שהיא חושבת, הגעתי למיטה שלו יותר מפעם אחת. כן, אני המטומטמת שחזרה לסיבוב שני, שנגמר בצורה מביכה נורא.
    פְּרסלי: אני בטוחה שוואייט יסכים שתשתמשי בחדר השינה שלו.
    אני מגלגלת עיניים. היא כמו איזו חטטנית זקנה שמנסה לחתן אותי.
    אני: לא. אני שוב עם נייט.
    פְּרסלי: ממתי?
    אה, כאילו מהבוקר כזה כשהוא התקשר והזמין אותי לארוחת ערב. אולי זה מה שיגרום לה להפסיק לדחוף לי את ואייט.
    אני: ממש לא מזמן. אי אפשר לדעת, אולי הפעם זה יצליח לנו.
    פְּרסלי: בטח. כי הפעם האחרונה עבדה מה זה טוב. הוא לא הטיפוס שלך.
    אני: הוא בחור טוב. אנחנו מסתובבים באותם מקומות ואף אחד מאיתנו לא אוהב לאכול לבד.
    פְּרסלי: נו, באמת. הוא אפילו לא מוצא חן בעינייך!
    זה נכון. הוא לא מוצא חן בעיניי מספיק כדי להתחתן איתו, והוא נורא ואיום במיטה, ובגלל זה לא נחזור לשם בחיים. אבל הוא מתוק, אוהב את אותן מסעדות כמוני, ואנחנו מסתדרים. הוא קרדיולוג בבית חולים לילדים ועובד בשעות לא נורמליות. אז אנחנו מתראים רק מדי פעם.
    זה מתאים לנו.
    פְּרסלי: ואומרים שהרומנטיקה מתה. את שוכבת איתו?
    אני: לא. אני מנסה את עניין ההתנזרות הזה.
    פְּרסלי: משעשע. נראה שוואייט פשוט הוציא לך את החשק לגברים אחרים, הא?
    אני: היה מת! זה היה טוב אבל לא נהדר.
    אני סתם מקשקשת. זה לא היה סתם טוב. לא, זה היה הסקס הכי הטוב, הכי לא ייאמן ומדהים, בלי שום ספק, שהיה לי בחיים. מהסוג שהוציא לי את החשק לגברים אחרים לנצח נצחים. כל גבר שיתקרב אליי לא שווה כלום בהשוואה לדברים שהוא עשה לגוף שלי. הוא ניגן עליי כאילו הייתי הכלי האישי שלו. כל נגיעה, כל נשיקה, כל סיבוב של הלשון המהוללת שלו נעשה רק למעני. אני לא יודעת איך הצלחתי לצאת משם. הוא זעזע את עולמי ואז נעלם לפני שהתעוררתי.
    לא לכולנו יש סיפורי אהבה מופלאים כמו לפְּרסלי. אני די בטוחה שהיא התאהבה בזאכרי הנינגטון כשהיא עוד הייתה ברחם. הם היו ילדים, הבינו שהם זוג משמיים, התארסו עוד לפני הקולג' ואז נפרדו כשזאק קיבל הזדמנות לשחק בייסבול מקצועני. הוא חתם על חוזה ועזב את פְּרס בלי להביט לאחור. ואז היא הכירה את אחי. טוד אהב אותה מהרגע שהוא ראה אותה. איימתי להתכחש לו אם הוא יחשוב על זה בכלל. לא התכוונתי לאבד את החברה הכי טובה שלי בגלל שאחי יפשל איכשהו. למרות האיומים שלי, שלדעתי היו משכנעים, הם התחתנו ונולדו להם תאומים.
    ואז טוד הרס הכול.
    עדיין לא סלחתי לו על זה שהוא התאבד, ואני כועסת על עצמי בגלל זה, אבל עכשיו יש בלב שלי חור שלעולם לא יתמלא בגלל מה שהוא עשה. הוא היה החבר הכי טוב שלי והוא לקח את עצמו ממני בלי להשאיר תשובות.
    אחרי כמה דקות הטלפון שלי מזמזם.
    פְּרסלי: מצטערת, הייתי חייבת לעזור לזאק. אני אוהבת אותך, אנג'. את תהיי בסדר. אני מחכה לשמוע ממך.
    אני: אני אוהבת אותך יותר. אני אתקשר עם החדשות הגורליות.
    פְּרסלי: דרמטי.
    אני מצחקקת ואז שומעת דפיקה על הדלת.
    “בסדר גמור, אנג'י. בדקתי את הברזל שלך, שהוא קצת נמוך, אבל אפשר לתקן את זה בקלות. רמות הסוכר שלך בסדר, ואת שאר הדם נשלח לבדיקות. אבל זה לא מה שגרם לך להרגיש רע.“ הוא מביט בי, ואני קופאת.
    דמעות עולות בעיניי כי אני יודעת מה הוא עומד להגיד. “מצאת משהו בדם שלי או שזה משהו אחר?“ השרירים בגופי נמתחים כשאני מתאמצת לקבור את הפחד שחונק אותי. “משהו לא רגיל?“
    הדוקטור צועד קדימה בחיוך חם על פניו. “תירגעי, אנג'י.“
    “בבקשה,“ אני מפצירה. “בבקשה, פשוט תגיד את זה!“
    “את בהיריון.“
    הלסת שלי נשמטת כשאני מנסה לעכל את מה שהוא אמר.
    “מה?“
    “את בהיריון,“ הוא אומר שוב.
    לא.
    לא, לא, לא. ממש לא. אני מסרבת. לא יכול להיות שאני בהיריון. עשיתי סקס רק עם אדם אחד בחצי השנה האחרונה. אלוהים אדירים. אני מנערת את ראשי קדימה ואחורה ומתאמצת לא לשמוע את המילים. “קיבלתי מחזור!“ אני צורחת לבסוף. “בחודש שעבר! לא יכול להיות שאני בהיריון. לא שכבתי עם אף אחד כבר חודשים! הבדיקה טועה. אתה טועה.“
    אם יש אדם אחד בעולם הזה שאסור שיהיו לו ילדים, זאת אני. הרגתי צמחים, אינספור דגי זהב, החתול שלי ברח ואף פעם לא היה לי את הקטע הזה של השעון הביולוגי המתקתק. הרופא מניח את ידו על זרועי. “זה לא חריג לקבל מחזור או שניים. בדקתי פעמיים. את בהיריון. מזל טוב.“ הרופא טופח על רגלי ויוצא מהחדר.
    או מיי גאד. אין לי מושג מה קורה כאן. לא יכול להיות שאני בהיריון. כלומר, כנראה שכן, אבל זה לא בסדר. ממש לא. אני לא אמורה להיות באמצע שנות השלושים שלי ובהיריון. זה לא חלק מהתוכנית.
    פְּרסלי: אל תשכחי להתקשר כשתדעי.
    אני מציצה בטלפון שלי ומנסה לחשוב מה לספר לה. נראה לי שיהיה עדיף לבשר לה את זה פנים אל פנים, ואני אצטרך להגיד גם לוואייט. איזה זין. באצבעות רועדות, אני שולחת הודעה.
    אני: נראה שאני מגיעה לבל באקל. אולי כדאי שתכיני את המיטה בחדר הנוסף שלך.
    • קורין מייקלס
    • קורין מייקלס
      ספריה של קורין מייקלס הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, יו-אס-איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל. היא אימא לשני ילדים נפלאים, אמוציונלית, שנונה, סרקסטית וכיפית. קורין נשואה באושר לגבר חלומותיה ולשעבר רעיית איש צי. במהלך החודשים הארוכים שבהם בעלה היה בתפקיד הרחק מהבית, קריאה וכתיבה היו המפלט שלה מפני הבדידות.
      כל הסבתות שלה משני הצדדים היו ספרניות, מה שהעצים את אהבתה לקריאה. אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים, היא לא יכלה להתעלם מהדחף לסיים את רומן הביכורים שלה, "אהובה". הגיבורים החזקים שלה הם שבורים ויפים, והם יכבשו לכם את הלב.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות